שעת הכוכב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שעת הכוכב
מכר
מאות
עותקים
שעת הכוכב
מכר
מאות
עותקים

שעת הכוכב

4 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

קלאריס ליספקטור

קלריס ליספקטור נולדה ב-1920 בעיר צ'צ'לניק שבאוקראינה, למשפחה יהודית שהיגרה יחד אתה לברזיל בעודה פעוטה. ליספקטור למדה משפטים, אם כי לא עסקה בעריכת דין, ועד 1960 שהתה עם בעלה הדיפלומט תקופות ארוכות מחוץ לברזיל. באותה שנה שבה להתגורר בריו דה ז'ניירו, שבה נפטרה מסרטן ב-1977, יום אחד לפני יום הולדתה ה-57.

יצירתה של ליספקטור עוסקת ברגעים בחיי דמויותיה, לכאורה רגעים קטנים, שהאירועים המתוארים בהם הם כמעט חסרי חשיבות; אך, לאמיתו של דבר, ההתרחשות הפנימית והאינטימית היא אינטנסיבית מאוד, והרגשות האנושיים המורכבים פועלים בה בעוצמה רבה.

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

הספר האחרון שפרסמה קלאריס ליספקטור בחייה זמן קצר לפני מותה מסרטן, 'שעת הכוכב' (1977), נחשב בעיני רבים לרומאן הכי טוב שלה. אחרי ההכנות המקדָמיות, הלבטים וכוונון־הכלים של "המחבר" הגבר, שליספקטור המציאה כנציגהּ ברומאן, ייתקלו הקוראים בטקסט המענג והנגיש ביותר שכתבה ליספקטור מעודה: פורטרט רווי הומור, מרהיב בהבחנות המהממות שבו, של בחורה בת 19 "המכילה בתוכה את מותה", בעלת השם החשמונאי האירוני: מַכַּבֶּיָה.
 
הצעירה הזאת, כתבנית כושלת במשרד, היא הגרסה הנשית המפורטת והאפקטיבית שבראה ליספקטור לעומת הכתבן מן "האדרת" של גוגול, אקאקי אקאקייביץ', שחי חיים שרישומם לא ניכר, אך זכה לבסוף להבהוב שהרנין לרגע את עליבותו. גם מכביה תאמר בסוף: "היום הוא היום הראשון של חיי: נולדתי". אבל עד לרגע זה היא הריק בהתגלמותו, בחורה לא מוכשרת לחיים, המתהלכת במין הווה מתמשך, נעדרת מעצמה, בהבעת התנצלות על שהיא תופסת מקום. הדבר היחיד שהיא רוצה הוא לחיות.
 
ועם זאת, היא הולכת והופכת בעיני "המחבר" למי שבגופה הכמוש "שוכנת רוח חיים עצומה", ולפתע מסתבר שביום קשה היא צובעת את שפתיה באדום חי, שיהיו כמו של מרילין מונרו, כי היתה רוצה להיות כוכבת קולנוע. וכשהיא נשלחת לקוראת־בקלפים, משתנים חייה. האשה הזאת מעניקה לה לראשונה גורל, פרוגרמה אישית, תשוקה. נולדים לה חיים אמיתיים, שעת־כוכבת טרגית, פרדוקסלית.
 
'שעת הכוכב' ראה אור לראשונה בעברית ב־1999 בקובץ 'קשרי משפחה / שעת הכוכב', שאזל. מהדורתו החדשה, בפונט נוח לקריאה ובתרגום מרוענן קלות, רואה אור בשנת ה־100 להולדתה של ליספקטור.

פרק ראשון

הכל בעולם החל באמירת כן. מולקולה אמרה כן למולקולה אחרת ונולדו החיים. אבל לפני הַפְּרֵהיסטוריה היתה הפרֵהיסטוריה של הפרֵהיסטוריה, והיה הלעולם־לא והכן. תמיד היה. איני יודע מה, אבל אני יודע שהיקום מעולם לא החל.
 
שאיש לא יטעה, אני משיג את הפשטות אך ורק בעמל רב.
 
כל זמן שיהיו לי שאלות ולא תהיה לי תשובה אוסיף לכתוב. איך להתחיל מהתחלה, אם הדברים קורים לפני שהם קורים? אם לפני הפרֵה־פרֵהיסטוריה כבר היו המפלצות האפוקליפטיות? אם הסיפור הזה אינו קיים, הוא יתחיל להתקיים. לחשוב זה מעשה. להרגיש זו עובדה. שניהם יחד - אני שכותב מה שאני כותב. אלוהים הוא העולם. האמת היא תמיד מגע פנימי ובלתי־מוסבר. החיים הכי אמיתיים שלי אינם נתפסים, הם פנימיים להפליא, ואין מלה אחת שתבטא את משמעותם. לבי התרוקן מכל חשק והוא מצטמצם לעצם הפעימה האחרונה או הראשונה. כאב השיניים המפלח את הסיפור הזה ננעץ לנו עמוק בפה. אז אני שר בקול גבוה ונוקב נעימה סינקופית וצורמת - זה כאבי שלי, אני הנושא על כתפי את העולם, ויש מחסור באושר. אושר? מימי לא ראיתי מלה מטורפת יותר, שהמציאו הבחורות הנוֹרדֶסטיניות1 שמסתובבות פה־ושם בהמוניהן.
 
כפי שאני עומד לומר עכשיו, הסיפור הזה יהיה תוצאה של ראייה הדרגתית - זה שנתיים־וחצי אני מגלה לאט־לאט את הלמה ואת המדוע. זו ראיית ההתקרבות של. של מה? מי יודע אם מאוחר יותר אדע. כאילו אני כותב ממש בשעה שקוראים אותי. אלא שאינני מתחיל מהסוף, שהיה יכול להצדיק את ההתחלה - כפי שדומה כי המוות אומר על החיים - כי אני צריך לרשום את העובדות הקודמות.
 
ברגע זה אני קצת מתבייש מראש תוך כדי כתיבה, מפני שאני פולש אליכם עם סיפור כל־כך חיצוני ומפורש. שבכל־זאת אולי אפילו יוכל לקלוח ממנו דם מְפַעֵם מרוב חיוניות של חיים, ולהיקרש מיד לקוביות של זֶ'לָטין מרטיט. האם הסיפור הזה יהיה יום אחד התקרשותי שלי? מה אני יודע. אם יש בו מן האמת - וברור שהסיפור אמיתי אף כי מומצא - אז שכל אחד יזהה אותה בתוך תוכו, כי כולנו כאחד, ומי שאינו דל בכסף דל ברוח או מתגעגע, כי חסר לו משהו יקר מפז - יש מי שחסר לו העיקר העדין.
 
איך זה שאני יודע כל מה שיקרה ובכל־זאת איני מכיר אותו, כי מעולם לא חייתי אותו? פשוט, באחד מרחובות ריו־דה־ז'נֵיירוּ קלטתי במבט חטוף את רגש האובדן על פניה של בחורה נוֹרדֶסטינית. שלא לדבר על זה שכשהייתי קטן גדלתי בצפון־מזרח ברזיל. חוץ מזה, אני יודע על הדברים כי אני חי. מי שחי יודע, גם בלי לדעת שהוא יודע. כך שאתם יודעים, רבותי, יותר ממה שנדמה לכם, ומעמידים פני תם.
 
הייתי רוצה שמה שאכתוב לא יהיה מסובך, אם כי אני נאלץ להשתמש במלים שתישענו עליהן. בסיפור - אני קובע מתוך בחירה חופשית כוזבת - יהיו כשבע דמויות, ואני אחת החשובות בהן, כמובן. אני, רוֹדריגוּ ס.מ.. הסיפור, סיפור ישן־נושן, כי איני רוצה להיות מודרניסט ולהמציא לשון־דיבור במסווה של מקוריות. ככה שבניגוד להרגלי, אתנסה בסיפור עם התחלה, עם אמצע ועם 2"gran finale", שבעקבותיו דממה וטפטוף הגשם.
 
סיפור חיצוני ומפורש, כן, אבל כומס סודות - החל באחת הכותרות, "במה שנוגע לעתיד", שלפניה נקודה סופית, ואחריה עוד נקודה סופית. זו אינה גחמה שלי - אולי בסוף תובן נחיצותו של התיחום. (בקושי וגרוע אני רואה את הסוף, שאם דלוּתי תאפשר, אני רוצה שיהיה גרנדיוזי.) אם במקום נקודה היו באות אחרי הכותרת שלוש נקודות, היא היתה נשארת פתוחה לדמיונות אפשריים שלכם, אולי אפילו חולניים וחסרי רחמים. טוב, נכון שגם בלבי אין רחמים על הדמות הראשית שלי, הבחורה הנוֹרדֶסטינית: זהו סיפור שאני רוצה אותו קר. אבל לי יש זכות להיות קר עד כדי כאב, ולכם לא. בגלל כל אלה איני מוותר לכם. לא מדובר אך ורק בסיפור, בראש וראשונה אלה חיים ראשוניים שנושמים, נושמים, נושמים. חומר נקבובי, יום אחד אחיה כאן חיי מולקולה עם קול הרעם האפשרי של אטומים. מה שאני כותב הוא יותר מהמצאה, מוטל עלי לספר על הבחורה הזאת מבין רבבות כמוה. מחובתי, ולוּ יהא זה בכישרון דל, לגלות לה את החיים.
 
כי קיימת זכות הצעקה.
 
אז אני צועק.
 
צעקה טהורה ובלי לבקש נדבה. אני יודע שיש בחורות שמוכרות את גופן, רכושן הממשי היחיד, בתמורה לארוחת־ערב טובה במקום הכריך עם הנקניק. אבל לנפש שעליה אדבר יש בקושי גוף בשביל למכור, איש לא רוצה בה, היא בתולה ותמימה, היא אינה חסרה לאיש. אגב - אני מגלה עכשיו - גם אני איני חסר כלל לאיש, וגם מה שאני כותב היה מישהו אחר כותב. סופר אחר, כן, אבל צריך שיהיה גבר, כי סופרת עלולה להתבכיין ברגשנות.
 
רבבות בחורות כמו הבחורה הנוֹרדֶסטינית פזורות בשכונות עוני, שותפות לחדרים מרוהטים, עובדות מאחורי דלפקים עד אפיסת כוחות. הן אף אינן שמות לב שבקלות ניתן למצוא להן מחליפות, ובכלל לא משנה אם הן קיימות או לא קיימות. מעטות מתלוננות, ועד כמה שידוע לי אף לא אחת מהן מוחה, משום שאינן יודעות באוזני מי. המי הזה, אפשר שהוא קיים?
 
אני מחמם את גופי כדי להתחיל, מחכך את כפות ידי זו בזו כדי לאזור אומץ. עכשיו נזכרתי שפעם, כדי לחמם את רוחי, הייתי מתפלל: התנועה היא הרוח. התפילה היתה לי דרך אילמת וחבויה מעין כל להגיע אל עצמי בעצמי. כשהייתי מתפלל הייתי מגיע לחלל בתוך נשמתי - והחלל הזה הוא כל מה שיכול להיות לי אי־פעם. יותר מזה, לא כלום. אבל גם לרִיק יש ערך והוא דומה לַמָלֵא. דרך להשיג היא לא לחפש, דרך לקבל היא לא לבקש ורק להאמין שהדממה שבי, שאני מאמין בה, היא לי תשובה על - על המסתורין שלי.
 
כוונתי, כפי שכבר רמזתי, לכתוב בפשטות הולכת וגוברת. ממילא החומר שברשותי זעום ופשטני יותר מדי, הפרטים על הדמויות מעטים ואינם שופכים עליהן אור, פרטים שבקושי רב מגיעים ממני אלי, ממש נגרוּת בניין.
 
כן, אבל אסור לשכוח שכדי לכתוב לא־חשוב־מה, החומר הבסיסי שלי הוא המלה. כך שהסיפור הזה יהיה עשוי ממלים שמתקבצות למשפטים, אשר נודפת מהם משמעות סודית החורגת מעבר למלים ולמשפטים. ברור שכמו לכל סופר קורץ לי הפיתוי לנקוט ביטויים עסיסיים: אני מכיר שמות־תואר מרהיבים, שמות־עצם בשרניים ופעלים כה תמירים, שהם חוצים חדים את האוויר לקראת פעולה, שהרי מלה היא פעולה, מסכימים? אבל לא אקשט את המלה, כי אם אגע בלחם של הבחורה, הלחם הזה ייהפך לזהב - והצעירה (היא בת תשע־עשרה), הצעירה לא תוכל לנגוס בו, ותמות מרעב. לכן עלי לדבר בפשטות, כדי לקלוט את קיומה העדין והעמום. אני מסתפק בכך שבענווה - אבל בלי לעשות עניין מענוותי, כי אז כבר לא תהיה זו ענווה - אני מסתפק בכך שאספר את סיפור הרפתקאותיה העלובות של בחורה בעיר שכל־כולה נגדה. היא, שמוטב היה לה אילו נשארה בסֶרְטָאוּ3 של אָלָאגוֹאָס בשמלת כותנה מודפסת ובלי שום הדפסה על מכונה, הרי כתבה כל־כך גרוע, רק שלוש כיתות בבית־ספר יסודי למדה. כיוון שהיתה בורה, נאלצה לתקתק לאט־לאט ולהעתיק אות אחר אות - הדודה היא שנתנה לה שיעור שטחי בתקתוק. והבחורה זכתה לכבוד: סוף־סוף היא כתבנית. אם כי, ככל הנראה, לא הסכינה עם קיומם של שני עיצורים סמוכים בשפה והיתה מעתיקה מכתב־ידו הנאה והעגול של מְנהלהּ האהוב את המלה 4 "designar" בָּאופן שבו היתה הוגה בלשון מדוברת: "דֶזיגינאר".
 
סלחו לי, אבל אוסיף לדבר על עצמי, שאיני מוּכּר לי, ותוך כדי כתיבה אני מפתיע את עצמי מעט, כי גיליתי שיש לי גורל. מי לא שאל את עצמו אי־פעם: האם אני מפלצת או שככה זה להיות בן־אדם?
 
קודם־כל אני רוצה להבטיח שהבחורה הזאת אינה מכירה את עצמה אלא באמצעות החיים המזדמנים לה ככה סתם. אילו עלתה על דעתה השטות לשאול את עצמה "מי אני?" היתה נופלת ארצה ומשתטחת מלוא קומתה. כי "מי אני" מעורר צורך. ואיך תספק את הצורך? מי שתוהה על עצמו אינו שלם.
 
האשה שאדבר עליה כל־כך פתיה, שלפעמים היא מחייכת לאנשים ברחוב. איש אינו משיב לחיוכה, שכן אפילו לא מעיפים בה מבט.
 
נשוב אלי: מה שאכתוב אינו יכול להיספג במוחות תובעניים ומתאווים לאנינות טעם. כי מה שאומַר יהיה רק עירום ועריה. אם כי כרקע משמשת לו - וממש עכשיו - אפלולית מיוסרת השוכנת קבע בחלומותי כשאני ישן מיוסר בלילה. אין לצפות איפוא לכוכבים באמוּר להלן: שום דבר לא ינצנץ, מדובר בחומר אטוּם ומעצם טבעו מאוס בעיני כל. לסיפור הזה פשוט חסרים קטעי מנגינה קַנטַבִּילֶה. לפעמים המקצב שלו משובש. ויש בו עובדות. התאהבתי פתאום בעובדות בלי סִפרות - עובדות הן אבנים קשות, ואותי מעניין לפעול יותר מאשר לחשוב, מעובדות אי־אפשר לברוח.
 
אני שואל את עצמי אם עלי להקדים את המאוחר ולשרבט כבר עכשיו איזה סוף. אלא שאני־עצמי עדיין איני יודע בדיוק איך הדבר הזה ייגמר. וחוץ מזה, אני מבין שעלי להלך צעד אחר צעד בהתאם לפרק זמן מוגדר על־ידי שעות: אפילו בעלי־חיים מתמודדים עם הזמן. וזה גם התנאי שהצבתי לי בראש ובראשונה: לצעוד בעצלתיים למרות קוצר־הרוח התוקף אותי כלפי הבחורה הזאת.
 
הסיפור הזה ירגש אותי, ואני יודע יפה מאוד שכל יום הוא יום שנגזל מן המוות. אני איני איש רוח, אני כותב בגופי. ומה שאני כותב הוא ערפל לח. המלים הן צלילים שנוצקו מצללים מצטלבים לא סדירים, סְטָלַגְטיטים, תחרה, מוזיקה מזוככת לעוגב. בקושי אני מעז לקרוא מלים לרשת המרטיטה והעשירה הזאת, הנכאה והקודרת, שהצליל המתלווה אליה הוא קונטרה באס עבה של כאב. אעבור לאלֶגרוֹ נמרץ. אשתדל להפיק זהב מן הפחם. אני יודע שאני משהה את הסיפור ומשחק בכדור בלי הכדור. עובדה היא מעשה? אני נשבע שהספר הזה עשוי בלי מלים. זה תצלום אילם. הספר הזה הוא דממה. הספר הזה הוא שאלה.
 
אבל אני חושש שכל הדיבורים האלה רק נועדו להשהות את דלות הסיפור, כי אני פוחד. לפני שהכתבנית הזאת הופיעה בחיי, הייתי אדם אפילו די שמח בחלקו, למרות ההצלחה המפוקפקת שלי בתחום הסִפרות. איכשהו היה המצב טוב כל־כך, עד שהיה עלול להפוך לגרוע מאוד, כי מה שמבשיל עד תום עלול להרקיב.
 
אלא שלפתע קסם לי לפרוץ את גבולותי. ואז חשבתי לכתוב על המציאות, אם ממילא היא חורגת מעבר לי. יהיה מה שיהיה פירוש ה"מציאות". מה שאספר יהיה מתקתק? הנטייה מסתמנת, אבל אם כך, ברגע זה אני מחשל ומקשיח הכל. ולפחות הדברים שאני כותב אינם מבקשים טובה מאיש ואינם מתחננים לעזרה: הם נושאים את מה שקרוי כאבם בכבוד ראוי לבארונים.
 
אכן. מתקבל הרושם שאני משנה את אופן כתיבתי. אבל בעצם אני רק כותב מה שאני רוצה, אני לא מקצוען - ואני מוכרח לדבר על הבחורה הנוֹרדֶסטינית הזאת, וָלא, איחנק. היא מאשימה אותי, והדרך להתגונן היא לכתוב עליה. אני כותב במשיכות ערניות ומחוספסות של ציור. אני אתמודד עם העובדות כאילו הן האבנים חסרות־התקנה שדיברתי עליהן. אם כי כדי לעודד אותי, הייתי רוצה שבעודי מנחש את המציאות יצלצלו פעמונים. ושמלאכים ירחפו כצרעות שקופות סביב ראשי הקודח, כי בסופו של דבר הוא רוצה להשתנות לאובייקט־חפץ, זה קל יותר.
 
הייתכן שהפעולה באמת חורגת מעבר למלה?
 
אבל בשעת הכתיבה - שהשם הממשי יינתן לדברים. כל דבר הוא מלה. וכשאין בנמצא, ממציאים אותה. אלוהיכם אשר ציוונו להמציא.
 
למה אני כותב? בראש ובראשונה מפני שקלטתי את רוח הלשון, וכך לפעמים הצורה היא התוכן. אני כותב איפוא לא בגלל הבחורה הנוֹרדֶסטינית אלא בשל מניעים כבדי משקל של "כוח עליון", או כפי שנכתב בעתירות רשמיות, "מכוח החוק".
 
כן, כוחי בבדידות. איני פוחד לא מגשמים בעיתם ולא מרוחות סערה שלוחות רסן, כי גם אני חשכת הליל. אם כי קשה לי לשאת קול שריקה בחושך, וצעדים. חשכה? אני נזכר באהובה אחת: היא היתה נערה־אשה, ואיזו חשכה בתוך גופה. מעולם לא שכחתי אותה: לעולם לא שוכחים אשה ששכבו איתה. האירוע מקועקע במכוות אש בבשר החי, וכל מי שרואה את הצלקת נמלט באימה.
 
ברגע זה אני רוצה לדבר על הבחורה הנוֹרדֶסטינית. אז ככה: היא, כמו כלבה משוטטת, הונחתה אך ורק על־ידי עצמה. כי הצטמצמה לכדי עצמה. גם אני, מכישלון לכישלון, הצטמצמתי לכדי עצמי, אבל לפחות אני רוצה למצוא את העולם ואת אלוהיו.
 
אני רוצה להוסיף, בתור מידע על הצעירה ועל עצמי, שאנחנו חיים אך ורק בהווה, כי תמיד ולנצח הוא היום הזה, ויום המחרת יהיה יום הווה, והנצח הוא מצב הדברים ברגע זה.
 
והנה התמלאתי חששות אחרי שהלבשתי את הבחורה הנוֹרדֶסטינית במלים. והשאלה היא: איך אני כותב? מתברר לי שאני כותב משמיעה כפי שלמדתי אנגלית וצרפתית משמיעה. קורותי קודם לכתיבה? אני אדם שיש לו כסף יותר מאשר לאדם שסובל מרעב, מה שהופך אותי איכשהו לאדם לא־הגון. ואני משקר רק ממש ברגע של השקר. אבל כשאני כותב איני משקר. מה עוד? כן, איני שייך לשום מעמד חברתי, איש שוליים שכמותי. המעמד הגבוה רואה בי מפלצת משונה, הבינוני חושש שאני עלול לערער את שיווי־משקלו, המעמד הנמוך לעולם אינו בא אלי.
 
לא, לא קל לכתוב. זה קשה כמו ניתוץ סלעים. אבל מתעופפים גיצים ושבבים כמו שברי פלדה מלוטשים.
 
הו, איזה פחד להתחיל, ועדיין אין לי מושג מה שֵׁם הבחורה. שלא לדבר על כך שהסיפור מייאש אותי משום שהוא פשוט מדי. הסיפור שבדעתי לספר נראה קל ובהישג־ידו של כל אחד. אבל עריכתו קשה מאוד. כי עלי להבהיר דברים כמעט מחוקים שאני בקושי רואה אותם. בידיים שאצבעותיהן נוקשות ומרופשות עלי למשש ברפש את הסמוי מן העין.
 
בדבר אחד אני בטוח: הסיפור הזה יִיגע במשהו עדין: בְּרִיאָתָהּ של ברייה בשלמותה, שאין ספק כי היא חיה לא פחות ממני. דאגו לה אתם, כי בכוחי רק להראותה כדי שתכירו אותה ברחוב, מהלכת בקלילות בשל רזונה הרחפני. ואם עצוב יהיה הסיפור שלי? אחר־כך ודאי אכתוב סיפור שמח. בעצם למה שמח? כי אני גם אדם של מזמורי חג, ומי יודע, אולי אשיר יום אחד שירי הלל ולא על תלאותיה של הבחורה הנוֹרדֶסטינית.
 
בינתיים אני רוצה ללכת עירום או בבלויי סחבות, אני רוצה להתנסות לפחות פעם אחת בטעם התפל שאומרים שיש ללחם־הקודש. אכילת לחם־הקודש תהיה טעימה של תפלות העולם וטבילה בתוך הלאו. זה יהיה אומץ לב מצדי, לנטוש רגשות נושנים שהם כבר נוחים.
 
עכשיו לא נוח לי: כדי לדבר על הבחורה אני צריך לא להתגלח במשך ימים ולהצמיח עיגולים שחורים מסביב לעיניים מחוסר שינה, רק נמנום מרוב תשישות של ממש, אני עובד עבודת־כפיים. נוסף על כך אני לובש בגדים ישנים וקרועים. כל זה כדי להעמיד את עצמי במישור של הבחורה הנוֹרדֶסטינית. אף־על־פי שאני יודע שאולי הייתי צריך להציג את עצמי בצורה יותר משכנעת בחֲבָרוֹת שתובעות הרבה ממי שממש ברגע זה מדפיס במכונה.
 
כל זה, כן, הסיפור הוא סיפור. אבל מתוך ידיעה מוקדמת שאסור לשכוח לעולם שהמלה היא פרי המלה. המלה צריכה להידמות למלה. השׂגתהּ היא חובתי הראשונה כלפי עצמי. ואסור שהמלה תהיה מקושטת או ריקה מבחינה אמנותית, היא צריכה להיות אך ורק היא. טוב, נכון שרציתי גם להשיג תחושה עדינה, ושהעדינות הזאת לא תישבר בְּשׁוּרָה מתמדת. ויחד עם זה אני גם רוצה להשיג את הטרומבון העבה ביותר והנמוך ביותר, עמוק וארצי, ממש בלי שום סיבה, אלא שבגלל העצבנות מהכתיבה היה לי התקף לא נשלט של צחוק שבקע מן החזה. ואני רוצה לקבל עלי את חירותי בלי לחשוב מה שהרבה סבורים: שהקיום הוא עניין למשוגעים, מקרה של טירוף. כי ככה זה נראה. לא הגיוני להתקיים.
 
תוצאת העלילה בסיפור הזה תהיה השתנותי לאחֵר והתגשמותי סוף־סוף בחפץ. כן, ואולי אגיע אל החליל המתוק ואתלפף סביבו ברוֹך כִּשְׂריג קיסוס.

קלאריס ליספקטור

קלריס ליספקטור נולדה ב-1920 בעיר צ'צ'לניק שבאוקראינה, למשפחה יהודית שהיגרה יחד אתה לברזיל בעודה פעוטה. ליספקטור למדה משפטים, אם כי לא עסקה בעריכת דין, ועד 1960 שהתה עם בעלה הדיפלומט תקופות ארוכות מחוץ לברזיל. באותה שנה שבה להתגורר בריו דה ז'ניירו, שבה נפטרה מסרטן ב-1977, יום אחד לפני יום הולדתה ה-57.

יצירתה של ליספקטור עוסקת ברגעים בחיי דמויותיה, לכאורה רגעים קטנים, שהאירועים המתוארים בהם הם כמעט חסרי חשיבות; אך, לאמיתו של דבר, ההתרחשות הפנימית והאינטימית היא אינטנסיבית מאוד, והרגשות האנושיים המורכבים פועלים בה בעוצמה רבה.

סקירות וביקורות

חוזה חדש לאה איני הארץ 06/12/2009 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

הספר מופיע כחלק מ -

סקירות וביקורות

חוזה חדש לאה איני הארץ 06/12/2009 לקריאת הסקירה המלאה >
שעת הכוכב קלאריס ליספקטור
הכל בעולם החל באמירת כן. מולקולה אמרה כן למולקולה אחרת ונולדו החיים. אבל לפני הַפְּרֵהיסטוריה היתה הפרֵהיסטוריה של הפרֵהיסטוריה, והיה הלעולם־לא והכן. תמיד היה. איני יודע מה, אבל אני יודע שהיקום מעולם לא החל.
 
שאיש לא יטעה, אני משיג את הפשטות אך ורק בעמל רב.
 
כל זמן שיהיו לי שאלות ולא תהיה לי תשובה אוסיף לכתוב. איך להתחיל מהתחלה, אם הדברים קורים לפני שהם קורים? אם לפני הפרֵה־פרֵהיסטוריה כבר היו המפלצות האפוקליפטיות? אם הסיפור הזה אינו קיים, הוא יתחיל להתקיים. לחשוב זה מעשה. להרגיש זו עובדה. שניהם יחד - אני שכותב מה שאני כותב. אלוהים הוא העולם. האמת היא תמיד מגע פנימי ובלתי־מוסבר. החיים הכי אמיתיים שלי אינם נתפסים, הם פנימיים להפליא, ואין מלה אחת שתבטא את משמעותם. לבי התרוקן מכל חשק והוא מצטמצם לעצם הפעימה האחרונה או הראשונה. כאב השיניים המפלח את הסיפור הזה ננעץ לנו עמוק בפה. אז אני שר בקול גבוה ונוקב נעימה סינקופית וצורמת - זה כאבי שלי, אני הנושא על כתפי את העולם, ויש מחסור באושר. אושר? מימי לא ראיתי מלה מטורפת יותר, שהמציאו הבחורות הנוֹרדֶסטיניות1 שמסתובבות פה־ושם בהמוניהן.
 
כפי שאני עומד לומר עכשיו, הסיפור הזה יהיה תוצאה של ראייה הדרגתית - זה שנתיים־וחצי אני מגלה לאט־לאט את הלמה ואת המדוע. זו ראיית ההתקרבות של. של מה? מי יודע אם מאוחר יותר אדע. כאילו אני כותב ממש בשעה שקוראים אותי. אלא שאינני מתחיל מהסוף, שהיה יכול להצדיק את ההתחלה - כפי שדומה כי המוות אומר על החיים - כי אני צריך לרשום את העובדות הקודמות.
 
ברגע זה אני קצת מתבייש מראש תוך כדי כתיבה, מפני שאני פולש אליכם עם סיפור כל־כך חיצוני ומפורש. שבכל־זאת אולי אפילו יוכל לקלוח ממנו דם מְפַעֵם מרוב חיוניות של חיים, ולהיקרש מיד לקוביות של זֶ'לָטין מרטיט. האם הסיפור הזה יהיה יום אחד התקרשותי שלי? מה אני יודע. אם יש בו מן האמת - וברור שהסיפור אמיתי אף כי מומצא - אז שכל אחד יזהה אותה בתוך תוכו, כי כולנו כאחד, ומי שאינו דל בכסף דל ברוח או מתגעגע, כי חסר לו משהו יקר מפז - יש מי שחסר לו העיקר העדין.
 
איך זה שאני יודע כל מה שיקרה ובכל־זאת איני מכיר אותו, כי מעולם לא חייתי אותו? פשוט, באחד מרחובות ריו־דה־ז'נֵיירוּ קלטתי במבט חטוף את רגש האובדן על פניה של בחורה נוֹרדֶסטינית. שלא לדבר על זה שכשהייתי קטן גדלתי בצפון־מזרח ברזיל. חוץ מזה, אני יודע על הדברים כי אני חי. מי שחי יודע, גם בלי לדעת שהוא יודע. כך שאתם יודעים, רבותי, יותר ממה שנדמה לכם, ומעמידים פני תם.
 
הייתי רוצה שמה שאכתוב לא יהיה מסובך, אם כי אני נאלץ להשתמש במלים שתישענו עליהן. בסיפור - אני קובע מתוך בחירה חופשית כוזבת - יהיו כשבע דמויות, ואני אחת החשובות בהן, כמובן. אני, רוֹדריגוּ ס.מ.. הסיפור, סיפור ישן־נושן, כי איני רוצה להיות מודרניסט ולהמציא לשון־דיבור במסווה של מקוריות. ככה שבניגוד להרגלי, אתנסה בסיפור עם התחלה, עם אמצע ועם 2"gran finale", שבעקבותיו דממה וטפטוף הגשם.
 
סיפור חיצוני ומפורש, כן, אבל כומס סודות - החל באחת הכותרות, "במה שנוגע לעתיד", שלפניה נקודה סופית, ואחריה עוד נקודה סופית. זו אינה גחמה שלי - אולי בסוף תובן נחיצותו של התיחום. (בקושי וגרוע אני רואה את הסוף, שאם דלוּתי תאפשר, אני רוצה שיהיה גרנדיוזי.) אם במקום נקודה היו באות אחרי הכותרת שלוש נקודות, היא היתה נשארת פתוחה לדמיונות אפשריים שלכם, אולי אפילו חולניים וחסרי רחמים. טוב, נכון שגם בלבי אין רחמים על הדמות הראשית שלי, הבחורה הנוֹרדֶסטינית: זהו סיפור שאני רוצה אותו קר. אבל לי יש זכות להיות קר עד כדי כאב, ולכם לא. בגלל כל אלה איני מוותר לכם. לא מדובר אך ורק בסיפור, בראש וראשונה אלה חיים ראשוניים שנושמים, נושמים, נושמים. חומר נקבובי, יום אחד אחיה כאן חיי מולקולה עם קול הרעם האפשרי של אטומים. מה שאני כותב הוא יותר מהמצאה, מוטל עלי לספר על הבחורה הזאת מבין רבבות כמוה. מחובתי, ולוּ יהא זה בכישרון דל, לגלות לה את החיים.
 
כי קיימת זכות הצעקה.
 
אז אני צועק.
 
צעקה טהורה ובלי לבקש נדבה. אני יודע שיש בחורות שמוכרות את גופן, רכושן הממשי היחיד, בתמורה לארוחת־ערב טובה במקום הכריך עם הנקניק. אבל לנפש שעליה אדבר יש בקושי גוף בשביל למכור, איש לא רוצה בה, היא בתולה ותמימה, היא אינה חסרה לאיש. אגב - אני מגלה עכשיו - גם אני איני חסר כלל לאיש, וגם מה שאני כותב היה מישהו אחר כותב. סופר אחר, כן, אבל צריך שיהיה גבר, כי סופרת עלולה להתבכיין ברגשנות.
 
רבבות בחורות כמו הבחורה הנוֹרדֶסטינית פזורות בשכונות עוני, שותפות לחדרים מרוהטים, עובדות מאחורי דלפקים עד אפיסת כוחות. הן אף אינן שמות לב שבקלות ניתן למצוא להן מחליפות, ובכלל לא משנה אם הן קיימות או לא קיימות. מעטות מתלוננות, ועד כמה שידוע לי אף לא אחת מהן מוחה, משום שאינן יודעות באוזני מי. המי הזה, אפשר שהוא קיים?
 
אני מחמם את גופי כדי להתחיל, מחכך את כפות ידי זו בזו כדי לאזור אומץ. עכשיו נזכרתי שפעם, כדי לחמם את רוחי, הייתי מתפלל: התנועה היא הרוח. התפילה היתה לי דרך אילמת וחבויה מעין כל להגיע אל עצמי בעצמי. כשהייתי מתפלל הייתי מגיע לחלל בתוך נשמתי - והחלל הזה הוא כל מה שיכול להיות לי אי־פעם. יותר מזה, לא כלום. אבל גם לרִיק יש ערך והוא דומה לַמָלֵא. דרך להשיג היא לא לחפש, דרך לקבל היא לא לבקש ורק להאמין שהדממה שבי, שאני מאמין בה, היא לי תשובה על - על המסתורין שלי.
 
כוונתי, כפי שכבר רמזתי, לכתוב בפשטות הולכת וגוברת. ממילא החומר שברשותי זעום ופשטני יותר מדי, הפרטים על הדמויות מעטים ואינם שופכים עליהן אור, פרטים שבקושי רב מגיעים ממני אלי, ממש נגרוּת בניין.
 
כן, אבל אסור לשכוח שכדי לכתוב לא־חשוב־מה, החומר הבסיסי שלי הוא המלה. כך שהסיפור הזה יהיה עשוי ממלים שמתקבצות למשפטים, אשר נודפת מהם משמעות סודית החורגת מעבר למלים ולמשפטים. ברור שכמו לכל סופר קורץ לי הפיתוי לנקוט ביטויים עסיסיים: אני מכיר שמות־תואר מרהיבים, שמות־עצם בשרניים ופעלים כה תמירים, שהם חוצים חדים את האוויר לקראת פעולה, שהרי מלה היא פעולה, מסכימים? אבל לא אקשט את המלה, כי אם אגע בלחם של הבחורה, הלחם הזה ייהפך לזהב - והצעירה (היא בת תשע־עשרה), הצעירה לא תוכל לנגוס בו, ותמות מרעב. לכן עלי לדבר בפשטות, כדי לקלוט את קיומה העדין והעמום. אני מסתפק בכך שבענווה - אבל בלי לעשות עניין מענוותי, כי אז כבר לא תהיה זו ענווה - אני מסתפק בכך שאספר את סיפור הרפתקאותיה העלובות של בחורה בעיר שכל־כולה נגדה. היא, שמוטב היה לה אילו נשארה בסֶרְטָאוּ3 של אָלָאגוֹאָס בשמלת כותנה מודפסת ובלי שום הדפסה על מכונה, הרי כתבה כל־כך גרוע, רק שלוש כיתות בבית־ספר יסודי למדה. כיוון שהיתה בורה, נאלצה לתקתק לאט־לאט ולהעתיק אות אחר אות - הדודה היא שנתנה לה שיעור שטחי בתקתוק. והבחורה זכתה לכבוד: סוף־סוף היא כתבנית. אם כי, ככל הנראה, לא הסכינה עם קיומם של שני עיצורים סמוכים בשפה והיתה מעתיקה מכתב־ידו הנאה והעגול של מְנהלהּ האהוב את המלה 4 "designar" בָּאופן שבו היתה הוגה בלשון מדוברת: "דֶזיגינאר".
 
סלחו לי, אבל אוסיף לדבר על עצמי, שאיני מוּכּר לי, ותוך כדי כתיבה אני מפתיע את עצמי מעט, כי גיליתי שיש לי גורל. מי לא שאל את עצמו אי־פעם: האם אני מפלצת או שככה זה להיות בן־אדם?
 
קודם־כל אני רוצה להבטיח שהבחורה הזאת אינה מכירה את עצמה אלא באמצעות החיים המזדמנים לה ככה סתם. אילו עלתה על דעתה השטות לשאול את עצמה "מי אני?" היתה נופלת ארצה ומשתטחת מלוא קומתה. כי "מי אני" מעורר צורך. ואיך תספק את הצורך? מי שתוהה על עצמו אינו שלם.
 
האשה שאדבר עליה כל־כך פתיה, שלפעמים היא מחייכת לאנשים ברחוב. איש אינו משיב לחיוכה, שכן אפילו לא מעיפים בה מבט.
 
נשוב אלי: מה שאכתוב אינו יכול להיספג במוחות תובעניים ומתאווים לאנינות טעם. כי מה שאומַר יהיה רק עירום ועריה. אם כי כרקע משמשת לו - וממש עכשיו - אפלולית מיוסרת השוכנת קבע בחלומותי כשאני ישן מיוסר בלילה. אין לצפות איפוא לכוכבים באמוּר להלן: שום דבר לא ינצנץ, מדובר בחומר אטוּם ומעצם טבעו מאוס בעיני כל. לסיפור הזה פשוט חסרים קטעי מנגינה קַנטַבִּילֶה. לפעמים המקצב שלו משובש. ויש בו עובדות. התאהבתי פתאום בעובדות בלי סִפרות - עובדות הן אבנים קשות, ואותי מעניין לפעול יותר מאשר לחשוב, מעובדות אי־אפשר לברוח.
 
אני שואל את עצמי אם עלי להקדים את המאוחר ולשרבט כבר עכשיו איזה סוף. אלא שאני־עצמי עדיין איני יודע בדיוק איך הדבר הזה ייגמר. וחוץ מזה, אני מבין שעלי להלך צעד אחר צעד בהתאם לפרק זמן מוגדר על־ידי שעות: אפילו בעלי־חיים מתמודדים עם הזמן. וזה גם התנאי שהצבתי לי בראש ובראשונה: לצעוד בעצלתיים למרות קוצר־הרוח התוקף אותי כלפי הבחורה הזאת.
 
הסיפור הזה ירגש אותי, ואני יודע יפה מאוד שכל יום הוא יום שנגזל מן המוות. אני איני איש רוח, אני כותב בגופי. ומה שאני כותב הוא ערפל לח. המלים הן צלילים שנוצקו מצללים מצטלבים לא סדירים, סְטָלַגְטיטים, תחרה, מוזיקה מזוככת לעוגב. בקושי אני מעז לקרוא מלים לרשת המרטיטה והעשירה הזאת, הנכאה והקודרת, שהצליל המתלווה אליה הוא קונטרה באס עבה של כאב. אעבור לאלֶגרוֹ נמרץ. אשתדל להפיק זהב מן הפחם. אני יודע שאני משהה את הסיפור ומשחק בכדור בלי הכדור. עובדה היא מעשה? אני נשבע שהספר הזה עשוי בלי מלים. זה תצלום אילם. הספר הזה הוא דממה. הספר הזה הוא שאלה.
 
אבל אני חושש שכל הדיבורים האלה רק נועדו להשהות את דלות הסיפור, כי אני פוחד. לפני שהכתבנית הזאת הופיעה בחיי, הייתי אדם אפילו די שמח בחלקו, למרות ההצלחה המפוקפקת שלי בתחום הסִפרות. איכשהו היה המצב טוב כל־כך, עד שהיה עלול להפוך לגרוע מאוד, כי מה שמבשיל עד תום עלול להרקיב.
 
אלא שלפתע קסם לי לפרוץ את גבולותי. ואז חשבתי לכתוב על המציאות, אם ממילא היא חורגת מעבר לי. יהיה מה שיהיה פירוש ה"מציאות". מה שאספר יהיה מתקתק? הנטייה מסתמנת, אבל אם כך, ברגע זה אני מחשל ומקשיח הכל. ולפחות הדברים שאני כותב אינם מבקשים טובה מאיש ואינם מתחננים לעזרה: הם נושאים את מה שקרוי כאבם בכבוד ראוי לבארונים.
 
אכן. מתקבל הרושם שאני משנה את אופן כתיבתי. אבל בעצם אני רק כותב מה שאני רוצה, אני לא מקצוען - ואני מוכרח לדבר על הבחורה הנוֹרדֶסטינית הזאת, וָלא, איחנק. היא מאשימה אותי, והדרך להתגונן היא לכתוב עליה. אני כותב במשיכות ערניות ומחוספסות של ציור. אני אתמודד עם העובדות כאילו הן האבנים חסרות־התקנה שדיברתי עליהן. אם כי כדי לעודד אותי, הייתי רוצה שבעודי מנחש את המציאות יצלצלו פעמונים. ושמלאכים ירחפו כצרעות שקופות סביב ראשי הקודח, כי בסופו של דבר הוא רוצה להשתנות לאובייקט־חפץ, זה קל יותר.
 
הייתכן שהפעולה באמת חורגת מעבר למלה?
 
אבל בשעת הכתיבה - שהשם הממשי יינתן לדברים. כל דבר הוא מלה. וכשאין בנמצא, ממציאים אותה. אלוהיכם אשר ציוונו להמציא.
 
למה אני כותב? בראש ובראשונה מפני שקלטתי את רוח הלשון, וכך לפעמים הצורה היא התוכן. אני כותב איפוא לא בגלל הבחורה הנוֹרדֶסטינית אלא בשל מניעים כבדי משקל של "כוח עליון", או כפי שנכתב בעתירות רשמיות, "מכוח החוק".
 
כן, כוחי בבדידות. איני פוחד לא מגשמים בעיתם ולא מרוחות סערה שלוחות רסן, כי גם אני חשכת הליל. אם כי קשה לי לשאת קול שריקה בחושך, וצעדים. חשכה? אני נזכר באהובה אחת: היא היתה נערה־אשה, ואיזו חשכה בתוך גופה. מעולם לא שכחתי אותה: לעולם לא שוכחים אשה ששכבו איתה. האירוע מקועקע במכוות אש בבשר החי, וכל מי שרואה את הצלקת נמלט באימה.
 
ברגע זה אני רוצה לדבר על הבחורה הנוֹרדֶסטינית. אז ככה: היא, כמו כלבה משוטטת, הונחתה אך ורק על־ידי עצמה. כי הצטמצמה לכדי עצמה. גם אני, מכישלון לכישלון, הצטמצמתי לכדי עצמי, אבל לפחות אני רוצה למצוא את העולם ואת אלוהיו.
 
אני רוצה להוסיף, בתור מידע על הצעירה ועל עצמי, שאנחנו חיים אך ורק בהווה, כי תמיד ולנצח הוא היום הזה, ויום המחרת יהיה יום הווה, והנצח הוא מצב הדברים ברגע זה.
 
והנה התמלאתי חששות אחרי שהלבשתי את הבחורה הנוֹרדֶסטינית במלים. והשאלה היא: איך אני כותב? מתברר לי שאני כותב משמיעה כפי שלמדתי אנגלית וצרפתית משמיעה. קורותי קודם לכתיבה? אני אדם שיש לו כסף יותר מאשר לאדם שסובל מרעב, מה שהופך אותי איכשהו לאדם לא־הגון. ואני משקר רק ממש ברגע של השקר. אבל כשאני כותב איני משקר. מה עוד? כן, איני שייך לשום מעמד חברתי, איש שוליים שכמותי. המעמד הגבוה רואה בי מפלצת משונה, הבינוני חושש שאני עלול לערער את שיווי־משקלו, המעמד הנמוך לעולם אינו בא אלי.
 
לא, לא קל לכתוב. זה קשה כמו ניתוץ סלעים. אבל מתעופפים גיצים ושבבים כמו שברי פלדה מלוטשים.
 
הו, איזה פחד להתחיל, ועדיין אין לי מושג מה שֵׁם הבחורה. שלא לדבר על כך שהסיפור מייאש אותי משום שהוא פשוט מדי. הסיפור שבדעתי לספר נראה קל ובהישג־ידו של כל אחד. אבל עריכתו קשה מאוד. כי עלי להבהיר דברים כמעט מחוקים שאני בקושי רואה אותם. בידיים שאצבעותיהן נוקשות ומרופשות עלי למשש ברפש את הסמוי מן העין.
 
בדבר אחד אני בטוח: הסיפור הזה יִיגע במשהו עדין: בְּרִיאָתָהּ של ברייה בשלמותה, שאין ספק כי היא חיה לא פחות ממני. דאגו לה אתם, כי בכוחי רק להראותה כדי שתכירו אותה ברחוב, מהלכת בקלילות בשל רזונה הרחפני. ואם עצוב יהיה הסיפור שלי? אחר־כך ודאי אכתוב סיפור שמח. בעצם למה שמח? כי אני גם אדם של מזמורי חג, ומי יודע, אולי אשיר יום אחד שירי הלל ולא על תלאותיה של הבחורה הנוֹרדֶסטינית.
 
בינתיים אני רוצה ללכת עירום או בבלויי סחבות, אני רוצה להתנסות לפחות פעם אחת בטעם התפל שאומרים שיש ללחם־הקודש. אכילת לחם־הקודש תהיה טעימה של תפלות העולם וטבילה בתוך הלאו. זה יהיה אומץ לב מצדי, לנטוש רגשות נושנים שהם כבר נוחים.
 
עכשיו לא נוח לי: כדי לדבר על הבחורה אני צריך לא להתגלח במשך ימים ולהצמיח עיגולים שחורים מסביב לעיניים מחוסר שינה, רק נמנום מרוב תשישות של ממש, אני עובד עבודת־כפיים. נוסף על כך אני לובש בגדים ישנים וקרועים. כל זה כדי להעמיד את עצמי במישור של הבחורה הנוֹרדֶסטינית. אף־על־פי שאני יודע שאולי הייתי צריך להציג את עצמי בצורה יותר משכנעת בחֲבָרוֹת שתובעות הרבה ממי שממש ברגע זה מדפיס במכונה.
 
כל זה, כן, הסיפור הוא סיפור. אבל מתוך ידיעה מוקדמת שאסור לשכוח לעולם שהמלה היא פרי המלה. המלה צריכה להידמות למלה. השׂגתהּ היא חובתי הראשונה כלפי עצמי. ואסור שהמלה תהיה מקושטת או ריקה מבחינה אמנותית, היא צריכה להיות אך ורק היא. טוב, נכון שרציתי גם להשיג תחושה עדינה, ושהעדינות הזאת לא תישבר בְּשׁוּרָה מתמדת. ויחד עם זה אני גם רוצה להשיג את הטרומבון העבה ביותר והנמוך ביותר, עמוק וארצי, ממש בלי שום סיבה, אלא שבגלל העצבנות מהכתיבה היה לי התקף לא נשלט של צחוק שבקע מן החזה. ואני רוצה לקבל עלי את חירותי בלי לחשוב מה שהרבה סבורים: שהקיום הוא עניין למשוגעים, מקרה של טירוף. כי ככה זה נראה. לא הגיוני להתקיים.
 
תוצאת העלילה בסיפור הזה תהיה השתנותי לאחֵר והתגשמותי סוף־סוף בחפץ. כן, ואולי אגיע אל החליל המתוק ואתלפף סביבו ברוֹך כִּשְׂריג קיסוס.