מרדף
שנת 2000. בסיס צבאי מדרום לשכם. ארז בן 40, רב סרן במילואים. מפקד פלוגה.
שומר הלילה העיר את ארז בטלטלה. הוא הציץ בשעון בנמנום, השעה 4:45, מוקדם. תעבור לפחות עוד חצי שעה עד שכל החיילים יתעוררו, ישתו קפה ויעלו למשאיות. ארז תמיד שנא לקום, גם כשהיה חייל וגם כאזרח. אבל במילואים הוא לא נהג לפשל. תפקידו כמפקד פלוגה היה יקר לליבו, ותמיד התקשה להסביר ללורן מדוע חש כך. היא שנאה את הצבא והתייחסה למילואים בעוינות כמעט גלויה. החינוך האירופי שלה היה אחר, כזה שאינו עולה בקנה אחד עם המסירות הישראלית, החברים והמילואים. ארז קם והתלבש בקפדנות, גרביים חדשים, מכנסיים נוחים, תחתונים נקיים, הקפיד למשוח משחה נגד שפשפות. כשסיים נכנס יעקב, הקַשָּׁר הוותיק שלו, עם שתי כוסות קפה. ארז קיבל את הקפה בהכרת תודה, הדליק סיגריה ראשונה ושניהם פסעו החוצה, צופים בהמולה של החיילים המתארגנים לתזוזה. חיילים מנומנמים עברו על פניהם, נושאים אפודי קרב, נשקים וקסדות, מעמיסים אותם על המשאיות ופונים לקבל קפה מאלברט, הטבח הוותיק. אלברט ודאי היה יכול להטיל את המשימה הקולינרית של הכנת הקפה על אחד מחיילי המפקדה, אבל כבר שנים הוא קם עם החיילים ומגיע לכל מקום שאליו הם מגיעים, מכין מטעמים ממוצרים פשוטים שניפק הצבא ומקפיד על קשר אישי עם כל חיילי הפלוגה.
"זו פלוגה טובה", אמר ארז.
"נראה לי שאתה מתרכך, ארז", אמר יעקב.
"מזמן", ענה ארז, והביט בחיבה ברעו המתבגר.
"כן, אבל רק מבפנים", השיב יעקב.
"צריך לשמור על התדמית", סיכם ארז, "בוא נעלה גם אנחנו".
*
איברהים נאצר שכב במערה שבדופן בור המים, הקלצ'ניקוב והתיק עם המחסניות למראשותיו. הוא חשב על יוסוף-עלי שאותו שלח יחד עם בן-דודו לבצע פיגוע התאבדות בירושלים.
"בְּאוטובוס מלא ילדים", היו הוראותיו, "שהציונים יכאבו ויושפלו".
לאיברהים לא היו ייסורי חרטה. דודו הכניס אותו להתארגנות הזו. איברהים תפס את מקומו לאחר שהיהודים הרגו את דודו בביתו. איברהים חי בשטח, הוא לא יחזור על הטעות של דודו. הוא היה מגיע לכפרי הסביבה רק בחסות החשכה להיפגש עם פעילים כדי לתדרך, להצטייד ולשלח מפַגעים. בשאר הזמן חי כחיית השדה. מבחינתו היהודים הם חיות עירוניות, אין להם מושג בשטח הפתוח. לערבי יש כל היתרונות כשהוא בתנאי שטח. יהודים הם מפונקים, סומכים על הרכבים שלהם ועל האלקטרוניקה. איברהים הפך לאגדה בקרב הכפריים בסביבה ושִמעו הגיע גם למפקדה בשכם. הם רצו שהוא יעבור לתוך שכם, אבל איברהים פחד לעזוב את השטח הפתוח. כאן הוא מלך, אך שם, בעיר, הוא יהיה עכבר נרדף. הישראלים כבר רודפים אחריו, מחפשים אותו, מתחקרים את בני משפחתו. הוא נשאר ער מרוב התרגשות לקראת הפיגוע שעומד להתרחש עוד מעט באוטובוס יהודי, אבל גם היה מודאג. היהודים חלשים ומפונקים אבל הם גם נקמנים ומסודרים, ויש להם את כל המכשירים שלהם, חשב לעצמו. אם לא ייזהר, הם יתפסו אותו או יהרגו אותו. אבל לא היום, היום הוא יסתתר כאן, והלילה יקבל דיווח מבן-דודו. הוא התהפך בניסיון למצוא תנוחה נוחה יותר.
*
החיילים פרקו מהמשאית באי-סדר שהרגיז את ארז. המזל הוא שאנחנו נלחמים באויב נחות מאיתנו מבחינה מספרית ואיכותית, אחרת כבר היו תוקפים אותנו, חשב בכעס.
ארז סימן למפקדי המחלקות לגשת אליו.
"יום-טוב, אתה מימיני. נדב עם המחלקה שלו משמאלי. ערן, אתה בעומק מאחוריי, מוכן להיכנס כשהשטח מתרווח. תשמרו על השורה, תפעילו את הכוח בחוליות. אני מזכיר לכם, זו סריקה באש, מותר לירות למקומות חשודים. רק תשמרו על קווי הירי, שלא נירה זה על זה, זריקת רימונים רק בפקודה מכם. תזכרו לדווח. שאלות?"
"מה קורה עם הפסקות?" שאל אחד המפקדים.
"בתיאום איתי. תרגישו את החיילים; אם הם מתעייפים תגידו ונעצור. תזכרו, החבר'ה כבר לא כל כך צעירים".
"גם אתה כבר לא", התגרה ערן, שאומנם היה צעיר אבל פיקד על הצוות המקורי של ארז, ועל כן קיבל ממנו יחס מועדף בעליל.
"אני מזמין אותך לתחרות ריצה אחר כך, אראה לך מה זה זקן".
"אני לא מתעלל בזקנים".
"טוב, מספיק שטויות, בואו נעשה את זה מסודר ונקווה שנתפוס את הבן זונה הזה היום", סיכם ארז.
החיילים חבשו קסדות ואפודים קראמיים. הקצינים, בעזרת סימני ידיים מוסכמים, פרשו את המחלקות בשורה לסריקה חזיתית. לכל חוליה היה חייל שהלך קצת מאחורי השורה לצורך אבטחה, למקרה של תקיפה מאחור ולאפשרות תגבור במקרה של לחימה מלפנים.
ארז התייצב עם חוליית הפיקוד שלו במרכז הגזרה ודָרך את ה-M16. שקשוקי דריכה נשמעו לאורך כל השורה. הוא סימן את כיוון התנועה והכוח הפרוש החל להתקדם בסריקה לאורך
הגבעה.
"יעקב, דווח יציאה".
יעקב סימן שקיבל ודיווח במכשיר הקשר למפקדה. קולות ירי נשמעו כשהחיילים ירו לקבוצות שיחים לפני שסרקו אותם. ארז הריח את ריח אבק השריפה באוויר ושאף אותו בהנאה. תחושת הציד ניעורה בו והוא חש חזק וטורפני.
תחושה זו הייתה בניגוד מוחלט למצב הרוח הדיכאוני ששרה עליו בחודשים האחרונים, כשהבין שסגירת חברת ההזנק שניהל היא בלתי נמנעת. כל יום שעבר הבהיר שלא יהיו משקיעים חדשים, והישנים הלכו לאחר שאיבדו את סבלנותם. ארז נלחם על החברה כארי, אולם ההוצאות המשיכו להיערם וההכנסות הלכו והתרחקו. לבסוף נאלץ להודות שנכשל. הוא אסף את העובדים, בישר להם על הסגירה, התייצב לפני המשקיעים המעטים שנותרו ודאג לסגירה מסודרת. צו הקריאה במעטפה החומה הגיע בדיוק בזמן. לזה נועדתי, אני טורף, לא פקיד, חשב בסיפוק מריר.
*
במקום אחר באותו זמן, גל ושונית עלו לאוטובוס המוביל לבית הספר כשם שעשו בכל יום. הם היו תאומים לא זהים, בני עשר. סימני התבגרות ראשונים החלו להופיע בגל, בעוד ששונית עדיין נשארה ילדותית. הדבר גרר יחס פטרוני מגל ויחסי תלות קלים מצד שונית, הצד הנשי שבתאומים.
"אתה רואה את הטיפוס הזה שיושב שני מושבים מאיתנו?" שאלה שונית.
"מה איתו?" תהה גל.
"הוא נראה לי נורא חשוד", הקשתה שונית.
"את סתם מדמיינת. אימא אומרת שבגלל שאבא במילואים אנחנו סובלים מחוסר ביטחון".
"אימא חושבת שכל מה שלא בסדר קשור לזה שאבא במילואים", העירה שונית בפיקחות.
שניהם גיחכו. נושא המילואים הפך לוויכוח כמעט קבוע בין הוריהם. גל ושונית השתדלו לא להיות מעורבים. גל היה מאוד גאה באבא שלו, הרב סרן עם הרובה המאיים, ושונית פשוט התגעגעה לחיבוק החם שלו, ולכן צידדה באמה.
"גל, האיש הזה מפחיד אותי, בוא נרד".
"ממה את פוחדת?"
"ממחבל. אתה זוכר את מה שאבא סיפר לנו. תראה איך הוא לבוש במעיל בחום הזה".
"את סתם מדמיינת".
"גל, בבקשה".
"טוב, נרד בתחנה הקרובה".
*
אחרי שעה של סריקות, רוח הקרב שככה מעט, היריות נשמעו לעיתים רחוקות יותר והחיילים הזיעו. השעה הייתה רק שבע בבוקר וכבר היה ברור שעומד להיות חם מאוד.
ארז הורה על הפסקת שתייה. החיילים קרסו במקומם בעודם מעבירים מים בתוך החוליות. הוא חלק עם יעקב ויאיר שקית שתייה וצפה קדימה. הם עמדו על צלע של הר, משמאלם ערוץ ובו דרך טובה. מעל הערוץ חבק כפר ערבי את ההר. הכפר היה נתון בעוצר משעות הבוקר המוקדמות על ידי כוח של משמר הגבול. בראש ההר עברה דרך שעליה סיירו ג'יפים של גדוד ההנדסה הסדיר. צלע ההר התמשכה כחמישה קילומטרים והסתיימה במזלג ערוצים. תצפית חמושה צפתה על המזלג. המודיעין טען בתוקף שאיברהים נאצר מסתתר היום על צלע ההר הזה.
"אתה בן זונה חמקמק", סינן ארז לעצמו, "אבל הפעם נתפוס אותך".
"רוצה סוכרייה?" הציע יאיר בעודו מקלף סוכרייה צבאית ששלף מכיס חולצתו.
"לא, וגם לך לא כדאי לאכול את זה, זה מקלקל את השיניים ומשמין", ענה ארז.
"צר לי לאכזב אותך, ארז, אבל השיניים שלי כבר מקולקלות ואני שמן", סיכם יאיר.
ארז הסתכל על רעו שהחל להקריח בטרם עת ותפס צורה עגלגלה משהו. יאיר הצליח מאוד כרואה חשבון, ונראה שהישיבה מאחורי שולחן עמוס בדוחות שנתיים הולמת אותו יותר; אולם הוא הקפיד להגיע למילואים. חיילי הפלוגה שהיו זקוקים לשירותיו התקבלו במאור פנים ושילמו רק כשיכלו. למרבה הפלא רובם לא ניצלו את נדיבותו לרעה. ארז נזכר בחמיצות שהוא עדיין חייב ליאיר כסף על סגירת החברה. יאיר לא הזכיר את החוב, אבל ארז ידע שהוא חייב להתאמץ להחזיר לו.
"טוב, בואו נזוז, ננסה לתפוס אותו לפני שיהיה ממש חם", ארז קם ממקומו וסימן ליעקב בראשו. אחרי כל כך הרבה שנים יעקב ידע מה הוא רוצה. הוא הודיע בצורה מסודרת לכל מפקדי המחלקות על התחלת תנועה ודיווח לחפ"ק.
