למשש את הפיל

הקדמה: לראות או לא לראות, זאת השאלה

עמית פכלר

 

וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ (בראשית ג ז)

 

יוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב (קהלת א יח)

 

בתאריך 23 באוקטובר 1896 נפטר יעקב פרויד, הידוע לנו כאביו של זיגמונד פרויד. פרויד הודיע על כך במכתב לידיד נפשו, וילהלם פליס:

 

2 בנובמבר 1896

 

מותו של הקשיש נגע עד מאוד לליבי, דרך חלק מאותם משעולים אפלים שמאחורי המודעות הרשמית… ברצוני לספר לך על חלום נחמד שחלמתי בלילה שלאחר הלוויה. הייתי במקום שבו קראתי שלט:

 

אתם מתבקשים לעצום את העיניים.

 

זיהיתי מייד את המיקום כמספרה שבה ביקרתי מדי יום. ביום הלוויה התעכבתי ולכן איחרתי לבית הלוויות. בה בשעה, משפחתי הביעה מורת רוח כלפיי מאחר שארגנתי טקס לוויה שקט ופשוט, דבר מוצדק למדי, כפי שהסכימו בדיעבד. הם נפגעו קמעה גם מן האיחור שלי. למשפט בשלט יש משמעות כפולה: עלינו למלא את חובתנו כלפי הנפטר (התנצלות כאילו לא עשיתי זאת ונזקקתי למחילה), והחובה עצמה. החלום נובע לפיכך מן הנטייה להאשמה־עצמית המופיעה דרך קבע בקרב ניצולים (Masson, 1985).

 

כעבור כשלוש שנים, בספרו פירוש החלום, יחזור פרויד אל החלום, בשינויים מסוימים:

 

בלילה לפני קבורתו של אבי, אני חולם על לוח מודפס, כרזה או מודעה – בדומה למודעות האוסרות על העישון באולמות ההמתנה של הרכבות – ועליו כתוב:

 

מתבקשים לעצום את העיניים,

 

או מתבקשים לעצום עין אחת,

 

אני נוהג להציג זאת בצורה הבאה:

 

מתבקשים לעצום את העינ(יים)

 

___

 

אחת

 

לכל אחד משני הנוסחים מובן מיוחד משלו, המוביל את פירוש החלום בדרך שונה. בחרתי בטקס הלוויה פשוט ככל האפשר, משום שידעתי מה הייתה דעתו של הנפטר על טקסים מעין אלה, אולם בני משפחה אחרים לא הסכימו לפשטות הפוריטנית הזאת; לדעתם, אנו עלולים לבייש את עצמנו בעיני האורחים המשתתפים בלוויה. לכן מבקש נוסח אחד “לעצום עין” כלומר, להעלים עין ולנהוג בסלחנות (פרויד, 1900, עמ’ 317).

 

בהערת העורך מפנה עמנואל ברמן את תשומת לב הקוראים לפער שבין הדיווח המקורי של פרויד לפליס (“חלום נחמד שחלמתי בלילה שלאחר הלוויה”) לבין התיאור בפירוש החלום – “בלילה לפני קבורתו” (שם, ההדגשות שלי). מה פשר הפער? עם כל הכבוד לבקשתו מבני משפחתו כי יעלימו עין מפשטותו הפוריטנית של טקס הלוויה, ישנם חוקרים הרואים בחלום הזה, ובבלבול שסביב עיתוי חלימתו, עדות תומכת נוספת באפשרות שפרויד עסק, בלא־מודע, בזהותו האמיתית של אביו. קו חשיבה כזה יוביל להמשך האמירה שהחלום מבקש לבטא: אתם מתבקשים לעצום את העיניים נוכח האפשרות שיעקב פרויד שנפטר זה עתה אינו אביו הביולוגי של זיגמונד פרויד. אם אכן היה לפרויד יסוד מוצק לפקפק, ולו באופן לא־מודע, בכך שאימו הרתה אותו ליעקב פרויד, ולקלוט רמזים רבים לכך שאביו הביולוגי הוא פיליפ, אחיו למחצה מנישואיו הראשונים של יעקב (למשל: אימו של זיגמונד הייתה קרובה בגילה לפיליפ יותר מאשר לבעלה יעקב; יעקב עצמו נעדר תכופות מן הבית לרגל עסקיו; ועוד. ראו גיי, 1988), הרי שקיים כאן מניע עז לעצום את עיניו נוכח האמת על אודות עצמו. אפשרות כזאת יכולה להסביר גם את היקסמותו מאדיפוס, גיבור הטרגדיה, שחיפושו אחר זהותו החל באמירתו של שיכור שהטיח בו כי אביו אינו אביו האמיתי, וגם את עיוורונו ליסוד העובדתי שבמחזה – ובמשתמע מכך, ביסוד העובדתי של טראומות מסוג גילוי עריות (ראו פכלר, 2017, עמ’ 378-‏381). זיגמונד פרויד היה גאון, אבל הוא היה גם בן אדם. מטפלים בגישה הפסיכואנליטית, במידה שבה הם עונים להגדרת ‘בני אדם’, נדונו להיות בעלי נקודות עיוורות מסוימות, כאנשים וכמטפלים. וכמו שפרויד עצמו כתב בגלויה מרומא לילדיו הקטנים: “זה לא פשוט לראות את הדברים נכון” (רולניק, 2019, עמ’ 96).

***

 

בתחילת שנות האלפיים התקיים יום עיון בפסיכותרפיה פסיכואנליטית בהנחייתה של אילנה לאור. את הבוקר פתחה הרצאתו של המשורר רפי וייכרט,[1] ואחריה התקיימה הצגת מקרה של מתמחֶה במכון, מלוּוה בפאנל פסיכולוגים ופסיכואנליטיקאים מומחים שדן בטיפול. המתמחה תיאר פגישה שהחלה במונולוג של המטופלת, שנשמע בערך כך (בציטוט חופשי מאוד מהזיכרון): “עברתי עם אימא שלי על ההזמנות לחתונה, אמרתי לגיא, היום הזה הוא שלנו, לא של ההורים שלנו, מי שהיא רוצה להזמין – שתזמין. אחר כך נסענו לתופרת. השמלה תהיה מוכנה בזמן, מהבד עם הגוון הצהוב שביקשתי. דיברנו עם הקייטרינג, אימא שלי רוצה שיגישו קודם כול סלט. אמרתי לה, ‘מה פתאום סלט?’ והיא מתעקשת. סלט לפני הקבבונים. מלחמה. לפחות היא לא מתערבת בצבע של המפיות. אני וגיא עוד חושבים על השירים של הכניסה לחופה ושבירת הכוס. נראה לי שנלך על ‘יונתי תמתי’ ו’לאב איז אין די אייר'”… בשלב מסוים, שבו עצרה המטופלת כדי לשאוף אוויר, אמר לה המטפל: “אמרת ‘מלחמה’. את ואימא שלך נלחמות אחת בשנייה”.

 

בדיון על המקרה אמרה הפסיכואנליטיקאית הראשונה בפאנל כי שטף הדיבור והתוכן מהווים דוגמה ברורה לקיומם של אובייקטים רודפניים ולכך שהמטופלת מתקיפה את החשיבה. הפסיכואנליטיקאית שדיברה אחריה ביקשה להדגיש כי המטופלת היא ילדה שלא ראו אותה וכי היא זקוקה לכך שהמטפל ישמש עבורה דמות אידיאליזטורית שתלווה אותה בתהליך ההפנמה הממירה, שיביא לבניית מבנים מְפצים. הפסיכולוג השלישי הצביע על הדרך שהמטופלת עושה ביצירת הכרה הדדית במטפל כסובייקט ועל מצבי העצמי השונים שלה שמשתקפים בחומר. כצופה וכמאזין הקשבתי בעניין רב, וכל דובר תרם נדבך נוסף להבנתי את המקרה הטיפולי. ואז פתחה מנחת הפאנל, אילנה לאור, את המקרה לדיון בהשתתפות הקהל. וייכרט, שנשאר באולם לאורך יום העיון כולו, ביקש את רשות הדיבור (וגם כאן הציטוט הוא כמובן מן הזיכרון): “אני לא איש מקצוע בתחום הפסיכולוגיה”, אמר, “אבל המטופלת סיפרה כמה וכמה דברים בפתח הפגישה. מכל המילים שאמרה, המטפל בחר להחזיר לה את המילה ‘מלחמה’; מאותו רגע המשיכה הפגישה בעיקר בכיוון אחד, הכיוון המלחמתי, וכיוונים אחרים שמעסיקים לא פחות את המטופלת לקראת החתונה שלה נזנחו. אולי כדאי לשים לב לרגעים האלה” (בתום יום העיון ניגשה אליו פסיכולוגית קלינית, כיום פסיכואנליטיקאית, ושאלה את וייכרט בחיוך אם אפשר לבוא אליו להדרכה בפסיכותרפיה…). הרגעים האלה, שבהם אנחנו כמטפלים מַפנים עין או אוזן למה שלוכד את תשומת ליבנו ונאטמים לקליטת משמעויות אפשריות אחרות (ראו בריטון, 1998), עומדים במוקד הספר הזה.

***

 

בסוּטרת הנירוונה מופיע המשל הידוע על העיוורים שמיששו פיל. “כל אחד תיאר את הפיל באופן שונה: זה שנגע באוזנו של הפיל אמר שזו מטרייה, זה שנגע בראשו אמר שזו אבן, זה שנגע ברגלו אמר שזהו עץ, וכו'” (הופמן, 2007, עמ’ 234). בספר זה התכנסו תשעה מטפלים, כולם עובדים בגישות פסיכואנליטיות, כדי למשש את הפיל הסמוי מן העין ששמוֹ אמת נפשית.

 

“כל מודל תיאורטי, בעודו מחדד את תשומת ליבנו לשאלות מסוימות”, כתב לפני למעלה מעשור עמנואל ברמן, “עלול להביא עימו סיכונים ייחודיים, נקודות עיוורות האופייניות לו במיוחד” (ברמן, 2006, עמ’ 137). בפרק הפותח ספר זה מפַתח ברמן נקודה זו, ומראה כי הבנת הסיכונים שבמודלים התאורטיים הקרובים לליבנו היא זו שבכוחה לשפר את איכות עבודתנו הטיפולית. ברמן מוביל אותנו בין גישות פסיכואנליטיות שונות – פרוידיאניות, קלייניאניות, ויניקוטיאניות, קוהוטיאניות, לאקאניאניות והתייחסותיות – ומצביע על העיוורון העשוי לאפיין כל אחת מהן.

 

ערן רולניק מזכיר לנו כי המשקפיים הפסיכואנליטיים שעל אפנו אינם ניתנים להסרה: האובייקט האנליטי הפנימי שלנו, כותב רולניק, הוא מבנה נפשי המורכב מסך הייצוגים, ההזדהויות וההפנמות של הפסיכואנליזה בתוכנו. היחסים המודעים והלא מודעים שאנו מקיימים עם הפסיכואנליזה מלווים אותנו בשוכבנו, בקומנו ובלכתנו בדרך. רולניק מדגים – לראשונה בספרות הקלינית המוכרת לי – את תהפוכות האובייקט האנליטי הפנימי של המטפל לאורך יום עבודתו הקלינית, משעה לשעה.

 

רועי סמנה קורא למטפלים לדבר על הפין שבחדר. וגם על הפות. הוא מזמין אותנו להיישיר מבט אל הסומק העולה במטופלינו ובנו כאשר המין, על כל גוניו “היפים והמכוערים, העצובים והשמחים, הטהורים והמלוכלכים” בוקע בחלל האוויר. “עד כמה הדיבור המיני”, שואל סמנה, “מצליח לקרום עור וגידים, בשר איברים? אנחנו הרי הולכים על חבל דק באזורים הללו… שבו שימוש במִשלב הלשוני הלא נכון עלול להפיל אותנו אל אדמת טרשים של יובש, מצד אחד, או אל ביצה טובענית ודביקה של פתיינות וחודרנות, מצד אחר”.

 

חבל דק ומתנדנד עלול להכשיל מטפלים גם מול קריאותיהם הנואשות והלא נענות של מטופלים המתדפקים על דלתות הטיפול, כפי שכותבת עפרה אשל בַּפרק פרי עטה. אשל מאירה את האתגר הניצב בפני המטפל מצידם של “מטופלים שמגיעים לטיפול לאחר כישלון של טיפולים קודמים, עם זעקה תובענית ותקווה גדולה ונואשת, אחרונה, לטיפול שיקבל אותם ויציל אותם”. המטפל האנליטי נתבע, במילותיה של אשל, ל”שתי התחייבויות קשות”: להיות מטפל טוב ולהיות הורה טוב; להיות־שם, להתחבר רגשית, ואף לתקן בתוך מוראות החוויה (או אי־היכולת־לשאת־ולחוות) את הכישלון הטראומטי המוקדם המסיבי בעולמו הנפשי של המטופל.

 

כיצד ניתן לשמוע, למשל, את זעקותיו הלא נשמעות של המטופל המְרַצֶּה? שואל עמית פכלר. בין הקשיים העולים בטיפול במטופלים מקסימים וכוזבים, פכלר מציע, ניתן למנות את פח ההקשבה הקונקרטית ואת עיוורנו של המטפל לעצמי הכוזב של עצמו. תשומת לב מוגברת למילות המטופל, הוא כותב, כמו גם לקצוות הפרימיטיביים של הפגישה, לרבות הגעה, התחלה וסיום בעיתוי מוסכם וצפוי, בכוחה להעניק נקודות אחיזה אמיתיות בעולם נזיל וכאוטי של התחזות וטשטוש מציאות.

 

היסוד המיסטי בטיפול הפסיכואנליטי והאיזון העדין בין חוויה לא מילולית והבנה מילולית ומודעת עומדים במרכז מאמרה של אליס בר נס. רגעי השינוי התודעתי המתרחשים בין המטפל למטופל, “בקו התפר שבין הלא מילולי לבין מה שבקרוב ייאמר במילים”, כותבת בר נס, “הוא לב הטיפול האנליטי ומה שמעניק לו את כוחו הטרנספורמטיבי”. בר נס קוראת לנו להימנע מקריסה לקוטב אחד, שפת הפירוש או חוויית הקשר, כַּכּלי הטיפולי המרכזי. היא מציעה להימנע מבחירה בין “תובנה” ל”רגישות”, ותחת זאת לאפשר “קשר גמיש יותר, יצירתי ומשחקי” בין הפירוש לחוויה הלא מילולית.

 

מירב רוט כותבת על ה’מכתב’ שהמטופלים ממענים אלינו, המטפלים, מכתב “המבקש להיקרא ולא להיקרע”. “המכתבים שאנו מסרבים לקרוא”, מציעה רוט, “הם כמפת דרכים אל החרדות העמוקות ביותר ואל יחסי האובייקט המופנמים הסבוכים ביותר של כל מטופל, ולא פחות חשוב, לנקודות העיוורון שלנו איתו”. רוט מזמינה אותנו לגלות אומץ פסיכואנליטי ואישי, “להיישיר מבט ולהכיר בכך שהקרעים אינם נושאים רק את האמת האישית והפרטית של המטופל אלא את האמת האִיוֹבית, האוניברסלית” (אמירה אשר כשלעצמה דורשת אומץ ויושרה, בעידן המקדש עקרונות בנוסח ‘אין אמת אחת’).

 

מור שחורי־סטאל מציגה מודל של אפשרויות ידיעה שונות בין מטפל למטופל, הנגזרות ממרכיבי הדמיון והשוני האישיים שביניהם: מין, דת, תולדות חיים וכדומה. כל אחד מאיתנו, מחדדת שחורי־סטאל, “מכיל גם חלק זר בעצמו, ותהליך ידיעת העצמי כולל הכרה באחרוּת זו”; אופן התמודדותו של המטפל עם מרכיביו הזרים, האלביתיים, מצביע על האופן שבו יפגוש את המטופל כ”אחר” ועל הדרך שבה יעצב את יחסו כלפיו. מאמרה של שחורי־סטאל מעביר את הדיון בנקודות עיוורון פסיכואנליטיות למישור הפוליטי־חברתי ומעניק תזכורת להיותנו, מטפלים ומטופלים כאחד, נתונים בתוך הֶקשר של זהות, אשר יש לו השלכות על הטיפול והקשר הטיפולי.

 

הפרק החותם ספר זה נכתב על ידי ג’ונתן סקלאר, פסיכואנליטיקאי מזרם העצמאים הבריטים שאליו התוודעתי באדיבותו של ערן רולניק. סקלאר כותב מזווית פוליטית־חברתית במובהק, ומציין כי אגדות האחים גרים המקוריות, הכוללות תֵמות של מיניות, התאבדות ורצח, כולל רצח בתוך המשפחה, עברו צנזורה חריפה בדרך להפיכתן לקלסיקה המתאימה לילדים. ברם, גורס סקלאר, “זהו עולמנו כיום, וכפסיכואנליטיקאים הכרחי שנשמיע את קולנו בכל מקום סביבנו שיש בו דיבור ראוי לגינוי, בארצותינו ובערינו, עם ידידינו במקרה הצורך, ואפילו עם כמה מעמיתינו”. אם נַפנה עין עיוורת לכך שבמידה מסוימת, במילותיו של סקלאר, “כולנו גזענים, דמויות אנטישמיות, המבקשות בלא־מודע שלנו לרצוח את אחינו ואת אחיותינו”, נתכחש לאלימות הלא מודעת ונכבה את הניצוץ שיכול לבשר תקווה אישית וחברתית.

 

במהלך עריכת הפרק מאת סקלאר בתרגומו לעברית, מצאתי את עצמי שוקל לצנזר מתוכו את הקטעים האכזריים יותר – בדיוק הדינמיקה שעליה מצביע סקלאר לאורך הפרק כולו. הדחף לעצום עיניים חזק מאוד. כותבי ספר זה, כל אחת ואחד ממקומם סביב הפיל, תורמים כוח לדחף הנגדי: לבחור בראייה שתוביל לפעולה למען שינוי.

***

 

אחת הדוגמאות הדרמטיות ביותר מן העת האחרונה לעיוורון פסיכואנליטי בחווייתה המודעת של המטפלת מופיע במאמרה של סנדרה סילברמן (Silverman, 2019): המטופלת סיפרה על התרחשות בעלת נימה מטרידה כלשהי, ואז, סילברמן מתארת בלשון הווה,

 

בנקודה זאת בפגישה בערך מתחילה לי הפרעה בראייה. אני רואה כתמים לבנים מרחפים סביב ראשה ופרצופה של המטופלת שלי. אני משפשפת עין אחת ואז את השנייה… הכתמים נותרים בעינם. אחד נוחת על פיה של המטופלת… אני מעיפה מבט בארון הספרים שבצד השני של החדר. הכתמים אינם. אני מביטה שוב במטופלת שלי. הכתמים שם (שם, עמ’ 16).

 

זאת דוגמה לסקוטומיזציה קונקרטית וממוקדת: תוכן דבריה של המטופלת כה מאיים, עד כי מוחה של האנליטיקאית מוחק חלקים שלה משדה הראייה. חשוב לזכור כי הדוגמה לעיל עלתה דווקא במסגרת המאמץ הפסיכואנליטי להבין טוב יותר את הדינמיקה של העיוורון: מטפלים בגישה הפסיכואנליטית שמו להם למטרה לפקוח את עיני מטופליהם, ואת עיניהם שלהם, במטרה להוסיף דעת ולהכיל את המכאוב שהיא מביאה עימה (וראו את דיונו של אנתוני באס במקרה של סילברמן: Bass, 2019).

 

יצירתו של סנט־אקזיפרי הנסיך הקטן נפתחת במבחן, המבדיל בין בעלי החשיבה הקונקרטית לאלה המזהים אמת עמוקה: המסַפר נושא עימו לכל מקום ציור שעל פניו נראה כמו כובע, אך למעשה מופיע בו נחש שבלע פיל. מטפלים בגישה הפסיכואנליטית שואפים לזהוֹת, מעבר לקווי המִתאר ה’כובעיים’, את הנחש ולראות את הפיל שבתוכו. ‘ראייה’ אינה הערוץ היחיד לקליטה על־חושית כזאת: תיאודור רייק כינה זאת “הקשבה עם האוזן השלישית” (Reik, 1948); ביון שמע צלילים בחדר הטיפולים בטפלו במוזיקאי (Bion, 2005); ויניקוט הקשיב לנערה בעודו מטפל בגבר (ויניקוט, 1971) והריח את ריח השיגעון (שהעלה בדעתו ניחוח יקינתון) הנודף מבעד לפקעת החרדות של המטופל (ויניקוט, 1965). נשוב ל’ראייה’: לפני שנים ספורות תיארה עורכת כתב העת הבינלאומי לפסיכואנליזה, האנליטיקאית דֵיינָה בירקסטד־ברין, כיצד לאורך מספר פגישות הזתה – או שמא חזתה – דמות אריה או פנתר נועצת בה מבט מִבין קפלי מעילו של המטופל; וכעבור מספר חודשים סיפר המטופל כי חלם שהוא שוכב במיטה עם אשתו ועליו ישן אריה, כשמהרצפה מביטה בו צ’יטה (Birksted-Breen, 2016). מטפלים פסיכואנליטיים ‘רואים’. זו סגולה משונה שפיתחו עם השנים. שיר אהבה מאת רפי וייכרט, הכתוב בפרוזה פיוטית, מביע מיומנות זאת:

 

זיהוי

 

על פי רוב איני רואה אנשים בתבנית גופם. אני מזהה לפני עננים, גשמים, להבות, דקלים. לפעמים מפענח פלורוסנטים קרים, לפעמים מקררים מחלידים. זו סגולה משונה שפיתחתי עם השנים. לפעמים אני רואה בבריות חדר מדרגות פרוץ לרוח או דלת שחורקת על ציריה או מערבולת ים, שדולפינים מסתחררים בה. מאחורי פנייךְ זיהיתי פסלים מאגן הים התיכון ופסיפסים צבעוניים שפעם אירחו חגיגות ופולחנים. קשה לכפות צינוק על מעוף יוקד של עידנים (וייכרט, 2015, עמ’ 52).

 

ביבליוגרפיה

 

בריטון, ר’ (1998). האינטואיציה של האנליטיקאי: עובדה נבחרת או רעיון הזוכה להערכת יתר? בתוך: אמונה ודמיון, תל אביב: עם עובד, 2015, עמ’ 129-‏141.

 

ברמן, ע’ (2006). פסיכואנליזה וחיים: הרהורים על מטרות הטיפול. שיחות, כ (2), 129-‏139.

 

גיי, פ’ (1988). פרויד: פרשת־חיים לזמננו. תל אביב: דביר, 1993.

 

הופמן, י’ (2007). ספר הזן של ג’ושו. תל אביב: בבל.

 

וייכרט, ר’ (2015). יקומים מקבילים. תל אביב: קשב לשירה.

 

ויניקוט, ד”ו (1965). הפסיכולוגיה של השיגעון: תרומה מן הפסיכואנליזה. בתוך: הפסיכולוגיה של השיגעון. תל אביב: עם עובד, 2018, עמ’ 221-‏230.

 

ויניקוט, ד”ו (1971). יצירתיות ומקורותיה. בתוך: משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד, 1995, עמ’ 89-‏105.

 

פכלר, ע’ (2017). ארגז הסודות של זיגמונד הקטן: מדוע נטש פרויד את תיאוריית הטראומה לטובת רעיון הפנטזיה? בתוך: ע’ אשל וצ’ זליגמן (עורכות), היה או לא היה? כאשר צללים של פגיעה מינית בילדות עולים בטיפול. תל אביב: כרמל, עמ’ 373‏-386.

 

פרויד, ז’ (1900). פירוש החלום. תל אביב: עם עובד, 2007.

 

רולניק, ע’ (2019). זיגמונד פרויד – מכתבים. בן־שמן: מודן.

Bass, A. (2019). Inhabiting mutuality – the mutuality of vulnerable states in psychotherapy: A discussion of “Did You Say He Has a Hitler Mustache?: Analytic Vulnerability and Destabilization in the Face of Trauma”. Psychoanalytic Dialogues, 29 (1), 20-27

Bion, W. R. (2005). The Italian Seminars, London: Karnac

Birksted-Breen, D. (2016). Bi-ocularity, the functioning mind of the psychoanalyst. International journal of Psychoanalysis, 97 (1), 25-40

Masson, J. M. (1985). The Complete Letters of Sigmund Freud to Wilhelm Fliess, 1887-1904. Cambridge: Harvard University Press

Reik, T. (1948). Listening with the Third Ear: The Inner Experience of a Psychoanalyst. New York: Farrar & Straus

Silverman, S. (2019). Did You Say He Has a Hitler Mustache?: Analytic Vulnerability and Destabilization in the Face of Trauma. Psychoanalytic Dialogues, 29 (1), 13-19

[1] הרצאתו של וייכרט נסבה על השוואת תרגומים לשירה של אמילי דיקנסון Daddy. [חזרה]