מבוא
בחייהם של צעירים, רגישים ופעורי מח – מגיע השלב שבו הם נוכחים שמה שקיים הוא לא ‘כוס התה שלהם’ וכי מה שלמדו ומה שמחכה להם בשדה החיים – אינו מה שימלא להם את החיים. ואז מתחילים לחפש, לקרוא, בעיקר לאמץ דרך חשיבה או התנהגות מסויימים –שעימם ניתן להגיע למיצוי מלא יותר של הפוטנציאל והחיים. בהתחלה מגיעים לשערים הגדולים: פוליטיקה, (זרם פוליטי זה או אחר), אקדמיה, מחקרים מתקדמים בתחום זה או אחר, אידיאולוגיה זו או אחרת המנסה לעשות את העולם למקום טוב יותר, כמו הירוקים, טבעונים, מטפלים אלטרנטיביים וכו’. חלקם ממשיך בתקווה שזו הדרך, חלק מאלה שניסו את הגופים הללו, נושר ופשוט נבלע בגוף הגדול והאנונימי של חיים מיום ליום, וחלקם לא מוותר ומחפש בתחום היותר אזוטרי, יותר רוחני, יותר אישי ופנימי. והוא מנסה תורה זו, דרך אחרת, ובכל פעם מתאכזב ולא מוצא את הדרך שבה הוא מוצא עצמו. ואז הוא מוצא אולי דרך שמדברת אל ליבו ונפשו, אך הוא מוצא שאינו מתקדם, שלמרות שהוא משקיע עבודה רבה, הוא נותר כשהיה. ומגיע למסקנה כי התורה או הדרך בה הוא מנסה להגיע לרוחניות – אולי אין בהם מתום, רק שאולי משהו בתוכו –לא בשל, לא רציני, או חסר משמעת פנימית, חסר רצינות; משברים בחיי זוגיות, מצבי רוח, חסר התמדה, וכו’ – והאדם נוכח כי אין חסר בדרכים אל האמת, אך הוא עצמו, כנראה לא בשל לאמץ את הדרכים הללו. ואז מתחיל בדרך כלל כל הנושא של : עבודה עצמית (תיקון המידות ביהדות), שלרב, אם להיות כנים, יכול להמשך 40 שנה, וגם בסופם האדם עדיין ממשיך ‘לעבוד על עצמו’…
התיזה בספר זה אומרת כי יש בכולנו מרכז כובד שמכשיל אותנו, מושך אותנו כלפי מטה. בשם כללי נקרא לו אגו, האגו הוא מרכז עצמיות נמוך, בשעה שיכול להיות לאדם מרכז עצמיות גבוה. מרכז הכובד הגבוה חי בתודעה. ומרכז הכובד הנמוך חי בתווך שבין עולם הרגש לעולם היצר והמין. מרכז עצמיות נמוך מקרקע את האדם בלופ סגור של כניעה לדחפים ופחדים שבאים מן הצד הלא בשל ולא בוגר של אישיותו, בעוד שמרכז כובד גבוה מאפשר לאדם למצות את שממתין בחלקים שלו שעדיין לא פותחו או לא נפתחו. אך עד שלא עושים סדר במרכז הכובד הנמוך, לא תהיה אפשרות למרכז הכובד הגבוה לפעול ולהיות. וזו התיזה של הספר.
ולאגו יש שלוש ממלכות: ממלכת הרגש –נציגות המוסטנג, ממלכת היצר – נציגות הדרקון, וממלכת החשיכה –נציגות הנשר.
לכל אחת מן הממלכות – ‘תושבים’ , המאכלסים אותה. הם יצורים לא מתורבתים, שעולים מתוך הממלכות שלהם וכובשים אחת לכמה זמן, בסערה, את הממלכה הגדולה של אישיותו וחייו של האדם. הספר מנסה לזהות אותם, לאפיין אותם ולהבין אותם.קרל יונג קרא להם: הצל.פרויד דיבר על האיד. כאן הן נקראות: דמונים.
בעזרת הדמונים הפנימיים – הממלכות התחתונות שולטות שלטון ללא מצרים על החלק העליון של המערכת. אך כלפי חוץ המערכת האישית של כל אדם מציגה חזות של אדם שהמערכת הגבוהה היא השולטת בו: רציונליות במקום רגשנות. איפוק ושליטה עצמית במקום התפרעות ייצרית וכו’. אך זו מסכה תחתיה, כאמור, הממלכות התחתונות שולטות.
באופן כללי ניתן לחלק את האדם לשתי קצוות, בקצה התחתון הנפש, ובעליון תודעה. הנפש נמצאת בכלא והתודעה היא בלון לא מנופח. כל שהנפש רוצה זה לצאת מן הכלא, להתרחב, ולהתפשט לתוך המערכת. הנפש היא הנסיכה הכלואה. מה שמפריד בינה לבין התודעה, זה המערכת הפסיכואנרגטית. השוכנת בתחום הביניים שבין הנפש והתודעה. המערכת הזו, מלאה בדמונים; מלאת מהומה, שאגות, חום, מהירות ורעש. מה שגורם לה להיות מכווצת. אפשר לומר שהטומאה מן המערכת הבינונית יורדת למטה וכולאת את נסיכת הנפש. המערכת היא ההיכל, הנפש היא הנסיכה, והתודעה היא הנסיך הנעדר. הדמונים של החום, המהירות והרעש, כמו מטמאים את ההיכל.
הנסיך אמור לשחרר את הנסיכה מכלאה. אך האמת היא שהנסיך יפגוש את נסיכת הנפש, רק לאחר שהיא כבר מצליחה לצאת מכילאה. ולשם כך צריך להרגיע ולמתן את סוהרי הדם, הלב והראש. בינתיים, עד שהיא תצא החוצה, יש לרווח את כלאה של הנפש, או לאפשר לה יציאות יותר תכופות לחופשה. וזאת יש לעשות על ידי ניקוי שניים מתוך שלושת שכבות הביניים. שכבות הביניים הם: יצר/מין. רגש. וחשיבה. רמת הדרקון זה היצר. רמת הסוס פרא, המוסטנג, זה הרגש. ורמת הנשר זו המחשבה. בספר זה אעסוק בשניים התחתונים, המשפיעים על השלישי.
