לחשוב / למיין
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לחשוב / למיין
מכר
מאות
עותקים
לחשוב / למיין
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

לחשוב / למיין

3 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

ז'ורז' פרק נולד ב-1936 בפריז לזוג מהגרים יהודים מפולין. אביו, שהתנדב לצבא הצרפתי, נהרג ב-1940. אמו נרצחה באושוויץ ב-1943.
 
פרק פרסם רומנים, ספרי הגות, מחזות ותסכיתי רדיו. הוא היה חבר בקבוצה הספרותית OuLiPo והתפרנס, בין השאר, מכתיבת תשבצים.
 
מאז מותו ב-1982 הולך וגדל העניין בז'ורז' פרק וביצירתו הענפה, והוא נחשב כיום אחד הסופרים הצרפתים החשובים של המחצית השנייה של המאה העשרים. בשנת 1984, כמחווה לסופר, הוענק לכוכב הלכת הקטן מס' 2817 השם "פרק".

תקציר

(צרפת, 1985)
 
מה שואלים אותי בדיוק? אם אני חושב לפני שאני ממיין? אם אני ממיין לפני שאני חושב? איך אני ממיין את מה שאני חושב? איך אני חושב כשאני רוצה למיין? [...]
מפתה כל כך לרצות לחלק את העולם כולו בהתאם לצופן אחד ויחיד; חוק אוניברסלי שיחבוק את מכלול התופעות: שני חצאי כדור, חמש יבשות, זכר ונקבה, חי וצומח, יחיד רבים, ימין שמאל, ארבע עונות, חמישה חושים, שש תנועות, שבעה ימים, שנים-עשר חודשים, עשרים ושש אותיות.
למרבה הצער זה לא עובד, זה מעולם אפילו לא התחיל לעבוד, זה לא יעבוד לעולם.
למרות זאת ימשיכו עוד זמן רב לקטלג חיה זו או אחרת לפי מספר אי-זוגי של אצבעות או קרניים חלולות.
ז'ורז' פרק
 
הנה אסופת טקסטים שפרסם ז׳ורז׳ פרק בעיתונים ובכתבי עת שונים בין השנים 1976 ו-1982. את הכותרת לחשוב / למיין, שניתנה לאסופה כולה, נתן פרק לטקסט החותם את הספר, שהיה האחרון מבין כתביו שהתפרסמו בחייו, שבועות ספורים לפני מותו.
 
בעודו ממיין את העולם כדי להבינו, לא חדל ז'ורז' פרק לטלטל את מוסכמות הטעם ואת ההיררכיות המקובלות. מבטו מעניק לאנשים ולדברים של היומיום דחיסות לא צפויה, מטרידה ומעוררת פליאה.
מוריס אולנדר

פרק ראשון

הערות על מה שאני מבקש לעשות
 
 
אם אנסה להגדיר מה אני מבקש לעשות מאז שהתחלתי לכתוב, המחשבה הראשונה שעולה על דעתי היא שמעולם לא כתבתי שני ספרים דומים, שמעולם לא הרגשתי צורך לחזור בספר על נוסחה, שיטה או סגנון שפיתחתי בספר קודם.
 
הגיוון השיטתי הזה בלבל מבקרים מוטרדים מסוימים שמחפשים את טביעת האצבע של הסופר בספר אחר ספר; וללא ספק הוציא מאיזון גם כמה מקוראי. כך יצאו לי מוניטין של מעין מחשב, מכונה לייצור טקסטים. אני, מצדי, אשווה אותי יותר לאיכר שמעבד כמה שדות; באחד הוא מגדל סלק ובאחר אספסת, בשלישי תירס, וכו'. באותו אופן, הספרים שכתבתי מתחלקים לארבעה שדות שונים, ארבע צורות חקירה שבסיכומו של דבר אולי מציגות אותה שאלה, אך מציגות אותה מנקודות מבט שונות התואמות בכל פעם סוג אחר של עשייה ספרותית.
 
את הראשונה מבין צורות החקירה האלה אפשר אולי להגדיר כ"סוציולוגית": כיצד להתבונן ביומיומי; זוהי נקודת המוצא של טקסטים כמו הדברים, חלל וכו': מבחר מרחבים, ניסיון לתאר כמה מקומות בפריז, ושל העבודה שנעשתה עם קבוצת קוֹז קוֹמוּן (עניין משותף, Cause Commune) שהקיפה את ז'אן דוביניו (Duvignaud) ופול ויריליו; (Virilio) השנייה היא אוטוביוגרפית מטבעה: W או זכרון־הילדות, החנות האפלה, אני זוכר, מקומות שישנתי בהם, וכו'; השלישית, המשחקית, קשורה באהבתי לאילוצים, לאתגרים, ל״סולמות״, לכל היצירות שאת הרעיונות והכלים עבורן קיבלתי מהחקירות של קבוצת אוּליפּוֹ (OuliPo): פָּלִינְדְרוֹמים, ליפוגרמות, פאנגרמות, אנאגרמות, איזוגרמות, אקרוסטיכונים, תשבצים, וכו'; לבסוף, החקירה הרביעית קשורה ברומן, באהבת סיפורים וסיפורי הרפתקאות, בחשק לכתוב ספרים שבולעים בשכיבה על הבטן במיטה; החיים הוראות שימוש הוא דוגמה טיפוסית.
 
החלוקה הזאת שרירותית במקצת והיא יכולה להיות מגוונת יותר: כמעט אף לא אחד מספרי אינו חף לגמרי מעקבה אוטוביוגרפית מסוימת (לדוגמה כשאני מכניס בפרק מסוים שבכתיבה אזכור של אירוע שקרה לי במהלך היום); גם אף אחד מהם כמעט לא נכתב בלי שאטיל על עצמי אילוץ זה או אחר של מבנה אוליפיאני, ולו רק באופן סמלי, כך שהמבנה או האילוץ המדובר יגבילו אותי באופן זה או אחר.
 
למעשה, אני חושב שמעבר לארבעת הקטבים שמגדירים את ארבעת האופקים של עבודתי - העולם הסובב אותי, חיי שלי, השפה, הסיפורת - שאיפתי כסופר תהיה לחצות את כל הספרות בת־זמני בלי להרגיש אף פעם שאני מדשדש במקום או שב על עקבותי, ולכתוב כל מה שיכול אדם בן־זמננו לכתוב: ספרים עבי־כרס וספרונים, רומנים ושירים, מחזות, ליברטות לאופרה, רומנים בלשיים, סיפורי הרפתקאות, רומנים של מדע בדיוני, אופרות סבון, ספרים לילדים...
 
מעולם לא חשתי נוח לדבר על העבודה שלי באופן מופשט, תיאורטי; גם אם נדמה שמה שאני מוציא תחת ידי הוא תוצר של תוכנית ידועה מראש, של פרויקט ארוך טווח, אני נוטה לחשוב שאני מגלה את התנועה שלי ומתנסה בה תוך כדי הליכה: רצף הספרים שלי הוליד בי תחושה שהיא לפעמים מעודדת, לפעמים לא נוחה (כי היא תמיד תלויה ב"ספר הבא", בלא־גמור המצביע על הבלתי ניתן לתיאור שאליו מכוונת נואשות תשוקת הכתיבה), שהם עושים כברת דרך, קובעים סימני אזהרה בחלל, מסמנים מסלול גישוש, מתארים נקודה אחר נקודה את שלביו של חיפוש שלא אדע לומר את ה"למה" שלו, אלא רק את ה"איך": אני חש במעורפל שהספרים שכתבתי נרשמים, מקבלים את משמעותם במסגרת דימוי חובק־עולם שאני עושה לי על הספרות, אבל נדמה לי שלעולם לא אוכל לתפוס במדויק את הדימוי הזה, שהוא מבחינתי מעבר לכתיבה, "לַמה אני כותב" שלא אוכל לענות עליו אלא בכתיבה, בדחייה בלתי פוסקת של הרגע שבו אפסיק לכתוב, והדימוי הזה ייחשף, כמו פאזל שהושלם בנחישות.
 
 
 
 
 
על כמה שימושים בפועל לגור
 
 
כשאני חולף על פני הבניין שבו אני גר, אני יכול לומר "אני גר פה", או ליתר דיוק, "אני גר בקומה הראשונה, בקצה החצר"; ואם אני מעוניין להוסיף לאמירה הזאת זווית אדמיניסטרטיבית יותר, אני יכול לומר "אני גר בקצה החצר, כניסה C, הדלת ממול".
 
כשאני נמצא ברחוב שלי, אני יכול לומר "אני גר שם, במספר 13" או "אני גר ב-13" או "אני גר בקצה הרחוב" או "אני גר ליד הפיצרייה".
 
כשמישהו בפריז שואל אותי איפה אני גר, אני יכול לבחור בין עשר תשובות נכונות לפחות. אוכל להשיב "אני גר ברחוב לינֶה" רק למי שאני בטוח שמכיר את רחוב לינה; לעתים קרובות יותר, אצטרך לפרט את המיקום הגיאוגרפי של הרחוב המדובר. למשל: "אני גר ברחוב לינה, ליד מרפאת סנט־אילֵר" (נהגי מוניות מכירים אותה היטב) או "אני גר ברחוב לינה, זה בתחנת המטרו ז'וסייה" או "אני גר ברחוב לינה, ליד הפקולטה למדעים" וגם "אני גר ברחוב לינה, ליד ז'רדן דה פלאנט" או "אני גר ברחוב לינה, לא רחוק מהמסגד". במקרים יוצאים מן הכלל, אוכל אפילו להשיב "אני גר בחמישי" או "אני גר ברובע החמישי" או "אני גר ברובע הלטיני", וגם "אני גר בגדה השמאלית".
 
בכל מקום שלא יהיה בצרפת (ועל אחת כמה וכמה בפריז ובפרברים הסמוכים לה), אני מאמין שאהיה פחות או יותר מובן כשאומר "אני גר בפריז" או "אני חי בפריז" (יש הבדל בין שתי צורות הביטוי האלה, אבל מהו?). אוכל גם לומר, "אני גר בעיר הבירה" (אני לא חושב שעשיתי זאת אי פעם), ודבר אינו עוצר בעדי מלחשוב שאוכל לומר גם "אני גר בעיר האורות" או "אני גר בעיר שפעם נקראה לוטסיה", אף שזה נשמע כמו התחלה של רומן יותר מאשר ציון כתובת. לעומת זאת, אני מסתכן בכך שלא אהיה מובן אם אומר דברים כמו "אני גר בקו רוחב 50°48 צפון ובקו אורך 20°2 מזרח" או "אני גר במרחק 890 קילומטרים מברלין, 2,600 מקונסטנטינופול ו-1,444 קילומטרים ממדריד".
 
אילו גרתי בוואלבּוֹן, יכולתי לומר "אני גר בקוט ד'אזור" או "אני גר ליד אנטיבּ". אבל מאחר שאני גר בפריז עצמה, איני יכול לומר "אני גר באזור פריז" וגם לא "אני גר באגן הפריזאי" ואפילו לא "אני גר במחוז הסֵן".
 
אני גם לא רואה באילו נסיבות יהיה מדויק לומר "אני גר צפונית לנהר הלואר".
 
"אני גר בצרפת" או "אני חי בצרפת": את המידע הזה אוכל לתת מכל נקודה שהיא כל עוד היא ממוקמת מחוץ ל"הקסגון",1 גם אם באופן רשמי אני בצרפת (למשל באחת ממושבותיה שמעבר לים); אוכל לומר "אני גר בהקסגון" רק בתור בדיחה; לעומת זאת, אילו הייתי קורסיקאי שגר בניס או תושב האי רֵה שגר בלָה רוֹשֵל, בהחלט הייתי יכול לומר "אני גר ביבשת".
 
"אני גר באירופה": מידע מסוג זה עשוי לעניין אמריקאי שאפגוש בשגרירות יפן בקנברה, למשל. "Oh, you live in Europe?" הוא יחזור ויאמר, וללא ספק אצטרך להדגיש ש"(I am here only for a few (hours, days, weeks, months."
 
"אני גר בכדור הארץ". האם תיקרה בדרכי יום אחד ההזדמנות לומר זאת למישהו? אם הוא יהיה יצור "מהסוג השלישי" שירד לעולמנו התחתון, הוא כבר יידע זאת. ואם אני הוא מי שנמצא היכנשהו ליד ארקוטאורוס או 1 B9081KX, יהיה עלי לפרט מן הסתם ש"אני גר בשלישי מבין כוכבי הלכת העיקריים (והיחיד המיושב) שבמערכת השמש לפי סדר עולה של המרחק שלהם מהשמש" או "אני גר באחד מכוכבי הלכת של הכוכב הננסי הצהוב והצעיר ביותר הממוקם בשולי גלקסיה בעלת חשיבות בינונית שבאופן שרירותי מכונה שביל החלב". ויש סיכוי אחד מתוך אלף מיליוני מיליארדים (כלומר רק 1020) שהוא יענה לי: "אה כן, כדור הארץ..."
 
 
 
 
 
 
ז'ורז' פרק נולד ב-1936 בפריז לזוג מהגרים יהודים מפולין. אביו, שהתנדב לצבא הצרפתי, נהרג ב-1940. אמו נרצחה באושוויץ ב-1943.
 
פרק פרסם רומנים, ספרי הגות, מחזות ותסכיתי רדיו. הוא היה חבר בקבוצה הספרותית OuLiPo והתפרנס, בין השאר, מכתיבת תשבצים.
 
מאז מותו ב-1982 הולך וגדל העניין בז'ורז' פרק וביצירתו הענפה, והוא נחשב כיום אחד הסופרים הצרפתים החשובים של המחצית השנייה של המאה העשרים. בשנת 1984, כמחווה לסופר, הוענק לכוכב הלכת הקטן מס' 2817 השם "פרק".

סקירות וביקורות

לשרטט אותיות על נייר לבן השאיפה של ז'ורז' פרק לכתוב הכל, להכיל הכל, מתחדדת בקובץ המשונה והנהדר 'לחשוב / למיין' אנשים הם שם המשפחה שלהם. זו עובדה. לעיתים מקור השם במקצוע עתיק הזורם בדם, לעיתים זו כניעת האופי וזרם החיים למשמעות השם או אפילו רק למשתמע ממצלול, ובשאר המקרים - מקרים. לא אדם כז'ורז' פרק היה בז למשחק המילים: לחשוב, למיין, לפרק. ניתן לשער שהוא היה שמח, או לפחות מתעניין, גם בתרגום הספר לאימוג'י. אדם מרגש, פרק, על רצונו להכיל הכל, להיות הכל, "לכתוב כל מה שיכול אדם בן זמננו לכתוב". הוא בעל נוכחות משמחת: לא בכדי בוחרים בהוצאת בבל, בעקביות, להציב תמונות שלו על כריכות ספריו, כמו קורץ בשתי עיניים פקוחות. אסופת הטקסטים הנהדרת הזאת פורסמה בכתבי עת שונים בין ‭ 1976‬ל-‭,1982‬ שנת מותו של פרק, חובב עישון בן ‭ .46‬היא שייכת יותר - עלינו למיין אותה, הלוא - לטקסטים מסוגו של 'חלל וכו', מבחר מרחבים' (‭,(1974‬ שבהם נותן פרק דרור ל"אמנות הפירוט" שנשכחה, לדבריו, בכתיבה העכשווית של זמנו. לא נותר אלא לדמיין את פרק מול גוגל, מול ווטסאפ, מול "אמנות הכתיבה השיווקית". פרק מונה ומתאר חפצים בסביבתו, חדרים שישן בהם, שיטות לסידור ולמיון ספרים (עם סעיפים כמו "חדרים שבהם אפשר לשים ספרים", "חפצים שאינם ספרים ושנתקלים בהם לעיתים קרובות בספריות" ועוד-ועוד), פריטי אופנה (פרק שכולו תיאור בגדים בייצור המוני: "חצאית ליברטי פרחונית מצמר, קפלי שמש (‭295‬ פרנק)"). הוא פורש מחשבות על פעלים שישנם או אינם - מדוע יש לכפתר אך אין לרכסן? - על אורכם של ערכים, על אופני אחסון של משקפיים. תיאור שולחן העבודה שלו, הטקסט הפותח, הוא כציור המפתח 'הסטודיו של האמן'. פרק "מעדיף אותו עמוס, כמעט עד הפרזה". הוא סורק אותו, את ההרגלים הקשורים בו, ובעיקר את החפצים שנמצאים בו (מה יש בו, בטקסט הזה, שהוא כל כך מהפנט? מי האדם שכותב טקסט כזה? איזה סוג של קורא נהנה ממנו?). לצידו, מצטיינים בקובץ גם המסה 'מקומות של תחבולה', על אנליזה וכתיבה, והטקסט החותם, שנתן לקובץ את שמו. "בין המעיים המתרוקנים והטקסט משתררים יחסים עמוקים, משהו כמו התפנות נמרצת, קליטה מוגברת, אושר קריאה", קובע פרק במסה על הקריאה, שגם היא פורטת וממיינת את אופני הקריאה, חללי הקריאה, ההבדל בין קריאה מכוונת לקריאה ברווחי זמן כמו המתנה או נסיעה. פרק נדרש לנושא חיתוך הדפים של הספרים החדשים בזמנו. לחשוב שפעם הקריאה החלה בביתוק ברברי כזה! מתחשק לספר לו שספרו נקרא הפעם מצג הטלפון: שהעמודים קטנים, נטולי קונטקסט, שאין דפדוף אלא דחיפה דיגיטלית עליצה של כל עמוד ימינה, אל איזו תהום בינארית. הכתיבה האנטי-מותגית של פרק אולי התיישנה, אבל גם בה, כמובן, יש חוכמה ויופי: ‭ ..."‬האופנה, הספורט, ה'חופשות', החיים הקהילתיים, החינוך, ה'הגנה על הטבע', הסביבה התרבותית... הופכים לאתגר, אם לא לסבל, או אפילו לעינוי, פעילויות שבתחילה נועדו רק להנאה ולתענוג". והמשפט המפעים: "כל האוטופיות מדכאות, מפני שהן לא משאירות מקום למקרה". פרק, שעבד שנים רבות כארכיבאי, מזכיר יותר בעבודתו חוקר טבע. ביולוג ממיין. חלק מהרשימות, כמו 'אני זוכר את מאלה ואיזק' או ‭ 81'‬ מתכונים למתחילים' לא בדיוק קריאות, לפחות לא באופן רגיל. הטקסט כמו קיים לשמו בלבד, מדבר אל עצמו ואת עצמו ("לכתוב, זה רק לכתוב, לשרטט אותיות על דף לבן"), חוגג את שפע המילים אך בהחלט גם את בחירתן או אי-בחירתן של מילים או אותיות מסוימות ברגע נתון, ממש כשם שחפציו "נבחרו, הועדפו על פני אחרים". כמו מזמור או לחש, הרשימות מוצלחות מאוד לקריאה בקול. "ה'מחשבה' שלי לא הצליחה לחשוב אלא רק תוך כדי התפוררות, התפזרות, תוך כדי חזרה בלתי פוסקת אל הפרגמנטציה שהיא שואפת להסדיר". המיון והפירוט לעולם לא מגיעים אל סופם אלא להפך, מיתמננים, מתפרקטלים, לעוד אין-ספור חלוקות, תתי-רשימות וקנוקנות מחשבה. כשם שפרק מגלה שהמיון הוא אין-סופי, כך מתגלה שגם המחשבה על הטקסטים של פרק היא אין-סופית. כל שורה אצלו היא מעט מאוד והיא הכל, וכמו ב'ספריית בבל' של בורחס, ביקורת על הספר הזה חייבת להיות ארוכה יותר מהספר, כי הפירוק תמיד מותיר שארית, שהיא הפעולה עצמה. "אין דבר בעולם שהוא ייחודי מכדי להיכלל ברשימה", קובע פרק. כדאי להיזכר שוב בבורחס (מתוך 'מחקרו של אברואס' בתרגום יורם ברונובסקי) שכתב, "האלוהות מודעת רק לחוקים הכלליים של היקום, הנוגעים לסוגים ולא ליחיד". עוד 3 ספרים של פרק הדברים‭ 1965 > ‬ איש ישן‭ 1967 > ‬ החיים הוראות שימוש‭ 1978 > ‬ שרון קנטור 7 לילות 01/05/2020 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות

עוד על הספר

סקירות וביקורות

לשרטט אותיות על נייר לבן השאיפה של ז'ורז' פרק לכתוב הכל, להכיל הכל, מתחדדת בקובץ המשונה והנהדר 'לחשוב / למיין' אנשים הם שם המשפחה שלהם. זו עובדה. לעיתים מקור השם במקצוע עתיק הזורם בדם, לעיתים זו כניעת האופי וזרם החיים למשמעות השם או אפילו רק למשתמע ממצלול, ובשאר המקרים - מקרים. לא אדם כז'ורז' פרק היה בז למשחק המילים: לחשוב, למיין, לפרק. ניתן לשער שהוא היה שמח, או לפחות מתעניין, גם בתרגום הספר לאימוג'י. אדם מרגש, פרק, על רצונו להכיל הכל, להיות הכל, "לכתוב כל מה שיכול אדם בן זמננו לכתוב". הוא בעל נוכחות משמחת: לא בכדי בוחרים בהוצאת בבל, בעקביות, להציב תמונות שלו על כריכות ספריו, כמו קורץ בשתי עיניים פקוחות. אסופת הטקסטים הנהדרת הזאת פורסמה בכתבי עת שונים בין ‭ 1976‬ל-‭,1982‬ שנת מותו של פרק, חובב עישון בן ‭ .46‬היא שייכת יותר - עלינו למיין אותה, הלוא - לטקסטים מסוגו של 'חלל וכו', מבחר מרחבים' (‭,(1974‬ שבהם נותן פרק דרור ל"אמנות הפירוט" שנשכחה, לדבריו, בכתיבה העכשווית של זמנו. לא נותר אלא לדמיין את פרק מול גוגל, מול ווטסאפ, מול "אמנות הכתיבה השיווקית". פרק מונה ומתאר חפצים בסביבתו, חדרים שישן בהם, שיטות לסידור ולמיון ספרים (עם סעיפים כמו "חדרים שבהם אפשר לשים ספרים", "חפצים שאינם ספרים ושנתקלים בהם לעיתים קרובות בספריות" ועוד-ועוד), פריטי אופנה (פרק שכולו תיאור בגדים בייצור המוני: "חצאית ליברטי פרחונית מצמר, קפלי שמש (‭295‬ פרנק)"). הוא פורש מחשבות על פעלים שישנם או אינם - מדוע יש לכפתר אך אין לרכסן? - על אורכם של ערכים, על אופני אחסון של משקפיים. תיאור שולחן העבודה שלו, הטקסט הפותח, הוא כציור המפתח 'הסטודיו של האמן'. פרק "מעדיף אותו עמוס, כמעט עד הפרזה". הוא סורק אותו, את ההרגלים הקשורים בו, ובעיקר את החפצים שנמצאים בו (מה יש בו, בטקסט הזה, שהוא כל כך מהפנט? מי האדם שכותב טקסט כזה? איזה סוג של קורא נהנה ממנו?). לצידו, מצטיינים בקובץ גם המסה 'מקומות של תחבולה', על אנליזה וכתיבה, והטקסט החותם, שנתן לקובץ את שמו. "בין המעיים המתרוקנים והטקסט משתררים יחסים עמוקים, משהו כמו התפנות נמרצת, קליטה מוגברת, אושר קריאה", קובע פרק במסה על הקריאה, שגם היא פורטת וממיינת את אופני הקריאה, חללי הקריאה, ההבדל בין קריאה מכוונת לקריאה ברווחי זמן כמו המתנה או נסיעה. פרק נדרש לנושא חיתוך הדפים של הספרים החדשים בזמנו. לחשוב שפעם הקריאה החלה בביתוק ברברי כזה! מתחשק לספר לו שספרו נקרא הפעם מצג הטלפון: שהעמודים קטנים, נטולי קונטקסט, שאין דפדוף אלא דחיפה דיגיטלית עליצה של כל עמוד ימינה, אל איזו תהום בינארית. הכתיבה האנטי-מותגית של פרק אולי התיישנה, אבל גם בה, כמובן, יש חוכמה ויופי: ‭ ..."‬האופנה, הספורט, ה'חופשות', החיים הקהילתיים, החינוך, ה'הגנה על הטבע', הסביבה התרבותית... הופכים לאתגר, אם לא לסבל, או אפילו לעינוי, פעילויות שבתחילה נועדו רק להנאה ולתענוג". והמשפט המפעים: "כל האוטופיות מדכאות, מפני שהן לא משאירות מקום למקרה". פרק, שעבד שנים רבות כארכיבאי, מזכיר יותר בעבודתו חוקר טבע. ביולוג ממיין. חלק מהרשימות, כמו 'אני זוכר את מאלה ואיזק' או ‭ 81'‬ מתכונים למתחילים' לא בדיוק קריאות, לפחות לא באופן רגיל. הטקסט כמו קיים לשמו בלבד, מדבר אל עצמו ואת עצמו ("לכתוב, זה רק לכתוב, לשרטט אותיות על דף לבן"), חוגג את שפע המילים אך בהחלט גם את בחירתן או אי-בחירתן של מילים או אותיות מסוימות ברגע נתון, ממש כשם שחפציו "נבחרו, הועדפו על פני אחרים". כמו מזמור או לחש, הרשימות מוצלחות מאוד לקריאה בקול. "ה'מחשבה' שלי לא הצליחה לחשוב אלא רק תוך כדי התפוררות, התפזרות, תוך כדי חזרה בלתי פוסקת אל הפרגמנטציה שהיא שואפת להסדיר". המיון והפירוט לעולם לא מגיעים אל סופם אלא להפך, מיתמננים, מתפרקטלים, לעוד אין-ספור חלוקות, תתי-רשימות וקנוקנות מחשבה. כשם שפרק מגלה שהמיון הוא אין-סופי, כך מתגלה שגם המחשבה על הטקסטים של פרק היא אין-סופית. כל שורה אצלו היא מעט מאוד והיא הכל, וכמו ב'ספריית בבל' של בורחס, ביקורת על הספר הזה חייבת להיות ארוכה יותר מהספר, כי הפירוק תמיד מותיר שארית, שהיא הפעולה עצמה. "אין דבר בעולם שהוא ייחודי מכדי להיכלל ברשימה", קובע פרק. כדאי להיזכר שוב בבורחס (מתוך 'מחקרו של אברואס' בתרגום יורם ברונובסקי) שכתב, "האלוהות מודעת רק לחוקים הכלליים של היקום, הנוגעים לסוגים ולא ליחיד". עוד 3 ספרים של פרק הדברים‭ 1965 > ‬ איש ישן‭ 1967 > ‬ החיים הוראות שימוש‭ 1978 > ‬ שרון קנטור 7 לילות 01/05/2020 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות
לחשוב / למיין ז'ורז' פרק
הערות על מה שאני מבקש לעשות
 
 
אם אנסה להגדיר מה אני מבקש לעשות מאז שהתחלתי לכתוב, המחשבה הראשונה שעולה על דעתי היא שמעולם לא כתבתי שני ספרים דומים, שמעולם לא הרגשתי צורך לחזור בספר על נוסחה, שיטה או סגנון שפיתחתי בספר קודם.
 
הגיוון השיטתי הזה בלבל מבקרים מוטרדים מסוימים שמחפשים את טביעת האצבע של הסופר בספר אחר ספר; וללא ספק הוציא מאיזון גם כמה מקוראי. כך יצאו לי מוניטין של מעין מחשב, מכונה לייצור טקסטים. אני, מצדי, אשווה אותי יותר לאיכר שמעבד כמה שדות; באחד הוא מגדל סלק ובאחר אספסת, בשלישי תירס, וכו'. באותו אופן, הספרים שכתבתי מתחלקים לארבעה שדות שונים, ארבע צורות חקירה שבסיכומו של דבר אולי מציגות אותה שאלה, אך מציגות אותה מנקודות מבט שונות התואמות בכל פעם סוג אחר של עשייה ספרותית.
 
את הראשונה מבין צורות החקירה האלה אפשר אולי להגדיר כ"סוציולוגית": כיצד להתבונן ביומיומי; זוהי נקודת המוצא של טקסטים כמו הדברים, חלל וכו': מבחר מרחבים, ניסיון לתאר כמה מקומות בפריז, ושל העבודה שנעשתה עם קבוצת קוֹז קוֹמוּן (עניין משותף, Cause Commune) שהקיפה את ז'אן דוביניו (Duvignaud) ופול ויריליו; (Virilio) השנייה היא אוטוביוגרפית מטבעה: W או זכרון־הילדות, החנות האפלה, אני זוכר, מקומות שישנתי בהם, וכו'; השלישית, המשחקית, קשורה באהבתי לאילוצים, לאתגרים, ל״סולמות״, לכל היצירות שאת הרעיונות והכלים עבורן קיבלתי מהחקירות של קבוצת אוּליפּוֹ (OuliPo): פָּלִינְדְרוֹמים, ליפוגרמות, פאנגרמות, אנאגרמות, איזוגרמות, אקרוסטיכונים, תשבצים, וכו'; לבסוף, החקירה הרביעית קשורה ברומן, באהבת סיפורים וסיפורי הרפתקאות, בחשק לכתוב ספרים שבולעים בשכיבה על הבטן במיטה; החיים הוראות שימוש הוא דוגמה טיפוסית.
 
החלוקה הזאת שרירותית במקצת והיא יכולה להיות מגוונת יותר: כמעט אף לא אחד מספרי אינו חף לגמרי מעקבה אוטוביוגרפית מסוימת (לדוגמה כשאני מכניס בפרק מסוים שבכתיבה אזכור של אירוע שקרה לי במהלך היום); גם אף אחד מהם כמעט לא נכתב בלי שאטיל על עצמי אילוץ זה או אחר של מבנה אוליפיאני, ולו רק באופן סמלי, כך שהמבנה או האילוץ המדובר יגבילו אותי באופן זה או אחר.
 
למעשה, אני חושב שמעבר לארבעת הקטבים שמגדירים את ארבעת האופקים של עבודתי - העולם הסובב אותי, חיי שלי, השפה, הסיפורת - שאיפתי כסופר תהיה לחצות את כל הספרות בת־זמני בלי להרגיש אף פעם שאני מדשדש במקום או שב על עקבותי, ולכתוב כל מה שיכול אדם בן־זמננו לכתוב: ספרים עבי־כרס וספרונים, רומנים ושירים, מחזות, ליברטות לאופרה, רומנים בלשיים, סיפורי הרפתקאות, רומנים של מדע בדיוני, אופרות סבון, ספרים לילדים...
 
מעולם לא חשתי נוח לדבר על העבודה שלי באופן מופשט, תיאורטי; גם אם נדמה שמה שאני מוציא תחת ידי הוא תוצר של תוכנית ידועה מראש, של פרויקט ארוך טווח, אני נוטה לחשוב שאני מגלה את התנועה שלי ומתנסה בה תוך כדי הליכה: רצף הספרים שלי הוליד בי תחושה שהיא לפעמים מעודדת, לפעמים לא נוחה (כי היא תמיד תלויה ב"ספר הבא", בלא־גמור המצביע על הבלתי ניתן לתיאור שאליו מכוונת נואשות תשוקת הכתיבה), שהם עושים כברת דרך, קובעים סימני אזהרה בחלל, מסמנים מסלול גישוש, מתארים נקודה אחר נקודה את שלביו של חיפוש שלא אדע לומר את ה"למה" שלו, אלא רק את ה"איך": אני חש במעורפל שהספרים שכתבתי נרשמים, מקבלים את משמעותם במסגרת דימוי חובק־עולם שאני עושה לי על הספרות, אבל נדמה לי שלעולם לא אוכל לתפוס במדויק את הדימוי הזה, שהוא מבחינתי מעבר לכתיבה, "לַמה אני כותב" שלא אוכל לענות עליו אלא בכתיבה, בדחייה בלתי פוסקת של הרגע שבו אפסיק לכתוב, והדימוי הזה ייחשף, כמו פאזל שהושלם בנחישות.
 
 
 
 
 
על כמה שימושים בפועל לגור
 
 
כשאני חולף על פני הבניין שבו אני גר, אני יכול לומר "אני גר פה", או ליתר דיוק, "אני גר בקומה הראשונה, בקצה החצר"; ואם אני מעוניין להוסיף לאמירה הזאת זווית אדמיניסטרטיבית יותר, אני יכול לומר "אני גר בקצה החצר, כניסה C, הדלת ממול".
 
כשאני נמצא ברחוב שלי, אני יכול לומר "אני גר שם, במספר 13" או "אני גר ב-13" או "אני גר בקצה הרחוב" או "אני גר ליד הפיצרייה".
 
כשמישהו בפריז שואל אותי איפה אני גר, אני יכול לבחור בין עשר תשובות נכונות לפחות. אוכל להשיב "אני גר ברחוב לינֶה" רק למי שאני בטוח שמכיר את רחוב לינה; לעתים קרובות יותר, אצטרך לפרט את המיקום הגיאוגרפי של הרחוב המדובר. למשל: "אני גר ברחוב לינה, ליד מרפאת סנט־אילֵר" (נהגי מוניות מכירים אותה היטב) או "אני גר ברחוב לינה, זה בתחנת המטרו ז'וסייה" או "אני גר ברחוב לינה, ליד הפקולטה למדעים" וגם "אני גר ברחוב לינה, ליד ז'רדן דה פלאנט" או "אני גר ברחוב לינה, לא רחוק מהמסגד". במקרים יוצאים מן הכלל, אוכל אפילו להשיב "אני גר בחמישי" או "אני גר ברובע החמישי" או "אני גר ברובע הלטיני", וגם "אני גר בגדה השמאלית".
 
בכל מקום שלא יהיה בצרפת (ועל אחת כמה וכמה בפריז ובפרברים הסמוכים לה), אני מאמין שאהיה פחות או יותר מובן כשאומר "אני גר בפריז" או "אני חי בפריז" (יש הבדל בין שתי צורות הביטוי האלה, אבל מהו?). אוכל גם לומר, "אני גר בעיר הבירה" (אני לא חושב שעשיתי זאת אי פעם), ודבר אינו עוצר בעדי מלחשוב שאוכל לומר גם "אני גר בעיר האורות" או "אני גר בעיר שפעם נקראה לוטסיה", אף שזה נשמע כמו התחלה של רומן יותר מאשר ציון כתובת. לעומת זאת, אני מסתכן בכך שלא אהיה מובן אם אומר דברים כמו "אני גר בקו רוחב 50°48 צפון ובקו אורך 20°2 מזרח" או "אני גר במרחק 890 קילומטרים מברלין, 2,600 מקונסטנטינופול ו-1,444 קילומטרים ממדריד".
 
אילו גרתי בוואלבּוֹן, יכולתי לומר "אני גר בקוט ד'אזור" או "אני גר ליד אנטיבּ". אבל מאחר שאני גר בפריז עצמה, איני יכול לומר "אני גר באזור פריז" וגם לא "אני גר באגן הפריזאי" ואפילו לא "אני גר במחוז הסֵן".
 
אני גם לא רואה באילו נסיבות יהיה מדויק לומר "אני גר צפונית לנהר הלואר".
 
"אני גר בצרפת" או "אני חי בצרפת": את המידע הזה אוכל לתת מכל נקודה שהיא כל עוד היא ממוקמת מחוץ ל"הקסגון",1 גם אם באופן רשמי אני בצרפת (למשל באחת ממושבותיה שמעבר לים); אוכל לומר "אני גר בהקסגון" רק בתור בדיחה; לעומת זאת, אילו הייתי קורסיקאי שגר בניס או תושב האי רֵה שגר בלָה רוֹשֵל, בהחלט הייתי יכול לומר "אני גר ביבשת".
 
"אני גר באירופה": מידע מסוג זה עשוי לעניין אמריקאי שאפגוש בשגרירות יפן בקנברה, למשל. "Oh, you live in Europe?" הוא יחזור ויאמר, וללא ספק אצטרך להדגיש ש"(I am here only for a few (hours, days, weeks, months."
 
"אני גר בכדור הארץ". האם תיקרה בדרכי יום אחד ההזדמנות לומר זאת למישהו? אם הוא יהיה יצור "מהסוג השלישי" שירד לעולמנו התחתון, הוא כבר יידע זאת. ואם אני הוא מי שנמצא היכנשהו ליד ארקוטאורוס או 1 B9081KX, יהיה עלי לפרט מן הסתם ש"אני גר בשלישי מבין כוכבי הלכת העיקריים (והיחיד המיושב) שבמערכת השמש לפי סדר עולה של המרחק שלהם מהשמש" או "אני גר באחד מכוכבי הלכת של הכוכב הננסי הצהוב והצעיר ביותר הממוקם בשולי גלקסיה בעלת חשיבות בינונית שבאופן שרירותי מכונה שביל החלב". ויש סיכוי אחד מתוך אלף מיליוני מיליארדים (כלומר רק 1020) שהוא יענה לי: "אה כן, כדור הארץ..."