החד קרן

1.

 

 

עמליה הנדלר אומרת שהילדים שלנו הם לא הילדים שלנו. היא אומרת שהילדים שלנו ניתנו לנו לזמן קצוב בלבד, ושהם לא שלנו במובן הרגיל של המילה. הם אחרים.

 

עמליה הנדלר אומרת שאני לא צריך להיות ‘לכוד’. אמרתי לה את המילה הזאת סתם כך, ותכף היא קפצה עליה ובנתה תלי־תלים של השערות. ‘יחסית לאדם שלא ממש יכול לזוז,’ היא אמרה, ‘דווקא אירגנת לעצמך חיים לא רעים.’

 

אנשים היו אומרים: הילד הזה, כלום לא חסר לו. כשהיו שולחים את ילדיהם לחגיגת יום ההולדת שלי, שאלו: מה כבר אפשר לתת לילד שיש לו הכול?

 

אמי קיבלה את כולם בסלון הגדול, ישובה על הספה. על השולחן לפניה היתה מונחת תבנית ובה עוגת שוקולד. כל ילד קיבל צלחת פלסטיק וקיבל רשות לגשת אל אמי. היא היתה נוטלת את הסכין, מפלחת את העוגה היבשה, מניחה את הפרוסה על צלחת הפלסטיק, מלטפת את לחיו, ורעד עבר בגופו של הילד. היא ידעה להעביר רעד, אמי. כשרצתה וגם כשלא רצתה.

 

הילדים נרעדו ואז נסוגו לאחור. משם הם הלכו לשולחן בפאתי הסלון. על השולחן הזה היו מונחות קערות ובהן סוכריות צבעוניות: קערה עם קישוטים בצבע חום, וקערה שנייה עם דובדבנים מסוכרים, וקערה שלישית עם סוכריות עדשים במילוי שוקולד. היו שם גם מכלים של קצפת בכל מיני צבעים, וגם סוכר טחון דק, וכיוצא באלה. כל ילד היה מעצב את פרוסת העוגה שלו כפי יכולתו. הוא היה מתיז קצפת, מורח קרם, מפזר סוכריות, נועץ דובדבנים, ואז היה חוזר למקומו על כיסא הפלסטיק ומתייחד עם העוגה.

 

היא צודקת, עמליה הנדלר. אירגנתי לעצמי חיים לא רעים בכלל, אבל כמו שאומרים, זה נכתב בדם. הייתי צריך לעבור שנים ארוכות של שתיקה, אפילו של אלם. בעטו בי כמו שבועטים בכדורגל. בחמת זעם, באונים. היה להם כוח, לבני משפחתי, ואני עוד הייתי קטן.

 

קשה, כשאתה מבוגר, לזכור איך נראה העולם מנקודת מבט שפופה כל כך. הזווית של הרהיטים שאתה נתקל בהם. המקומות שאתה לא מגיע אליהם. החפצים שחותכים אותך. הקופסאות שנותרות סגורות בפניך. כל דבר מחודד, משונן, שורף, פוצע, חותך, מוצא את דרכו אל בשרך.

 

ילדותי היתה קרב המאסֵף של אמי. שלושת האחים שלי כבר היו גדולים. הבכור עזב את הבית — מיד אחרי היציאה מהבקו’ם הוא עלה על מטוס והתעופף לאוסטרליה. אח אחר היה על סיפון של סטי’ל. האחות השלישית למדה לבגרויות והיתה ספונה כל הימים בחדרה. רק אני עוד הייתי מסור וטמון על פי חוק בחיקה של אמי. לא יכולתי לעשות כמעט כלום בלעדיה. היא ידעה את העובדה הזאת ועשתה בה שימוש מושכל.

 

השכנה מהבית הסמוך אמרה: ‘כל שולחן צריך לעמוד על ארבע רגליים.’ היא אמרה את זה כשנולדתי, הילד הרביעי במשפחתי. לשכנה עצמה היו רק שני ילדים: ילדה וילד. הילד היה לבנבן, שערו שטֶני. בערבי הקיץ החמים היתה אמו קוראת לו מהחלון: ‘שאוליק, בוא הביתה, החביתה על השולחן!’ ומושכת את סופי המילים בניגון גלותי.

 

הילדה היתה זהובת שיער, היא היתה איתי בגן ואז בבית הספר. לא השאירו אותה כיתה וגם אותי לא השאירו כיתה. הלכנו יחד עקב־בצד־אגודל. פעם ראתה אותי השכנה מכה את ילדתה על הפה, והיא רתחה מזעם ואמרה: ‘לא מרביצים על הפה!’ היא תפסה את בתה, הניפה אותה באוויר וסטרה לה על האחוריים: ‘ככה, על הטוסיק צריך להרביץ!’

 

אמא שלי לא היתה כזאת. היא היתה יפה. ילדים בכיתה ציטטו את אחיהם הגדולים ואמרו שהיא סקסית. היא לא רדפה אחרי עם מטרייה ועם סוודר, לא הכינה לי גפילטע פיש, לא נתנה לי להישאר במיטה כשלא הרגשתי טוב. אפילו להפך. ‘אתה צריך לשנות את הגישה,’ היא אמרה, ‘להגיד לעצמך שאתה מרגיש טוב. תדע שהכול נמצא אצלך בראש.’

 

קשה לי להיזכר עכשיו במהלך המדויק של הלילות הארוכים האלה. בקולות ששמעתי כשהייתי טובל את הראש באמבט. האוזניים נבלעו במים והמים חילחלו לתוכן, וקולות קרקוש הידהדו בתוך גופי כְּבכלִי קיבוּל.

 

היו שם גם קולות אחרים, של הורי שדיברו בכעס כבוש ולא כבוש. של בכיו של אבי. של ההתפייסות, תמיד בלתי מדודה ובלהט. של היד האוחזת בעור.

 

את כל אלה ידעו אוזנַי מתחת למים.

 

אמי אולי לא רדפה עם מטרייה אחרי איש, אבל שולחן בעל ארבע רגליים — העמידה גם העמידה. השכנה התקנאה בילדיה של אמי, שכל מחלות הילדות התרגשו עליהם בזמן הנכון. ילדיה שלה, של השכנה, היו בריאים להכעיס. היה בזה משהו מעוות, ילדוּת ללא מחלות ילדות.

 

השכנה לא אמרה נואש. היא התדפקה על הדלת והכניסה את ילדיה לתוך חדרי. היא ביקשה שנשחק צמוד־צמוד, התיישבה על כיסא פלסטיק קטן ופיקחה עלינו מקרוב. היא תפסה את ילדתה מתחת לבתי השחי והשליכה אותה עלי, שתידבק ממני. אבעבועות רוח, אדמת, לא היתה מחלת ילדות שהיא בחלה בה.

 

אבל לא עזר כלום. הילדה שלה לא נדבקה. וגם הילד לא. משהו לא עבד במשולש של בת השכנה־בן השכנה־אני. הם חזרו הביתה והגיפו את הדלת לעומת העולם, ואני נשארתי בבית עם עצמי ועם אמי.

 

 

 

2.

עמליה מתלוננת שאני לא זוכר חלומות. אני אפילו לא מתעורר עם זכר החלומות, הם לא משאירים כתם לח בתחתונים שלי כמו קרי לילה. בבוקר אני מקיץ ושותה קפה, והלילה מתפוגג כלא־היה.

 

כדי לרַצות את עמליה, אני ממחזר חלומות שסיפרתי פעם לאנשים אחרים. למשל, חלום שבו אני פוסע על גשר מעל נהר סוער, ואז הגשר נבתק ונחצה באמצעו, ואני תלוי מעל לאחת מגדות הנהר ונאחז בזיזים ומתקדם צעד־צעד אל חוף מבטחים. בחלום אחר אני משתין באיזה יער, ובזמן ההשתנה אני מגלה שצמח לי זין נוסף על הירך. בחלום שלישי אני שוחה בים, ובמים העמוקים מגיח לפתע מולי סוס עם עור של דולפין. זה היה חיזיון מרהיב, ואני שחיתי בחזרה אל החוף.

 

עמליה לא מתרגשת מהחלומות שמיחזרתי בשבילה. היא מבקשת שאחלום חלומות חדשים, כאלה שיעידו על חיי כיום ועל רצונותי הכבושים. חלומות שינבאו את העתיד. היא אומרת שהחלומות שלנו עושים בדיוק את זה: מנבאים את העתיד, ושאם רק אגיד לה על מה אני חולם, היא תדע מה עומד להתרחש, ממש כמו מגדת עתידות. אני מסביר לה שאני עייף מכדי לחלום. עייף, במובן זה שיש לי שני קולות בתוך הראש. ולא רק ששני קולות מדברים בתוך ראשי, אלא שכל הזמן מתגלעים ביניהם חילוקי דעות.

 

גם מהעניין הזה עמליה לא מתרגשת. ‘אם קול אחד אומר לך ככה,’ היא אומרת, ‘ואתה יודע שהצדק עם הקול השני, אז כל מה שאתה צריך לעשות זה להגיד לקול הראשון: ‘שמעתי אותך. דבר איתי מחר’.’

 

‘ומה אני אעשה מחר,’ אני שואל, ‘אם הוא באמת יחזור וידבר איתי?’

 

‘אז תגיד לו שיבוא מחר.’

 

היא אישה מפוכחת. לא הרבה אני יודע עליה, ולא משום שהיא מסתירה ממני משהו בהכרח, אלא מפני שאני לא שואל. אני שומר על תומתה, לא מזהם את חייה הפרטיים במחשבתי, שכבר החליפה כל כך הרבה ידיים.

 

אבל אני יודע מה שאני רואה: את השיער האדמוני והמתולתל שלה, את שכבת האיפור הדקה על פניה, את המזג הארגנטינאי שלה, את הנעליים המצועצעות, את מעילי הפרווה הסינתטית הירוקה כי תמיד קר לה, את החד־קרן שתקוע אצלה על מוט בסלון.

 

החד־קרן הזה ניצב קודם לכן בקרוסלה של סוסים, כמו ברווזון מכוער. והוא היה פצוע. הורידו את החד־קרן מעל הקרוסלה, לקחו אותו לעזרה ראשונה. משם לקחו אותו לביתה של עמליה.

 

את הדירה היא קנתה לפני שמונה שנים, ברחוב קטן שמתעקל משדרות רוטשילד. זה רחוב שאיש כמעט אינו מכיר, רחוב שמתפתל בין שני רחובות ישרים ומקבילים, שמחליף את שמו באמצע, ושעצים תל אביביים בגיל העמידה משירים בו פירות סגולים על המדרכות. רחוב של בתים בני שלוש וארבע קומות, ומשאית בטון החוסמת אותו תדיר, ושבאמצעו, בדיוק בקו התפר בין שני שמות הרחובות, עומדים אחוריים של תחנת כיבוי אש.

 

לשם לקחו את החד־קרן. עמליה חיכתה לשני המובילים מתחת לבניין. היא היתה לבושה במעיל הפרווה הסינתטי הירוק שלה ונעלה נעליים ורודות עם עקבים מנצנצים. השיער שלה היה אסוף באותו יום, וזה היה מזל, אחרת הוא היה מסתבך בתלתליה והיא היתה עפה מהמדרגות בזמן שטיפסה ארבע קומות כשהיא אוחזת בחד־קרן בגודל טבעי.

 

כל בעלי החיים של עמליה, היונקים והאחרים, חגו סביב החיה החדשה הזאת, שלא היתה לא שה ולא ראם. החתולים היו חתולים — לא כל כך הפריעה להם העובדה שהוא חד־קרן, כמו שעירער אותם הבלגן בבית. כי עמליה הנדלר העמידה את הדייר החדש ליד החלון הפונה אל הבניין ממול. זה היה בניין ריק מדיירים, מוקף פיגומים, שפועלים בבגדים מוכתמים בסיד עלו וירדו בו בסולמות כמו מלאכים בשמים.

 

אמרתי לעמליה: ‘רואים על החד־קרן הזה שהוא צריך אהבה.’

 

הידיים שלה ליטפו את מותניו של החד־קרן כמו שמענגים כלב. היא זקפה לעברי את עיניה החומות ואמרה: ‘מי לא?’

 

וכך היה ברור שהוא שלה. היו לה כבר שתי כלבות, ושלושה חתולים, והיו לה ארבעה אוגרים בכלוב, שהתרבו והתפגרו לפי נוסחה קבועה, והיה עוד איזה מכרסם בתוך אקווריום, שבמשך כל שעות היום התחבא בתוך תלולית נסורת, ופחדתי לשאול אותה מאיזה מין הוא בדיוק. באחד הלילות חלמתי שעם המכרסם הזה באקווריום גר נחש, ושמדי לילה אוכל הנחש את המכרסם ואז פולט את זנבו על רצפת הזכוכית, וחוזר חלילה.

 

החלום הזה השאיר אצלי כתם לח, אבל לא סיפרתי עליו לעמליה, והיא לא שאלה. כל מעייניה היו נתונים עכשיו לחד־קרן. היא צבעה אותו בשכבה של צבע חדש — אולי שִכבה מעט שקופה של גבס — מחקה את חייו הקודמים, הפכה אותו לשלה.

 

 

 

3.

לא ידעתי אם לעמליה יש ילדים, וכבר היה מאוחר מכדי לשאול. ככה לפחות זה היה בהתחלה, עד שהדברים התחילו להתבהר מעצמם. אחר כך הבנתי שיש לה בן אחד, בן עשרים ושמונה, אבל לא היה לי מושג איך בדיוק היא עשתה אותו ועם מי.

 

ולא שהם היו דומים. אף אחד לא היה דומה לעמליה. ובכל זאת, אף שלא היה דומה לה בכלל, היתה לי תחושה שהבן הזה הוא יוצא חלציה, שהוא שלה מבחינה ביולוגית־גנטית.

 

גם עמליה לא ידעה הכול על נסיבות חיי. היא ידעה כמובן איפה נולדתי ואיך עברה עלי ילדותי בבית הורי. היא ידעה על אמי, על עוגות השוקולד העירומות בימי ההולדת, ידעה על הרטט שהעבירה אמי בידיה, כמו אנשים שמעבירים חשמל סטטי בעל כורחם. עמליה ידעה עלי דברים נוספים, הרבה מאוד דברים היו ידועים לה. אבל לא הכול. היו עניינים ששמרתי לעצמי, ושרק לאט לאט שיחררתי אותם החוצה.

 

את הבן שלה פגשתי יום אחד במקרה, כשהגיע להירשם לסדנת הכתיבה שלי, ‘איך לכתוב על המשפחה ולהישאר בחיים’. כשהוא שלח לי מייל, לא היתה לי שום סיבה לחשוד, כי שם המשפחה שלו היה אחר, לא הנדלר. גם כשכבר ראיתי אותו בסדנה, לא התעורר חשדי.

 

כרבע שעה אחרי תחילת הסדנה, כשישבנו בחצי גורן וכל תלמיד סיפר על עצמו, הבנתי מי הוא. וגם ראיתי את הדמיון שלו לאמו, דמיון שהוא לא דמיון, דמיון מושלם במאת האחוזים באי־דמיונו.

 

עומר לא־הנדלר היה קטן ממדים, רזה ושרירי, היו לו תלתלים חומים שהוא אסף לפעמים לקוקו, וגופו הדיף ריח דק של זיעה. לא הפתיע אותי שהוא מושך בעט. והרגשתי באירוניה של הדבר, של היפוך התפקידים בין עמליה לביני, ובשל העובדה שהבן שלה לומד אצלי כיצד לכתוב על המשפחה ולהישאר בחיים.

 

אבל לעמליה לא אמרתי שום דבר. זה היה הסוד שלי עם עצמי. כלומר, הסוד של שני הקולות המסוכסכים בראשי, שעמליה הנדלר קיבלה בכל שבוע סכום כסף נכבד כדי ליישב ביניהם את הסכסוך.

 

 

 

4.

קיצור תולדות הסכסוך: אמי.

 

קשה היה להאמין שבכלל מתקיימת חיה כזאת. הבריות ראו ולא הפסיקו להשתומם. כל הבריות, למעט אבי. אבל אבי לא היה רק עֶבד נרצע. לא עבד נרצע בלבד, זאת אומרת. היו לו חיים מלאים משל עצמו, חיים מקצועיים בעיקר. על חיי האהבה שלו לא ידעתי כמעט דבר, למעט הקשר שלו עם אמי, קשר שהייתי לו עֵד קרוב מאוד במשך שנים ארוכות. עֵד מדינה, אפשר לומר.

 

נוח היה לחשוב שהיא מתעללת בו, שהיא מחזיקה אותו ברצועה המחוברת לצווארו, ושהוא מכשכש בזנבו לקראתה, וכיוצא בכאלה דימויים שראיתי בציורים וברישומים של ברונו שולץ. ברישומים האלה רואים את האישה על כל משבריה וגליה, על נקביה הפתוחים ונקביה הסגורים, על בטנה החלקה ושדיה העצומים, על שערה הפרוע, על שפתיה המשוחות באודם, על זרועותיה השמוטות. האישה המתמסרת כל כולה לאהבה, ולרגליה שרוע הגבר בעיניים מעולפות, מעביר את לשונו על עורה, על נעליה, קשור אליה ברצועה הזאת, סוגד לה ומתייסר בתענוגו.

 

כל זה היה נכון, אבל זאת לא היתה תמונת המצב המלאה. משום שכאשר היה אבי יוצא מן הבית, הוא לא היה הצל של אמי ולא צלו של שום איש. הוא היה איש עסקים מצליח, שידע לסובב את מי שחפץ על אצבע אחת כשחפץ. הוא ירש ממון רב מאביו, סבא שלי, וידע להכפיל ולשלש את הממון הזה. וכל מה שעשה — בשביל אמי הוא עשה. האחים שלי לא התעניינו בכסף וברכוש, אפילו להפך.

 

אצלי זה היה בוטה עוד יותר: אני ראיתי בהון המשפחתי מכשול של ממש, ואיזה רצון כמוס בער בעצמותי להיפטר מכל הכסף הזה, כמו אדם שממריא בכדור פורח ומתחיל להשליך ממנו הכול, הכול מלבד נפשו, ורק בזכות זה הוא מעפיל ונוסק אל הרקיעים.

 

בבית זה כבר היה סיפור אחר. בכל ערב הגיע אבי למגדל המגורים, טיפס במעלית וחמק ממנה בקומת הגג, ואז סובב את המפתח במנעול הדלת.

 

מאותו רגע הוא ענד כביכול קולר לצווארו, וחיפש את אמי. הוא ידע להריח היכן היא נמצאת, ניגש היישר אל החדר שבו שהתה. היו הרבה חדרים בבית, יותר מעשרה. את חלקם השמישו ואת חלקם לא השמישו. גם חלק מאלה שהשמישו היו סגורים במשך תקופות מסוימות: אמי היתה נועלת אותם ומסתובבת עם המפתח תלוי בשרשרת על צווארה ומונח על החזה. לפעמים היא היתה נכנסת לחדרים שעמדו במשך חודשים סגורים כלפי העולם, ופותחת בהם את החלונות. אחרי שהאוויר זרם לתוכם, היתה אמי סוגרת את החלונות ומדליקה את הקמין. גם בימי החורף הלא מאוד קרים. גם באביב, ולפעמים גם בקיץ. היה חשוב לה שהקמין יבער. והיה חשוב לה שאבי יבוא וירבץ לרגליה.

 

 

 

5.

הם לא תמיד נעלו את הדלת. ובכל מקרה, היו חדרים שדלתותיהם היו עשויות עץ וזגוגית. לא זגוגית שקופה אמנם, אבל כזאת שֶרב הנראה בה על הלא נראה. לא הייתי צריך להתקרב, וגם לא להטות אוזן. הכול בבית הזה היה גלוי ובה בעת גם בלתי גלוי.

 

אני קראתי תדיר את היומן שכתבה אמי בכל יום, וידעתי: בערב היתה שרועה אמי באחד החדרים על ספה מול הקמין, כשלגופה רק המפתחות התלויים על השרשרת. היא הניחה לאבי להעביר את שפתיו לאורך גופה, במעלה העור. כשהוא הגיע סוף סוף אל פיה, התרחש היפוך תפקידים. אבי הורה לאמי לקמוץ את שפתיה, ואמי צייתה. כששפתיה נקמצו, היא עצמה את עיניה וניסתה לשעֵר מה בדיוק הוא עושה ומעל איזה חלק בגופה הוא נמצא.

 

לפעמים פקחה אמי את העיניים ומצאה את עצמה בחדר ריק, כמו בחזיון תעתועים. ריחו של אבי היה עוד דבוק אל עורה ואל הכרים המצופים ביריעות בד שהיא הביאה פעם מוונציה: בד אדום וצהוב וכתום, בד שהטקסטורה שלו מגרדת בעור אבל לא ממש מעקצצת, בדיוק במידה שהסבה לה עונג.

 

 

 

6.

בשאר הזמן היא גררה את גופה מחדר לחדר, ונפשה לפעמים מתנהלת לפני הגוף, לפעמים במאסף. המפתחות על חזה תופפו על העור והשמיעו קולות קרקוש בחלל הבית. אני הייתי יושב בחדרי ומנסה לצייר. מנסה לנגן. מנסה לנסות איזה דבר חדש. וכל העת הייתי דרוך לרגע שבו תגיח אמי בפתח החדר ותגיד: ‘בוא, הגיע הזמן לעבור.’

 

היא הפגינה מנהיגוּת ולא הפקירה אותי בעת המעבר: טילטלה את החפצים שלי בידיה, בעטה ברהיטים הכבדים, ערמה את המצעים לערמות, פרשה סדין על השטיח, העמיסה עליו את כל הצעצועים ואז חנקה אותם בסדין. משם היא נשאה הכול לחדר החדש, הארעי־לעתיד, והניחה את הסדין עם הצעצועים ברכוּת על השטיח, כמו שמניחים גופה עטופה בתכריך. בזהירות מופלגת, בצער.

 

בהתחלה הייתי יושב דקות ארוכות, שעות, בחדר החדש, הלום מן המעבר הצפוי והלא צפוי. ניסיתי להתרגל אל הקירות, אל האוויר, אל חלל החדר. ניסיתי לחשב היכן יעמוד כל רהיט. פתחתי את החלון בזהירות והתבוננתי החוצה. בדקתי את הזוויות של השכונה מכל פינה. בסופו של דבר התעשתּי והתחלתי למרֵק את הזגוגית, את אדן החלון, את התריסים.

 

אמנם הייתי נסיך, אבל נסיך מפוכח. ידעתי שיש דברים שאיש לא יעזור לי בהם.

 

כמובן, עבדו אצלנו עובדי משק בית. אבל הם היו אילמים, קיימים ובאותו זמן לא קיימים: נטולי רישיון שהייה, זרים בכל מאודם עוד לפני שהמציאו בישראל את העובדים הזרים. גם בעניין הזה היתה אמי חלוצה.

 

אמרתי לעמליה הנדלר: יש לי חלום בשבילך. והיא עצמה את עיניה כמו שהיא עושה בעת ריכוז עמוק ואמרה: ‘שוּט.’

 

אמרתי ככה: ‘אני מגיע לבקר את אמי. אבל זה לא הבית של הורי. אין בו מסדרונות, אין סלון גדול, יש רק חללים בלתי שמישים.’

 

‘תמשיך.’

 

‘אמי מובילה אותי בין החללים האלה. על החלונות שלהם פרושות יריעות של סדינים. סדינים צהובים, בעיקר. וגם קצת תכלת. היא מובילה ומובילה אותי, כל חלל מוביל לחלל אחר, עד שאנחנו מגיעים לחדר שאני יודע שהוא חדר האמבטיה, אפילו עוד לפני שאנחנו נכנסים אליו. אבל החדר הזה שונה מהאמבטיה שהיתה תמיד אצל הורי. הוא כמעט ריק מרהיטים, והוא במצב איום ונורא. כל האריחים מתפוררים, ויש שם ריח חזק של טחב. הרחתי את הטחב הזה בחלום. את מאמינה שאפשר להריח בחלום ואז לזכור את הריח? ואם כן — איך אנחנו זוכרים אותו — בתחושה? במילים?’

 

עמליה כיווצה את גבותיה בעיניים עצומות, שרועה על הכורסה שלה. היא אמרה: ‘תמשיך.’

 

‘אז הכול שם היה טחוב ומתפורר. ואמי הובילה אותי לצינור שהיה בקצה החדר, ומעל הצינור היה ראש של מקלחת. והוא היה מלא חלודה. ואני, האסוציאציה הראשונה שקפצה לי לראש היתה אושוויץ. טוב, זה בלתי נמנע, לא?’

 

עמליה לא הגיבה. היא המשיכה לשבת בעיניים עצומות וגבות מכווצות.

 

‘בכל מקרה, אמי אמרה לי: נשארו לנו רק עשרים אלף בחשבון. וצריך להחליף את הטוש הזה ואני מתקמצנת. וכאן… כאן הלב שלי פשוט נכמר ויצא אליה. וככה נגמר החלום.’

 

‘זה הכול?’ עמליה פקחה את עיניה והזדקפה בכיסא. היא משכה כרבולית מהמשענת מאחוריה, וכיסתה בה את פלג הגוף התחתון שלה. על ברכיה קפצה חתולה שהמתינה לשעת כושר, והניחה את ראשה בין אצבעותיה.

 

‘כן.’

 

‘לא היה שם עוד משהו, בחלום?’

 

‘לא.’

 

‘תנסה להיזכר.’

 

‘אני מנסה,’ ניסיתי. ‘אני לא יודע. אולי היה, אבל מה זה משנה, סיפרתי לך מה שזכרתי. זה מה שחשוב, לא?’

 

‘אני רוצה שתחשוב על החלום הזה,’ אמרה לי עמליה.

 

‘את תפרשי אותו בשבילי?’

 

‘לא רק אני. אנחנו צריכים לתת כאן עבודה, שנינו.’

 

הינהנתי וקמתי מהכורסה. לא שזמננו תם. הוא אף פעם לא תם. אבל היו מקרים שבהם הסתכלתי על השעון ואמרתי לעמליה: ‘אני מרגיש שדיברתי מספיק. אולי לא אמרתי כל מה שצריך, אבל אני מרוקן, אני לא יכול יותר.’

 

זה בדיוק מה שאמרתי לה עכשיו. והיא ליוותה אותי אל הדלת ושם חיבקה אותי חיבוק אמיץ. ‘שבוע טוב, סוויטי. תזכור לחשוב על החלום הזה. תנבור קצת בזיכרון.’

 

כשישבתי בערב בדירה ברחוב פנקס והסתכלתי החוצה מהחלון, לא הצלחתי לאחוז בחלום הזה שוב, כי הוא כבר הספיק להתקבע במוחי ולהפוך לתרחיש שגוללתי במילים. אבל אחר כך, כשהדלקתי את הקמין ונשכבתי על הפוף, הבליח פתאום במוחי זיכרון כלשהו, בהתחלה במעומעם, ואז באופן מפולש ובבירור. נזכרתי באח הרביעי שלי, אותו כתם שפלטו הורי אל אוויר העולם, ושיום אחד, מהר מאוד, הלך והתאדה כמו החלום הטרי שלי עכשיו, וכיסה את האריחים בחדר הרחצה של הורי בעקבות ירקרקים של קורוזיה.