30 ימים
1
אז הסיפור שלי הוא שאני אלמנה בְּשֵלה בגיל שלושים וחמש המופלג, ואף אחד לא יודע מה לומר או איך להתנהג לידי. זוגות החברים שלי המשיכו להזמין אותי למסיבות, לברביקיו ולאירועים דומים, אבל השיחות תמיד נדדו לאזורים מביכים. אוי, את נראית נהדר. לא ראיתי אותך מאז שרובּ... מאז הלוויה. עשית משהו בשיער?
מעט החברות הפנויות שלי ניסו לגרור אותי אל עולמן. אבל לא ממש התאמתי להן. בעוד הן בילו במועדונים או עברו מבר לבר בניסיון למצוא את הבחור המושלם, בכל פעם שאני פגשתי מישהו, המוח שלי מיד השווה אותו לרובּ. זה לא שאני עדיין מחפשת מישהו מיוחד - מצאתי אותו ואיבדתי אותו.
להיות אלמנה זה שונה למדי מלהיות גרושה. הייתי מאושרת למדי בנישואַי, מרוצה מהסקס הקבוע והמשעמם עם בעלי המדהים, שאחריו אכלנו פיצה קרה במיטה תוך צפייה במשחק הוקי. זה היה מה שתמיד רציתי. הוא היה מה שתמיד רציתי.
ברצינות, זין על הסרטן.
כתוצאה מכך מצאתי את עצמי יותר ויותר לבד. האמת היא שזה לא היה נורא. הייתי עם רובּ מגיל תשע־עשרה והיינו חברים עוד הרבה לפני שהתחלנו לצאת באופן רשמי. גדלנו יחד, היו לנו אותם תחומי עניין, אותם פחדים. לעזאזל, היינו מדברים רק בשורות מחץ ואז פורצים בצחקוקים, ואף אחד בחדר לא ידע על מה לכל הרוחות אנחנו מדברים. מיום שהוא לא לצדי נאלצתי אט־אט להפוך שוב לאני במקום אנחנו.
להיות לבד זה... מוזר. רובּ מת כבר קרוב לשנתיים, ובעיתויים מוזרים במיוחד אני עדיין פונה אליו להגיד לו משהו. אם כי בחודש האחרון זה החל לקרות בתכיפות פחותה. אני לא יודעת מה בדיוק אני מרגישה לגבי זה. אשמה? בהחלט כן. אבל אני יודעת שזה אומר שסוף־סוף התחלתי להתקדם הלאה. לא סיפרתי לאיש על השינוי שהתחולל בנפשי. במקום זאת, התחלתי לחפש את השקט בתוך עצמי, לדבר פחות, לצפות יותר. זה שונה. אני משערת שהשתניתי יותר מתוך צורך ופחות מתוך רצון אמיתי בשינוי.
ידענו שזמנו קצוב וניצלנו את החודש האחרון לחייו פשוט כדי ליהנות זה מזה. באחד הטיולים שלנו לחוף הוא הושיט לי את המעטפה.
"מה זה?" אצבעותי היו לחות מרסס הים ודביקות מהגלידה שזה עתה סיימתי. "אם זה מכתב פרידה לפני המוות, אני לא מסוגלת לקרוא אותו."
הוא חייך. "לא, זה לא בכייני או משהו כזה. אבל כן, אני רוצה שתקראי את זה אחרי שאמות."
"רובּ..."
"ליסה, תקשיבי לי. אני מבטיח לך שזה לא מה שאת חושבת," הוא נהם וניפח את לחייו השקועות. "עם כמה בחורים שכבת?" הרוח הניעה את חולצתו והשמש גרמה לעיניו החומות לנצוץ. אם היה נשאר לו שיער הוא היה מתנופף ממצחו. הלב שלי התגעגע ללטף את שערו בידַי שוב. "ואם תגידי שעם יותר מאחד, אני מבטיח לך שלא אתעצבן."
"אל תהיה אידיוט. אתה יודע שאתה הגבר היחיד שאי־פעם הייתי איתו." דיברנו על כך רבות אחרי שהתחתנו. רובּ הרגיש קצת אשמה על שלא יצא לי לבדוק את השטח. משום־מה הוא חשב שבגלל הניסיון המוגבל שלי בדייטים אשתעמם או אתחיל לנטור לו טינה.
אידיוט.
"זה בדיוק העניין." הוא נטל את ידי ותחב אליה שוב את המעטפה. "אל תפתחי אותה עד שתהיי מוכנה. לעזאזל, אולי לא תרצי לפתוח אותה בכלל. פשוט..." הוא הושיט לי את ידו ולחץ אותה, אבל לראשונה זה זמן רב לא הצליח לפגוש במבטי. "אני יודע שאמרת שאת לא חושבת שתרצי להיות עם מישהו אחר."
"אני לא." המחשבה גרמה לי בחילה.
"מותק, אסור לך להיות לבד. יש בך יותר מדי אור ואהבה. המחשבה שתהיי לבד, שלא יהיה לך מישהו לחלוק איתו את האושר שאת יכולה לתת? לא. אני מכיר אותך. יבוא יום שבו תביני שאת מוכנה להמשיך הלאה..."
"לא יקרה."
"...ואני יודע שתרגישי אשמה בגלל זה. את תתעלמי מהרגשות כל עוד תוכלי ותחשבי שאת לא צריכה אף אחד. ואז יקרה משהו. את תראי מישהו, ובמוח היפה שלך תגידי לעצמך, תחת יפה, בחור, ובזה זה ייגמר. את תבכי אבל תביני שאת מוכנה."
"באמת. אני לא אבכה." כי זה לא יקרה. בחיים. "לא בגלל תחת יפה."
הוא צחקק וסוף־סוף הישיר אלי מבט. "את תבכי. אבל אז תיזכרי בשיחה הזאת ותדעי שצדקתי. אז אני אגיד לך אמרתי לך כבר עכשיו. ואחר כך אני רוצה שתיקחי את המעטפה הזאת ותפתחי אותה."
"רובּ..."
"זה על סקס."
עמדתי שם בפה פעור. "מה?"
"כמה רעיונות לסקס שהכנתי בשבילך, אחרי שאמות. לחזור לעניינים. להשתולל. דברים כאלה."
עדיין לא הייתי מוכנה לחשוב על היעדרו, ובטח שלא לרצות לשכב עם מישהו אחר. "אני לא רוצה לדבר על זה יותר. ברצינות, תסתום או שארביץ לך."
"אוקיי."
הוא לא נתן לי לשכוח מהמעטפה. הוא ניסה לגרום לי לדבר עליה, אבל תמיד הייתי קוטעת אותו. כשדחפתי אותה לערימת ניירות בארון, היא חזרה לשידה. קופסת הניירות במרתף שהיתה מבוגרת יותר ממני? הופיעה על השולחן שלי. סל המחזור? היא חזרה לדלפק. יכולתי להמשיך לשחק את המשחק הזה אבל אז מצבו של רובּ הידרדר, וכל המחשבות על מעטפות ועל תכולתן היו הדברים האחרונים שהטרידו אותי.
הסרטן ניצח.
ופתאום נשארתי לבד.
זה לא היה גרוע כל כך כמו שחשבתי. חשבתי הרבה על רובּ והתגעגעתי אליו מאוד לאורך חלק ניכר מהשנה הראשונה. תפקדתי, עבדתי, יצאתי, אבל יותר כתגובה אוטומטית ופחות כחיים של ממש. הזלתי יותר דמעות מכפי שחשבתי שאפשר. כאב לי בחזה והבטן שלי התהפכה. כשלא הרגשתי חולה, מחשבותי נדדו. לא יכולתי להעמיד פנים שאני מצליחה להתרכז. חברַי והאנשים בעבודה לא העירו לי על פיזור הדעת.
ואז התחלתי להגיח מהאפלה וחזרתי שוב לחיות. עדיין התגעגעתי לרובּ, חשבתי עליו כל יום, אבל המחנק בחזי השתחרר. ואז נכנסה האשמה. לפחות הוא אמר לי מראש שכך יקרה.
הפסקתי לצאת לבתים של חברים למשך תקופה. הם התחילו להתרגל אלי בתור יחידה - אליסה - ולא ברבים - רובּ ואליסה. עם הקלילות שלהם הגיע גם הכעס שלי על שכולם נשארו זוגות. החיים שלהם לא התרסקו ונסחפו ללא רשותם. הם חייכו וצחקו, וכל הזמן רציתי לצרוח עליהם.
אז התרחקתי.
זה עזר. הצלחתי להסדיר את הנשימה, לבכות, להכות חפצים, ואט־אט המוח שלי הסתגל. יכולתי לחזור להופיע בפומבי, כבר לא היוויתי סכנה לשלומם של זוגות מאושרים.
מה שעזר הוא שינוי השגרה שלי. סידרתי מחדש את כל הריהוט בדירה שלנו, סיידתי את הקירות ואפילו תליתי תמונות חדשות. רובּ היה שונא אותן. גם אני לא התלהבתי מהן אבל הן שירתו את המטרה. התחלתי לצאת לבית קפה חדש ממש קרוב לבניין שלנו. פגשתי אנשים חדשים בדרך, הייתי צריכה להכשיר בריסטה חדש בשם לֶן לדרישות הקפה שלי, חייכתי אל אמן רחוב שניגן את אותם שלושה שירים בגיטרה. הכול היה טוב.
עד תחילת יוני, המתח כבר התפוגג מכתפַי. נדרשו כמעט שנתיים, אבל ידעתי שאהיה בסדר.
ואז זה קרה.
בחור חדש עבר למתחם.
הבניין שלנו היה בית ספר משופץ, וכל יחידה הורכבה משלוש כיתות שעברו הסבה. רובּ אהב את המזרקה הפעילה ממש מחוץ לדלת. בשביל הכיף, תייגנו את הדירות לפי מקצועות לימוד. אנחנו היינו ספרות בגלל כמות הספרים שהחזקנו בבית. מר וגברת לה פאז' היו צרפתית, משפחת צ'ין כלכלת בית וכן הלאה וכן הלאה. הבחור החדש עבר למגמת תיירות, הדירה שהיתה בבעלות חברה שאפשרה לעובדיה שמחוץ לעיר לגור בה במשך תקופות ארוכות. היא היתה בהמשך המסדרון מול הדירה שלנו.
לא, מול הדירה שלי.
ויש לו תחת יפה.
ידעתי את זה בגלל שבפעם הראשונה שראיתי אותו הוא היה כפוף והכניס ארגז גדול מבעד לדלת שלו. הג'ינס שלו היה מתוח ורגליו הארוכות דחפו את המטען. אני לא יודעת כמה זמן עמדתי שם, אבל עבר מספיק זמן שבו לא פתחתי את דלת הדירה שלי והוא כנראה הרגיש במבטי עליו. הוא הביט מעבר לכתפו וחייך.
גופי הצטמרר. למרות המרחק בינינו, הרגשתי את עוצמת מבטו.
ואז שמעתי בראשי את רובּ מצחקק, הצחקוק הקטן שהשמיע כשידע שהוא מנצח בוויכוח בינינו. היה עלי להיכנס לפני שאיראה עוד יותר מטומטמת. נופפתי לבחור ומיד התעסקתי במפתח שלי. ידעתי שהוא צופה בי, ולכן כל התהליך של פתיחת הדלת הפך למשימה מורכבת. קליק, סיבוב, בום ונכנסתי פנימה. הצמדתי את מצחי לדלת וחשבתי מה הסיכוי שאמות ממבוכה. בהתחשב במצבי הנוכחי, יותר מארבעים אחוז לסכנת מוות.
לבן זונה באמת יש תחת יפה.
באותו רגע נזכרתי בשיחה עם רובּ בחוף הים ובמעטפה שלו. הרגשתי אשמה אבל האשמה לא היתה חזקה כבעבר. בעזרת ידי הצמודה לדלת העץ הדפתי את עצמי ואט־אט ניגשתי לחדר השינה. המעטפה היתה ממוקמת במגירת התחתונים - ידעתי שרובּ היה אוהב את הרעיון - עמוק מתחת לתחתונים ולגרביים. לא חשבתי עליה הרבה זמן, אבל במקום להיות עצובה על כך שאני עומדת לפתוח אותה, הרגשתי עקצוץ משונה של ציפייה.
אחזתי אותה בידי והתיישבתי על קצה המיטה. הכתמים מאצבעותי המכוסות בגלידה עדיין נשארו על המעטפה. שוקולד עם פאדג'. ליטפתי אותם באגודלי.
שום דבר אחר לא קישט את חזית המעטפה, לא היה כל אות למה שעשוי להיות בפנים. רטנתי ואז ליקקתי את שפתי, ולבסוף הכנסתי את האצבע מתחת לשוליים וקרעתי את הנייר.
בתוך המעטפה הופיעה חתיכת נייר בודדה עוטפת צרור קלפים. התעלמתי מהקלפים לעת עתה ופתחתי את הנייר המקופל. נדרש לי רגע לפני שהצלחתי לקרוא את הכתוב. זה היה משהו חדש שקיבלתי מרובּ, ולבי נשבר עוד קצת. האצבעות הבלתי־נראות לחצו על חזי.
אליסה,
אני אוהב אותך. אני יודעת שאת אוהבת אותי. אני שמח שאת מוכנה להתקדם הלאה ולהתחיל ליהנות קצת שוב. אני גם מכיר אותך מספיק טוב ויודע שתלכי כברת דרך מסוימת ואז תעצרי. אל תעשי את זה. ולמען השם, גם אל תיכנסי מיד לקשר רציני. תמיד חשבתי שלא הקדשת מספיק זמן לברר מי את כאדם לפני שהתחברנו. מיד הפכנו לזוג ולמזלנו זה הצליח והיה מדהים.
תמיד אמרת שמעולם לא התחרטת על שהיית איתי בגיל צעיר כל כך, אבל לא יצאת עם אף אחד אחר. לא שכבת עם אף אחד אחר. גזלתי ממך את החוויה הזאת ותמיד היה קשה לי עם העובדה שלא יצא לך להתנסות. רציתי להעניק לך את רשותי לצאת ולחוות. ליהנות. להתפרפר בלי להרגיש טיפת אשמה.
חשבתי שאולי גם אציע לך כמה דרכים להתחיל.
תזרמי איתי, טוב?
בתקופה האחרונה היה לי המון זמן פנוי. כשלא היית כאן, התחלתי פרויקט. אני קורא לו "30 ימי הסקס של אליסה". בבקשה אל תעשי סקס שלושים יום ברציפות, אחרת אקנא. לא ממש. אם את רוצה, לכי על זה. אבל ברצינות, אני אקנא.
בכל מקרה, גם אם לא תשתמשי באף אחד מהקלפים האלה, נהניתי מאוד לדמיין אותך מבצעת את ההוראות שלי. את תקראי ותחשבי: אלוהים אדירים! הוא חולם! זה מגניב. הקלפים מגניבים. שַני אותם אם את רוצה.
גם כשלא היית איתי, הבאת לי אושר. אני אפסיק עכשיו לפני שאתחיל להיות רגשני. לכי להזדיין ותיהני מהסקס הפרוע.
אוהב אותך, מותק.
רובּ
צחקתי. כמה מתאים לרובּ לעשות דבר כזה. לא התקשיתי לדמיין אותו מעלה רעיונות לקלפים תוך כדי הכימותרפיה. כשאני חושבת על זה, עכשיו אני מבינה הרבה מהמודעות הקופצות באינטרנט שנאלצתי לנקות מהמחשב הנייד שלו אחרי מותו.
קלפי סקס. הוא בעצם הכין לי קלפי סקס. התאהבתי בו מחדש. החבר והמאהב הכי טוב שלי חלק לי עצות איך להתחבר עם אנשים אחרים שלא נמצאים בקבר. הרעיון היה מוזר וחמוד גם יחד, תיאור מושלם של אישיותו.
אצבעותי רעדו כשרפרפתי בין הקלפים. דמעות הציפו את עיני אבל לא הצלחתי להפסיק לצחקק. אם הוא עדיין היה כאן, הייתי מחטיפה לו מכה על שבלבל אותי בטירוף. המשכתי לצחוק תוך כדי שעלעלתי בערימה. הוא לא ממש ציפה שאעשה את הדברים האלה, נכון? שלישייה. סקס בפומבי. קשירות. סקס עם ויברטור בתחת.
האמת היא שהאחרון נשמע מעניין.
בסוף חזרתי לקלף הראשון והבטתי בו מקרוב. בראש כל אחד הוא כתב שלושים יום של סקס, ומתחת את היום המיוצג. על הקלף הזה כתובה למעלה הספרה 1 ועוד מילה אחת בכתב ידו המבולגן באמצע הקלף. אף שהיה אמור להיות לי קל להשלים את המשימה, התעוררו אצלי כמה ספקות לגבי התחלת המשחק המטורף הזה.
תאונני.
זה משהו שכל כך הרבה זמן לא עשיתי, עד ששאלתי את עצמי אם הגוף שלי בכלל זוכר.
האור דעך בחוץ ועוד מעט יגיע הזמן ללכת לישון. זיכרונות של רובּ ושל הבחור החדש עם התחת היפה התגוששו בראשי. הפטמות שלי נעשו רגישות והתחככו בריפוד החזייה כשפניתי אל הצד שלי במיטה.
לא סיפור גדול. אפילו לא ממש סקס. לא באמת.
תאונני. אני יכולה לעשות את זה. לגמרי.
אבל בחלק מהקלפים האחרים, רובּ העריך במידה מופרזת את יצר ההרפתקנות שלי. אבל לכל הפחות יכולתי לעשות את הדבר הראשון. לקחתי את הקלף של יום מספר אחת, הנחתי את השאר על השידה והלכתי אל המטבח לקחת משהו לאכול.
זה רק דבר אחד. אני לא חייבת לעשות כל מה שמופיע בערימה. לעזאזל, גם אם אעשה רק את זה, כבר יתחולל אצלי שינוי לטובה.
אהבתי סקס. נהנינו זה מזה, מתחנו גבולות ובילינו ככל שרק יכולנו. לא היינו מוכנים עדיין לילדים וזה לא מנע מאיתנו לתרגל בכל רגע פנוי. ככל שחשבתי על זה, כבר הבנתי כמה אני מתגעגעת לזה. נמאס לי להרגיש ריקה ובודדה.
אני יכולה לעשות את זה.
השארתי את הכלים על השולחן, לקחתי את הקלף ונכנסתי לאמבטיה. אם אני באמת עומדת לנסות את זה, אני צריכה לעשות את זה כמו שצריך. פירוש הדבר שצריך להתכונן.
המים זרמו על גופי וגרמו לאצבעותי לגלוש על עורי בקלות. השתהיתי והשתמשתי במגבת פנים במקום בַּליפה הקבועה שלי. מעולם לא עינגתי את עצמי במקלחת, אבל ידעתי שאם אני רוצה שזה יצליח, אם אני מתכוונת להתייחס לקלפים של רובּ ברצינות, אז בדומה לשאר הדברים בחיי אני צריכה לשנות את השגרה שלי.
ולכן לא רציתי להשתחרר במיטה שבה נהגנו ליהנות כל כך בעבר.
אחרי שסיימתי את הרחצה המהירה, שמטתי את מגבת הפנים על המתלה והתחלתי לחפוף את השיער. תמיד אהבתי מגע בראש, אצבעות נגררות על פני הקרקפת. פעם ביקור במספרה היה מחרמן אותי כל כך, שהייתי קופצת על רובּ ברגע שנכנסתי מבעד לדלת. בניגוד לכל הזדמנות אחרת בשנתיים האחרונות, השתהיתי והנחתי לציפורני לנדוד על עורי עד שהצטמררתי.
בועות הסבון גלשו במורד צווארי וירדו בערימות על חזי. הזזתי יד כדי להסיט את הקצף על פני שדי, ופטמותי כבר היו נוקשות כשנגעתי בהן. לרגע לא הרגשתי את עקצוץ העונג שהייתי רגילה אליו בכל פעם שנגעתי בעצמי. שוב, ליטפתי את הפסגה, צבטתי וגלגלתי את העור הרגיש בין האצבע והאגודל.
היה לי קשה לכבות את המוח ופשוט להרגיש. הדחקתי הצדה את רגשותי, את הבדידות, את הכול, והרשיתי לגופי להיות הבוס. שרטתי את פטמתי בציפורני והצלפתי בה פעמיים.
השתנקות נמלטה מפי לפני שהבנתי מה קורה. הכוס שלי פעם, ולראשונה זה תקופה ארוכה חשתי עוררות. אלוהים, עברו יובלות מאז. במשך תקופה ארוכה מדי לא הרשיתי לעצמי להרגיש שום דבר חוץ מכעס ומיגון. הרגשתי כאילו פתחתי חלון ורוח קלה נשבה מבעד לקהות החושים של מוחי.
שנאתי שרובּ צדק.
הסתובבתי, שטפתי את הסבון משערי ועיסיתי אותו במרכך. הנוזל החלקלק היה מושלם למה שרציתי לעשות. בגבי לזרם המקלחת, הצמדתי את אצבעותי לדגדגן שלי, חגתי סביב העור הנפוח וניסיתי להתרפות אל תוך התחושות.
היה לי נעים.
הצמדתי את ידי השנייה לקיר כדי להתייצב ועצמתי עיניים. רסיסים של מים ניתזו עלי אבל התעלמתי מהם. עולמי התמקד בחלל שבין ירכי, המקום שבו רק רובּ ביקר, ובצורך הגובר שלי להרגיש משהו מענג. קבעתי קצב פשוט, משהו שתמיד הביא אותי למקום הרצוי בעבר. למשך זמן קצר זה הצליח. התקשיתי לנשום וגופי רעד. לחצתי יותר בכוח ואפילו ניצלתי את ההזדמנות להכניס את אצבעותי למעבר החלקלק, ונזכרתי מה הרגשתי כשרובּ היה נדחק לתוכי.
ברגע שפניו הופיעו בעיני רוחי הרגשתי שהעוררות נשמטת ממני. רגע אחד טיפסתי על ההר אל ארץ האורגזמות, וברגע הבא קרסתי בחזרה אל קרקע המציאות.
"שיט." הצמדתי את המצח אל הקיר. זו היתה נפילת מתח.
והמחשבה עוררה בי צחקוק. ואז התחלתי לבכות.
אוקיי, אולי עדיין לא הייתי מוכנה לזה. שטפתי את המרכך משערי וסגרתי את הברז. המגבת היתה חמימה ויבשה סביבי והציעה לי מעט נחמה על כישלוני.
30 לילות
1
"את הפחדנית הכי גדולה בעולם."
אכן, זו בהחלט אני - גלנה מארי או'דונלד - עוזרת מחקר תותחית והפחדנית הרומנטית המושלמת.
ג'זמין, החברה הכי טובה שלי מאז השנה הראשונה שלנו באוניברסיטה, צנחה לתוך הכיסא שניצב מולי ליד השולחן שלנו בחדר האוכל. ההערות שלה לא הטרידו אותי; אחרי הכול, היא צדקה. במקרה הטוב ניתן לומר שההיסטוריה שלי עם בחורים רעועה. אני חיבבתי אותם והיה נדמה שהם מחבבים אותי למשך זמן מסוים. ואז תמיד, באופן בלתי־נמנע, הדברים השתנו כשהתברר שהעבודה שלי קודמת, ולעולם תבוא על חשבון הזמן שהקדשתי להם.
הבוס שלך מנצל אותך.
את עובדת הרבה יותר מדי.
למה את לא מקדישה לי זמן כמו שאת מקדישה לאוניברסיטה?
זה דפוק. אני מסתלק.
בכנות, אם נכווית יותר מכמה פעמים בגלל אותו גורם, את נוטה לסגת. לא הייתי זקוקה לגבר בחיי. ג'זמין אף פעם לא האמינה לי כשאמרתי לה שאני די מרוצה מכך שאני לבד. היא היתה משמיעה נחרת זלזול, מגלגלת את עיניה כלפי מעלה ומנפנפת את ההערה שלי, בלי להקדיש לה שנייה אחת נוספת.
זה התחיל לעצבן אותי.
לא הייתי זקוקה לגבר.
גם אם לפעמים רציתי שיהיה מישהו מיוחד בחיי. לעתים. מדי פעם.
"אני אומרת לך, הברביקיו של חברי הסגל יהיה האירוע המושלם בשבילך לדבר איתו." היא הסירה את המכסה מעל אריזת ארוחת הצהריים שלה, וריח של תבשיל אורז וקימצ'י התפשט בחדר.
ה"איתו" שהיא התכוונה אליו היה פרופ' אריק מוריס, המרצה לסוציולוגיה. גבוה, בעל שיער כהה, עם גוף בכושר מושלם וקול שיכול להמס לבבות ולגרום לנשים להוריד את התחתונים שלהן, רק באמירת "שלום" פשוטה. פרופ' אריק מוריס, שלכיתתו נהרו יותר סטודנטיות מאשר לכל כיתה אחרת בקמפוס. גבר שמחייך רק לעתים רחוקות, אבל כשהוא מתבונן בך אין שום ספק שהוא רואה לא רק אותך, אלא גם כל מחשבה ותחושה שחולפת בראשך. הוא כיכב בכל כך הרבה מהפנטזיות הליליות שלי, שלא יכולתי להודות בזה בלי להישמע כמו סטוקרית מטורפת, אובססיבית.
זה אותו גבר שבשנה ומשהו שהוא מלמד באוניברסיטה בקושי הצלחתי לומר לו שתי מילים, משום שכמו שג'זמין אמרה, אני פחדנית.
"אני אוהבת אותך כאילו היית אחותי, ג'אז. אבל אין סיכוי שאדבר איתו אי־פעם, שום סיכוי בעולם."
זה היה ביום שישי שקדם לסוף השבוע של "לייבור דיי", יום העבודה האחרון לפני תחילת שנת הלימודים החדשה. רוב המרצים נסעו מכאן, והם מנצלים את שארית ימי החופשה שלהם לגולף, לקריאה או כדי לעשות כל דבר אחר שמתחשק להם. אני אוהבת לעבוד בתקופה הזאת. הקמפוס שקט. בזמן הזה תמיד יש תחושה שמישהו שואף עמוק וממתין זמן רב לפני שהוא נושף את האוויר החוצה. מעין הפסקת נשימה קולקטיבית, לפני החזרה למהומת השגרה הרגילה.
השנה הקרובה תהיה נהדרת במיוחד. הבוס שלי, פרופ' מייקלסון, נעדר כבר שלושה חודשים לרגל שנת השבתון שלו. נותרו ארבעה חודשים נוספים שבהם הקשרים בינינו יתנהלו רק דרך המייל. נפלא!
"את לא נורמלית." ג'זמין העיפה עלי את המפית שלה. "זה הזמן המושלם בשבילך לעשות את זה. הוא יהיה שם. את תהיי שם. הבוס המשוגע שלך לא יהיה שם. אולי אפילו תצליחי להירגע וליהנות קצת, לשם שינוי."
היא החברה הכי טובה שלי בעולם כולו, אבל לפעמים ג'זמין מפחידה אותי עד מוות. הבטתי בכפות הידיים שלי ותלשתי קצת עור יבש שהופיע סביב אחת הציפורניים. "אני פשוט לא יכולה."
"מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? הוא יגיד 'לא'. לפחות תהיה לך תשובה ותוכלי להתקדם הלאה, אל מישהו אחר."
סטודנט לתואר שני בחר בדיוק באותו רגע להיכנס למטבח. הוא אפילו לא נתן בנו מבט כשעשה את דרכו אל מכונת הקפה. נשענתי לפנים כדי לצמצם את המרחק ביני לבין ג'זמין. "אני מרוצה למדי מהפנטזיות שלי, תודה רבה."
"אני בטוחה שאת מרוצה. אני בטוחה שאת חולמת שאת מטפסת עליו ומלקקת כל סנטימטר בעורו."
הסטודנט הביט בנו בעיניים פעורות, ואחר כך הסתובב במהירות לצד השני. היה לי הרושם שהוא עדיין ממשיך להקשיב, בטח מקווה ללכוד כמה פיסות רכילות עסיסיות שיוכל לספר לשאר הסטודנטים במועדון שלהם. נפלא. כאילו אני זקוקה לסוג הזה של תשומת לב.
החוויתי בראשי לכיוונו של הבחור. "אולי תדברי קצת יותר בשקט?"
"לא, אם את לא מתכוונת להקשיב לעצות שלי." היא נשענה לאחור, שילבה את זרועותיה ונעצה מבט בעיני. "את צריכה לעשות משהו לפני שמישהי אחרת תחטוף אותו."
עכשיו הסטודנט כבר לא טרח להעמיד פנים שהוא אינו מקשיב לכל מילה. ג'זמין כנראה קלטה את הבחור גם היא, משום שבשנייה הבאה היא הסתובבה ונעצה בו מבט זועם. "אתה לא צריך להיות באיזה מקום אחר, סטיוארט? למשל לרוץ מהר לשיעור הפרטי שלך?"
"אוי, נכון, כן." לרגע חשבתי שעיניו עלולות לצאת מחוריהן.
"אז תזיז את התחת שלך." ג'זמין הצביעה לעבר הדלת וצמצמה את עיניה.
אף פעם בחיי לא ראיתי מישהו נע מהר כל כך.
כשהיא הסתובבה וחזרה לנעוץ בי מבטים קודרים, ידעתי שהיא לא תחסוך ממני דבר. "גלנה, אני יודעת שאת לא מאמינה לי, אבל זו האמת. את לא אמורה להישאר לבד. את ואריק יכולים להיות חמודים מאוד ביחד. הוא רציני, את רצינית. רק תחשבי איך הסקס איתו יכול להיות. אלוהים, אם לא הייתי לסבית הייתי מתפתה לקחת אותו לסיבוב בעצמי."
ואז כמובן צצה מול עיני תמונה שלא רציתי לראות - החברה הכי טובה שלי והגבר שאני מאוהבת בו מזדיינים.
"אני שונאת אותך." שלפתי את כריך הטונה שלי מעטיפתו ונגסתי נגיסה ענקית. "הוא אפילו לא יודע שאני קיימת. סתם להגיד לו שלום באירוע לא יעזור לי להכניס אותו למיטה."
"נו, את הרי לא יכולה לצפות ממנו לשכב איתך אם את אפילו לא מסוגלת לנהל איתו שיחה פשוטה." היא לקחה ביס גדול מהקימצ'י שלה ונופפה במזלג לכל עבר. "אולי את יכולה להשתכר ואז לתפוס לו את התחת. ואז תצטרכי להתנצל. אולי אפילו להתחנן. 'אוי, אריק, בבקשה, איך אוכל לפצות אותך על זה?'" היא עפעפה כלפי בריסיה ופרצה בצחוק. "היית צריכה לראות את הפרצוף שלך."
"את אידיוטית. למה אני חברה שלך בכלל?"
"בגלל שאני הראיתי לך איך להתיז בירה מהפה לכיוון של מישהו כבר בשבוע הראשון שלנו באוניברסיטה."
"רק אחרי שהצלתי אותך עם העבודה ההיא."
אבל כמו שהיא יודעת, למוח שלי יש מין מנהג כזה, שברגע שמישהו שותל בו איזו מחשבה, אני לא יכולה שלא להתחיל לדמיין איך העניינים יסתדרו ויימשכו כל הדרך עד לסיומם הטבעי. בראשי כבר ראיתי את עצמי במסיבה. אריק יעבור לידי בדרכו לשולחן הכיבוד או משהו כזה. אני אתקל בו "במקרה" כשהוא יחלוף לצדי ואתבונן לתוך עיניו כאילו בהפתעה. אולי אפילו אשפוך על עצמי משקה. הוא יחשוב שזו אשמתו ויעזור לי להתנקות.
אני מצטער, גלנה, איך אוכל לפצות אותך על זה?
אוי, זה כלום. זה קרה במקרה.
אני לא יכול לעמוד מהצד לאחר שפגעתי בך. לפחות תסכימי לקבל ממני חולצה נקייה?
אני אסמיק, כמובן, מי לא תסמיק? תודה לך.
אולי תיקחי את החולצה שלי? קולו יהיה אותו רעם נמוך שתמיד מדליק אותי. עיניו בטח יהיו נעוצות בעיני בשעה שהוא יפתח לאט־לאט את כפתורי חולצתו.
וואו, אריק, החזה שלך כל כך מוצק.
את רוצה לראות את השאר?
ואז, בום! סקס מטורף ולוהט.
הלוואי.
כחכחתי בגרוני ונגסתי מהר נגיסה גדולה נוספת מהכריך שלי. "אני לא חושבת שאריק נמשך למישהי. או שהוא בכלל עושה סקס. או משהו. הוא תמיד לבדו."
"בייבי, ראיתי את הגבר הזה. הוא עושה סקס ועוד איך. כמה שהוא רוצה ועם מי שמתחשק לו. אני אומרת לך שוב שכל מה שאת צריכה לעשות זה להתחיל איתו."
"הוא לא יודע שאני קיימת," אמרתי שוב. למעשה אנחנו קולגות. אבל זה היה מנוגד לכל כך הרבה דברים ברשימת ה"אל תיגעי" שחקוקה במוחי, שממש לא יכולתי לדמיין את זה.
"ומי אשם בזה? זו לא אשמתו. אם את רוצה מישהו את צריכה לעשות משהו בעניין. החיים לא מחלקים פרסים לאלה שמהססים."
"לפעמים כן."
"את לא מאמינה בזה."
אני שונאת שהיא צודקת. "אולי."
"את עוזרת מחקר שחיה בעולם של מחקרים ותצפיות מדעיות. דברי איתו - לעזאזל, הייתי רצינית לגמרי בעניין של לתפוס לו את התחת. אני בטוחה שתוכלי להגיד שזה חלק מאיזשהו פרויקט ניסויי של מגע."
"אלוהים, את כזאת ילדה לפעמים. אני לא זקוקה לגבר שיספק אותי כשיש לי בבית ויברטור מצוין שעוזר..."
"בייבי, כל מה שאת עושה זה לאונן."
"...שעוזר לי להחיות את הפנטזיות שלי. אני חוששת שהמציאות אף פעם לא תהיה מוצלחת כמו אריק הדמיוני שבראתי בראשי."
ובאותו רגע העור שלי החל להצטמרר. עדיין היינו רק שתינו לבד במטבח, אבל יכולתי להישבע שעוד מישהו נמצא שם. זה בטח היה סטיוארט שעדיין עמד במסדרון וניסה להקשיב לעוד קצת רכילות. טוב, זה לא היה יום המזל שלו משום שנמאס לי לחטוף הטפות מג'זמין.
"אני צריכה לחזור עוד מעט. פרופ' מייקלסון השאיר לי רשימה של ספרים להוציא מהספרייה ולהכין לו תקצירים. הוא ירדוף אותי במבול של מיילים אם לא אגמור לעשות את זה בקרוב."
היא נאנחה, תודה לאל, מה שסימן את סוף ההצקות וההתגרויות. "מתי התיש הזקן אמור לחזור?"
"הוא לא יהיה כאן כל הסמסטר, אבל הוא מאיים לחזור בסביבות סוף אוקטובר כדי להעיף מבט ולבדוק מה קורה. ואז אני בטוחה שהוא יקבור אותי מתחת לערימה נוספת של פרויקטים חדשים עוד לפני תחילת הסמסטר הבא."
"כדאי שגם אני אתחיל לזוז. יש לי פגישה באחת וחצי. נראה שהמרצים למדעי המחשב שוב רוצים לערוך מחקר על למידה באינטרנט. אני צריכה לחפש כמה נתוני מחקר ישנים כדי שהם לא יטחנו מים."
"איכס."
החדר נמלא בהדי הצלילים הצורמים של הכיסאות שלנו שנגררו לאחור מהשולחן. בשנייה אחת אספתי את שאריות הארוחה שלי ולקחתי אותן בדרכי לפח, ובשנייה הבאה מצאתי את עצמי פנים אל פנים מול מושא תשוקתי.
פרופ' אריק מוריס עמד בפתח, בידו ספל קפה. ובכן, עמד אינו בדיוק התיאור הנכון. נראה יותר שהוא כאילו התנשא שם. הוא כנראה אינו גבוה בהרבה ממטר שמונים ושלושה סנטימטרים, אבל מכיוון שהגובה שלי הוא רק מאה שישים וארבעה סנטימטרים, מזווית הראייה שלי זה הבדל עצום. האמת, זה שהעיניים שלי היו בדיוק בגובה החזה שלו לא היה נורא בכלל. נהפוך הוא. החולצה המכופתרת שלבש התאימה לו בדיוק, אבל לא הצליחה להסתיר את השרירים שמתחתיה. כרגיל, שמתי לב יותר לשרירי החזה שלו - מעניין אם הם נוקשים כמו שהם נראים - מאשר לפניו.
והנה הגיעה ההסמקה שלי. "או... הַיי, פרופ' מוריס."
וואו, הידד לי! סוף־סוף דיברתי איתו.
"גלנה."
אלוהים, הקול שלו! הוא היה נמוך יותר מאשר כל קול של גבר אחר שהכרתי והיתה לו היכולת המופלאה לחדור ממש לתוך גופי כשדיבר. האם ייתכן שצליל קולו של גבר יהיה מעורר תאווה? אם כן, אני בטח יכולה להקשיב לו קורא בקול מספר הטלפונים ולגמור רק מזה.
ג'זמין כחכחה בגרונה ואני קלטתי שאנחנו עומדים שם, לוטשים מבטים זה בזה הרבה יותר זמן מהמקובל. הבטתי בערימת שאריות האוכל שבידי ואז לעבר פח האשפה שניצב ממש מאחוריו. "אה... מצטערת, אני רק צריכה ל..."
ציפיתי שהוא יזוז הצדה כדי שאוכל להגיע אל הפח, אבל הוא נשאר במקומו ובכך הכריח אותי לעקוף אותו בגולמנות. סגרתי את פי חזק־חזק כדי שהוא לא יוכל להבחין בריחו של כריך הטונה שעלה ממני. כשעברתי ממש צמוד אליו קלטתי ניחוח עז של מי גילוח. זה לא היה מותג שהכרתי, אבל הריח היה מדהים. הריח שלו תמיד גרם לי לסחרחורת קלה כשעמדתי קרוב אליו. תמיד יכולתי לדעת אם הוא היה לפנַי בחדר כלשהו. האף שלי היה מודע עד מאוד לשביל הניחוח אם הוא הותיר מאחור.
רק לאחר שהשלכתי את השאריות לפח, אריק פנה סוף־סוף אל מכונת הקפה. לא הייתי קולגה קרובה אליו ולא השתתפתי באף אחד מהפרויקטים שלו מאז הגיע לאוניברסיטה, כך שבעצם לא היה לי הרבה מה לומר לו. לא שהיה בכלל קל לנהל איתו שיחה כשגבו מופנה אלינו. צעדתי בזריזות אל השולחן שלנו ואספתי את חפצי. "אני צריכה לעבור לקנות נייר למדפסת," אמרתי.
"מצוין." ג'זמין היתה בבירור בעיצומו של ניסיון להילחם בהתקף צחוק. "רוצה קפה לפני שנלך? נראה שאת זקוקה לזה."
אני ארצח אותה. "לא, אני בסדר."
ממש לפני שיצאנו מהמטבח, ג'זמין צייצה בקול, "שיהיה לך יום נפלא, פרופ' מוריס."
"גם לכן, מיז הונג, גלנה."
כן, היא עמדה למות באופן המכאיב ביותר האפשרי.
איכשהו הצלחתי לסתום את הפה שלי עד שיצאנו מטווח השמיעה שלו. "אני שונאת אותך."
"את צוחקת? לרגע חשבתי שהוא עומד להשכיב אותך שם על השולחן ולזיין אותך ממש מולי."
"את מסוממת. הוא בכלל לא מכיר אותי."
"אל תהיי כל כך דרמטית. הוא יודע איך קוראים לך, מה שאומר שהוא יודע מי את. ואת לא יכולת לראות את פניו כמו שאני ראיתי. לא רק שהבחור הזה יודע שאת קיימת, הוא ממש מעוניין."
"שיהיה." היא פשוט ניסתה לגרום לי להתקדם. לא יכול להיות שהוא מעוניין.
כשעמדנו להסתובב בפינת המסדרון הסתכלתי לאחור, לכיוון המטבח. אריק עמד שם, ספל הקפה בידו, והתבונן בי.
לא יכול להיות שהוא באמת מעוניין, נכון?
עד היום לא עלה בדעתי שהוא בכלל זוכר את שמי.
כבר כמעט הגענו בחזרה למשרד, כשהטלפון הסלולרי שלי צלצל. לא הספקתי לענות, אבל כשחזרתי אל שולחני ובדקתי אותו, ראיתי שהיו ארבע שיחות שלא נענו מאמי שלא שמעתי אותן.
"מה קרה?" ג'זמין סובבה את כיסאה כדי שתוכל לראות את פני.
"אני לא יודעת. רק שנייה. הֵיי, אמא, מצטערת, הייתי בארוחת צהריים."
"גלנה, חמודה." לא לקח לי יותר משנייה לקלוט שהיא בכתה.
"מה קרה? קרה משהו לאבא?"
"לא, אבא שלך בסדר גמור. אבל... גלנה הגדולה..."
עצמתי את עיני וחשתי שהדם אוזל מפני. "אוי, לא."
"היא בבית החולים, אבל הרופאים לא בטוחים שהיא תעבור את הלילה. את יכולה לבוא?"
"איפה אתם?"
"לקחו אותה לבית החולים סנט ג'וזף."
"אני יוצאת לדרך."
ג'זמין קמה ועמדה על רגליה לפנַי כשסגרתי את הטלפון. "מותק, מה קרה?"
"סבתא־רבתא שלי. היא גוססת."30 ימים
1
אז הסיפור שלי הוא שאני אלמנה בְּשֵלה בגיל שלושים וחמש המופלג, ואף אחד לא יודע מה לומר או איך להתנהג לידי. זוגות החברים שלי המשיכו להזמין אותי למסיבות, לברביקיו ולאירועים דומים, אבל השיחות תמיד נדדו לאזורים מביכים. אוי, את נראית נהדר. לא ראיתי אותך מאז שרובּ... מאז הלוויה. עשית משהו בשיער?
מעט החברות הפנויות שלי ניסו לגרור אותי אל עולמן. אבל לא ממש התאמתי להן. בעוד הן בילו במועדונים או עברו מבר לבר בניסיון למצוא את הבחור המושלם, בכל פעם שאני פגשתי מישהו, המוח שלי מיד השווה אותו לרובּ. זה לא שאני עדיין מחפשת מישהו מיוחד - מצאתי אותו ואיבדתי אותו.
להיות אלמנה זה שונה למדי מלהיות גרושה. הייתי מאושרת למדי בנישואַי, מרוצה מהסקס הקבוע והמשעמם עם בעלי המדהים, שאחריו אכלנו פיצה קרה במיטה תוך צפייה במשחק הוקי. זה היה מה שתמיד רציתי. הוא היה מה שתמיד רציתי.
ברצינות, זין על הסרטן.
כתוצאה מכך מצאתי את עצמי יותר ויותר לבד. האמת היא שזה לא היה נורא. הייתי עם רובּ מגיל תשע־עשרה והיינו חברים עוד הרבה לפני שהתחלנו לצאת באופן רשמי. גדלנו יחד, היו לנו אותם תחומי עניין, אותם פחדים. לעזאזל, היינו מדברים רק בשורות מחץ ואז פורצים בצחקוקים, ואף אחד בחדר לא ידע על מה לכל הרוחות אנחנו מדברים. מיום שהוא לא לצדי נאלצתי אט־אט להפוך שוב לאני במקום אנחנו.
להיות לבד זה... מוזר. רובּ מת כבר קרוב לשנתיים, ובעיתויים מוזרים במיוחד אני עדיין פונה אליו להגיד לו משהו. אם כי בחודש האחרון זה החל לקרות בתכיפות פחותה. אני לא יודעת מה בדיוק אני מרגישה לגבי זה. אשמה? בהחלט כן. אבל אני יודעת שזה אומר שסוף־סוף התחלתי להתקדם הלאה. לא סיפרתי לאיש על השינוי שהתחולל בנפשי. במקום זאת, התחלתי לחפש את השקט בתוך עצמי, לדבר פחות, לצפות יותר. זה שונה. אני משערת שהשתניתי יותר מתוך צורך ופחות מתוך רצון אמיתי בשינוי.
ידענו שזמנו קצוב וניצלנו את החודש האחרון לחייו פשוט כדי ליהנות זה מזה. באחד הטיולים שלנו לחוף הוא הושיט לי את המעטפה.
"מה זה?" אצבעותי היו לחות מרסס הים ודביקות מהגלידה שזה עתה סיימתי. "אם זה מכתב פרידה לפני המוות, אני לא מסוגלת לקרוא אותו."
הוא חייך. "לא, זה לא בכייני או משהו כזה. אבל כן, אני רוצה שתקראי את זה אחרי שאמות."
"רובּ..."
"ליסה, תקשיבי לי. אני מבטיח לך שזה לא מה שאת חושבת," הוא נהם וניפח את לחייו השקועות. "עם כמה בחורים שכבת?" הרוח הניעה את חולצתו והשמש גרמה לעיניו החומות לנצוץ. אם היה נשאר לו שיער הוא היה מתנופף ממצחו. הלב שלי התגעגע ללטף את שערו בידַי שוב. "ואם תגידי שעם יותר מאחד, אני מבטיח לך שלא אתעצבן."
"אל תהיה אידיוט. אתה יודע שאתה הגבר היחיד שאי־פעם הייתי איתו." דיברנו על כך רבות אחרי שהתחתנו. רובּ הרגיש קצת אשמה על שלא יצא לי לבדוק את השטח. משום־מה הוא חשב שבגלל הניסיון המוגבל שלי בדייטים אשתעמם או אתחיל לנטור לו טינה.
אידיוט.
"זה בדיוק העניין." הוא נטל את ידי ותחב אליה שוב את המעטפה. "אל תפתחי אותה עד שתהיי מוכנה. לעזאזל, אולי לא תרצי לפתוח אותה בכלל. פשוט..." הוא הושיט לי את ידו ולחץ אותה, אבל לראשונה זה זמן רב לא הצליח לפגוש במבטי. "אני יודע שאמרת שאת לא חושבת שתרצי להיות עם מישהו אחר."
"אני לא." המחשבה גרמה לי בחילה.
"מותק, אסור לך להיות לבד. יש בך יותר מדי אור ואהבה. המחשבה שתהיי לבד, שלא יהיה לך מישהו לחלוק איתו את האושר שאת יכולה לתת? לא. אני מכיר אותך. יבוא יום שבו תביני שאת מוכנה להמשיך הלאה..."
"לא יקרה."
"...ואני יודע שתרגישי אשמה בגלל זה. את תתעלמי מהרגשות כל עוד תוכלי ותחשבי שאת לא צריכה אף אחד. ואז יקרה משהו. את תראי מישהו, ובמוח היפה שלך תגידי לעצמך, תחת יפה, בחור, ובזה זה ייגמר. את תבכי אבל תביני שאת מוכנה."
"באמת. אני לא אבכה." כי זה לא יקרה. בחיים. "לא בגלל תחת יפה."
הוא צחקק וסוף־סוף הישיר אלי מבט. "את תבכי. אבל אז תיזכרי בשיחה הזאת ותדעי שצדקתי. אז אני אגיד לך אמרתי לך כבר עכשיו. ואחר כך אני רוצה שתיקחי את המעטפה הזאת ותפתחי אותה."
"רובּ..."
"זה על סקס."
עמדתי שם בפה פעור. "מה?"
"כמה רעיונות לסקס שהכנתי בשבילך, אחרי שאמות. לחזור לעניינים. להשתולל. דברים כאלה."
עדיין לא הייתי מוכנה לחשוב על היעדרו, ובטח שלא לרצות לשכב עם מישהו אחר. "אני לא רוצה לדבר על זה יותר. ברצינות, תסתום או שארביץ לך."
"אוקיי."
הוא לא נתן לי לשכוח מהמעטפה. הוא ניסה לגרום לי לדבר עליה, אבל תמיד הייתי קוטעת אותו. כשדחפתי אותה לערימת ניירות בארון, היא חזרה לשידה. קופסת הניירות במרתף שהיתה מבוגרת יותר ממני? הופיעה על השולחן שלי. סל המחזור? היא חזרה לדלפק. יכולתי להמשיך לשחק את המשחק הזה אבל אז מצבו של רובּ הידרדר, וכל המחשבות על מעטפות ועל תכולתן היו הדברים האחרונים שהטרידו אותי.
הסרטן ניצח.
ופתאום נשארתי לבד.
זה לא היה גרוע כל כך כמו שחשבתי. חשבתי הרבה על רובּ והתגעגעתי אליו מאוד לאורך חלק ניכר מהשנה הראשונה. תפקדתי, עבדתי, יצאתי, אבל יותר כתגובה אוטומטית ופחות כחיים של ממש. הזלתי יותר דמעות מכפי שחשבתי שאפשר. כאב לי בחזה והבטן שלי התהפכה. כשלא הרגשתי חולה, מחשבותי נדדו. לא יכולתי להעמיד פנים שאני מצליחה להתרכז. חברַי והאנשים בעבודה לא העירו לי על פיזור הדעת.
ואז התחלתי להגיח מהאפלה וחזרתי שוב לחיות. עדיין התגעגעתי לרובּ, חשבתי עליו כל יום, אבל המחנק בחזי השתחרר. ואז נכנסה האשמה. לפחות הוא אמר לי מראש שכך יקרה.
הפסקתי לצאת לבתים של חברים למשך תקופה. הם התחילו להתרגל אלי בתור יחידה - אליסה - ולא ברבים - רובּ ואליסה. עם הקלילות שלהם הגיע גם הכעס שלי על שכולם נשארו זוגות. החיים שלהם לא התרסקו ונסחפו ללא רשותם. הם חייכו וצחקו, וכל הזמן רציתי לצרוח עליהם.
אז התרחקתי.
זה עזר. הצלחתי להסדיר את הנשימה, לבכות, להכות חפצים, ואט־אט המוח שלי הסתגל. יכולתי לחזור להופיע בפומבי, כבר לא היוויתי סכנה לשלומם של זוגות מאושרים.
מה שעזר הוא שינוי השגרה שלי. סידרתי מחדש את כל הריהוט בדירה שלנו, סיידתי את הקירות ואפילו תליתי תמונות חדשות. רובּ היה שונא אותן. גם אני לא התלהבתי מהן אבל הן שירתו את המטרה. התחלתי לצאת לבית קפה חדש ממש קרוב לבניין שלנו. פגשתי אנשים חדשים בדרך, הייתי צריכה להכשיר בריסטה חדש בשם לֶן לדרישות הקפה שלי, חייכתי אל אמן רחוב שניגן את אותם שלושה שירים בגיטרה. הכול היה טוב.
עד תחילת יוני, המתח כבר התפוגג מכתפַי. נדרשו כמעט שנתיים, אבל ידעתי שאהיה בסדר.
ואז זה קרה.
בחור חדש עבר למתחם.
הבניין שלנו היה בית ספר משופץ, וכל יחידה הורכבה משלוש כיתות שעברו הסבה. רובּ אהב את המזרקה הפעילה ממש מחוץ לדלת. בשביל הכיף, תייגנו את הדירות לפי מקצועות לימוד. אנחנו היינו ספרות בגלל כמות הספרים שהחזקנו בבית. מר וגברת לה פאז' היו צרפתית, משפחת צ'ין כלכלת בית וכן הלאה וכן הלאה. הבחור החדש עבר למגמת תיירות, הדירה שהיתה בבעלות חברה שאפשרה לעובדיה שמחוץ לעיר לגור בה במשך תקופות ארוכות. היא היתה בהמשך המסדרון מול הדירה שלנו.
לא, מול הדירה שלי.
ויש לו תחת יפה.
ידעתי את זה בגלל שבפעם הראשונה שראיתי אותו הוא היה כפוף והכניס ארגז גדול מבעד לדלת שלו. הג'ינס שלו היה מתוח ורגליו הארוכות דחפו את המטען. אני לא יודעת כמה זמן עמדתי שם, אבל עבר מספיק זמן שבו לא פתחתי את דלת הדירה שלי והוא כנראה הרגיש במבטי עליו. הוא הביט מעבר לכתפו וחייך.
גופי הצטמרר. למרות המרחק בינינו, הרגשתי את עוצמת מבטו.
ואז שמעתי בראשי את רובּ מצחקק, הצחקוק הקטן שהשמיע כשידע שהוא מנצח בוויכוח בינינו. היה עלי להיכנס לפני שאיראה עוד יותר מטומטמת. נופפתי לבחור ומיד התעסקתי במפתח שלי. ידעתי שהוא צופה בי, ולכן כל התהליך של פתיחת הדלת הפך למשימה מורכבת. קליק, סיבוב, בום ונכנסתי פנימה. הצמדתי את מצחי לדלת וחשבתי מה הסיכוי שאמות ממבוכה. בהתחשב במצבי הנוכחי, יותר מארבעים אחוז לסכנת מוות.
לבן זונה באמת יש תחת יפה.
באותו רגע נזכרתי בשיחה עם רובּ בחוף הים ובמעטפה שלו. הרגשתי אשמה אבל האשמה לא היתה חזקה כבעבר. בעזרת ידי הצמודה לדלת העץ הדפתי את עצמי ואט־אט ניגשתי לחדר השינה. המעטפה היתה ממוקמת במגירת התחתונים - ידעתי שרובּ היה אוהב את הרעיון - עמוק מתחת לתחתונים ולגרביים. לא חשבתי עליה הרבה זמן, אבל במקום להיות עצובה על כך שאני עומדת לפתוח אותה, הרגשתי עקצוץ משונה של ציפייה.
אחזתי אותה בידי והתיישבתי על קצה המיטה. הכתמים מאצבעותי המכוסות בגלידה עדיין נשארו על המעטפה. שוקולד עם פאדג'. ליטפתי אותם באגודלי.
שום דבר אחר לא קישט את חזית המעטפה, לא היה כל אות למה שעשוי להיות בפנים. רטנתי ואז ליקקתי את שפתי, ולבסוף הכנסתי את האצבע מתחת לשוליים וקרעתי את הנייר.
בתוך המעטפה הופיעה חתיכת נייר בודדה עוטפת צרור קלפים. התעלמתי מהקלפים לעת עתה ופתחתי את הנייר המקופל. נדרש לי רגע לפני שהצלחתי לקרוא את הכתוב. זה היה משהו חדש שקיבלתי מרובּ, ולבי נשבר עוד קצת. האצבעות הבלתי־נראות לחצו על חזי.
אליסה,
אני אוהב אותך. אני יודעת שאת אוהבת אותי. אני שמח שאת מוכנה להתקדם הלאה ולהתחיל ליהנות קצת שוב. אני גם מכיר אותך מספיק טוב ויודע שתלכי כברת דרך מסוימת ואז תעצרי. אל תעשי את זה. ולמען השם, גם אל תיכנסי מיד לקשר רציני. תמיד חשבתי שלא הקדשת מספיק זמן לברר מי את כאדם לפני שהתחברנו. מיד הפכנו לזוג ולמזלנו זה הצליח והיה מדהים.
תמיד אמרת שמעולם לא התחרטת על שהיית איתי בגיל צעיר כל כך, אבל לא יצאת עם אף אחד אחר. לא שכבת עם אף אחד אחר. גזלתי ממך את החוויה הזאת ותמיד היה קשה לי עם העובדה שלא יצא לך להתנסות. רציתי להעניק לך את רשותי לצאת ולחוות. ליהנות. להתפרפר בלי להרגיש טיפת אשמה.
חשבתי שאולי גם אציע לך כמה דרכים להתחיל.
תזרמי איתי, טוב?
בתקופה האחרונה היה לי המון זמן פנוי. כשלא היית כאן, התחלתי פרויקט. אני קורא לו "30 ימי הסקס של אליסה". בבקשה אל תעשי סקס שלושים יום ברציפות, אחרת אקנא. לא ממש. אם את רוצה, לכי על זה. אבל ברצינות, אני אקנא.
בכל מקרה, גם אם לא תשתמשי באף אחד מהקלפים האלה, נהניתי מאוד לדמיין אותך מבצעת את ההוראות שלי. את תקראי ותחשבי: אלוהים אדירים! הוא חולם! זה מגניב. הקלפים מגניבים. שַני אותם אם את רוצה.
גם כשלא היית איתי, הבאת לי אושר. אני אפסיק עכשיו לפני שאתחיל להיות רגשני. לכי להזדיין ותיהני מהסקס הפרוע.
אוהב אותך, מותק.
רובּ
צחקתי. כמה מתאים לרובּ לעשות דבר כזה. לא התקשיתי לדמיין אותו מעלה רעיונות לקלפים תוך כדי הכימותרפיה. כשאני חושבת על זה, עכשיו אני מבינה הרבה מהמודעות הקופצות באינטרנט שנאלצתי לנקות מהמחשב הנייד שלו אחרי מותו.
קלפי סקס. הוא בעצם הכין לי קלפי סקס. התאהבתי בו מחדש. החבר והמאהב הכי טוב שלי חלק לי עצות איך להתחבר עם אנשים אחרים שלא נמצאים בקבר. הרעיון היה מוזר וחמוד גם יחד, תיאור מושלם של אישיותו.
אצבעותי רעדו כשרפרפתי בין הקלפים. דמעות הציפו את עיני אבל לא הצלחתי להפסיק לצחקק. אם הוא עדיין היה כאן, הייתי מחטיפה לו מכה על שבלבל אותי בטירוף. המשכתי לצחוק תוך כדי שעלעלתי בערימה. הוא לא ממש ציפה שאעשה את הדברים האלה, נכון? שלישייה. סקס בפומבי. קשירות. סקס עם ויברטור בתחת.
האמת היא שהאחרון נשמע מעניין.
בסוף חזרתי לקלף הראשון והבטתי בו מקרוב. בראש כל אחד הוא כתב שלושים יום של סקס, ומתחת את היום המיוצג. על הקלף הזה כתובה למעלה הספרה 1 ועוד מילה אחת בכתב ידו המבולגן באמצע הקלף. אף שהיה אמור להיות לי קל להשלים את המשימה, התעוררו אצלי כמה ספקות לגבי התחלת המשחק המטורף הזה.
תאונני.
זה משהו שכל כך הרבה זמן לא עשיתי, עד ששאלתי את עצמי אם הגוף שלי בכלל זוכר.
האור דעך בחוץ ועוד מעט יגיע הזמן ללכת לישון. זיכרונות של רובּ ושל הבחור החדש עם התחת היפה התגוששו בראשי. הפטמות שלי נעשו רגישות והתחככו בריפוד החזייה כשפניתי אל הצד שלי במיטה.
לא סיפור גדול. אפילו לא ממש סקס. לא באמת.
תאונני. אני יכולה לעשות את זה. לגמרי.
אבל בחלק מהקלפים האחרים, רובּ העריך במידה מופרזת את יצר ההרפתקנות שלי. אבל לכל הפחות יכולתי לעשות את הדבר הראשון. לקחתי את הקלף של יום מספר אחת, הנחתי את השאר על השידה והלכתי אל המטבח לקחת משהו לאכול.
זה רק דבר אחד. אני לא חייבת לעשות כל מה שמופיע בערימה. לעזאזל, גם אם אעשה רק את זה, כבר יתחולל אצלי שינוי לטובה.
אהבתי סקס. נהנינו זה מזה, מתחנו גבולות ובילינו ככל שרק יכולנו. לא היינו מוכנים עדיין לילדים וזה לא מנע מאיתנו לתרגל בכל רגע פנוי. ככל שחשבתי על זה, כבר הבנתי כמה אני מתגעגעת לזה. נמאס לי להרגיש ריקה ובודדה.
אני יכולה לעשות את זה.
השארתי את הכלים על השולחן, לקחתי את הקלף ונכנסתי לאמבטיה. אם אני באמת עומדת לנסות את זה, אני צריכה לעשות את זה כמו שצריך. פירוש הדבר שצריך להתכונן.
המים זרמו על גופי וגרמו לאצבעותי לגלוש על עורי בקלות. השתהיתי והשתמשתי במגבת פנים במקום בַּליפה הקבועה שלי. מעולם לא עינגתי את עצמי במקלחת, אבל ידעתי שאם אני רוצה שזה יצליח, אם אני מתכוונת להתייחס לקלפים של רובּ ברצינות, אז בדומה לשאר הדברים בחיי אני צריכה לשנות את השגרה שלי.
ולכן לא רציתי להשתחרר במיטה שבה נהגנו ליהנות כל כך בעבר.
אחרי שסיימתי את הרחצה המהירה, שמטתי את מגבת הפנים על המתלה והתחלתי לחפוף את השיער. תמיד אהבתי מגע בראש, אצבעות נגררות על פני הקרקפת. פעם ביקור במספרה היה מחרמן אותי כל כך, שהייתי קופצת על רובּ ברגע שנכנסתי מבעד לדלת. בניגוד לכל הזדמנות אחרת בשנתיים האחרונות, השתהיתי והנחתי לציפורני לנדוד על עורי עד שהצטמררתי.
בועות הסבון גלשו במורד צווארי וירדו בערימות על חזי. הזזתי יד כדי להסיט את הקצף על פני שדי, ופטמותי כבר היו נוקשות כשנגעתי בהן. לרגע לא הרגשתי את עקצוץ העונג שהייתי רגילה אליו בכל פעם שנגעתי בעצמי. שוב, ליטפתי את הפסגה, צבטתי וגלגלתי את העור הרגיש בין האצבע והאגודל.
היה לי קשה לכבות את המוח ופשוט להרגיש. הדחקתי הצדה את רגשותי, את הבדידות, את הכול, והרשיתי לגופי להיות הבוס. שרטתי את פטמתי בציפורני והצלפתי בה פעמיים.
השתנקות נמלטה מפי לפני שהבנתי מה קורה. הכוס שלי פעם, ולראשונה זה תקופה ארוכה חשתי עוררות. אלוהים, עברו יובלות מאז. במשך תקופה ארוכה מדי לא הרשיתי לעצמי להרגיש שום דבר חוץ מכעס ומיגון. הרגשתי כאילו פתחתי חלון ורוח קלה נשבה מבעד לקהות החושים של מוחי.
שנאתי שרובּ צדק.
הסתובבתי, שטפתי את הסבון משערי ועיסיתי אותו במרכך. הנוזל החלקלק היה מושלם למה שרציתי לעשות. בגבי לזרם המקלחת, הצמדתי את אצבעותי לדגדגן שלי, חגתי סביב העור הנפוח וניסיתי להתרפות אל תוך התחושות.
היה לי נעים.
הצמדתי את ידי השנייה לקיר כדי להתייצב ועצמתי עיניים. רסיסים של מים ניתזו עלי אבל התעלמתי מהם. עולמי התמקד בחלל שבין ירכי, המקום שבו רק רובּ ביקר, ובצורך הגובר שלי להרגיש משהו מענג. קבעתי קצב פשוט, משהו שתמיד הביא אותי למקום הרצוי בעבר. למשך זמן קצר זה הצליח. התקשיתי לנשום וגופי רעד. לחצתי יותר בכוח ואפילו ניצלתי את ההזדמנות להכניס את אצבעותי למעבר החלקלק, ונזכרתי מה הרגשתי כשרובּ היה נדחק לתוכי.
ברגע שפניו הופיעו בעיני רוחי הרגשתי שהעוררות נשמטת ממני. רגע אחד טיפסתי על ההר אל ארץ האורגזמות, וברגע הבא קרסתי בחזרה אל קרקע המציאות.
"שיט." הצמדתי את המצח אל הקיר. זו היתה נפילת מתח.
והמחשבה עוררה בי צחקוק. ואז התחלתי לבכות.
אוקיי, אולי עדיין לא הייתי מוכנה לזה. שטפתי את המרכך משערי וסגרתי את הברז. המגבת היתה חמימה ויבשה סביבי והציעה לי מעט נחמה על כישלוני.
30 לילות
1
"את הפחדנית הכי גדולה בעולם."
אכן, זו בהחלט אני - גלנה מארי או'דונלד - עוזרת מחקר תותחית והפחדנית הרומנטית המושלמת.
ג'זמין, החברה הכי טובה שלי מאז השנה הראשונה שלנו באוניברסיטה, צנחה לתוך הכיסא שניצב מולי ליד השולחן שלנו בחדר האוכל. ההערות שלה לא הטרידו אותי; אחרי הכול, היא צדקה. במקרה הטוב ניתן לומר שההיסטוריה שלי עם בחורים רעועה. אני חיבבתי אותם והיה נדמה שהם מחבבים אותי למשך זמן מסוים. ואז תמיד, באופן בלתי־נמנע, הדברים השתנו כשהתברר שהעבודה שלי קודמת, ולעולם תבוא על חשבון הזמן שהקדשתי להם.
הבוס שלך מנצל אותך.
את עובדת הרבה יותר מדי.
למה את לא מקדישה לי זמן כמו שאת מקדישה לאוניברסיטה?
זה דפוק. אני מסתלק.
בכנות, אם נכווית יותר מכמה פעמים בגלל אותו גורם, את נוטה לסגת. לא הייתי זקוקה לגבר בחיי. ג'זמין אף פעם לא האמינה לי כשאמרתי לה שאני די מרוצה מכך שאני לבד. היא היתה משמיעה נחרת זלזול, מגלגלת את עיניה כלפי מעלה ומנפנפת את ההערה שלי, בלי להקדיש לה שנייה אחת נוספת.
זה התחיל לעצבן אותי.
לא הייתי זקוקה לגבר.
גם אם לפעמים רציתי שיהיה מישהו מיוחד בחיי. לעתים. מדי פעם.
"אני אומרת לך, הברביקיו של חברי הסגל יהיה האירוע המושלם בשבילך לדבר איתו." היא הסירה את המכסה מעל אריזת ארוחת הצהריים שלה, וריח של תבשיל אורז וקימצ'י התפשט בחדר.
ה"איתו" שהיא התכוונה אליו היה פרופ' אריק מוריס, המרצה לסוציולוגיה. גבוה, בעל שיער כהה, עם גוף בכושר מושלם וקול שיכול להמס לבבות ולגרום לנשים להוריד את התחתונים שלהן, רק באמירת "שלום" פשוטה. פרופ' אריק מוריס, שלכיתתו נהרו יותר סטודנטיות מאשר לכל כיתה אחרת בקמפוס. גבר שמחייך רק לעתים רחוקות, אבל כשהוא מתבונן בך אין שום ספק שהוא רואה לא רק אותך, אלא גם כל מחשבה ותחושה שחולפת בראשך. הוא כיכב בכל כך הרבה מהפנטזיות הליליות שלי, שלא יכולתי להודות בזה בלי להישמע כמו סטוקרית מטורפת, אובססיבית.
זה אותו גבר שבשנה ומשהו שהוא מלמד באוניברסיטה בקושי הצלחתי לומר לו שתי מילים, משום שכמו שג'זמין אמרה, אני פחדנית.
"אני אוהבת אותך כאילו היית אחותי, ג'אז. אבל אין סיכוי שאדבר איתו אי־פעם, שום סיכוי בעולם."
זה היה ביום שישי שקדם לסוף השבוע של "לייבור דיי", יום העבודה האחרון לפני תחילת שנת הלימודים החדשה. רוב המרצים נסעו מכאן, והם מנצלים את שארית ימי החופשה שלהם לגולף, לקריאה או כדי לעשות כל דבר אחר שמתחשק להם. אני אוהבת לעבוד בתקופה הזאת. הקמפוס שקט. בזמן הזה תמיד יש תחושה שמישהו שואף עמוק וממתין זמן רב לפני שהוא נושף את האוויר החוצה. מעין הפסקת נשימה קולקטיבית, לפני החזרה למהומת השגרה הרגילה.
השנה הקרובה תהיה נהדרת במיוחד. הבוס שלי, פרופ' מייקלסון, נעדר כבר שלושה חודשים לרגל שנת השבתון שלו. נותרו ארבעה חודשים נוספים שבהם הקשרים בינינו יתנהלו רק דרך המייל. נפלא!
"את לא נורמלית." ג'זמין העיפה עלי את המפית שלה. "זה הזמן המושלם בשבילך לעשות את זה. הוא יהיה שם. את תהיי שם. הבוס המשוגע שלך לא יהיה שם. אולי אפילו תצליחי להירגע וליהנות קצת, לשם שינוי."
היא החברה הכי טובה שלי בעולם כולו, אבל לפעמים ג'זמין מפחידה אותי עד מוות. הבטתי בכפות הידיים שלי ותלשתי קצת עור יבש שהופיע סביב אחת הציפורניים. "אני פשוט לא יכולה."
"מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? הוא יגיד 'לא'. לפחות תהיה לך תשובה ותוכלי להתקדם הלאה, אל מישהו אחר."
סטודנט לתואר שני בחר בדיוק באותו רגע להיכנס למטבח. הוא אפילו לא נתן בנו מבט כשעשה את דרכו אל מכונת הקפה. נשענתי לפנים כדי לצמצם את המרחק ביני לבין ג'זמין. "אני מרוצה למדי מהפנטזיות שלי, תודה רבה."
"אני בטוחה שאת מרוצה. אני בטוחה שאת חולמת שאת מטפסת עליו ומלקקת כל סנטימטר בעורו."
הסטודנט הביט בנו בעיניים פעורות, ואחר כך הסתובב במהירות לצד השני. היה לי הרושם שהוא עדיין ממשיך להקשיב, בטח מקווה ללכוד כמה פיסות רכילות עסיסיות שיוכל לספר לשאר הסטודנטים במועדון שלהם. נפלא. כאילו אני זקוקה לסוג הזה של תשומת לב.
החוויתי בראשי לכיוונו של הבחור. "אולי תדברי קצת יותר בשקט?"
"לא, אם את לא מתכוונת להקשיב לעצות שלי." היא נשענה לאחור, שילבה את זרועותיה ונעצה מבט בעיני. "את צריכה לעשות משהו לפני שמישהי אחרת תחטוף אותו."
עכשיו הסטודנט כבר לא טרח להעמיד פנים שהוא אינו מקשיב לכל מילה. ג'זמין כנראה קלטה את הבחור גם היא, משום שבשנייה הבאה היא הסתובבה ונעצה בו מבט זועם. "אתה לא צריך להיות באיזה מקום אחר, סטיוארט? למשל לרוץ מהר לשיעור הפרטי שלך?"
"אוי, נכון, כן." לרגע חשבתי שעיניו עלולות לצאת מחוריהן.
"אז תזיז את התחת שלך." ג'זמין הצביעה לעבר הדלת וצמצמה את עיניה.
אף פעם בחיי לא ראיתי מישהו נע מהר כל כך.
כשהיא הסתובבה וחזרה לנעוץ בי מבטים קודרים, ידעתי שהיא לא תחסוך ממני דבר. "גלנה, אני יודעת שאת לא מאמינה לי, אבל זו האמת. את לא אמורה להישאר לבד. את ואריק יכולים להיות חמודים מאוד ביחד. הוא רציני, את רצינית. רק תחשבי איך הסקס איתו יכול להיות. אלוהים, אם לא הייתי לסבית הייתי מתפתה לקחת אותו לסיבוב בעצמי."
ואז כמובן צצה מול עיני תמונה שלא רציתי לראות - החברה הכי טובה שלי והגבר שאני מאוהבת בו מזדיינים.
"אני שונאת אותך." שלפתי את כריך הטונה שלי מעטיפתו ונגסתי נגיסה ענקית. "הוא אפילו לא יודע שאני קיימת. סתם להגיד לו שלום באירוע לא יעזור לי להכניס אותו למיטה."
"נו, את הרי לא יכולה לצפות ממנו לשכב איתך אם את אפילו לא מסוגלת לנהל איתו שיחה פשוטה." היא לקחה ביס גדול מהקימצ'י שלה ונופפה במזלג לכל עבר. "אולי את יכולה להשתכר ואז לתפוס לו את התחת. ואז תצטרכי להתנצל. אולי אפילו להתחנן. 'אוי, אריק, בבקשה, איך אוכל לפצות אותך על זה?'" היא עפעפה כלפי בריסיה ופרצה בצחוק. "היית צריכה לראות את הפרצוף שלך."
"את אידיוטית. למה אני חברה שלך בכלל?"
"בגלל שאני הראיתי לך איך להתיז בירה מהפה לכיוון של מישהו כבר בשבוע הראשון שלנו באוניברסיטה."
"רק אחרי שהצלתי אותך עם העבודה ההיא."
אבל כמו שהיא יודעת, למוח שלי יש מין מנהג כזה, שברגע שמישהו שותל בו איזו מחשבה, אני לא יכולה שלא להתחיל לדמיין איך העניינים יסתדרו ויימשכו כל הדרך עד לסיומם הטבעי. בראשי כבר ראיתי את עצמי במסיבה. אריק יעבור לידי בדרכו לשולחן הכיבוד או משהו כזה. אני אתקל בו "במקרה" כשהוא יחלוף לצדי ואתבונן לתוך עיניו כאילו בהפתעה. אולי אפילו אשפוך על עצמי משקה. הוא יחשוב שזו אשמתו ויעזור לי להתנקות.
אני מצטער, גלנה, איך אוכל לפצות אותך על זה?
אוי, זה כלום. זה קרה במקרה.
אני לא יכול לעמוד מהצד לאחר שפגעתי בך. לפחות תסכימי לקבל ממני חולצה נקייה?
אני אסמיק, כמובן, מי לא תסמיק? תודה לך.
אולי תיקחי את החולצה שלי? קולו יהיה אותו רעם נמוך שתמיד מדליק אותי. עיניו בטח יהיו נעוצות בעיני בשעה שהוא יפתח לאט־לאט את כפתורי חולצתו.
וואו, אריק, החזה שלך כל כך מוצק.
את רוצה לראות את השאר?
ואז, בום! סקס מטורף ולוהט.
הלוואי.
כחכחתי בגרוני ונגסתי מהר נגיסה גדולה נוספת מהכריך שלי. "אני לא חושבת שאריק נמשך למישהי. או שהוא בכלל עושה סקס. או משהו. הוא תמיד לבדו."
"בייבי, ראיתי את הגבר הזה. הוא עושה סקס ועוד איך. כמה שהוא רוצה ועם מי שמתחשק לו. אני אומרת לך שוב שכל מה שאת צריכה לעשות זה להתחיל איתו."
"הוא לא יודע שאני קיימת," אמרתי שוב. למעשה אנחנו קולגות. אבל זה היה מנוגד לכל כך הרבה דברים ברשימת ה"אל תיגעי" שחקוקה במוחי, שממש לא יכולתי לדמיין את זה.
"ומי אשם בזה? זו לא אשמתו. אם את רוצה מישהו את צריכה לעשות משהו בעניין. החיים לא מחלקים פרסים לאלה שמהססים."
"לפעמים כן."
"את לא מאמינה בזה."
אני שונאת שהיא צודקת. "אולי."
"את עוזרת מחקר שחיה בעולם של מחקרים ותצפיות מדעיות. דברי איתו - לעזאזל, הייתי רצינית לגמרי בעניין של לתפוס לו את התחת. אני בטוחה שתוכלי להגיד שזה חלק מאיזשהו פרויקט ניסויי של מגע."
"אלוהים, את כזאת ילדה לפעמים. אני לא זקוקה לגבר שיספק אותי כשיש לי בבית ויברטור מצוין שעוזר..."
"בייבי, כל מה שאת עושה זה לאונן."
"...שעוזר לי להחיות את הפנטזיות שלי. אני חוששת שהמציאות אף פעם לא תהיה מוצלחת כמו אריק הדמיוני שבראתי בראשי."
ובאותו רגע העור שלי החל להצטמרר. עדיין היינו רק שתינו לבד במטבח, אבל יכולתי להישבע שעוד מישהו נמצא שם. זה בטח היה סטיוארט שעדיין עמד במסדרון וניסה להקשיב לעוד קצת רכילות. טוב, זה לא היה יום המזל שלו משום שנמאס לי לחטוף הטפות מג'זמין.
"אני צריכה לחזור עוד מעט. פרופ' מייקלסון השאיר לי רשימה של ספרים להוציא מהספרייה ולהכין לו תקצירים. הוא ירדוף אותי במבול של מיילים אם לא אגמור לעשות את זה בקרוב."
היא נאנחה, תודה לאל, מה שסימן את סוף ההצקות וההתגרויות. "מתי התיש הזקן אמור לחזור?"
"הוא לא יהיה כאן כל הסמסטר, אבל הוא מאיים לחזור בסביבות סוף אוקטובר כדי להעיף מבט ולבדוק מה קורה. ואז אני בטוחה שהוא יקבור אותי מתחת לערימה נוספת של פרויקטים חדשים עוד לפני תחילת הסמסטר הבא."
"כדאי שגם אני אתחיל לזוז. יש לי פגישה באחת וחצי. נראה שהמרצים למדעי המחשב שוב רוצים לערוך מחקר על למידה באינטרנט. אני צריכה לחפש כמה נתוני מחקר ישנים כדי שהם לא יטחנו מים."
"איכס."
החדר נמלא בהדי הצלילים הצורמים של הכיסאות שלנו שנגררו לאחור מהשולחן. בשנייה אחת אספתי את שאריות הארוחה שלי ולקחתי אותן בדרכי לפח, ובשנייה הבאה מצאתי את עצמי פנים אל פנים מול מושא תשוקתי.
פרופ' אריק מוריס עמד בפתח, בידו ספל קפה. ובכן, עמד אינו בדיוק התיאור הנכון. נראה יותר שהוא כאילו התנשא שם. הוא כנראה אינו גבוה בהרבה ממטר שמונים ושלושה סנטימטרים, אבל מכיוון שהגובה שלי הוא רק מאה שישים וארבעה סנטימטרים, מזווית הראייה שלי זה הבדל עצום. האמת, זה שהעיניים שלי היו בדיוק בגובה החזה שלו לא היה נורא בכלל. נהפוך הוא. החולצה המכופתרת שלבש התאימה לו בדיוק, אבל לא הצליחה להסתיר את השרירים שמתחתיה. כרגיל, שמתי לב יותר לשרירי החזה שלו - מעניין אם הם נוקשים כמו שהם נראים - מאשר לפניו.
והנה הגיעה ההסמקה שלי. "או... הַיי, פרופ' מוריס."
וואו, הידד לי! סוף־סוף דיברתי איתו.
"גלנה."
אלוהים, הקול שלו! הוא היה נמוך יותר מאשר כל קול של גבר אחר שהכרתי והיתה לו היכולת המופלאה לחדור ממש לתוך גופי כשדיבר. האם ייתכן שצליל קולו של גבר יהיה מעורר תאווה? אם כן, אני בטח יכולה להקשיב לו קורא בקול מספר הטלפונים ולגמור רק מזה.
ג'זמין כחכחה בגרונה ואני קלטתי שאנחנו עומדים שם, לוטשים מבטים זה בזה הרבה יותר זמן מהמקובל. הבטתי בערימת שאריות האוכל שבידי ואז לעבר פח האשפה שניצב ממש מאחוריו. "אה... מצטערת, אני רק צריכה ל..."
ציפיתי שהוא יזוז הצדה כדי שאוכל להגיע אל הפח, אבל הוא נשאר במקומו ובכך הכריח אותי לעקוף אותו בגולמנות. סגרתי את פי חזק־חזק כדי שהוא לא יוכל להבחין בריחו של כריך הטונה שעלה ממני. כשעברתי ממש צמוד אליו קלטתי ניחוח עז של מי גילוח. זה לא היה מותג שהכרתי, אבל הריח היה מדהים. הריח שלו תמיד גרם לי לסחרחורת קלה כשעמדתי קרוב אליו. תמיד יכולתי לדעת אם הוא היה לפנַי בחדר כלשהו. האף שלי היה מודע עד מאוד לשביל הניחוח אם הוא הותיר מאחור.
רק לאחר שהשלכתי את השאריות לפח, אריק פנה סוף־סוף אל מכונת הקפה. לא הייתי קולגה קרובה אליו ולא השתתפתי באף אחד מהפרויקטים שלו מאז הגיע לאוניברסיטה, כך שבעצם לא היה לי הרבה מה לומר לו. לא שהיה בכלל קל לנהל איתו שיחה כשגבו מופנה אלינו. צעדתי בזריזות אל השולחן שלנו ואספתי את חפצי. "אני צריכה לעבור לקנות נייר למדפסת," אמרתי.
"מצוין." ג'זמין היתה בבירור בעיצומו של ניסיון להילחם בהתקף צחוק. "רוצה קפה לפני שנלך? נראה שאת זקוקה לזה."
אני ארצח אותה. "לא, אני בסדר."
ממש לפני שיצאנו מהמטבח, ג'זמין צייצה בקול, "שיהיה לך יום נפלא, פרופ' מוריס."
"גם לכן, מיז הונג, גלנה."
כן, היא עמדה למות באופן המכאיב ביותר האפשרי.
איכשהו הצלחתי לסתום את הפה שלי עד שיצאנו מטווח השמיעה שלו. "אני שונאת אותך."
"את צוחקת? לרגע חשבתי שהוא עומד להשכיב אותך שם על השולחן ולזיין אותך ממש מולי."
"את מסוממת. הוא בכלל לא מכיר אותי."
"אל תהיי כל כך דרמטית. הוא יודע איך קוראים לך, מה שאומר שהוא יודע מי את. ואת לא יכולת לראות את פניו כמו שאני ראיתי. לא רק שהבחור הזה יודע שאת קיימת, הוא ממש מעוניין."
"שיהיה." היא פשוט ניסתה לגרום לי להתקדם. לא יכול להיות שהוא מעוניין.
כשעמדנו להסתובב בפינת המסדרון הסתכלתי לאחור, לכיוון המטבח. אריק עמד שם, ספל הקפה בידו, והתבונן בי.
לא יכול להיות שהוא באמת מעוניין, נכון?
עד היום לא עלה בדעתי שהוא בכלל זוכר את שמי.
כבר כמעט הגענו בחזרה למשרד, כשהטלפון הסלולרי שלי צלצל. לא הספקתי לענות, אבל כשחזרתי אל שולחני ובדקתי אותו, ראיתי שהיו ארבע שיחות שלא נענו מאמי שלא שמעתי אותן.
"מה קרה?" ג'זמין סובבה את כיסאה כדי שתוכל לראות את פני.
"אני לא יודעת. רק שנייה. הֵיי, אמא, מצטערת, הייתי בארוחת צהריים."
"גלנה, חמודה." לא לקח לי יותר משנייה לקלוט שהיא בכתה.
"מה קרה? קרה משהו לאבא?"
"לא, אבא שלך בסדר גמור. אבל... גלנה הגדולה..."
עצמתי את עיני וחשתי שהדם אוזל מפני. "אוי, לא."
"היא בבית החולים, אבל הרופאים לא בטוחים שהיא תעבור את הלילה. את יכולה לבוא?"
"איפה אתם?"
"לקחו אותה לבית החולים סנט ג'וזף."
"אני יוצאת לדרך."
ג'זמין קמה ועמדה על רגליה לפנַי כשסגרתי את הטלפון. "מותק, מה קרה?"
"סבתא־רבתא שלי. היא גוססת."
