עידן ועידנים

שני רועים יורדים מהגבעה העזובה, מגיחים מתוך הערפל, אב ובנו. האב מתנועע בכבדות, אך לא מתוך זקנה או עייפות, אלא דווקא כבדות שנובעת מכוח רב ומריכוז. הנער, כדרכם של נערים, נע בקלילות, אך גם זו אינה קלילות מפוזרת המעידה על קלות דעת, אלא קלילות אתלטית של אחד שהורגל ללכת ברגל בעיקר בדרכי עפר ובטרשים.

שני רועים פשוטים עוטי כאפייה, כפריים של פעם, כך הם נראים, וכמעט שאי־אפשר לשער אחרת. התחפושת מושלמת, השפה שבפיהם לא תסגיר אותם לאוזני ההמון. עורם, שצבעו מעט בהיר - גם אם מעורר חשד קל, הרי שהוא מכוסה היטב, במסגרת הסיפור שהם מספרים לסביבה ללא מילים (וזהו הרי הסיפור הטוב ביותר).

הם יורדים מהגבעה בדרך העפר שאיי אספלט עתיק מבליחים בה מדי כמה צעדים, שותקים וחושבים.

הבן, כפי שלמד מאביו, מריץ בראשו את המשימה שלפניהם: הוא חושב על השלבים הבאים, על מה עלול להשתבש, על המקרים והתגובות, על תוכנית החירום, על סיפור הכיסוי ועל נתיבי המילוט. הוא משתדל לחשוב בשפה הזרה, כי למד מאביו שהתרבות היא לא רק שפה; היא גם שפת גוף והלך מחשבה. אם תחשוב כמו הכובש - תהיה כמותו.

והאב, זאב, כבר פחות מקפיד על רמת הריכוז כפי שהיה מקפיד עליה בצעירותו, כשאך התחיל בחייו החדשים. הוא הסתובב בכפרים ובערים כבר מאות פעמים, מיומן מאוד בהימנעות מצרות וביציאה מהן, ודווקא היום הרגיש נוסטלגי. זה בוודאי הערפל, חשב לעצמו בחיוך. כבר מזמן שלא היה בערפל סמיך כל כך... מאז המלחמה.

מאז המלחמה ששמה קץ לכל המלחמות. המלחמה ששמה קץ לקיומו של העם היהודי בארץ ישראל. המלחמה שבה נהרגו או ברחו כולם, מלבד המשפחה הקטנה החיה במסתור על הגבעה העזובה שבגליל, בלב השטח שנכבש על ידי האויב האכזר.

אלה המשפטים שצפו לי בראש כשאני עצמי צפתי בחוף הים מול יפו, בבוקר גרוע אחד בנובמבר של שנת 2006. צפתי לי עם חגורת הצלה שהשגתי בדרך שהשתיקה יפה לה מתוך מטוס נוסעים, התייפחתי לתוך משרוקית ההצלה שמחוברת אליה, עד שנגמר לי האוויר... ואז ראיתי את הפיצוץ הגדול שהשמיד את כל גוש דן. ראיתי אותו, וקשה להודות שבמקום פחד, התמלאתי בריגוש, אולי אפילו בשמחה.

כלומר... ״ראיתי״... ״חזיתי״... ״הזיתי״... זה לא ממש משנה, בעצם. ממש ראיתי את הפיצוץ הגרעיני הזה, עם הפטרייה והעשן וגל ההלם, וכל הדברים האלה מהסרטים המטופשים. זה שמשהו התרחש בתוך הראש המטורלל שלך, לא אומר שהוא לא התרחש.

אבל, כל דבר בעיתו. הדבר החשוב כרגע, אחרי שהראש התרוקן קצת מדמעות והתמלא במילים, בפתיחה של סיפור חדש — הגיע הזמן לחזור לדירה העלובה, לפתוח בקבוק בירה ולחכות שסטרוגו יחזור לדירה. נשאל את דעתו על הסיפור הזה, אני סומך על שיקול דעתו. בכל זאת, הוא החבר היחידי שנשאר לי.

למרות שבשביל שיקול דעת - מה לעשות... צריך דעת.

אילו רק יכולתי להתייעץ עם נרי האהובה שלי... היא הייתה נותנת עצה טובה. נרי הייתה קוראת, בהבעת הריכוז העניינית המושכת שלה, מניחה את הנייר ומחייכת את החיוך הרחב והיפהפה שלה, עם הקמטים הקטנים מסביב לעיניים... ואז הייתה קוראת שוב, הפעם שואלת שאלות, מעירה. אילו יכולתי להתייעץ עם נרי, אילו היא רק הייתה כאן איתי, הלבנה שלי — הייתי מקבל הרי את העצה המושלמת: שילוב של הבחירה הנכונה ספרותית עם ניתוח של הרגלי הקריאה של הקורא הממוצע, בתוספת ביקורת בונה מנומקת בטעם טוב, וכל זה, בקולהּ המרגיע והחם ובעיניה המוארות והמאירות.

אילו רק יכולתי להתייעץ עם נרי, לא הייתי צריך לכתוב את הפרק הזה או את הספר המטופש הזה בכלל, כי שום דבר לא היה חסר לי בחיים העלובים האלה.

1
 

לעתים שואלים איך דביל כמוני כותב ככה יצירתי, רהוט. מעט מאוד אנשים שקשורים אליי טורחים בכלל לקרוא את מה שאני כותב, אבל אלה שכן - תמיד מאוד מופתעים. בטח הוא כותב ‘קציצות החומוס’ כזה, הם חושבים לעצמם, משהו דבילי על דייטים כושלים בתל אביב. אבל אז הם קוראים עמוד־שניים ונדהמים.

מה לעשות. זה נכון שבחיים שלי המחשבות שלי מתרוצצות במאתיים כיוונים באותו הזמן ואני לא יכול להתרכז ולפעמים צוחקים על זה שאני עוזב משפט אחד באמצע ועובר לדבר על משהו אחר ואז אולי חוזר להשלים את המשפט ההוא ואולי לא, אבל -

ובכן, זה נכון שאני קצת מבולבל ביום־יום, אבל דווקא כשאני כותב - אני צלול. אני מסודר. אני מתכנן קדימה, אני מביא לידי ביטוי את כל מעט הטוב שנשאר בי, לפני שהתחרבנו לי החיים. רק כשאני כותב או כשאני בים. רק אז הראש נרגע.

איך אני אוהב את הים. לא את החוף, כמו איזה כלומניק. את הים, את המים, נו, המים. לשחות, לצוף... כשהאוזניים בפנים...

אחרי שנרי זרקה אותי, ולמרות שזה הגיע לי, נשברתי סופית. הסדק הראשון כנראה הופיע כשאיבדנו את אבא, הרבה שנים לפני כן, אבל השבירה הגדולה הורגשה בשבוע שעבר - בטיסה בחזרה לארץ מאפריקה, יומיים אחרי שנפרדתי ממנה. כל מה שחשבתי עליו בכל הטיסה הלא נגמרת הזאת היה הים. הסתכלתי מהחלון החוצה וראיתי את הים הזה, וכל מה שרציתי זה לקפוץ מהחלון ולצלול פנימה. אולי אני אשרוד את הנפילה, אולי אני אמות; בכל מקרה, תרוויח - ככה חשבתי. אבל לא העזתי לקפוץ. וגם אילו העזתי, אני לא יודע אפילו איך פותחים את דלתות החירום. כמה חוסר אונים בבן אדם אחד...

בטיסה הארורה הזאת הייתי כנראה בנקודת השפל של החיים שלי. אני זוכר שפתחתי את התיק שלי, מתוך תקווה למצוא בו משהו. מה עוד אפשר לעשות בטיסה ממערב אפריקה לישראל? פתחתי את התיק ומצאתי בתוכו את הכרך השני של V for Vendetta, איזה ספר קומיקס מטופש שתכננתי להתחיל לקרוא שם, באפריקה. האדם מתכנן תוכניות, ואלוהים...

לא קיים.

למרות פקעת העצבים והצער שהייתה בתוכי, התנהגתי יפה כל הטיסה, חוץ מזה ששיגעתי את הדיילות להביא לי עוד ועוד קפה. לא ששווה משהו הקפה המגעיל הזה. בחיי, אפילו במטווחים באפריקה הקפה סביר יותר.

בכל מקרה, חוץ מקצת לנדנד לדיילות, התנהגתי יפה מאוד, יחסית לבן אדם שבור בטיסה ארוכה מאוד.

עד לנחיתה. כשאספתי את התיק שלי, פתאום היד שלי התחככה בחליפת ההצלה הזאת, הווסט המתנפח הזה שנמצא מתחת למושב, life vest under your seat הזה, ומרוב ספקנות כלפי כל היסודות שהתערערו בעולמי שנחרב, חשבתי לעצמי: מעניין אם זה עובד, הדרעק הזה, או שגם זה בלוף אחד גדול כמו כל החיים שלי.

בזמן שחשבתי לעצמי, הדודה המעצבנת שישבה לידי כבר דחפה אותי לקום כמו איזה ישראלית טיפוסית, בכזאת נחישות, כאילו שלקום ולהיעמד במעבר של המטוס במשך רבע שעה עד שהיא תוכל לרדת ממנו — יקדם אותה לאנשהו בחיים המשמימים שלה. שנאתי אותה כל כך באותו רגע, באופן בלתי מידתי לחלוטין. אין מה לעשות, ככה העצבים מעצבים את הבן אדם.

בכל אופן, כשהדודה הזאת דחקה אותי לקום ולא היה לי הרבה זמן להרהר, פשוט דחפתי את החליפה הזאת לתיק, שמתי אותו על הגב ונעמדתי במטוס, מרגיש חי מאוד והמום מעצמי.

מה שקרה אחר כך היה פשוט רצף של רגעי פחד וחרדה. אני בסך הכול ילד טוב, כמו שאומרים, ולא ממש עשיתי שום דבר רע אף פעם, בטח שלא משהו כזה, פלילי. בכל צעד שעשיתי, הייתי בטוח שבעוד רגע השוטרים קופצים עליי ומכניסים אותי לקלבוש. כשירדתי מהמטוס, כל אחד שהביט בעיניי היה בעיניי המאבטח הסמוי. בביקורת הדרכונים חשבתי לעצמי שבטח היא קוראת את הפרצוף המבוהל שלי ובגלל זה הפרצוף שלי עכשיו עוד יותר מבוהל, ועכשיו בטוח היא קוראת את הפרצוף המבוהל כפליים שלי ועוד רגע תסמן לצלף שמאחורי הזכוכיות וזהו, יורה בי חץ הרדמה - ולוקחים אותי לחקירה. כאילו לא הספיקה לי הפעם הקודמת איתם...

במעבר של המכס, ששם ידוע הרי שהם מריחים פחד כמו כלבים, היה לי יותר מזל משכל - כי שם באמת רעדו לי הברכיים מרוב פחד, אבל למזלי הם בדיוק היו עסוקים בלפרק מזוודה של מישהי אחרת, מסכנה. עד היום אני לא אשכח אותה, בחורה קטנטנה עם מזוודה בגודל שלה עצמה, שחזרה מארצות הברית והתחננה בבכי שהיא קנתה את הפלייסטיישן לבעלה. היא בכתה שם שהיא נסחבה עם זה כל הטיול שלה בשביל שהוא יוכל לשחק ולגרבץ עם החברים שלו בזמן שהיא עם הילדים והינה עכשיו היא גם צריכה ללכת למעצר בגללו והילדים שלה בטוח יגוועו ברעב תוך יומיים בלעדיה כי הדגנרט הזה לא יודע להכין אפילו חביתה. אני לא יודע, אולי חלקים מזה השלמתי לבד, אבל היא באמת בכתה שם בהיסטריה, מסכנה הקטנטנה הזאת, וזה היה המזל שלי, כי ככה עברתי חָלק.

אחר כך, בלילה, בקושי נרדמתי. כל הזמן חשבתי לעצמי שזהו, עד עכשיו לא תפסו אותי כי היה לי את יתרון ההפתעה והמהירות, כמו בלוחמת טרור, אבל זהו - תוך שעה־שעתיים הם עולים על זה שחסר להם וסט מתחת למושב, בודקים של מי המושב, מעבירים את הפרטים שלי לשירות הביטחון ותוך כמה דקות בטח יהיו פה דפיקות בדלת. איזה דפיקות? אלה שירותי הביטחון! הם ישר פורצים אלה - בלי לדפוק, פורצים את הדלת ולוקחים אותי למאסר, בלי להודיע לאף אחד. הם יקראו לי ״האסיר איקס״ או משהו כזה, כי אפילו את השם שלי הם לא ירצו לפרסם. להם ולי, הרי יש היסטוריה... הדבר האחרון שהם צריכים, שירותי הביטחון האלה, הוא להפוך אותי לקדוש מעונה...

בסוף, אבל, נרדמתי.

ישנתי והתעוררתי לבוקר שבו הייתי אדם חופשי, כי אם אנשי הביטחון לא פרצו אליי לדירה בלילה, הם כבר לא יבואו. אלה עובדים מהר, אז אם הם לא באו מייד - הם כנראה כבר שכחו מהעניין. אני הרי, יש לי ניסיון איתם, גם מהצד הרע, לצערי. התעוררתי להיות אדם חופשי, בלי עבודה, רווק ואומלל והדבר היחידי שהיה לי לעשות בחיים החדשים והמבלבלים שלי היה ללכת לים, לבדוק אם הדבר הזה באמת מתנפח ומציף אותך כמו בסרטוני ההדרכה שמציגים לפני ההמראה.

לקחתי את הדבר הזה והלכתי לחוף. זה היה כבר אמצע הבוקר באמצע השבוע אז הייתי שם די לבד; הסבתות כבר סיימו התעמלות והכלומניקים עוד לא קמו. נכנסתי וישר הרגשתי איך הראש שלי מתרוקן. משכתי בחוט כמו בסרט ההדרכה והחגורה הזאת התנפחה וישר שלחה אותי למצב מאוזן במים, והאמת - שמזל שזה עבד, כי הייתי אז כל כך מותש ושבור מהחיים, שבכוחות עצמי לא הייתי מצליח לצוף שם ככה. הרגשתי שאין סיבה להתאמץ. החיים שלי היו תלויים על החוט הזה.

צפתי במים, עצמתי את העיניים ונתתי לדמעות לפרוץ החוצה, להתערבב עם מי הים המלוחים, והבנתי שלא רק שהראש שלי התרוקן ממחשבות - הוא גם התרוקן פיזית מאיזה שני ליטר של דמעות ושל כעס, של תסכול ושל געגוע שהצטברו שם ביממות שעברו מאז שנפרדנו. היינו לבד ככה, רק אני והמצוף, בטח איזה חצי שעה. אחרי שחזרה לי הנשימה מהבכי וכל החרטבונה הזאת, ניסיתי לשרוק במשרוקית שקשורה לחליפה ושמחתי מאוד לגלות שגם זה עובד.

שרקתי ככה פנימה בכל הכוח, כי אף פעם לא הייתי מאלה שצועקים לאוויר העולם למרות שהרבה פעמים אמרו לי לנסות, שזה משחרר. לא צרחתי על העולם אף פעם בחיים שלי, למרות שהיו לי סיבות מצוינות לכך, יותר מכל האנשים האלה שהולכים לסדנאות שאנטי של להסתכל לתוך החור תחת של עצמך שחושבים שיש להם צרות בחיים כי התערבב להם החלב של הסויה עם חלב שקדות. זה היה הדבר הכי קרוב ל'לצרוח על העולם' שאי פעם עשיתי, ככה לשרוק במשרוקית המזורגגת של החגורת ציפה שגנבתי כמו איזה ילד מפגר מהמטוס.

הרגעים האלה במים יהיו מהרגעים שאני לא אשכח כל החיים. זה היה די מטופש, כנראה, אבל מי אמר שכל דבר משמעותי בחיים המסכנים של הבן אדם חייב להיות חכם ועמוק בהכרח?

צפתי ככה, רגוע ושקט, הראש ריק וקל יותר והסתכלתי על קו החוף של יפו, שתמיד מזכירה לי את עכו, ועל גורדי השחקים של תל אביב ששנאתי כל כך באותם ימים. ואז זה קרה:

הבזק אור ופטרייה גרעינית בדיוק כמו בסרטים מהירושימה.

הכול נחרב בשנייה אחת והפטרייה הזאת עלתה עוד ועוד לשמיים וגל ההדף שלה הלך ודהר לכיווני, עד ש-

שטף אותי גל גדול והחזיר אותי למציאות. זה היה עוד אחד מהחזיונות המחרידים שתקפו אותי מאז שהתחלתי לקחת את הכדור למניעת מלריה. זה היה הגרוע ביותר שהיה לי עד אותו יום. טוב, אי־אפשר להגיד שהם לא הזהירו אותי, בבית המרקחת... חוויתי כמה חזיונות מפחידים מאוד שם באפריקה בשבועות האלה, באמת, אבל השמדה המונית מול העיניים - זה משהו חדש. התרופה הנוראית הזאת סידרה לי מתנת פרדה גרנדיוזית, כי אני איתה - גמרתי. לאפריקה אני לא חוזר. הלב שלי דפק כל כך חזק שזה כמעט כאב, ולדופק שלי נדרשו כמה שניות כדי להירגע אחרי ההזיה הקצרה הזאת. אחרי שהוא נרגע, הבנתי פתאום: זה לא היה רק מפחיד. זה היה מרגש.

אהבתי לראות את זה. אולי ‘אהבתי’ זו מילה קצת מוגזמת, אבל אפשר להגיד שהייתה תחושה משמחת של ציפייה גדולה. ריגוש. תחושה שמשהו טוב מתחיל.

ולמען האמת, הייתה שם גם תחושה של... מגיע להם. מגיע להם על מה שהם עשו לי, על שלקחו לי את מעט הדברים הטובים שהיו לי בחיי: את נרי שלי, את ההזדמנות להתקדם בישראל, את הספר הראשון שלי, שהם גנזו לי...

זהו זה. ספר!

לכתוב עוד ספר, והפעם שיעזבו אותי בשקט המניאקים - זה בדיוק מה שאני צריך עכשיו, הבנתי את זה פתאום. אני אכתוב. אני אראה לכולם מה זה. אני אראה להם לְמה אני מסוגל, ואני אסגור כמה חשבונות על הדרך. גם ככה אני תקוע פה ליד מדינת תל אביב, שכולה מלאה בכלומניקים שמלאים בעצמם, אז למה שגם אני לא ארגיש קצת כאילו אני האדם הכי מיוחד בעולם, אחד שיכול לעשות את זה יותר טוב מכולם?

וזאת ההבנה שהכתה בי אז, בסוף נובמבר הארור, בים מול יפו: אני אכתוב סיפור שמתחיל בזה שתל אביב הושמדה בפיצוץ אדיר, וזה הולך להיות הספר שיחזיר את החיים שלי אל מסלולם.