תיק כפול

פרולוג

מתחיל להחשיך. הוא עומד מחוץ לבית שלהם. מסתתר. אור בוקע מהחלון שבסלון. הוא יודע שלא רואים אותו אבל הוא רואה את הנעשה בפנים. הוא סקרן. הוא רואה אותה מתהלכת מהמטבח לסלון, אוחזת בספל תה או קפה, הוא לא בטוח, ומתיישבת בנינוחות על הספה מול הטלוויזיה. הוא מתיישב גם. על גדר האבנים הלחה. עכשיו כבר חושך והרוח מתחזקת. האדרנלין משאיר את גופו חם.

דלת הכניסה לבית נפתחת והוא רואה אותו נכנס, גדול יותר ממה שדמיין אותו. הוא זורק את המפתחות והארנק על השולחן, ניגש לשלט הטלוויזיה ומכבה אותה. היא מפנה את מבטה אליו, היא נראית מבולבלת. הוא עומד. מולה. היא נשארת לשבת. הוא צועק. הוא כועס. ידיו מתנופפות באוויר. מה הוא אומר? הוא לא יכול לשמוע. החלון סגור.

היא מביטה בו בפחד, בכל הגוף שלה רואים את הפחד. הוא מתקרב אליה בתנועה מאיימת והיא משתחלת מתחת לזרועו ונעמדת מולו. היא פורסת את כפות ידיה, כמו מניפות דקיקות ומנסה להחביא את ראשה מאחוריהן, להגן על עצמה. הוא פוסע לקראתה והיא הולכת אחורה לעבר המטבח, מסתובבת כדי לראות לאן רגליה לוקחות אותה. הוא בקושי נושם. רק שלא תמעד.

הוא מנחית יד עבה, גסה, על הלחי הלבנה שלה. הלחי מאדימה ומתחילה לבעור. היא מאבדת את שיווי המשקל ונשענת על כיסא האוכל כדי לייצב את עצמה.

הוא נעמד. המכנסיים שלו לחים מאבני הגדר והלב שלו דופק בחוזקה. הרוח שורקת באוזנו. הוא מתקרב לחלון ונעצר. הוא רוצה לעזור לה אבל מפחד להיחשף.

האיש הגדול שוב צועק עליה, רוק ניתז מפיו. עכשיו הוא מתקרב אליה ודוחף אותה לעבר הקיר. עיניה זזות, חסרות מיקוד והצבע נעלם מפניה. הוא עומד מולה והכעס בעיניים שלו בוער, עוד שנייה ייצאו מחוריהן. היא מנסה להדוף אותו אבל הוא גדול ממנה. היא מחפשת דרך לברוח אבל הוא סוגר עליה. היא שוב משתחלת מתחת ליד שלו ומצליחה לתפוס ממנו מרחק. היא אומרת לו משהו, כנראה מנסה לרכך אותו. הוא לא שומע אותה. הוא אחוז דיבוק. הוא בטח מאלה שאחר כך מתחרטים.

נראה שהיא מחפשת משהו. אבל מה? משהו לזרוק עליו! המבט שלה מתביית על אגרטל. היא מרימה את האגרטל הכבד וזורקת לעברו. היא מפספסת. האגרטל נשמט, נוחת סמוך לכפות רגליו ומתנפץ לחתיכות קטנות. הוא צוחק עליה. היא לא מתייאשת. היא לוקחת כל מה שהיא מוצאת על השולחן — מפתחות, כוס זכוכית, נרתיק טבק, תפוח ירוק — קשה מבעד לחלון לראות מה — הכול היא זורקת. רק שמשהו יפגע. זה לא מזיז לו. הוא מתקדם לעברה בצעדים גדולים ומהירים ואין לה לאן לברוח. הקיר מאחוריה, הוא סוגר עליה. הוא לופת את זרועה, מסובב אותה, מבחוץ נדמה לו שהאיש שבר אותה. שאגותיו מתגברות על זעקות הכאב שלה. הוא צווח עליה וממשיך ומטיח את ראשה בקיר עד שהיא נוזלת על הרצפה בסלון.

הוא עומד קפוא כמו מאובן מחוץ לביתם. הלסת שלו נעולה וכפות ידיו קפוצות לאגרופים. מגיע לו למות, למניאק הזה, על מה שעשה לה עכשיו. ולא רק לה. על הכול.

יום שלישי — 1 בנובמבר

10:30 בבוקר

"שאני אביא עוד שתייה מהמקרר?" ורד שואלת.

"לא, נראה לי זה מספיק," ליאורה עונה ומסדרת את הבורקסים על השולחן לצד התותים.

"לא ככה. תני לי," ורד לוקחת את צלחת הבורקסים מידה. "נעשה חצי שולחן מלוחים וחצי שולחן מתוקים. יותר הגיוני," היא אומרת ומתחילה להזיז צלחות עמוסות באוכל מצד אחד לצד שני. "מה זה חשוב," היא ממלמלת לעצמה, "אלה יתנפלו על הכול, לא משנה איפה תשימי להם את זה. כמה אוכל הבאת?"

"אני גרועה בחישוב כמויות," ליאורה מניחה מעל כל קערת סלטים שתי כפות הגשה, מנסה להפריע לוורד כמה שפחות.

"בטח יגיעו משהו כמו חמישים איש," ורד אומרת ומוציאה את הצלחות החד־פעמיות מהשקית הגדולה.

"נו, יופי, אז יהיה מספיק אוכל לכולם."

"וגם למחר," ורד עונה בחיוך. "מה עם ההורים שלך בסוף? יצליחו להגיע?"

"לא. לשירה, הארוסה של אחי, יש טקס סיום לימודי רפואת שיניים באוניברסיטה. היא הודיעה להם כבר לפני חודשיים."

"עדיין, לקבל סנ"צ זה אירוע רציני," ורד אומרת ומסדרת את הכוסות החד־פעמיות בשתי ערימות. ליאורה מסתכלת על ערימות הכוסות הזהות בגובהן. בהכול היא כל כך מדויקת.

"עזבי, גם ככה הייתי צריכה לקבל את הסנ"צ הזה לפני שנים, זה כבר לא באמת משנה."

"בדיוק בגלל זה." ורד מיישרת עכשיו את צלחות הבורקסים באופן סימטרי. בלי להסתכל על ליאורה היא שואלת, "וגור? שמעת ממנו בכלל?"

"לא," ליאורה מתיישרת ומסדרת את החולצה שלה. "טוב, נראה לי סיימנו כאן. אני הולכת לשירותים לפני שכולם באים."

ליאורה יוצאת מחדר הישיבות לכיוון השירותים בקומה. הירכיים הפנימיות שלה מתחככות זו בזו. זה משהו חדש, מהשבוע האחרון. נדמה לה לפחות שבחילות הבוקר מאחוריה, אבל היא עוד לא בטוחה. בשבוע שעבר כשיורם הודיע לה על הפריסה היא חשבה שהיא צריכה לקחת מדים במידה גדולה יותר שיטשטשו את הבליטה הקטנה, אבל כרגיל דחתה והנה הגיע היום והכול מתפוצץ עליה. רק שהכפתורים לא יעופו ברגע שיענדו לה את הדרגות. חוץ מלהורים שלה היא עוד לא סיפרה לאף אחד.

בשבוע שעבר, לפני ששי ושירה הגיעו לארוחת שישי, היא התיישבה על הספה בסלון ואמרה להם שנראה לה שעכשיו אפשר כבר לספר.

"לספר מה?" אמא שלה ישר ניגשה עם מגבת המטבח בידיים לספה. "יש לך מישהו רציני סוף סוף?"

"מה שיש לי לספר נראה לי יותר רציני ממישהו רציני."

"את בריאה? הכול בסדר?" אבא שלה הסיט את המבט ממסך הטלוויזיה והחליש את דני קושמרו באולפן שישי.

"כן. הכול בסדר," ליאורה ענתה להם בנימה רגועה. זה לבד היה אמור לעורר דאגה. ממתי היא רגועה? חתיכת העור מסביב לציפורן באגודל שלה סירבה להיתלש.

"אז מה קורה?" אמא שלה דחקה בה והתיישבה לידה על הספה. "יש עומס בעבודה? תיק חשוב?"

"לא, זה לא זה," היא הניחה את ידה על בטנה. אמא שלה ראתה. או שלא?

"אם זה לא בחור חדש ולא משהו מעניין בעבודה, מה זה כבר יכול להיות?"

"אני בהיריון," אמרה וחיכתה לראות את התגובה שלהם. היא יכלה להישבע שהיא שומעת את הגלגלים מסתובבים בראש שלהם, איך הם מנסים לענות לעצמם על כל השאלות שהיא יודעת שעוד רגע יירו לעברה ושלא לכולן יש לה תשובה.

אמא שלה חייכה חיוך גדול מדי והניחה יד לחה על ירכה. "וואו, לילו, איזה יופי. הפתעת אותנו. באיזה שבוע את?"

"שנים־עשר."

"לילו, איזו הפתעה. איך פתאום זה קרה?" אבא שלה שאל ושלח מבט תמה אל דני קושמרו. אולי דני יוכל להסביר.

"אני צריכה להזכיר לך איך נכנסים להיריון?"

"את יודעת מי האבא?" אמא שלה המשיכה לחייך. כמו עווית.

"ברור שאני יודעת, אמא. מה חשבת?"

"מירי, נו באמת, מה זאת השאלה הזאת?" אבא שלה יצא להגנתה.

"אני לא יודעת. אני לא עוקבת."

"אין מה לעקוב."

"נו, אז מי בר המזל?"

"אתם לא מכירים."

"נכיר אותו?" אבא שלה המשיך. כמו שחשבה, רק לרגע הוא היה בצד שלה.

"לא יודעת..."

"לא הבנתי. את לא רוצה שהוא יהיה בתמונה? שיעזור בגידול?" אמא שלה לא מרפה.

"אני עוד לא יודעת," ליאורה הודפת אותה.

"הוא בכלל יודע על זה?" אמא שלה מצביעה על הבטן שלה.

ליאורה שותקת.

"לילו, זה לא משהו שמסתירים. כן?" אבא שלה אמר בקול האבהי שלו.

שתיקה עמדה בסלון. כל אחד ידע מה כל אחד חושב אבל אמא שלה היתה הראשונה שאמרה את המילים.

"חשבת כבר איך תגדלי את הילד ככה לבד עם העבודה שלך ובלי אבא?"

"לא יודעת. עוד לא חשבתי על הכול ואין לי את כל התשובות."

"ילד זה הרבה עבודה, לילו. כדאי לך לחשוב על זה."

"תודה, אבא. לא חשבתי אחרת. בינתיים, אני מבקשת עוד לא לדבר על זה. בסדר?" בפעם הראשונה זה זמן היא שמחה לראות את שי ושירה נכנסים בדלת.

היא יוצאת מתא השירותים וניגשת לכיור לשטוף ידיים. במראה היא פוגשת גרסה דהויה של עצמה. לא אמרו שנשים בהיריון אמורות להיראות קורנות? היא לא קורנת. היא גם לא שמחה. יותר מדי זמן חיכתה לקידום הזה. היא היתה צריכה לקבל את הדרגה לפחות שנתיים קודם, אחרי שפיצחה את "תיק איה". יורם מתנהג כאילו הוא המנטור שלה, מי שתמיד רוצה בטובתה, אבל אז הוא העדיף את האינטרסים שלו על פני הקידום שלה. עכשיו הדרגה מגיעה מאוחר מדי, עם טעם לוואי של החמצה.

תשמחי כבר, העיקר שזה קורה סוף סוף, היא מנסה לשכנע את האישה הלא קורנת עם החולצה הצפופה מדי במראה. בתזמון מושלם, הודעה נכנסת מאירה את צג הנייד שלה.

הי יקירה,

איזה בוקר חגיגי.

יורם עדכן אותי בחדשות אז רוצה לברך אותך על הקידום.

אני בטוחה שההמתנה היתה שווה — מגיע לך!

שמחה ומאושרת בשבילך. בהצלחה!

דרורית

היא סוגרת את הברז ובוהה בהודעה. יורם דרך עליה אז לטובתו האישית, אבל דרורית לא עשתה לה שום דבר רע. ובכל זאת היא חייגה אליה, הסוותה את קולה ואמרה לה בקור רוח שבעלה מנהל רומן בעבודה. נישואים של שנים נהרסו ברגע כי היא התרגזה שלא נתנו לה קידום. איזה מין בן אדם היא?

היא כותבת, "תודה דרורית יקרה. היה שווה את ההמתנה". מסתכלת על ההודעה ומוחקת. היא מחליטה להמעיט במילים. כבר דיברה מספיק. היא שולחת אימוג'י בצורת לב אדום ויוצאת לכיוון חדר הישיבות.

עוד רגע חדר הישיבות יתמלא בכל האנשים שעובדים איתה במחוז ויורם והממ"ז יענדו לה את הדרגות. איך היא, דווקא היא, מצאה את עצמה עובדת במקום שכללי המשחק בו נקבעים על ידי גברים. במקום כל כך פטריארכלי. אם היתה נשואה אז בעלה היה עונד לה את הדרגות, ביחד עם יורם. היא מקבלת היום את הקידום שחיכתה לו כל כך הרבה זמן ואין אפילו אישה אחת שיכולה להעניק לה אותו. במקום זה, עוד כמה רגעים שני גברים, שאחד היא כמעט לא מכירה, והשני — נו מה יש להגיד, לסמוך עליו כמו שהאמינה לו והלכה אחריו כמו עיוורת היא כבר לא תוכל לעולם — יענדו לה את הדרגות.

ליאורה נכנסת לחדר הישיבות הגדול. הוא מלא מפה לפה והדבר היחיד שהיא חושבת עליו הוא אם כבר רואים עליה. היא בטוחה שכן. בטח כולם במחוז מדברים על זה. היא לא תוכל לשמור את זה עוד הרבה זמן בסוד. בדיוק כמו שאבא שלה אמר. בינתיים, הנוכחים מתחילים לתפוס את מקומם בחדר והיא נעמדת בראש השולחן במקום המצופה ממנה. יורם עומד לצידה. היא רואה את הממ"ז נכנס לחדר הישיבות ועושה את דרכו אליהם.

"אמרתי לך שתקבלי את זה," יורם נשמע זחוח.

היא רוצה לענות לו שלקח להם חמש שנים לתת לה את הקידום הזה. חמש שנים! כולם קודמו על הראש שלה בזמן הזה, ורק עכשיו, אחרי חמש שנים כשהיא בחודש שלישי להיריון, היא מקבלת את הסנ"צ. אבל היא שותקת. גם ככה הוא יודע מה היא חושבת.

"מה שלום דרורית?"

"אנחנו בטיפול. זה לא פשוט. פעם בשבוע," הוא עונה בשקט.

"יופי. אני שמחה לשמוע שאתם לא מוותרים."

"איזה יום מרגש, אה? אם זה קורה, אני הולך למלא וינר," מפקד המחוז ניגש אליהם, מחייך ומניח את ידו על כתפה של ליאורה והחדר לאט לאט משתתק. שלושתם עומדים בראש השולחן וכולם מחכים שמפקד המחוז יישא דברים. מילים חלולות שליאורה שמעה כבר בעשרות טקסים כאלה. "קידום לדרגת סגן ניצב הוא מאורע חגיגי ומרגש. מדובר באירוע סמלי שמביא לידי ביטוי את ההתקדמות במסגרת המשטרתית ואת התרומה שלך, ליאורה, למערכת." היא חושבת על חוסר ההערכה של המערכת לכל מה שהיא נתנה להם כל השנים, והוא ממשיך, "ואל מול זה, את ההערכה וההוקרה של משטרת ישראל בדרך הארוכה שעשית והניסיון שצברת. אנחנו שמחים להעניק לך את דרגות הסנ"צ ולמנות אותך לראש מפלג חקירות ימ"ר מרכז. זה אומר, חבר'ה, שהיא מפקחת על כל החקירות, כן? רק אל תשכחי לדווח ליורם. יורם, בהצלחה לך!" קולות צחוק מנומסים נשמעים בחלל החדר.

ליאורה מחייכת בנימוס והממ"ז מרים כוסית. "איפה שלך?" הוא שואל אותה.

"יורם, תמזוג לה קצת יין."

"רגע, גם אני רוצה להגיד כמה מילים. בכל זאת, לא כל יום אני מעניק דרגת סנ"צ למי שעבדה איתי, מה זה כבר, חמש־עשרה שנים?" יורם מסתכל עליה.

"כן, הזמן טס כשנהנים," ליאורה עונה וקולות צחוק נשמעים בקהל.

"אני לא אאריך במילים," יורם מפנה את מבטו אליה. ניכר בעיניו שהוא מדבר מהלב. "אני רק רוצה להגיד לך תודה. תודה על המסירות, על השעות הארוכות, על הרגישות, על הנחישות לסגור תיקי חקירה בכמה מהפרשיות המורכבות שהיו לנו כאן. כמו 'תיק איה' ו'תיק אודסקי'. מה יש להגיד, את מלכת התיקים, אפילו שלפעמים את עושה לנו ברדק במחוז. אז ליאורה, תודה לך על מי שאת." הוא מרים את כוס היין שלו וכל העומדים בחדר עושים את אותו הדבר.

ליאורה מרגישה את הגרון נחנק אבל היא מחזיקה את עצמה.

"נו, חיכינו מספיק, כולם פה רעבים, תנעצו כבר על הכתף," היא אומרת בחצי חיוך והחדר מוחא כפיים. כוסות היין מורמות לאוויר וקריאות 'מזל טוב' נשמעות. החדר מלא עד אפס מקום אבל היא מרגישה לבד.

14:00 בצהריים

גור בן דב יושב בחדר הישיבות החדש של התחנה בשדרות טוביהו בבאר שבע. הקירות לבנים, רק עכשיו סוידו, רצפת הקרמיקה החדשה מבריקה ונקייה, והאור החזק מהשמש הדרומית נכנס לחדר ומסנוור. כמה התחנה החדשה הזאת שונה מהאפלוליות של תחנת המשטרה ברחוב ראול ולנברג שבה שירת עד לא מזמן. לא רק בתאורה, גם באנשים. הוא בסך הכול קצת פחות מחודשיים כאן אבל כבר מרגיש משהו שונה באוויר. בטוח פחות לח ודביק.

ראש ימ"ר דרום, תת־ניצב חיים זירקין, שלח מייל הבוקר וביקש מכולם להגיע לחדר ישיבות לתדריך דחוף. גור יודע בגדול על מה התדריך אבל עכשיו זירקין הולך לעשות את זה רשמי. הוא חושב שזירקין שמח על ההצטרפות שלו לימ"ר דרום. ביום הראשון שלו בתחנה הוא טפח לו על השכם ואמר, "לא תזיק לנו קצת חשיבה תל אביבית כאן. אבל תזכור, פה בדרום, זה מערב פרוע. לא פותרים כאן חקירות על מקיאטו ופאי תפוחים." גור חייך חיוך מנומס, אבל בבטן ידע שכל דבר יהיה רגוע יותר מהמערבולת שהוא הרגיש במרכז הארץ.

זירקין נכנס לחדר הישיבות. גבוה, שחום, קרחת מבריקה, אף נשרי וחיוך חושף שיניים לבנות, מושלמות.

"שלום חברים," הוא אומר בקול עמוק ונוחת על הכיסא המרופד בראש השולחן. "גור, אתה מצטרף?"

"כן, רק סוגר פה קצת את התריס."

"יש לנו פה רומנטיקן," סמדי מהחקירות אומרת וצחקוקים נשמעים. גור מחייך ומתיישב בשקט.

"אפשר להתחיל?" זירקין שואל. כולם שותקים והוא פותח. "יש עלינו לחץ כבד סביב נושא בתי ההימורים."

"מאיזה כיוון?" נחמיאס קצין המודיעין שואל.

"מאיזה כיוון אתה חושב? זה מגיע רק מכיוון אחד — מלמעלה," זירקין מצביע באצבע המורה שלו לכיוון התקרה ויושבי החדר שוב צוחקים.

"מה חדש? אנחנו חיים בקזינו כבר שנים. מה פתאום מישהו למעלה התעורר והחליט שזה חשוב לו?" סמדי אומרת ולוגמת מהקפה השחור. התלתלים החומים והגדולים שלה נחים על הכתפיים הקטנות שלה.

"מלחמת כנופיות, סמדי, מערב פרוע, גל של רציחות, להמשיך?"

"דווקא טוב לנו שהם רוצחים אחד את השני, לא?" סמדי עונה בביטול.

"כן, אבל הם כמו פטריות אחרי הגשם, בשנייה שהראש הולך, אחריו קמים עוד עשרה."

"שנים אנחנו במלחמה הזאת. אנחנו מכירים אותם טוב טוב. הימורים זה רק חלק קטן מהביזנס שלהם. מה עם הברחות סמים, נשק בלתי חוקי, פרוטקשן? למה אנחנו מסתכלים רק על הימורים?"

"כי הכול מתחיל ונגמר בכסף. שאני אסביר לך?" הוא אומר בהתנשאות.

סמדי לוגמת שוב מהקפה.

"עמר, בדואי בן שש־עשרה, עובד מגיל שבע וההורים שלו בחובות. מישהו בא ומציע לו לשים שנקל ומבטיח לו שיגדל לו עץ של מזומנים... מה יגיד, לא?"

"חיים, אני לא צריכה שתסביר לי על עמר. ראיתי מאות כאלה. אני מכירה טוב טוב את הסיפור. בסך הכול שאלתי, למה פתאום עכשיו. זה הכול," היא עונה בנינוחות.

"כי זה מה שהנחיתו עלינו מלמעלה. תשובה מספיק טובה?"

שתיקה עומדת בחדר.

"יופי, עכשיו כשהדברים ברורים, אני מבקש ערב ערב בילוש ותצפיות על כל המקומות הידועים לנו. מעקב על המבצעים, מי המשתתפים, מי בא, מי יוצא. במקביל, נחמיאס, תתחילו לעבוד על הקופים ולקשור אותם לקודקודים של הכנופיות שאנחנו מכירים. אני רוצה לדעת על כל פיפס שיוצא וקורה בדירות האלה."

"אנחנו על זה," נחמיאס עונה.

"אנחנו רוצים להתמקד קודם באזור אחד או בכמה מוקדים בו זמנית?" סמדי ממשיכה.

"כמה מוקדים. אלה שאנחנו מכירים, בתקווה שדרכם נצליח להגיע לעוד מוקדים," זירקין עונה לה. "קיבלנו דיווחים שהכנופיה של אבו־דאוד התחזקה מאוד, בעיקר ב'משולש ברמודה'."

"באזור בין רמת חובב, צומת הנגב והגבול שלנו עם מצרים?" גור משרטט משולש באצבע המורה שלו באוויר כדי לוודא.

"כן. זה שטח ההפקר. שם הכול מותר. כנופיית אבו־דאוד, אחת המשפחות הבדואיות הכי חזקות בדרום, עושה שם מה שהיא רוצה," סמדי עונה.

"שנים אנחנו מנסים לשים עליהם את היד אבל לא הצלחנו," אומר זירקין.

"ולמה אתה בדיוק חושב שהפעם נצליח?" סמדי שוב קופצת.

"כי אין לנו ברירה," זירקין עונה בקצרה, מסמן ליושבי החדר שהסבלנות שלו פגה. "כי הפעם זה ישר מהשר, הבנת?"

החדר משתתק. סמדי קמה. "רגע, עוד לא סיימנו," זירקין ממשיך. "עדכון אחרון. אני שם את גור בן דב להיות ראש הצח"מ של תיק ההימורים כאן בדרום. הוא ינהל את החקירה ואני מבקש לעבוד איתו ביחד על התיק הזה."

"תודה זירקין," גור אומר ומסתכל על יושבי החדר, "מחכה לעבודה המשותפת שלנו."

15:45 בצהריים

גור עומד במטבחון של הקומה בתחנה בבאר שבע ומכין לעצמו קפה שחור. הוא מערבב מהר עם הכפית את הנוזל השחור עד שקצף נקווה על דופנות כוס הזכוכית. הוא אף פעם לא הוביל קודם צח"מ, בטח לא תיק מורכב כל כך. הוא היה שמח להתייעץ עם ליאורה, לחשוב איתה על כיוונים. אבל זה לא יקרה. הרי בגללה בכלל הגיע לפה.

אחרי שראה אותה מתנשקת עם האקס שלה והוא כמו אידיוט עמד עם זר פרחים ביד אחת ובקבוק יין ביד השנייה, לא היה יותר מה להגיד. ביום ראשון, על הבוקר, הוא ניגש לכוח אדם וביקש העברה. באותו שישי בערב, אחרי שראה אותה עם ההוא, היא התקשרה איזה עשר פעמים. הוא לא ענה. מה יש לדבר? הוא לא יכול היה אפילו לחשוב על לראות את הפרצוף שלה, ובטח ובטח שלא לדבר איתה.

"מה פתאום אתה רוצה לעבור? חשבתי שטוב לך כאן ועם הצוות?" מנהלת כוח האדם שאלה אותו.

"אני במרחב כבר שנים. נראה לי שהגיע הזמן לשינוי," הוא ענה וקיווה שהיא לא תחקור אותו עוד.

"אני מבינה," היא ענתה בקול עצל.

"שמעתי שמחפשים בנגב אנשים טובים."

"ממי שמעת?" קולה אנפף.

"לא זוכר, שמעתי בקפיטריה, נראה לי, לפני כמה שבועות."

"עד לדרום אתה רוצה להגיע?"

"חשוב עכשיו להיות שם. את לא חושבת?"

"ואם ישאלו מה סיבת ההעברה, מה לרשום?"

"גיוון? ניסיון באזורים נוספים? אנא עארף. מה בדרך כלל רושמים?"

"את הסיבה האמיתית?" היא הסתכלה עליו במבט בוחן.

"אז תחשבי על סיבה אמיתית שתעביר אותי. עד אז אני יוצא לחופש או שתמצאי לי איזו השתלמות."

ובאמת, עברו כמה ימים, הוא לא האמין איך המשטרה יכולה להיות יעילה לפעמים, והנה הוא כאן. פה בדרום מאמינים בו. מצפים ממנו. פה הוא יכול להתרכז רק בעבודה. בלי הסחות דעת. חודשים עברו מאז שהוא ראה אותה בפעם האחרונה, וחוץ מכמה פעמים ביום, נגיד כמו עכשיו, אולי בגלל שהוא יודע שהיום היא קיבלה סוף סוף את הסנ"צ הזה שהיא כל כך רצתה, הוא מצליח כמעט לא לחשוב עליה. איתה הוא גמר.

"נראה לי הקפה שלך מעורבב יותר מדי."

זאת סמדי. "טבעתי במחשבות על התיק, לא שמתי לב..."

"על ההימורים?" היא שואלת בביטול ואז עונה לעצמה, "מלחמה אבודה," ומושיטה את ידה לפתוח את הארון מעליו להוציא חבילת עוגיות. פתאום הוא שם לב כמה היא קטנטונת ביחס אליו. הריח הנקי שלה מגיע אליו. ריח של כביסה. של בית. היא נשארת לעמוד לידו.

"למה את אומרת את זה? זירקין אומר שזה בעדיפות עליונה אצל הממ"ז."

"רציני אתה? אני פה מספיק שנים כדי לדעת שזה סתם."

"מה סתם?"

"עכשיו זה בעדיפות ועוד כמה חודשים זה כבר לא," היא נועצת את שיניה בעוגיית חמאה ומסתובבת לצאת מהמטבחון.

"תגידי —"

היא מסתובבת אליו.

"יש מצב שיהיו לך כמה דקות לשבת איתי, לספר לי מה עשיתם בתיק הזה לפני שצנחתי פה? את יודעת, קצת רקע."

היא מעבירה את התלתלים הגדולים והחומים שלה מאחורי האוזן, מחייכת אליו. "כן, בטח. תקפוץ אליי למשרד מתי שבא לך."

ויוצאת.