זעם שחור באמריקה

מלקולם אקס: נולדתי באוֹמַהַה שבמדינת נברסקה ב־1925, כאשר כוחו של הקוּ קלוּקס קלן היה חזק למדי באותו אזור, וגדלתי חלק מן הזמן במישיגן, שם הלכתי לבית הספר.

 

קלארק: איפה במישיגן?

 

מלקולם אקס: בלֶנְסינג. הלכתי שם לבית הספר עד לכיתה ח' ועזבתי, ואחר כך התבגרתי בבוסטון ובניו יורק.

 

קלארק: האם עברת עם משפחתך מאומהה למישיגן ולבוסטון?

 

מלקולם אקס: כן. כשנולדתי, זמן קצר לאחר שנולדתי, הקו קלוקס קלן נתנו לאבי — או להוריי — אולטימטום שלא יישארו שם, אז הוריי עזבו ועברו ל —

 

קלארק: מה הייתה הסיבה לאולטימטום?

 

מלקולם אקס: אבי היה מחסידי מרקוס גארבי[3] ובימים ההם, אתה יודע, איש שחור לא היה אמור לדבר גלויות, לנטות או לחרוג מהסטריאוטיפ המקובל של דמות השחור.

 

קלארק: מכל הדברים שקראתי עליך זו הפעם הראשונה שאני שומע שאביך היה מחסידיו של מרקוס גארבי, יתר על כן שהיה בגלוי לאומני שחור בשנות העשרים של המאה העשרים.

 

מלקולם אקס: הוא היה חסיד של גארבי וכוהן דת, כוהן דת בפטיסטי. בימים ההם אתה יודע איך זה היה, ועדיין זה כך; השתנו רק השיטות, אבל אותם דברים עדיין קיימים: כאשר איש שחור הוא ישיר וגלוי הוא נחשב למשוגע או למסוכן, וכיוון שאגפיו השונים של החוק היו קשורים בדרך כלל לאנשים בקלן, הקלן קיבל גיבוי של המשטרה, ולמשטרה היה בדרך כלל גיבוי של הקלן — ממש כמו עכשיו.

 

קלארק: אז בעצם אביך נתבקש או הכריחו אותו —

 

מלקולם אקס: כן. הם שרפו את הבית שגרנו בו באומהה, זה היה אני חושב ב־1925, עברנו ללנסינג במדינת מישיגן ונתקלנו באותו דבר גם שם. דרך אגב, גרנו אז בשכונה מעורבת. וזה מוכיח שהלבנים היו אז נגד אינטגרציה, ממש כמו עכשיו, אלא שאז הם ביטאו את התנגדותם באופן גלוי יותר. היום הם פיקחים, אומרים שהם בעד אינטגרציה אבל עושים ככל יכולתם לוודא שלא תוכל להשתלב. אז עברנו למישיגן, וקרה אותו דבר: שרפו שם את הבית שלנו. והוא היה כפי שאמרתי — איש כנסייה, נוצרי; ואלה היו נוצרים ששרפו את הבתים שלנו בשני המקומות — אנשים שמטיפים, אתה יודע, לסובלנות דתית ואחווה וכל הדברים האלה.

 

קלארק: האם התחלת את לימודיך במישיגן?

 

מלקולם אקס: כן.

 

קלארק: כמה זמן נשארת במישיגן?

 

מלקולם אקס: אני חושב שסיימתי את כיתה ח' כשהיינו עדיין במישיגן.

 

קלארק: ולאן עברתם אז?

 

מלקולם אקס: לבוסטון.

 

קלארק: האם הלכת לבית ספר תיכון בבוסטון?

 

מלקולם אקס: לא. מעולם לא למדתי בבית ספר תיכון.

 

קלארק: לא למדת בבית ספר תיכון?

 

מלקולם אקס: כיתה ח' הייתה השנה האחרונה ללימודי.

 

קלארק: זה מדהים.

 

מלקולם אקס: כל מה שאני יודע מעבר לכיתה ח' למדתי ממר מוחמד.[4] הוא היה מורי, ואני חושב שהוא מורה יותר טוב מכל מורה שיכול להיות לי בבית הספר התיכון.

 

קלארק: איך פגשת את מר מוחמד?

 

מלקולם אקס: הייתי — כאשר הייתי בבית הסוהר ב־1947 שמעתי לראשונה על תורתו, על המסר הדתי שלו. באותו זמן הייתי אתאיסט. עברתי מהנצרות לאגנוסטיות[5] ולאתאיזם.

 

קלארק: האם החוויות המוקדמות בנברסקה ובמישיגן, שם, כפי שאמרת, נוצרים שרפו את בית אביך שהיה כוהן דת נוצרי — האם חוויות אלו גרמו להתרחקותך מהנצרות?

 

מלקולם אקס: לא, הן לא. כי למרות החוויות האלו חייתי, כפי שציינתי, חיים אינטגרטיביים מלאים. למרות כל החוויות שעברו עליי בהתבגרותי — אבי נרצח בידי לבנים מאוחר יותר — עדיין חשבתי שיש כמה לבנים טובים; לפחות אלה שהיו קשורים אליי — אתה יודע — הם היו אמורים להיות שונים. לא היה שום אירוע, למיטב ידיעתי, שפקח את עיניי, כי עד לזמן שבו הלכתי לכלא הייתי עדיין משולב בחברה הלבנה וחשבתי שיש ביניהם כמה טובים.

 

קלארק: האם זה היה בית סוהר אינטגרטיבי?

 

מלקולם אקס: זה היה בית סוהר אינטגרטיבי ברמת בית הסוהר, אבל המנהלה הייתה כולה לבנה. זה מה שמוצאים בכל מצב שאמור להיות מבוסס על אינטגרציה. ברמה הנמוכה משלבים, אבל ברמת המנהלה וההנהלה אתה מגלה שהלבנים שולטים.

 

קלארק: כמה זמן שהית בכלא?

 

מלקולם אקס: כשבע שנים.

 

קלארק: אז היית בכלא בבוסטון ושם באת במגע עם —

 

מלקולם אקס: המשפחה שלי התאסלמה, קיבלה את דת האסלאם. אחד מבניה שבילה איתי זמן רב למדי ברחובות ניו יורק, כאן בהארלם, נחשף לדת האסלאם. הוא קיבל על עצמו את הדת הזו והדבר גרם לשינוי עמוק ביותר. הוא כתב לי וסיפר לי על כך. ובכן, אני סילקתי את הנצרות לחלוטין. אחרי שנכנסתי לכלא והיה לי זמן לחשוב, יכולתי לראות את הצביעות שבנצרות. עוד לפני שנכנסתי לכלא כבר הייתי אתאיסט, ויכולתי לראות את הצביעות של הנצרות. רוב שותפי היו לבנים, הם היו יהודים או נוצרים, ואני ראיתי את הצביעוּת של שני הצדדים. אף אחד מהם בעצם לא קִיים את מה שדרש.

 

קלארק: כוהן הדת מלקולם —

 

מלקולם אקס: סלח לי, אבל למרות העובדה שהבחנתי בכך, תפיסתי האינטלקטואלית הייתה כה חלשה, עד כי לא הייתי במצב שבו יכולתי לראות דברים לאשורם או להגיע למסקנה על הצביעות, עד אשר הגעתי למצב שיכולתי לחשוב מעט ולמדתי יותר על דת האסלאם. אז יכולתי לחזור ולזכור את כל אותן חוויות ודברים שבעצם שמעתי — ויכוחים שהיו לי עצמי עם לבנים. זה הִצדיק את כל מה שמר מוחמד אמר.