ניו יורק, בית החולים האוניברסיטאי, 4 בפברואר 1974, 01:40 לפנות בוקר
אליזבת גרישם, אחות חדר ההתאוששות של מחלקת ניתוחי הראש, ניגשה אל החולה במיטה האחרונה. דקות ארוכות הסתכלה בו ואחר כך הסתובבה וניגשה לחלון.
מן הקומה ה־26 של בית החולים ניבטו אליה אורותיה של ניו יורק, מרצדים על מסך החושך.
קור הלילה העז של תחילת פברואר הבריח אפילו את חסרי הבית מן הרחובות, שהיו עתה ארוכים וריקים.
במגרש החניה עמדו מכוניות מכורבלות בשמיכות שלג, כדובים ישנים בחושך. שום תנועה לא נראתה שם. איש לא יוצא החוצה בקור כזה.
אליזבת ניתקה את מבטה מן החלון ופנתה שוב לעבר החולה שלה - בחור בן עשרים ושלוש השוכב מרחק אלפי קילומטרים מביתו.
היא הסתכלה בו לאור מנורת הלילה. מתחת לתחבושות שהקיפו את ראשו נראו פניו לבנות מאוד, שוקטות, נמלטות מן הכאב אל תוך מינון מבוקר של סמי הרדמה. היא בדקה את האינפוזיה המטפטפת לזרועו ונגעה בכף ידו שהיתה קרה. הדופק היה תקין והיא ליטפה את ידו והניחה אותה בזהירות על הסדין, לצד גופו.
טובי המומחים של צפון אמריקה כבר חפרו וסגרו, פתחו ואיחו וניתחו שוב ושוב את ראשו של החייל הישראלי הפצוע. שלוש שנים וחצי, כמעט שישית מחייו, מטפלים בגולגולתו השסועה ואולי הפעם, אם הרפואה ואלוהים יהיו לצידם, יקרה הנס שלו קיוו כולם.
שלוש שנים וחצי קודם לכן התרחשה תאונת האימונים בבסיס מצפה רמון שבנגב. רסיס פגז ״מאש כוחותינו״ חדר אל פניו היפות של החייל הצעיר, ניקב את עינו הכחולה וננעץ באכזריות בגולגולתו. באחת ניטלה ממנו יכולת הדיבור, נשרפו חלומות הטיולים בטבע שאהב ונחמסו עלומיו.
עיניה של אליזבת הצטעפו דמעות. שמונה שנים שהיא עובדת במחלקה הזאת ורק בשנה הראשונה בכתה בכל פעם שהביאו פצוע ראש חדש. אחר כך התרגלה. או כך לפחות חשבה. עד שהביאו את אבשלום שוהם.
אח ממשמרת הלילה נכנס לחדר והיא מיהרה לחלון, מוחה במהירות את עיניה בגב כף ידה.
״אליזבת, את בסדר?״ שאל האח, גורר את רגליו פנימה. ״בסדר גמור,״ אמרה בגבה אליו ועיניה במגרש החניה שלמטה. היא שמעה אותו מאחורי הווילון של המיטה האמצעית, מרוקן נוזלים אל תוך קערת פח, ואחר כך מתעכב לרשום נתונים בדו״ח המוצמד לדופן המיטה.
צלה של דמות נראה חולף בריצה בין מכוניות מגרש החניה ונבלע בחושך. אליזבת ניסתה לעקוב בעיניה אחר הדמות, אך זו כבר נעלמה והלכה לה. מי זה יכול להיות בשעה כזאת, בקור של מינוס שלוש מעלות?
דקה ארוכה עוד עמדה שם, מחפשת את הדמות בעיניה, ואז נפנתה מן החלון, כיבתה את האור הקלוש מעל מיטתו של אבשלום ויצאה מן החדר.
אבשלום הזיז את ידו בתנועה קטנה ואיטית ואצבעותיו ננעצו בסדין בכאב. הוא פקח את עינו האחת והביט אל תוך החושך. מנורה קטנה דלקה בקדמת החדר והטילה צלליות ענק על הקירות.
״אחות... מורפיום... צריך עוד מורפיום...״ רצה לצעוק, אך לא הצליח להכניס אוויר לריאותיו, ורק שריקה דקה נשמעה בקושי.
מישהו חלף במסדרון. טלפון צלצל מרחוק. אצבעותיו גיששו אחר לחצן המצוקה שהיה מונח על הסדין. הוא הביט לעבר הדלת שדרכה הסתננה אלומת אור וחש שכוחותיו אוזלים. הוא טרק את עינו בייאוש ודמעה אחרונה התגלגלה מצינור הדמעות שיבש ונספגה בתחבושת. צללית אדם נראתה בדלת ומישהו נכנס פנימה. ״אליזבת? תודה לאל! מהר! מורפיום...עוד מורפיום... כואב לי כל כך!״ זעקו כל חושיו, אך קריאותיו הנואשות נשארו כלואות במעלה גרונו ושום קול לא נשמע. הכאב שפילח את ריאותיו התעצם והיה עתה קורע ומייסר.
״אליזבת?״ הוא חיכה לאצבעותיה הקרות הבודקות את הדופק בשקע צווארו. ״אליזבת?..״
שוב צלצל הטלפון בעמדת האחיות וקולה הרחוק של אליזבת נשמע עונה באנגלית אמריקנית לעוסה מקצה המסדרון. באחת חדרה למוחו ההכרה: זו אינה אליזבת! אליזבת שם, רחוק, בקצה המסדרון!
הדמות שנכנסה פנימה היתה גדולה כמעט כפליים מאליזבת וצלה העצום כיסה את השמיכה מן הקצה אל הקצה.
מי זה? הרי איש אינו מורשה להיכנס לכאן ורק אליזבת באה ויוצאת בכל עשר דקות. מישהו ניצל את חלון הזמן וחדר פנימה, והנה כבר הוסע הווילון ונסגר סביב מיטתו.
העפעף הבודד של אבשלום נטרק ונפקח שוב מפחד. הוא היה כבד כיצוק עופרת, וכדור התכלת ננעץ באיש הגדול שעמד בשקט לצד מיטתו והביט בו ללא מילה.
בחור ערבי. לבוש גלבייה. כאפייה לבנה כרוכה סביב ראשו, מהודקת בטבעת עקאל שחורה.
אבשלום שוהם, לוחם בסיירת שקד הכיר אותם: ערביי המדבר. הבדואים של סיני. צרובים משמש, מעשנים הרבה. אבל מה לכל הרוחות עושה בדואי בניו יורק המושלגת בלילה? עשרות האימונים שעבר בסיירת לא הכינוהו למפגש כזה, כשהוא כבול בצנרת וחסר אונים מול ערבי זר בחושך, לגמרי לגמרי לבד.
מחשבה חלפה בו: את מה שהתחיל רסיס מאש כוחותינו בנגב, לפני שלוש שנים וחצי, בא ערבי מן המדבר לגמור הלילה.
זכרו של המדבר הלם בו לפתע. מדבר סיני - גדול, מפתה, נורא. שמיכת גרגרים חומה פרושה מאופק אל אופק, מכסה סוד. כעמוד אבק הפורע בחולות עלה בו עכשיו געגוע למרחבים אינסופיים של מקום ושל זמן - אותם, שהיו לו פעם.
אבשלום חש שהוא נחנק: החדר סגר עליו, הווילון תחם את החדר, והאיש כלא אותו במבטו.
במדבר שלו נסוג עכשיו צה״ל עשרים קילומטר ממזרח לתעלת סואץ והסיירת נמצאת שם. בלעדיו. החברים שקבעו משמרות לצד מיטתו ב״הדסה״ סיפרו לו זאת בטרם הוטס לניתוח בארצות הברית. והוא ביקש מהם שיתארו לו שוב את הצבעים של סיני ואת קולות המדבר הנושם בלילה. והם הצפינו דמעה ותיארו, מבטיחים לו שעוד יטיילו שם יחד, לכשיבריא.
אבל אבשלום ידע: למדבר הגדול הוא לא ישוב עוד לעולם.
הרחק, בסיני, מפרידים עכשיו צבאות ישראל ומצרים כוחות לפי הסכם שנחתם לפני שבועיים. ואילו כאן, בחדר, הולכים כוחות הגוף והנפש שלו ונפרדים ממנו בלי שום הסכמה מצידו. הוא לא רוצה למות, אבל לא יכול עוד לשאת את הסבל. ורק הגעגוע למדבר עוד נושב בתוכו, נושק זיכרונות פרדה.
המדבר המלא יופי והוד, סכנה ופחד, הצופן בחובו אימת מוות שידועה היטב להולכים בו, משתרע אמנם אלפי קילומטרים מכאן, אך הלילה שולח המדבר זרועותיו ומביא את אימתו לכאן. לקחת את חייו הוא בא, באמצעות שליח, כפי שלקח את חייו של האיש שעל שמו הוא נקרא.
עינו הימנית התכולה של אבשלום נפערה באימה של אדם שגורלו נחרץ. אישונו התרחב וכמעט כיסה על טבעת התכלת המקיפה אותו. העיגול השחור מתדהמה ומפחד רטט עכשיו באגם הלבן של העין.
״אַבְשָׁה?״ פצע קולו של הזר את השקט.
אבשלום הביט בו מופתע. הקול לא היה קולו של בדואי, ואת הכינוי הזה, ״אבשה״, אין איש יודע כאן.
״אבשה?״ אמר האיש שוב, ואבשלום הניע את ראשו לאות הן.
האיש חייך, משך כיסא מן הפינה והתיישב. רגע ארוך שתק ורק הביט באבשלום ובאישונו שהחל נרגע אט אט.
ירח גדול של אמצע חודש יצא פתאום מתוך העננים, כאילו הדליק אלוהים פנס לבן בחלון.
גם אלוהים, חשב עכשיו אבשלום, כמו כל הזקנים, לא רואה טוב בחושך, ואולי גם לו כבר יש רק עין אחת. אבשלום ליקק את שפתיו הסדוקות.
״באתי לקחת אותך,״ אמר האיש פתאום. היה לו קול רך ונעים ומוכר איכשהו.
״לקחת? לאן?״
״למקום שבו לא מרגישים כאב.״
״עכשיו?״
״עוד מעט. כשתהיה מוכן.״
״בבקשה ממך,״ התחנן אבשלום. ״אל תטלטל אותי שוב, אין לי כוח יותר. סורוקה, הדסה, טיסות טרנס אטלנטיות לבית החולים בניו יורק. בבקשה ממך, תשאיר אותי כאן.״
״אי־אפשר, אני מצטער,״ אמר האיש. הוא הרים את ידו ונגע ברכות בפניו של אבשלום. היתה לו כף יד גדולה וחמה. ארבע אצבעות בריאות ואחת גדומה.
שנים רבות קודם לכן נפלט כדור מאקדחו ופגע באצבעו. עצם הוצאה בניתוח, והיד נשארה מעוותת. אבל עכשיו היתה היד הפגועה של האיש מונחת על מצחו של אבשלום, טובה ומרגיעה.
״יש לך חום,״ אמר האיש. ״אתה קודח.״
״אמרתי לך, אני חולה. לא יכול לבוא איתך. אולי בפעם אחרת?״
״אי־אפשר,״ אמר האיש בעצב. ״אתה חושב שלא הייתי רוצה?״
לרגע שתקו שניהם.
״מי אתה?״ שאל פתאום אבשלום.
האיש חייך. ״הערבים קראו לי סלים, אנשי זִכְרוֹן קראו לי המשוגע, ופה למטה אתם קוראים לי הי״ד. אבל לך אני מרשה לבחור.״
אבשלום שתק. משהו בצליל קולו של האיש ובתווי פניו העזים, שרק מקצתם נגלו בחושך, הזכיר לו דבר מה שלא ידע מהו.
״אני לא חושב שאני מכיר אותך,״ אמר לבסוף. ״אולי טעית בזיהוי. אולי בכלל באת לקחת מישהו אחר?״
״לא טעיתי, אבשה, אני מכיר אותך הרבה שנים. בעצם, מיום שנולדת.״
״ואני מכיר אותך?״ שאל אבשלום.
״רק מתמונות. אחת כזאת היתה מונחת על המזנון בסלון של צילה.״
״אז אתה מכיר גם את סבתא שלי...״
האיש חייך שוב. ״בוודאי. לפעמים אני חולף בכביש ארבע קצת לפני חדרה ומסתכל באנדרטה הכּיפָּתית שהיא הקימה שם. עד לפני שבע שנים שימשה האנדרטה הזאת תחליף לקבר שלא היה. והיא בכל שבוע היתה באה לשם לבדה, מתיישבת על ספסל האבן הקטן ובוכה. תמיד רציתי לומר לה, אל תבכי עלי, צילתי. שמרי את דמעותייך, עוד תצטרכי להן. אבל ידעתי שהיא כבר לא יכולה לשמוע אותי כמו פעם, צילתי, אחותי הקטנה...״
״לא!!!״ נפשקו שפתיו של אבשלום ופיו נפער כלועו של אדם זועק, אך שום קול לא נשמע. בכוחות שלא ידע מהיכן באו טלטל אבשלום את גופו ועמוד האינפוזיה נחבט בקיר. ״לא!!!״
הוא הסתכל באימה באיש שעמד לפניו וכבר ידע בוודאות מיהו ולהיכן הוא עתיד לקחתו.
מעבר לדלת הסגורה ניהלו אחיות משמרת הלילה שיחה שקטה. זעקתו של אבשלום לא הגיעה לאוזניהן.
גבוה ויפה, לבוש כמו בפעם האחרונה שיצא למדבר, עמד אבשלום פיינברג והביט בפני אבשלום שוהם, נכדה האהוב של אחותו, שהחיים כבר החלו נוטשים את גופו.
רוח עזה חבטה בחלון וערבלה את פתיתי השלג כמו מכונת פופקורן ענקית.
אבשלום שוהם הסיט את ראשו והסתכל החוצה, צופה בסערת חייו הקצרים שידעכו, כשתעלה השמש ותפשיר את הפתיתים שנותרו.
הוא הכיר את האיש שבא לקחתו. כל חייו הכיר אותו, דרך הסיפורים של סבתא והסודות שנלחשו במשפחה. ועכשיו ילכו שניהם אל המקום שאליו הולכים אלה שסבתא אומרת שהם הטובים ביותר.
אל המסע המחכה לו הלילה, לא לבדו יֵצא. אבשלום פיינברג יֵצא עמו וילכו שניהם יחדיו, כאילו נועדו. ובדרכם למקום האחרון ייטול אבשלום הראשון את אבשלום השני ויסיעו על פני החיים הקצרים שהיו לו, כאדם הלוקח את בנו לטיול. ואפשר שיוכל אבשלום הצעיר, שנולד שישים שנה אחרי אבשלום הראשון ומת שישים שנה אחריו, לשאול אותו את כל השאלות שנשאלו תמיד ולא היו להן תשובות מעולם.
״אתה רועד,״ אמר אבשלום פיינברג והיטיב את השמיכה על גופו של אבשלום.
״אני פוחד. זה אתה שלא ידעת פחד, אבל אני אַחֵר.״
״זה מה שאומרים עלי?״ חייך אבשלום פיינברג.
אבשלום שוהם הנהן.
״אל תאמין להם. אבל אתה אל תפחד, כולם עוברים את זה בסוף. גם אני עברתי את זה ולא נשארתי בחיים. וחוץ מזה אני איתך.״
הוא השתתק לרגע כמהרהר ואז המשיך: ״שנינו אהבנו מסעות, אבל גם אתה לא היית מעלה בדעתך את המסע שאנחנו עומדים לעבור הלילה יחד בדרך למקום האחרון.״
״מוכרחים ללכת?״ שאל אבשלום הצעיר את מה שכבר ידע, וטיפה אחרונה של נוזל האינפוזיה נשרה בצינור.
״מוכרחים,״ ענה לו אבשלום פיינברג וקם מן הכיסא. ״המוות, אבשה, לא נוטה חסד למשפחה שלנו. אנחנו מתים צעירים מדי ועצובים מדי. כשיעלה הבוקר נהיה כבר שנינו במקום אחר.״