***
דווקא היום, כשהיסס אם לרדת למטה, ראה אותו. בהתחלה, גם בגלל המרחק וגם בגלל המשקפיים החדשים, לא יכול היה לזהות אותו בבירור, אבל משהו בזווית היד, המרפק שכמו זז מעט אחורה ממקומו, דבר מה אהוב ומוכר להפליא, הכריז לו בפנים באלפי רעשים קטנים, שאכן זה הוא. תוך דקה, לכל היותר שתיים, יוכל להיות בטוח, אבל ההתרגשות כבר החלה. הייתה לו פקעת בגרון והנשימה שלו הואצה מעט. הוא כעס כשזה קרה לו, אבל הסיכוי לפגוש אותו פנים אל פנים גבר על הכול. חבל שלא התלבש טוב יותר. מכנסי החאקי שלו כבר ידעו זמנים טובים מאלה, והחולצה – למה בחר את החולצה הזאת דווקא? לו רק היה יודע, לו רק היה מעלה על דעתו. זה מה שקורה כשהפגישה תמיד אקראית, כשאתה לא מתכונן, כשהכול כל כך לא צפוי.
הוא בדיוק ירד למטה כדי לזרוק את האשפה כשהבחין בו. לרגע נדמה היה לו שטעה. זו לא הייתה השעה הרגילה שבה נהג להמתין, גם לא היום הרגיל.
אבל ככל שהמרחק ביניהם הלך והצטמצם, כבר לא היה לו ספק. זה הוא. הוא ולא אחר. חולצת תכלת עם מכנסיים ירוקים. מי עוד מתלבש ככה? איזה שילוב מופלא. כבר מזמן הבחין אצלו בהתעבות קלה מסביב למותניים. אבל זה לא שינה דבר. הוא יקבל אותו בכל מצב. גם אם יהיה שמן כמו פיל. המילה פיל שימחה אותו. הייתה הקלה עצומה לחשוב עליו כעל שמן. אם לא שמן אז סתם בעל מום, לא משהו רציני, אבל בכל זאת מום. זה היה נותן לו יתרון עצום.
ילדה קטנה מחזיקה בבלון גדול התעכבה מולו, חוסמת את כל שדה הראייה. הוא לא אהב ילדות קטנות, וברגע זה שנא אותן כפליים. הוא רצה לבקש ממנה שתזוז, אבל עוד קודם שהמילים יצאו לו מן הפה הילדה הסתלקה.
עכשיו הבחור שלו כבר היה ליד הבית הסמוך. רק כמה צעדים קטנים הפרידו ביניהם. למרות הרצון להישיר אליו מבט, אולי בגלל ההפתעה, שוב הסב את עיניו הצידה, זז מעט אחורה. למה הוא מסתתר תמיד? עוד רגע הבחור יעבור על פניו, ושוב לא יעלה בידו להוציא מילה מן הפה. “ליאו”, הוא קרא בשמו בקול שאינו נשמע, “ליאו שלי.” עוד הזדמנות שהוחמצה, פגישה שלא עלתה יפה. הוא כעס כשזה קרה לו. לולא היה ברחוב היה סוטר לעצמו, איזו צביטה חדה, משהו קטן שמכאיב.
אבל אז, פתאום, ללא כל סימן או התרעה מוקדמת, הבחור שלו נעצר, לא לידו, אבל כמעט. הוציא ממחטה מן הכיס, התעטש לתוכה, ואחר כך דקה ארוכה קינח את אפו.
אחר כך הוא לא זכר אם ראה את הממחטה נופלת, או שמא הבחין בה רק אחרי שהבחור נעלם.
מייד, מבלי לחשוב פעמיים, התכופף, הרים, לרגע החזיק אותה בידו, אחר כך כמו בהיחבא הכניס לכיסו.
בהתחלה רצה לרוץ אחריו. אדוני איבד מטפחת. זו הייתה הזדמנות שלא קורית כל יום. אבל כמו תמיד היסס. ככל שהשתהה נעשה לו ברור יותר ויותר, שהבחור לא שמט סתם ככה את המטפחת. למענו הוא שמט אותה. טוב שלא פנה אליו. שום דבר לא בער. בלאו הכי הפור כבר נפל. כבר שבועות ארוכים הוא ידע שמשהו רב חשיבות עתיד לקרות.
***
כמו בכל יום שני, כששרה שלזינגר התקרבה לתחנת המשטרה, האיש בבגדים השחורים כבר ישב על הספסל. ‘רוצח מסתובב חופשי’ היה כתוב באותיות בהירות על גב החולצה השחורה שלו. היא ניסתה לא להסתכל אבל ידעה שהמילים האלה תלווינה אותה כל הבוקר. שבעה חודשים קודם לכן, כשרק התחיל להפגין שם, שרה ניסתה להקדים את בואה לתחנה כדי להימנע ממנו, אבל כבר בשש הוא היה שם כמו שלט עקשני שנשכח בשמש. כל יום שני, שש בבוקר עד שבע בערב, לא שתה, לא אכל, לא זז ממקומו. כמה פעמים רוחל’ה של אוצרי ניסתה להציע לו כוס של מים, אבל הוא הסתכל עליה כאילו הייתה לה יד ברצח הילדה שלו, ואחרי חודש של ניסיונות כושלים, חדלה. אם מי מהעוברים והשבים היה פונה אליו, הוא לא הרבה במילים. “הילדה כבר למעלה משנה בקבר, הרוצח מסתובב חופשי.” אף־על־פי שחטיפת הילדה ואחר כך גילוי הגופה, כל אלה אירעו בתקופה שחשבה לפרוש מן השירות, שרה לא הייתה יכולה שלא להרגיש אשמה. כל יום שני בבוקר, אחרי הפגישה הבלתי נמנעת עם האיש שישב בחוץ, הייתה פותחת את המחשב ומעיינת פעם נוספת בפרטי המקרה. אולי משהו התחדש, אולי מישהו גילה דבר מה, איזו ידיעה קטנה שתשפוך אור על החקירה.
בהתחלה האב נהג להפגין בימי חמישי, היום שבו קברו את ליאורה הקטנה שלו, אבל עם הזמן התחיל להפגין בימי שני. למשפחה הייתה מכולת בבת ים, ומישהו הסביר שקל להם יותר לוותר עליו ביום שני ולא ביום חמישי. שרה, כמו רוב השוטרים בתחנה, נמנעה מלעבור על פניו. אבל גם ההתבוננות מרחוק הייתה לא קלה. אוזלת יד, רגשות אשם. היא לא ידעה להגדיר בדיוק מה היא מרגישה. אבל ימי שני תמיד התחילו עם איזו צביטה.
הכול התחיל קצת למעלה משנה קודם לכן. כמו בכל מוצאי השבת הראשונה בכל חודש ליאורה הקטנה בת השבע וחצי הלכה אל סבתה כדי לישון אצלה. זה היה חלק מתורנות משפחתית שהנכדים עשו אצל סבתם. שנה קודם לכן באמצע הלילה הסבתא התעוררה פתאום, ניסתה לרדת מן המיטה ונפלה. חודש אחרי כן המשפחה מצאה סטודנטית שישנה אצלה כל השבוע מלבד בשבת בלילה. הסבתא, שהתקשתה מעט בהליכה, הייתה במלוא חושיה ויכולה להסתדר לבד. אבל התורנות נועדה למנוע ממנה ‘לשקוע’. זאת הייתה המילה שאמה של ליאורה השתמשה בה, זה היה המונח שהופיע בדוח החקירה.
בגלל הגשמים הצפויים הילדה יצאה לדרך מצוידת במטרייה קטנה. את הילקוט הוורוד עם כל הדברים למחר היא ארזה מבעוד יום. את המסלול הילדה הכירה היטב. בית הספר ‘דוד המלך’ ואחריו שדה גדול השתרעו בין הבית שלה לבין הבית של סבתה. זו הייתה דרך הקיצור האסורה, והיא ידעה שאסור להיכנס לשם. “רק ברחובות מוארים,” אביה שב ואמר, אבל גם בלי האזהרות שלו לא הייתה נכנסת. בית ספר לבנים. מי נכנס לבד לבית ספר לבנים? אפילו באור יום לא הייתה מעזה לעבור שם בגפה, בוודאי לא כשהחשיכה עמדה לרדת. ימינה ברחוב שכטר, שמאלה ברחוב התפוח, ואחר כך עוד פעם שמאלה ברחוב מעלה החמישה. זו הייתה הדרך שלה והיא ידעה אותה בעל־פה.
חצי שעה אחרי שהילדה יצאה מן הבית, אסתר, אמה של הילדה, צלצלה לסבתא לשאול אם הילדה הגיעה בשלום ואם הכול בסדר. ליאורה הקטנה לא הגיעה. אבל כיוון שבת דודתה הגיעה חצי שעה קודם לכן, הסבתא, שלא שמעה היטב את השאלה, אישרה שהכול בא על מקומו בשלום. כך בגלל אי הבנה קטנה חלף לילה שלם שבו הילדה נעדרה, ואיש לא חיפש אותה. רק בבוקר התבררה הטעות והמשטרה נכנסה לפעולה. גופת הילדה הקטנה נמצאה רק יומיים לאחר מכן בפרדס לא מעובד, כחצי שעה של נסיעה מן המקום. את הגופה מצא מסוק משטרתי שהועלה למעלה כדי שיסייר ברדיוסים הולכים וגדלים מן המקום המשוער של היעלמות הילדה. מן ההתחלה, בגלל הגשמים הקשים שירדו במשך אותו לילה וביום שלמחרת, ידעו שהחקירה לא תהיה קלה במיוחד. הגשם מחה את העקבות וגם כל שריד אפשרי שניתן היה להיעזר בו. ועם כל זאת, איש לא שיער שתעבור למעלה משנה והרוצח עדיין יסתובב חופשי.
בגלל השעה המוקדמת, כששרה נכנסה לתחנה, משמרת הלילה עוד לא התחלפה. ליד הדלפק הקדמי ישב גורביץ. גורביץ היה אחד הקצינים הבכירים בתחנה. שנתיים קודם לכן הוא יצא ללימודים. בגלל מעמדו בתחנה גורביץ יכול היה לצאת ללימודים עם מלגה ועם תשלום חלקי, אבל הוא העדיף להמשיך ולעבוד במשמרות ובכל מיני תפקידים זוטרים. אשתו של גורביץ הייתה מאושפזת זה שנתיים במוסד סיעודי. היו מי שאמרו, שההחלטה קשורה למצב של אשתו, אבל שרה התרשמה שבכל מקרה גורביץ החליט שלא לנתק לגמרי את הקשר היומיומי עם התחנה. הוא גם היה ‘מודיע הנפגעים’ שלהם. זה לא היה התפקיד הרשמי שלו, אבל כל מפקד תמיד העדיף להשתמש בכישוריו של גורביץ. השמועה אמרה שאם יש איזו בשורה רעה, עדיף לשמוע אותה מפיו של גורביץ. גם כשהתרגשו על מישהו כל מיני צרות הייתה לו דרך לצייר את העולם מפויס משהוא באמת. אנשים במצבו בדרך כלל נטו למין התכנסות כעוסה, אבל גורביץ, למרות כל הצרות שניתכו עליו, קידם את העולם בדרך הרבה יותר סובלנית. כל יום שני בבוקר שרה פגשה אותו. “כבר שם?” גורביץ היה אומר ומצביע לכיוון המפגין שלהם. “כמו שעון,” הייתה עונה. היא חיבבה את גורביץ. לפני שנתיים כשהחליט ללכת ללמוד לתואר שני בקרימינולוגיה, הרבה אנשים בתחנה הרימו גבה. כמה מבני המחזור שלו ראו בצעד הזה מין התגרות. “בן חמישים. מה בדיוק הוא חושב לעשות עם זה?” כיוון שהייתה אחת השוטרות המלומדות בתחנה, לפעמים, כשאיש לא היה בסביבה, הם היו חולקים חוויות אקדמיה.
רק לפני שבוע, באותה שעה ממש, נכנס לתחנה איש כבן שמונים והתלונן שמישהו חונה מול החנייה הפרטית שלו וחוסם לו את המכונית. האיש היה מצויד במסמך שהראה את בעלותו על החנייה. בעוד הוא מחכה להגיש תלונה אמר, שבגלל “איזה שמנדריק מטומטם” הוא עומד לאחר. כשגורביץ שאל אותו לאן הוא עומד לאחר, האיש סיפר לו שהוא לומד לדוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. “כבר אמצע הבוקר עוד מעט, והשיעור מתחיל בתשע וחצי על הדקה.”
“בכל זאת יש כמה יתרונות לזקנה,” גורביץ אמר, “לפחות בגילו אף אחד לא שואל אותו מה בדיוק הוא מתכוון לעשות עם הדוקטורט הזה.”
החדר שלה היה החדר השלישי במסדרון מצד ימין. כשפתחה את הדלת משב רוח קרה קידם את פניה. שרה לא הבינה למה באוקטובר המיזוג עדיין עובד, אבל כיוון שהייתה במיעוט איש לא שעה לתלונותיה. “הטמפרטורה פה היא טמפרטורה של חדרי ניתוח. מי יודע כמה כסף אפשר היה לחסוך.” אפילו לה עצמה המשפטים נשמעו קצת מגוחכים, ובכל זאת מדי פעם לא יכולה הייתה להימנע מלחזור עליהם.
דבר ראשון לבשה את הסוודר שהיה מונח על הכיסא, הדליקה את המחשב, ורק אחר כך סגרה את החלון שפנה למסדרון. חלון אמיתי שפנה החוצה לא היה לה. “לפחות יש למה לשאוף,” גורביץ אמר לה. מאחוריה בקיר הצפוני נשארה תמונה של חלון עם וילון מופשל ועם עציץ קטן. את התמונה ציירה אשתו של סגן ניצב אוצרי, שהיה הדייר הקודם של החדר. לפני שנתיים כשאוצרי קודם והיא ירשה את החדר שלו, שרה שקלה להוריד אותה, אבל אוצרי אמר לה שהתמונה היא סגולה למבצעים טובים. אוצרי עמד בראש מבצע ‘כתונת פסים’, שהיה שם המבצע של הילדה שנמצאה בפרדס. אי אפשר לומר שהחקירה הזאת עלתה יפה, אבל שרה בכל זאת השאירה את התמונה. היא לא הצטערה. עם הזמן התרגלה אליה. זה היה סוג של סימן, אם לא הדבר האמיתי לפחות איזה אות, משהו שמעיד על מאווה, אבל גם על יכולת להתגבר עליו.
בגלל הבדיקה התקופתית שלה בתל השומר שרה ביקשה שלא יכניסו אליה היום מקרים חדשים. היו לה די והותר חקירות שהיה עליה לסיים לטפל בהן. אומנם זו הייתה הבדיקה השלישית מאז הניתוח להוצאת השחלה, ואף־על־פי ששתי הבדיקות הקודמות היו תקינות, עדיין הייתה מוטרדת.
רק בגלל שהמקרה לא נשמע מסובך מדי, בסופו של דבר נעתרה.
דורה זילברמן, האישה שישבה מולה, נראתה לה כבת שבעים. היא לבשה חצאית כחולה ואפודה כחולה. שולי צווארון החולצה הלבנה שלה היו קשורים סביב צווארה בקשר שהעלה על הדעת פרח. כששרה ראתה אותה חשבה, לולא המשקל העודף והתסרוקת המיושנת הייתה יכולה להיראות צעירה הרבה יותר. את הארנק שלה האישה החזיקה על ברכיה, וכשדיברה בררה את המילים כמו חוששת שלא יבינו אותה.
“הוא יושב שם בשמש לבד, בלי כובע בלי כלום,” האישה אמרה.
עברה דקה ארוכה עד ששרה הבינה למי היא מתכוונת, ועוד דקה עד שהפטירה לעומתה, “במה אני יכולה לעזור לך?”
“זה בעניין הדוד,” האישה אמרה ולא הוסיפה.
“קרה משהו לדוד?” שרה שאלה.
“לא ממש דוד,” היא ענתה, “אח של בעלי המנוח, אם את מבינה למה אני מתכוונת. מבוגר מאוד, מבוגר מאוד מאוד. כבר שלוש שנים חי עם פיליפיני.”
“קרה משהו עם הפיליפיני?” שרה שאלה.
“לא. זה לא ארנסטו,” היא ענתה, “כשארנסטו הגיע הוא כבר לא היה. ככה להיעלם? איש מבוגר? הוא אף פעם לא יוצא מן הבית לבד, כמעט אף פעם.”
“הדוד נעלם?”
שרה ידעה במה דובר. על צג המחשב כבר הופיעה התלונה עם שמות הנוגעים בדבר, אבל שנים ארוכות של חקירות כבר לימדו אותה להקשיב. פעם אחרי פעם גילתה את חשיבותה של האינפורמציה שהמתלונן בוחר לספר, ועוד יותר את זו שהוא מעדיף שלא לספר.
“יושקו, יושקו אביעד זילברמן,” האישה אמרה, “זה לא היה פשוט לארגן לו פיליפיני. את בטח יודעת. הוועדות של הביטוח הלאומי, אלוהים ישמור. אבל משפחה זה משפחה.”
“את אמרת שהדוד נעלם.”
“אתמול בערב כשארנסטו הגיע, הדוד כבר לא היה.”
“לאן הוא הלך?”
“יושקו?”
“הפיליפיני.”
“ארנסטו? ליום החופשי. זה היה היום החופשי שלו.”
“והדוד היה לבד?”
“חס וחלילה. אנחנו לא משאירים אותו לבד. לבד? לא במשפחה שלנו. בלילה נורית, הבת שלי, ישנה אצלו. כל יום שבת היא ישנה שם.”
האישה הסתכלה עליה במבט מתגונן כאילו זה הרגע האשימו אותה על לא עוול בכפה. לרגע היה נדמה לשרה שהשאלות שלה שנשאלו שאלה אחרי רעותה מבלבלות את האישה. גם צג המחשב שעמד ביניהן לא הועיל. היכולת להדפיס את כל האינפורמציה מייד כשנאמרה הקלה עליה אחר כך, אבל לא תמיד הועילה לחקירה. שרה הזיזה מעט את צג המחשב והוציאה בלוק כתיבה ועט.
“אז נורית, הבת שלך, הייתה בבית” אמרה, “והדוד הלך.”
“היא לא הייתה בבית,” האישה ענתה, “כלומר היא הייתה, אבל כשהוא הלך היא כבר לא הייתה.”
“הוא הלך כשהיא לא הייתה?”
“כן. אתמול ברווח הוא הלך. בין שתים עשרה לחמש.”
“נורית עזבה אתמול בשתים עשרה?
“כן.”
“והפיליפיני?”
“כמו תמיד. בא בחמש.”
“אתמול בחמש הוא בא והדוד לא היה.”
“כן.”
“ולמה חיכיתם עד הבוקר?”
“כל הלילה חיפשנו אותו. ליאו שלי נסע עד ראש פינה כדי לבדוק.”
“בראש פינה חיפשתם אותו?”
כיוון שהסיפור הלך והתארך שרה כבר חשבה לקרוא למישהו כדי שלא תאחר לבדיקה, אבל משהו בדרך המקוטעת שבה האישה דיברה עורר בה הרגשה לא נוחה. איש מבוגר חי בגפו עם פיליפיני. קרובי המשפחה היחידים שלו היו דורה, אשת אחיו שנפטר, ושני ילדיה, ליאו ונורית.
הפיליפיני נמצא כל ימות השבוע חוץ מביום שבת משש אחרי הצוהריים עד יום ראשון בחמש. כל יום שבת בתה של האישה באה לישון שם.
“לפעמים גם הבן. לא תמיד, אבל הרבה פעמים, בהחלט. את יודעת איך זה עם צעירים היום. יש הרבה שטויות, אבל הלב איפה שצריך.”
כמו בכל יום ראשון הבת עזבה בצוהריים. ברבע לחמש, כשארנסטו הגיע, הזקן כבר לא היה.
“למה היא עזבה בצוהריים?”
“לפעמים אין ברירה. לא תמיד היא עוזבת בצוהריים.”
“הוא יכול להסתדר לבד?”
“הוא מסתדר.”
“איך הוא מסתדר?”
“הוא מסתדר. הוא תמיד הסתדר. לאנשים יש חיים, את יודעת. עד היום אף פעם לא הייתה בעיה.”
האישה דיברה לאט. שרה לא הצליחה להחליט אם יש איזו נעימה של התנצלות בדבריה, או שפשוט זו דרך הדיבור שלה. כל הזמן בעודה מדברת היא הביטה בשרה בריכוז, כמו מתאמצת לרדת לסוף כוונותיה. רק כששאלה אותה למה נסעו לחפש אותו בראש פינה, דווקא, החלה לבכות.
“מאז שהתחילה ההידרדרות שלו הוא החליט פתאום שיש לו פרדס בראש פינה. זה מה שקורה בראש שהחוטים שלו לא מי יודע מה. מסכן.”
“יש לו פרדס בראש פינה?”
“היה לו, אבל זה כבר לא שלו. כבר הרבה שנים זה לא שלו.”
“ובגלל זה הוא נוסע לראש פינה?”
“הוא לא נוסע. בדרך כלל הוא לא נוסע. רק פעם אחת הוא נסע. זה היה לפני שהמצב שלו נעשה רע כל כך. תארי לך את כל הדרך באוטובוסים בעצמו. איש זקן לבד.”
“והוא מצא את הפרדס?”
“כבר אין פרדס, וחוץ מזה עוד לפני שהוא הגיע למושבה הוא התמוטט. מישהו הבחין בו שוכב בצד הכביש ולקחו אותו לבית חולים.”
“ובגלל זה חיכיתם כל הלילה.”
“בגלל ליאו שלי חיכינו, יש לו לב מזהב לילד הזה. עד ראש פינה הוא נסע לחפש אותו.”
