חלק ראשון
הגורל הועיד אותי למלא תפקיד בחייו של אחד האנשים שחוללו תמורות אדירות וסבל עצום באירופה לאחר מלחמת העולם. מאוחר יותר תהיתי לעתים קרובות מה הניע אותי אז, בסתיו של 1918, להתערבות הרפואית ההיא. האם הייתה זו סקרנות – תכונתו העיקרית של חוקר העוסק במדע הרפואה – או מעין ניסיון להידמות לאל, הרצון לשחק פעם אחת את תפקיד הגורל.
כך או כך, ברצוני לתאר תחילה את מהלך חיי עד אותו יום בסוף אוקטובר או תחילת נובמבר 1918 בקווים ענייניים. באופן פשוט וברור, ללא כחל וסרק, קרוב לאמת ככל האפשר.
נולדתי בדרום גרמניה כפרי נישואיו היחיד של מהנדס אזרחי מכובד למדי. הקמת מִכרות ודומיהם לא משכה את לבו של אבי; התחום העיקרי שלו היה גשרים. אני זוכר שיום סתווי אחד נסענו, אמי העדינה והאהובה עד מאוד, הוא ואני, ברכבת מ־מ’ ל־א’,[1] ואבי העיר אותי לפתע מתנומתי כשנסענו על גשר מסילה שאך בקיץ האחרון הוא סיים לבנותו. לא זיהיתי שום דבר מיוחד בגשר ההוא, הוא נראה בעיניי ככל גשרי המסילה האחרים. הוא עבר מעל ערוץ נחל פראי, שעל גדותיו צמחו עצי ערבה ואלמוֹן, מעל פני המים שלו בצבצו כמה אבנים מכוסות טְחָב, והמדרון שמעליו, עדיין עירום מעשב, לא היה תלול במיוחד. אבל אמי העמידה פנים כמי שיוצאת מגדרה מרוב התלהבות, והחלה להשתעל כפי שעשתה תמיד בשעת התרגשות. אבי חייך בענווה תחת שפמו הבלונדיני העבות. לעתים הוא הודה בפניי שישנם דברים יפים עוד יותר מגשרים שאפשר לבנות – טירות, בתי כולבו, תחנות רכבת – אבל את המשימות האלה הוא שומר לעצמו לזמן מאוחר יותר.
תמיד כינו אותו “אדון מהנדס בכיר”. אנשים קדו בפניו נמוך למדי, אבל כשהחל מישהו לדבר בשבחו, היה מסיט את מבטו בפליאה כשהוא מנענע בראשו, ולרוב מתחיל לדבר על נעוריו הקשים או על דודו, למעשה דודהּ של אמי, שהיה עשיר כקורח ושכוחו והשפעתו יכלו לכול.
הייתי ילד גדול מאוד יחסית לגילי, התלמיד החזק ביותר בכיתה בבית הספר “האָחוּ”. כבר אז כמהתי לחבר, אבל לא מצאתי כזה מעולם. אולי אני הוא שלא ידעתי איך להתקרב לחבריי לכיתה, וזאת מסיבה שלבטח מאפיינת לעתים קרובות ילדים יחידים: פחדתי מזרים. אבל הם פחדו ממני הרבה יותר, מכוחי הגופני, מישותי השתקנית. לו רק ידעו עד כמה הייתי רגיש לכאב, איך מילה קשה פצעה אותי כמו קרע בעור – מה שהם כלל לא שיערו – אולי היו מתקרבים אליי ביתר קלות. לא יכולתי לחזות בסבלו של אף אחד, לא של אדם, לא של חיה, אבל בכיתי לעתים רחוקות בלבד.
בית הספר שכן בקצהו של רחוב רחב יחסית, בסמוך לפארק “האָחוּ”. חזיתו פנתה אל הפארק, או נכון יותר אל החומה שהקיפה אותו. בחורף, לפני תחילת הלימודים, אפשר היה לראות מהרחוב את צמרות העצים שבפארק, עצי אלון, דולב, אֶדר, אשוּר. אבל בתחילת החורף, למשל, כשהצצתי בחשאי מעל ספסל הלימודים הירוק שלי אל מחוץ לכיתה המוארת בלהבות גז, נראו הענפים השחורים הכבדים, תחת שכבת שלג שגובהה כגובה כף יד, רק במטושטש מבעד לערפל הדמדומים.
להבות הגז רחשו בנועם, הקמין הלבן הפיץ חום, והאצטרובלים, שהיו מעורבבים בפיסות העץ והפחם, השמיעו קולות פצפוץ שובבים. המפות ותמונות בעלי החיים שהיו תלויות על הקיר הוארו באור בהיר. לקראת השעה תשע או עשר כובה אור הגז, המפות חדלו לבהוק, ובשעה עשר אווררנו מעט את החדר, ואוויר צח חדר פנימה. השמש זרחה באדום נחושתי. הערפל בפארק התרומם, ובעומדי ליד החלון, כשצווארון מעילי מורם וידיי בכיסים, ראיתי מבעד לזגוגית שהלכה והצטללה את השיחים המכוסים כפור שבצדי השבילים, את משטח ההחלקה הכחלחל־אפרפר המכוסה פתיתי שלג דקים, את הכר הרחב, האחו שבמרכז הפארק, את מגרשי הטניס המוקפים רשתות גבוהות, נטושים לחלוטין. עד מהרה נפתחה הדלת, והמהומה העליזה השתתקה עוד לפני שהמורה סגר את הדלת מאחוריו.
בקרבת הפארק שכן המחנה של גדוד הפרשים הכבדים השלישי. כשהשתופפנו כעת בגווים כפופים, רכונים מעל המחברות, מנומנמים מהחום ומשעמום, וכתבנו בדממה את עבודות הכיתה שלנו, הגיע לפתע לאוזנינו, במקצבי הלמוּת משתנים, קצוב וברור, קול טפיפת או דהרת סוסים. לעתים קרובות הייתה זו הנאתי (האסורה) אחרי שעות הלימודים לעמוד שעוּן על המחסום העבה, העשוי עץ גס, כדי לצפות באימוני הטירונים של החַיִל ולשמוע את צליפות השוט של הסַּמל. לעתים היה ניגש אליי חייל, במקטורן הלבן־צהבהב למרות הקור, על ראשו המגולח כובע דמוי צלחת, ללא מצחייה, ותחת זרועו לחם צבאי עבה, פריך ומקומח, שאותו רצה להמיר בטבק או למוכרו בזול. אבל למרבה הצער, לא היו לי לא כסף ולא טבק. בעוגמה ראיתי איך הפרש בוצע אותו לחתיכות בידיו העבות, ובלא שמץ של פחד מושיט אותן בזו אחר זו לסוסים, שאכלו אותן מידיו בעדינות. אינני יודע מדוע עורר בי הלחם תשוקה שכזו. קיבלתי בבית כל מה שילד הגיוני יכול היה לבקש. יום אחד כנראה זיהה בעיניי אחד החיילים את התשוקה הבוערת ללחם. הוא ניגש אליי כשהוא מדרבן את סוסו ונתן לי במתנה חתיכה גדולה למדי. זמן רב לאחר מכן עוד זכרתי את הריח החריף של עור וטָנין שנדף ממנו.
