מרץ - 1956
עיתון "ידיעות אחרונות", 5/3/1956
תאונה קטלנית במורדות הכרמל
משה מקובסקי, סופר "ידיעות אחרונות", מוסר מחיפה:
סיירי התנועה במשטרת נפת חיפה ממשיכים בחקירתם הנמרצת, אשר לנסיבות תאונת הדרכים שאירעה לפני למעלה משבוע ימים במורדות הכרמל. אירוע טרגי בו מצא את מותו גבר בשנות החמישים לחייו, מר קורט פריימן, בן לאחת מהמשפחות הוותיקות בעיר.
לדברי החוקרים, אפשר שנסיבות חדשות שנתגלו בימים האחרונים, עשויות לשפוך אור חדש על הגורם העיקרי לתאונה. שכן מזג האוויר הנאה ששרר באותו היום, לצד היותו של המנוח נהג וותיק ומיומן. וכן העדר מוחלט של סימני בלימה על גבי הכביש המרווח היורד ממרכז הכרמל, מביאים את חוקרי התנועה למסקנה, כי ככל הנראה מדובר במעשה מכוון של התאבדות מצידו של הנהג.
בהתייחסו לשאלות כתבים, קבע קצין בכיר במשטרת המחוז, כי הורה לצוות החקירה להשלים את עבודתו ללא דיחוי, וזאת גם בהתחשב בכאבה העמוק של המשפחה השכולה. "אנחנו לא שוללים בשלב הנוכחי, את האפשרות שהתאונה התרחשה עקב חוסר תשומת לב, או תקלה בדוושת הבלמים", הטעים הקצין. "ועם זאת אני חושש כי יותר ויותר ממצאים, גורמים לנו לחשוב שהמנוח בחר לשים קץ לחייו, באמצעות דרדור הרכב בנסיעה מהירה במורד הגיא המחורץ המוביל לכיוון הים."
ובתוך כך, אמש בשעות הבוקר, בתום שבעת ימי האבל, שב בנו של המנוח — צעיר המצוי בשרותו הסדיר בצבא - לבסיסו. תוך שהוא מסרב להתייחס לשאלות כתבים, שהמתינו בציפייה סמוך לבית־המשפחה. יחד עם זאת, נעתר הצעיר להפצרות העיתונאים וחזר בו, בבכי מר, מדבריו הראשוניים לפני כשבוע, בדבר הביקורת שמתחה המשפחה השכולה כנגד התנהגותם חסרת הרגישות של השוטרים, שהתדפקו בשעה ארבע לפנות בוקר על דלת המשפחה ובפיהם בשורת המוות.
1
כעבור שישים שנה
ינואר - 2016
היום הראשון לחקירה
המסדרון קפוא ואפלולי. מבעד לסדקים בחלון, ניצב־משנה דן שליו שומע את יללת הרוח.
כעת חש רפיון.
הוא ממתין בחוסר סבלנות למעלית בקומה השנייה במטה הארצי של המשטרה.
מכשיר הטלפון הנייד רוטט בכיסו.
גם לו ברור שההצעה שהונחה על השולחן לא מקפלת בתוכה מקום לחיבוטי נפש. ובמקרה הנוכחי היה מתקשה לחלץ עצמו בעזרת תירוץ נפתל כזה או אחר. ולפיכך לא היה מפלט מקבלת התיק לידיו, לפי שעה לכל הפחות. אפילו שאילץ את גבי בשן ללכת במעגלים סחור־סחור, קודם שנעתר לבקשתו.
יעל מתקשרת.
הוא מסביר: "הקוזקים חזרו להסתער. במחי שיחה קצרצרה עם ראש האגף אני חוזר לרכב על הגלגל. בעלך הופך להיות ההוכחה המהלכת שיש חיים אחרי המוות." הוא שומע את החיוך שלה. "וכדי להשלים את המפץ הגדול, נשאר לי לקרוע את ים סוף וללכת כמה צעדים על המים. לא הרבה."
הפעם היא כבר מצחקקת: "אתה לוקח את עצמך ברצינות יתרה יקירי. הם לא דורשים ממך להקים סטארט־אפ. או לכתוב שירה. ולא פואטיקה. ובשביל לחקור לא צריך מוזה, פושקין אהוב שלי. מבחינתי די בלמעלה משלושים אלף שקלים בחשבון מידי חודש. הם צריכים שרברב על מנת לפתוח סתימה. לא יותר. אז תהיה נחמד דן, לשם שינוי. מה יש? תבלע ויאגרה — מאלה שאתה מחזיק במגירה — קצת מים מהברז, או סודה, ותתחיל לעבוד. אתה מספר לי שבזמן האחרון הצלחת לגדל עור של פיל, נכון?"
הוא שחרר צחוק עצוב של ליצן קרקס.
שערי המעלית נפתחים בפניו. הם נפרדים. הוא תוחב את המכשיר לכיסו. וחושב שלא סיפר לה הכול — בעיקר על כך שהוא חש בדקירות בגב ובאגו, וחדל זה מכבר לקנא בפילים.
דן יורד מהורהר במדרגות המובילות לחנייה.
השיחה ביניהם אכן נמשכה רבע שעה בדיוק. הוא לקח זמן. הקפה היה מר. האווירה פחות. משהו רע עובר עליו. אפילו ראש אגף החקירות לא הצליח לשחרר את האלטר אגו המפורסם שלו לטיול בוקר. מסתבר שהשד נותר בבקבוק. אמנם פה ושם נרשמו מטחים בודדים של "אש ידידותית", אולם לא הרבה מעבר לכך. שלום קר, ביחס לקרבות הרחוב של תמול שלשום. מוזר. אפילו עצוב. וניצב בשן הרי מכיר אותו טוב מכולם. הוא הזדקן אם כן. הפך פתטי. הפרישות עשתה בו שמות. לא כך תכנן לעצמו את מסע הצייד האחרון לעבר השקיעה.
הוא טורק את הדלת ומתיישב בכיסא הנהג. הרכב קפוא.
בבית־הספר לימדו אותו ששפל וגאות מתקיימים זה אחר זה במחזוריות. אלא שבשנתיים האחרונות הוא חדל להאמין בכך. הם משחקים איתו משחק סכום אפס: הוא מפסיד הם מרוויחים. הוא מרוויח נדמה להם שהפסידו. והנה בזמן שהוא קירח מכל נכסיו, שקוע עד צוואר עמוק בתוך הסיר, הקניבלים מורידים אותו מהאש. למה לעזאזל? אין לו מושג. והוא מסרב לחוש מוחנף. שכן הוא יודע שאצלם, במסעדה בקומה החמישית של המטה הארצי, אין ארוחות חינם. ואי לכך הוא מקווה שייוותר בידיו מספיק כוח בשביל לדחות את החשבון, ביום שיוגש לפירעון. והיום הסגרירי בו יגיע, בכך אין לו צל של ספק.
הוא צופר בתקווה לזרז את הנהג שתקוע לפניו ברמזור. המכונית מנתרת ממקומה.
ובכן, מסתבר לו עכשיו ששנים של צום לא עשו אותו רעב יותר. ולהפתעתו החקירה החדשה שהוגשה לו לפני רגעים אחדים, מידי בעל המסעדה עצמו, לא עושה לו תיאבון. אכן תחושה מוזרה. הוא נחשף בקלונו? הכל היה דיבורים... ועכשיו כאשר הכדור הושלך למגרש שלו — בדקה התשעים לפני שהוא תולה את הנעליים — הוא מבכר להישאר ביציע. מתעקש שלא להסיר את החטוטרת. להיוותר צופה או פרשן במקום שחקן פעיל. קורה לא? אפילו לטובים ביותר. הן צודקות למרות הכל. אולי לסתותיו נשחקו לנוכח ההמתנה האין סופית על ספסל המחליפים — כפי שגורסות באדיקות אותן קצינות מאגף כוח אדם, שמקיזות את דמו כמו בעינוי סיני, עטויות בכסיות עור רכות של עובדות סוציאליות, ודוחקות בו כבר למעלה משנה לברר את המגיע לו במחלקת הפרישה.
אוקסימורון? הוא שואל את עצמו ומשיב:
כנראה, כן. נכון.
מישהו מתעלם פתאום מתאריך התפוגה שלך. הצֶלֶם מוחזר להיכל. אתה חוזר למדף. למה לעזאזל?
תום לב? צמד המילים הזה כלל לא מצוי בלכסיקון המשטרתי. גם לא בזה שלך.
נקמנות? מקריות? בספק רב. האנשים מעליך חסרי עכבות, אמת נכון, אולם חושבים מהראש לא מהבטן.
הם מאגפים אותך בתנועת מלקחיים. ניצב בשן ו... מי עוד?
אלה החיים ילד. אתה משחק במגרש של הגדולים.
קח נשימה ארוכה.
ועם זאת, השיחה עם ראש אגף החקירות, סמוק הפנים, מהדהדת בראשו כמו להקה של תופי טם טם. והרי גם אבא שלו אמר יותר מפעם אחת שעדיף לא להפוך כל אבן. בעיקר כאלה המונחות במקום שמונים שנים ויותר.
הכביש המוביל לשכונת עין־כרם היה פנוי ביחס. הוא נוטה לייחס זאת למזג האוויר. ומניח את ידו על גבי שבכת החימום ונאנח בסיפוק. חמימות פושה בגופו.
על כל פנים, אנשים זקנים לא מגיעים לבית לדיור מוגן בתקווה לארוז מתישהו את מיטלטליהם ולהמשיך הלאה. זאת למרות מבול הפרסומות אודות חבלי הקסם של הגיל השלישי. הוא מכיר את זה מהבית שלו. וגם מהתחלופה של המתים־החיים שם בארמונות האלה, של שישה כוכבים, שמזכירים תוחלת חיים של צאר רוסי. ושלא יבלבלו לו את המוח עם הסיפורים על בריכה ומשחקי קלפים. אחר הכול, השנים האחרונות במסדרון בין שני העולמות, לדידו, הוא לא יותר מגרסה מרוככת של עינוי נטול הדר המתרחש בהילוך איטי יתר על המידה, נו כן, בסדר, במסווה מלוקק של חמימות סינטטית. כולל כמובן רב רפורמי ומניין על חשבון הבית. ולכן קשיש שנמצא מת בחדרו, נמוג לתוך החשיכה, לא שווה ידיעה במקומון. אולם רצח זה סיפור אחר. זה עושה שירות רע לפרטיות, כידוע. ולכן תוצאות הניתוח המתקיים עכשיו במכון לרפואה משפטית, תקבענה כיצד יראו השבועות הקרובים שלו. ובשביל להעריך כיצד ייפול הפור במקרה הזה לא צריך כדור בדולח. ובשל כך בדיוק הוא נגוע להוותו בחשש שהקייטנה של החודשים האחרונים עומדת בפני טלטלה, דווקא ברגע בו בחר להתאהב ברעיון. ונוכח לגלות את היתרון הגנוז ב'דולצ'ה ויטה' על חשבון בעל־הבית.
יש לו זמן לחשוב. מקטרת נצחית חשוקה בין שפתיו. כבויה, מאז חדל לעשן. בעוד ידו השמאלית אוחזת בגלגל ההגה והשנייה מלקטת כבדרך אגב קמצוץ יבש של טבק שדבק במושב לצידו. מעין "התניה פבלובית", במילים המקצועיות של יעל. "יסוד מאלחש", היא מסבירה לו אחת לשבוע, בביטוי השאול מזמן אחר, כאילו מדובר בשפת סתרים ארכאית המתקיימת ביניהם.
נוגה אדמומי מבריק לרגע נדיר ממערב. אחר־כך באים שמים נמוכים חורשי רעה. מנוקדים בעננים שחורים כמו הקול של שירלי בסי, שמתנגן מתוך שישה רמקולים באיכות סבירה למדי. החום במכונית מצפה את השמשה הקדמית בשכבה של אדים מהבילים. הוא פותח את החלון לצידו, תוקע מבט במראה האחורית ויורק החוצה בזריזות אניץ מריר של טבק שנותר תקוע בין שיניו. בהיחבא. כאילו באקראי. במבוכה. למרות שהוא משייט לבד על הכביש. ואז הוא מפקיר את ראשו לרוח הקרה, ומעביר את כף ידו כמסרק בליבו של יער סמור, אפרפר, המעטר את ראשו. המראה של גופה מקשישה, מסוידת ומצומקת, שכובה פרקדן על גבי משטח מבהיק של פלדה, במכון הפתולוגי, תקוע לו בראש. הוא לא חושב על המת. הוא מהרהר בחייו שלו. ודווקא משום כך — לו היה נשאל לדעתו — היה מייעץ שלא לטלטל את הגופה בין שני העולמות. להותירה בידי הקברנים ולהסתפק במשפט האלמותי — "בני משפחה חברים וידידים מתכבדים בנשיאת הנפטר." ואולי גם בהידוק רגבי עפר סביב הקבר הרענן, על מנת שלוודא שרוח הרפאים של חיים שפיגל המת, לא תנחת באגף החקירות במטה הארצי. אולם שום דבר מזה לא קרה. איש לא פנה לעצתו. והסיכויים שהמקרה הנוכחי הופך לתיק רצח, שקולים לאלה שסופה אדירה של רוח ושלג עושה את דרכה לארץ. ובכלל, בנסיבות אחרות כל הסיפור הזה יכול היה להיות מצחיק, כן, אלמלא היה מדובר בלקוח שלו.
הוא יורד לכיוון עין־כרם.
יום שני בשבוע שמור לחוג לפיסול במוזיאון ישראל. ועם זאת, ניצב־משנה דן שליו מרכין את הראש. גם לו ברור שבתמורה לשכרו המופקע ולפנסיה התקציבית, המבטיחה לו חיי נצח מסוכרים כבר בעתיד הקרוב, הוא אמור לספק מדי פעם סחורה כל שהיא. "יש לנו מזל שאצלכם בארגון לא חלים מושגים כמו, עלות תועלת ותפוקה," האישה שאיתו לוחשת לו באוזן, אחת לחודש בערך — בכובע רחב התיתורה, שהיא חובשת כבכירה בצמרת בנק ישראל — בזמן שהקיבה שלו תוססת. "אחרת היינו נאלצים למכור אחת מהדירות שלנו, כדי להחזיר את הכסף." והיא צודקת. ולפיכך הוא יעבוד עבורם. אולם לפי הספר — שלו. לא שלהם. אל דאגה... בהתלהבות שתזכיר לבעלי־הבית, פקיד אשנב בביטוח הלאומי או שומר בכניסה לקניון.
דן מחנה את רכבו במגרש החנייה שמרוצף באבנים אדמדמות. נעליו מבוססות בבוץ. אניצים של כפור לבן מלחכים את העשב הצהוב. קר. הרוח הופכת את שיערו הסמיך למין קן סתור של ציפורים, כאילו חבש קסדה. מזג האוויר בחודש האחרון מזכיר לו את הקור והערפל ששררו בעיירת הסקי הבולגרית בנסקו, בלב הרי הרילה, ממנה שב לפני ימים אחדים.
הוא נעצר סמוך לכניסה. ובוחן בהשתאות כיצד נמוגים מגדלי הכנסייה המוזהבים דמויי הבצל, מבעד לקרעי הערפל. ואז שואף לריאותיו מידה נדיבה של אוויר קפוא, ומשחרר במיומנות סלסול של אד מהביל, כאילו היה עשן של סיגריה.
חזאי השירות המטאורולוגי צדק.
החורף הנוכחי משוגע. נשפך בלי סוף מכל מרזב, כמו בתמונות האלה מאירופה. בזמן שבישראל היו מדברים על בצורת נוספת, ומציגים אנשים בבגדים קצרים שפוקדים את חוף הים. והוא היה אוכל את הלב. ועכשיו יש לו אירופה בישראל.
המבנה רחב המימדים, שמשתרע במעלה ההר המיוער בלבה של שכונת עין־כרם, נראה כאילו היה חלק מתפאורה, הלקוחה מאחד הארמונות הציוריים של המלך לודוויג בבוואריה או מסרטי האגדות של אולפני דיסני.
הוא מחייך לעצמו על ההשוואה. ומהחליט שאולי ייטיב לעשות אם יצמצם במעט את ביקוריו התכופים באולם היוצאים של נמל התעופה.
גל החום שמקבל את פניו בכניסה גורם לעקצוץ ולגרד פתאומי בראשו. הוא פונה לדלפק הקבלה ומחליף דברים קצרים עם פקידה חייכנית. לבסוף התיישב בשיכול רגליים על ספסל סמוך, והתרווח לאחור במעין מכבדות אופנתית.
המקום הומה ככוורת דבורים עמלניות.
הוא בוחן את הנעשה סביבו. מצמצם את עיניו החומות לכלל חרכי ירי. מעדיף לנגן כינור שני או שלישי, על פי דרכו תמיד — להתבונן. לחוש את הדופק לפני שהוא לומד איזה כלים אמורים לשחק לצידו על הלוח. מעין שחקן ללא תפקיד מוגדר, הנמנע באורח עקבי לדחוף את עצמו אל קדמת הבמה. למעלה משלושים שנים זה הוכיח את עצמו לא רע, הוא מציין לעצמו בסיפוק, ומלחלח את שפתיו. אחר־כך הוא נועץ מבט משועשע בחורשה עבותה של ציצים כסופים דמויי טחב, מעין פלומה קוצנית, שמבצבצת מאוזנו של האיש הנכבד שישב בשולחן סמוך. ומחייך. וליתר בטחון ממשש את אוזנו הימנית, על מנת לוודא שדאג לקצוץ היטב את הדשא האפרפר שהחל לקשט את אוזניו שלו. בימים האחרונים הזיקנה סוגרת עליו מכל הכיוונים, הוא אומר לעצמו בסרקזם אופייני. בדיוק כמו שכתוב בספר עב כרס של פסיכולוגית שבדית שמתמחה בגרונטולוגיה, שהוא קורא כבר חודשים ארוכים מדי, ומונח כמו קישוט באצטבא מעל המיטה בחדר השינה. ועכשיו, במעין תעתוע של גורל, אחד מיני רבים בחייו בעת האחרונה, מגיעה החקירה הנוכחית. ועוד דווקא כאן מכל המקומות בעולם. במקום מעורר ההתפעלות המתהדר בשם הירקרק — "לב־היער", בית־מגורים לגיל הזהב, הפועם בטבורה הססגוני של שכונת עין־כרם. על פניו נובט חיוך חמוץ.
הוא נוכח לגלות, כי האולם רוחש פעילות, כאילו מדובר בבועה תוססת המקיימת חיים ייחודיים משלה. במובדל מהמתרחש ברגעים אלה ממש מחוץ לכותלי הבית, מרחובותיה השוממים של העיר הקפואה. ולהפתעתו הוא נוכח למצוא בין עשרות הקשישות ומעט הקשישים שגדשו את האולם, מספר לא מבוטל של כלבים, רובצים בשלווה לצד גבירותיהם, בסגנון שאימה של יעל, חמותו, נוהגת לכנות, כ"דור שלישי של גאווה פולנית."
"ניצב־משנה שליו," הוא שומע לפתע קול דק מעליו.
הוא קם על רגליו בסוג של בהילות, ונתקל בידה המושטת של אישה שברירית, חנוטה בחליפה מחויטת בגוונים רכים של אפור וסגול, שמזכירה לו כרזת תעמולה של ביטוח חיים או השקעה בקרנות גידור.
"נעים מאוד, מר שליו. אני יהודית רוזן, מנהלת־הבית. אני מבינה שהקדמת מעט."
שתיקה קצרה.
הוא לוחץ את ידה ברכות מודגשת, ומחייך בהתנצלות. "עשר דקות מוקדם מכפי שקבענו, נכון. מצטער זה הרגל מגונה מבית. קשה להיפטר מהרגלים ישנים בגילי. אבל, אבל אני יכול להמתין אם..."
היא מנידה קלות בראשה ואומרת כבדרך אגב, "אתה מבין מר שליו, המקרה האחרון, איך לומר בעדינות, לא מוסיף למקום המקסים שבנינו כאן, יותר מדי שקט, כן. למרות שאנחנו לא יודעים בדיוק מה קרה שם... אני לכל הפחות. אלא שישובים אצלי בחדר, ברגעים אלה ממש, מספר אנשים מהוועד של הדיירים, והם אמורים לעזוב בדקות הקרובות ממש. אז אנא אם אפשר עוד מעט סבלנות בבקשה."
ובינתיים, היא מציעה בקול חרישי, הוא מוזמן להתכבד במשקה חם ובמאפה הבית.
הוא מודה בנימוס.
היא מחייכת מוכנית, ואז חוזרת ופוסעת בתיפוף עקבים לעבר משרדי ההנהלה, שהיו ממוקמים בקצה הטרקלין המפואר.
דן נעמד מול לוח מודעות מלבני. עיניו מרפרפות על פני שלל פתקים ומודעות, שמוצמדים לבסיס השעם באמצעות סיכות צבעוניות. במרכז הלוח, בתוך מסגרת מוזהבת, הוא מבחין במודעה גדולה ביחס, בה נכתב באותיות דפוס מרובעות שנצבעו באדום בוהק:
ההצגה חייבת להימשך!
למרות הצער הרב הכרוך במותו הפתאומי של חברנו היקר, חיים שפיגל ז"ל, אנו ממשיכים בחזרות לקראת ההצגה שתתקיים כמתוכנן בעוד עשרה ימים, במסגרת התחרות הארצית.
החזרות מתקיימות באודיטוריום הגדול.
ההנהלה.
עיניו החומות ממשיכות לטייל על פני השלט למשך רגעים אחדים, עד שהוא חוזר ומתיישב על גבי כורסא סמוכה, מציץ בשעונו מהורהר. ובדומה לעיניו, גם מוחו תועה למחוזות מרוחקים. כשעל פניו מתפשט חיוך מוצנע, כאשר הוא נזכר בתלאותיו אמש, במדרונותיו של בית־החולים הדסה בהר הצופים:
לפני חודשיים או שלושה, התבשרה אימו מפיה של המטפלת הסיעודית הוותיקה והמסורה של אביו, לוסי — שהגיעה מאחד מאיי הפיליפינים — שהיא מצויה בהריון. בחודש השישי. עובדה לא מפתיעה כלל, בהתחשב בכך שהבעל הנכבד, הועסק בשעתו על ידי קבלן בניין באתר סמוך לבית המשפחה עצמה. עם הזמן הפך סיפור ההיריון של לוסי לנחלתה של המשפחה כולה — אחותו, אימו והוא עצמו כמובן — שהתגייסה למען המטפלת המופלאה, שהפכה פתאום לחצי מטופלת בעצמה. ועכשיו, או ליתר דיוק שלשום, לקראת סופו של החודש החודש השמיני להריונה, אושפזה המטפלת בשל חשש לסיבוך אופייני לשלב בו מצוי התהליך. ולפיכך הלך לבקר אותה אתמול במחלקה לשמירת הריון, ומצא אותה שרועה על גבי כיסא מיוחד, ובזרועה תלויה אינפוזיה מוחזקת על גבי מוט מהלך באמצעות שלושה גלגלים זעירים. ואז נכנסה לחדר אחות. הוא חייך לעומתה, ושמע אותה מבקשת ממנו, באותה נימה סמכותית השמורה למי שנוהגת לנהל את הרופאים עצמם:
"מאחר שאתה כבר כאן, נו כן מצוין. אתה יודע שלוסי מוכרחה ללכת קצת. זה בריא בשבילה. היא חייבת להזיז את הגוף, ולכן כדאי שתעשה איתה סיבוב במסדרונות. אתה מבין, לא היה מי שיצעד איתה".
"בשמחה", הוא השיב. ואז סייע בעדה לעמוד על רגליה. וניסה ליישר את קפלי החלוק שהיה פתוח מאחור, ומשום כך התקשה להסתיר את אחוריה המוצקים של המטפלת לוסי.
היא שלבה את זרועה בזרועו השמאלית, הליכת אנגז'ה ממש. בעוד ידו האחרת מנסה להחזיק במאמץ עילאי, את שולי החלוק הסורר שסרב להיסגר מאחוריה.
לוסי צחקקה. ועם זאת היה בה משהו עצוב מתחת למסכה. כמו בכל אותן נשים המצויות הרחק מביתן בארץ זרה.
הוא רצה לברוח. פיו הפך יבש. ולא היה לו ספק שהפנים שלו סמוקות. והמצח מתחיל להגיר זיעה.
וכך הילכו יחד במדרונות המחלקה ומחוצה לה, בעוד ידו השמאלית מסוככת, באמצעות הידוק החלוק השסוע סביב פלחי עכוזה כמעין סיכת ביטחון, בהצלחה חלקית אם בכלל. ומכיוון שהשעה הייתה שעת ארוחת הערב, ישבו מסביב רבים מהחולים ובני משפחותיהם, ולא יכלו להתיק את עיניהם מאותו זקן אשמאי, חמוש בשיער שיבה מאפיר, שפוסע הלוך וחזור בחברת האישה הצעירה מלוכסנת העיניים, אותה הכניס לצרה צרורה זו.
"את רואה איך הם מסתכלים עלינו," הוא לחש באוזנה, בזמן שעברו סמוך למעלית. בעודו מתפלל שלא ייתקל דרך מקרה באחד ממכריו או ממבקשי נפשו.
היא חייכה.
הוא פחות.
אולם זה היה אתמול, הוא טורח להזכיר לעצמו. "ניצב־משנה דן שליו," הוא שומע פתאום את פקידת הקבלה שמנופפת לעברו בידה. "הגברת יהודית רוזן מחכה לך במשרדה, אנא בוא אחרי בבקשה.
