בפני עצמן

מבוא

 

 

אל כתיבתו של ספר זה הגעתי כאישה חילונית העוסקת במחקר ספרותי של ספרות חז"ל. רוב שנותיי לא החשבתי עצמי לפמיניסטית. אדרבה, הייתה זו תווית אידיאולוגית שהסתייגתי ממנה כפי שאני מסתייגת מאידיאולוגיות בכלל. רבות מן האידיאולוגיות, או לכל הפחות האופן שבו הן לובשות ממש במציאות החברתית, מוחשות לי כקשורות בעמדת כפייה, כזאת הרואה באמות המידה שלהן מוחלטוּת שעל פיה יש למדוד כל דבר. לימודיי ב"סדר נשים", בית המדרש הפמיניסטי במכון הרטמן, החזירו אותי אל חוויות הלימוד הראשונות שלי בבית המדרש הישראלי המתחדש, ועוררו מרבצן שאלות קיומיות שאמצע החיים הוא זמן טוב לשאול אותן. למדתי שהפמיניזם הוא קורת גג רחבה לגוונים רבים של מחשבה, תובנות וערכים שיש להם כוח שכנוע לא קטן, שבתוכם מצאתי את עצמי.1

 

התשוקה להמשיך ולקרוא בספרותם של חכמים כאדם מודרני עודנה מפעמת בי, ולעומת זאת המחויבות לכתיבה אקדמית היא סוג של מחסום עבורי. המפגש עם ערעורן של הוגות פמיניסטיות על התביעה למובחנות ברורה בין כתיבה ביקורתית ליצירתית, בין היומיומי לאקדמי, בין טקסט הגותי לטקסט ספרותי, נגע בי במקום משמעותי.2 כקוראת חשתי מאז ומעולם שהמפגשים ה"מדעיים" עם ספרות חז"ל והניסיון לשלוט בטקסט ולחלץ מתוכו משמעות קוהרנטית ואחדותית נתקלים בסיכול ובתסכול מתמידים. תרזה דה לורטיס הגדירה את הפמיניזם כ"כתיבה מחדש רדיקלית, כמו גם קריאה מחדש, של הצורות הדומיננטיות של התרבות המערבית".3 אני מודה כי מדי פעם הואשמתי על ידי חבריי הפוזיטיביסטים כי אני "כותבת מחדש" את החומרים החז"ליים שאני חוקרת. ואכן, המתח בין "מחקר" ל"מדרש" או בין "קריאה" ל"כתיבה" העסיק אותי בצורה גולמית הרבה לפני שמצאתי לו הדים כה עשירים בתיאוריה הפמיניסטית של הספרות.

 

השוליות כמיקום כפוי, כאישה וכאקדמאית, הביאה אותי ללמוד בדרך רבת כאב ועוצמה כאחת על יתרונה הגדול של שוליות. במובן זה אני מקבלת על עצמי בשמחה תפקיד של מבקרת תרבות. מעולם לא ראיתי את עבודתי המחקרית כעבודה ניטרלית או אובייקטיבית אבל ההיכרות עם הביקורת הפמיניסטית סייעה לי לחדד ולהגדיר לעצמי את סוג הטרנספורמציה היצירתית שאני מעוניינת בה.4

 

ישעיהו ליבוביץ', מי שהוכתר על ידי רבים כ"נביא הזעם" של החברה הישראלית, טען שהנושא המכונה "האישה ביהדות" הוא עניין חיוני ליהדות יותר מכל הבעיות המדיניות. הוא סבר כי הימנעות מטיפול רציני בו מסכנת את עצם קיומה של יהדות התורה והמצוות.5 אני סבורה כי גם היום, שלושים שנה לאחר שנטענה טענה זו, עדיין היא עומדת בתוקפה ונוגעת לא רק לקיומה של יהדות התורה אלא לקיומה של היהדות כתרבות בכלל. בעיניי, השינוי הרדיקלי במעמדן ובתפקידן של הנשים בעולם המערבי חייב לקבל הד והתייחסות מתוך המסורת ואורח המחשבה היהודי, זאת על מנת לחדש את תרבותנו מתוכה ולהופכה עשירה ורלוונטית יותר עבורנו.

 

השנים האחרונות הביאו לתנופה גדולה במעורבותן של נשים בלימודי היהדות ומקורותיה, ומספר הנשים המשתתפות בלימודי ספרות חז"ל גדל במהירות חסרת תקדים החל מן העשור האחרון של המאה ה-20. מניסיוני בסוף העשור הראשון של המאה ה-21 — לימודי נשים ומגדר משנים את העולם האקדמי ובכללו את מדעי היהדות. אני מקווה שיש בספר שלפניכם כדי לתרום לשינוי מבורך זה.

 

עם יציאת ספרי מעט מהרבה,6 שעסק בפואטיקה התיאורית של "מעשי חכמים", ראיין אותי כתב של אחד המקומונים. הריאיון העניק לי פרספקטיבה על עמדת האהדה הלא מובנת מאליה שלי כלפי מושא מחקרי. הכתב תמה על אהבתה וזיקתה העמוקה של אישה כמוני לעולם טקסטואלי כה פטריארכלי כשל חכמים. כשתיארתי לו את מסעי אל הספרות הקדומה והמיוחדת הזו הבנתי לראשונה את תוקפו של המאמץ שעשיתי לאורך לימודיי על מנת לרכוש לי עמדת הזדהות בסיסית. ספרות חז"ל הייתה עבורי מחוז נידח כל כך עד שנדרשתי לבנות אליו גשרים רבים על מנת להיות מסוגלת לקרוא בו בצורה שתהא משמעותית עבורי. בתוך כך דילגתי על לא מעט שדות קוץ ודרדר, ולא הנחתי לנחשים ולעקרבים להפריע לי בדרכי אל בארותיה הבלתי נדלים של תרבות חז"ל. הפרויקט הנוכחי חוזר אל חלק מן השדות הללו, מתמודד עם השריטות, מגלה דרדרים בשעת הפריחה היפה שלהם ונותן דין וחשבון על אהבה שיש בתוכה מקום גם למרחק ולביקורת.

 

אל קריאתי בספרות התלוותה מאז ומעולם מודעות למקומו ולתפקידו של הקורא. מיום שנעשיתי קוראת רפלקטיבית הזדהיתי עם תובנותיו של האנס גיאורג גאדאמר, המזהות כי הקורא מוצא את עצמו בתוך הטקסט בתור דבר המתחייב מן ההקשר הסוציו־פוליטי הכללי שהוא והמילים הם חלק ממנו.7 כשהתחלתי ללמוד פמיניזם ותיאוריות קריאה מגדריות היה זה מתבקש לראות בספרות חז"ל אתר שבו מתכונן, בין השאר, ידע מגדרי. זאת הייתה הוכחה נוספת לכך שהפרשנים תמיד רואים מתוך ההקשר שלהם, מכיוון שאין דרך אחרת לקרוא טקסטים.

 

ביקורת הקריאה הפמיניסטית, כפי שאני מבינה אותה, מזוהה בראש ובראשונה עם דבריה של איליין שוולטר, המנתחת את מטרת העמדה הפמיניסטית בקריאה, בכתיבה ובניתוח הספרות היפה וטקסטים אחרים.8 עמדה זו מתמקדת בסקירה ובפענוח הקשרים הסמויים בין טקסטואליות לסקסואליות, בין הכללי (גנרי) למגדרי (ג'נדרי), בין הזהות הנפשית המינית לסמכות התרבותית.9 החתירה לכך נעשית דרך החזרה להיסטוריה של התרבות המערבית ודרך פירוש מחדש (reinterpretation) של הטקסטים המרכזיים שלה. הוגות נוספות מדברות על דברים דומים — וירג'יניה וולף מדברת על כתיבה מחדש של ההיסטוריה, אדריאן ריץ' אומרת שכתיבה נשית צריכה להתחיל עם התבוננות חדשה על העבר, קרול היילבורן טוענת שעל נשים להמציא מחדש את הנשיות וג'ואן קלי מצהירה שיש להחזיר נשים להיסטוריה ולהחזיר את ההיסטוריה לנשים.

 

ספרה של אורלי לובין אשה קוראת אשה,10 שקדם לו מאמר נושא אותו שם,11 הציע לראשונה היסטוריה פמיניסטית של קריאה בהקשר ישראלי ונודעה לו השפעה מעצבת על התפתחות ביקורת הספרות בארץ. ספר זה מצטרף אל ספרי יסוד מופתיים בתחום,12 והוא היה מקור השראה מרכזי עבורי. מבחינתה של לובין הקריאה היא מכשיר של הישרדות. האישה שאיננה קוראת כדרך חיים מצטיירת על ידה כשקועה בתרדמת קיומית. "קריאה" בעולם המושגים הזה פירושה תמיד קריאה ביקורתית, מודעת למיקומו של הקורא אל מול הטקסט וההקשרים שבהם הטקסט נוצר. הספר שלי מחבר ומהדהד שתי חוויות מעצבות זהות — חוויית ההישרדות וחוויית הקריאה.

 

מן הפרספקטיבה החדשה שרכשתי אני מבינה שבעבר לא התייחסתי די למרכיב המגדרי של זהות הקוראת בטקסטים החז"ליים. הצעות הקריאה המופיעות כאן מתייחסות, מבחינה זו, להיבטים רבים יותר של זהותי. לא זנחתי זוויות קריאה ותיקות ולכן מה שיובא במסגרת זו כולל ריבוי של זוויות ראייה ומעבר מתמיד ביניהן. זהו, כך למדתי, עיקרון חשוב של הקריאה הפוליטית: כדי לשמר קריאה ביקורתית פוליטית יש לוותר על קריאה הומוגנית שמעדיפה סובייקט אחדותי. כך מכוננת הקוראת בכל פעם היבט שונה של סובייקטיביות ומשמרת את היכולת לפעול, אך אינה מאבדת את יתרון הביקורת משום שעם כל שינוי של מקום הקריאה שלה הופך מיקומה הקודם למבוקר.13

 

ספרות חז"ל נכתבה על ידי גברים, עוסקת לרוב בהם ומטרתה לקדם מטרות של גברים. הנשים מופיעות בה בתפקידים משניים של אשת איש, אם או בת ולא כמשתתפות פעילות. התייחסות לנשים בתוך הקורפוס הזה משועבדת בגין כך לנקודת המבט של יוצרי ספרות זו. תשאלו שוב: מה עשוי לעניין אישה שכמותי בספרות כזו?

 

בפתיחה לספרה משחקים באפלה מסבירה טוני מוריסון, הסופרת האמריקנית השחורה, מדוע היא נמשכת להגיגי אנשים לבנים על ייצוגי ה"שחורות":

 

הסיבה העיקרית לחשיבותם הגדולה של דברים אלה בעיני היא שלי עצמי אין נגישות דומה לייצוגים המובנים המסורתיים והשכיחים האלה של שחורות. השחורות עצמה, כמו גם "אנשים כהי עור" אינם מעוררים בי רושם של אהבה מופרזת חסרת מעצורים, של אנארכיה או של אימה שגורה. אינני יכולה להסתייע בקיצורי הדרך המטפוריים האלה משום שאני סופרת שחורה, הנאבקת נגד — ובאמצעות — לשון שיש בכוחה לעורר ולכפות בעוצמה סימנים חבויים ונסתרים של עליונות גזע, של הגמוניה תרבותית ושל הרחקה מזלזלת למעמד של "אחרות" על אנשים ועל שפה. סימנים אלה בפירוש אינם שוליים לעבודתי, ועקבותיהם טרם התגלו בה במלואם, אם בכלל ניתן לדעתם. נקודת התורפה שלי היא ברומנטיזציה של השחורות, לא בדמוניזציה שלה. בהכפשת הלבנות, לא באישורה [...] איך נבנות "לבנות ספרותית" או "שחורות ספרותית" ומהן תוצאותיה של הבניה זו? כיצד פועלות הנחותיה המובלעות של לשון־גזע (לא גזענית) במפעל הספרותי המקווה להיות "הומניסטי" ולעיתים גם טוען שהצליח בכך?14

 

בהתאם לדבריה של מוריסון ובהשאלה לפערים הקיימים ביני ובין מושא קריאתי, ספרות חז"ל מעניקה לי הזדמנויות להבנת גמישותו של מעשה הדמיון והייצוג המגדרי, קוצר ידו ועוצמתו. בהנחה שזהויות מגדריות אינן אלא תוצרים תרבותיים ובהנחה שהן נלמדות במקום כלשהו, אקרא באגדת חז"ל כאתר שבו מתכונן, בין השאר, ידע כזה. אני מתעניינת בטקסטים שעיצבו את מודל ה"נשיות" היהודי. מטרתם של הדיונים אינה לחלק לחכמים ציונים על האופן שבו הם מתייחסים לנשים. עיון מגדרי בספרות זו עשוי לתת תשובות לשאלות מה חשבו חז"ל על נשים, כיצד הם יצרו ועיצבו את דמותן, כיצד עיצבו שיח קדום על נשיות שקבע את דמותה, זהותה ומעמדה של האישה בחברה; אני שואלת מהן הדרכים שבהן מעוצבת האידיאולוגיה המגדרית של חכמים? מהם הכלים הספרותיים שבאמצעותם הופכת מוסכמה חברתית ל"אמת מוחלטת" שעניינה להנציח את המצב הקיים כמצב "טבעי", בלתי ראוי לדיון ובלתי ניתן לשינוי?

 

מטרה נוספת היא שחזור סיפורן וקולותיהן של נשים. אין כאן רק העצמת הסובייקט הנשי דרך העברה של נשים מהשוליים למרכז, אלא גם חשיפת הדרכים והשיטות המנציחות את שליטת הגבר בחברה באופן המאפשר קריאה חלופית. הנחתי היא כי התבוננות בדמויות שבדרך כלל נמצאת בשולי התרבות ולא במוקד השיח עשויה לגלות פנים נוספות שלה.

 

למרבה הצער אין בנמצא טקסט שהוא פמיניסטי מעצם טבעו. בכל הקשר היסטורי וחברתי יכול כל טקסט להיבלע על ידי קריאה הגמונית או להיות מנוכס בקריאה "מן השוליים". על קוראות פמיניסטיות מוטל להפוך את המאבק על משמעות הטקסט לגורם מונכח, מפורש והכרחי בסדר היום האינטלקטואלי שלנו.15

 

התיאוריות הפמיניסטיות הנוגעות למין ולמיניות נוצרו במסגרת חקר החברה והתרבות המודרניות. העלאת המודעות למקום המיניות בשיח התרבותי הביאה בעקבותיה עיסוק נרחב בחקר המיניות בתרבויות הקדומות הקלאסיות כמו המקרא, יוון העתיקה והנצרות הקדומה.16 השימוש בתיאוריות מגדריות בספר זה אקלקטי והוא נובע מן העיסוק בטקסטים ובנושאים העולים מהם ולא להפך. עם זאת, המרווח בין המסורות הקדומות והתיאוריות המודרניות המשמשות כלי עזר בקריאתן עשוי לעורר את האתגר להתבונן באופן ביקורתי בתיאוריות ובידע שהן מזמנות נוכח המפגש עם עולם תרבותי נתון.

 

עבודתו של דניאל בויארין במחקר המגדרי־פמיניסטי של ספרות חז"ל משמשת מורה דרך לפרויקט זה. בפתיחת ספרו הבשר שברוח הוא מדגיש את חשיבות התחום ואומר: "אני טוען שתרבות שאימצה עמדה אידיאולוגית שלפיה מיניות היא טובה שהעניק האל לבני אדם, הן למטרות הולדה והן למטרות חיוביות אחרות, צברה גם בעיות וגם פתרונות... ההתעקשות על גשמיות ומיניות בתור מרכיבי יסוד של המהות האנושית מייצרת, באופן בלתי נמנע כמעט, את התבדלויות המגדר (gender) ואת התפקידים הנקבעים על פי הבדלי המין בתור מאפיינים דומיננטיים של הצורה החברתית".17 אני שותפה לראיית המיניות והמגדר כנושאי יסוד של התרבות היהודית. הצורות הספציפיות שבהן מעוצב ידע זה ראויות לבחינה מדוקדקת, וברור לי כי התובנות שנרכוש בתחום זה תשפענה על הבנתנו את המכלול התרבותי הזה.

 

על אף שחקר המגדר בספרות חז"ל הוא תחום מחקר צעיר יחסית בשנים, כבר ניתן להצביע על מגמות שונות בתוכו.18 בתחילה מופה החומר העוסק בנשים בספרות חז"ל והוצגו ההנחות שביסודו. מחקר זה התמקד ברובו בשאלות של ה"יחס" כלפי נשים. מגמה אחרת שהתפתחה בשנות ה-90 של המאה ה-20 מתאפיינת במעבר מעיסוק בנשים אל עיסוק ביחסים מגדריים ובזהויות מגדריות. במחצית הראשונה של שנות ה-90 התפרסמו מחקריהם של דניאל בויארין, אדמיאל קוסמן, דוד ביאל, הווארד איילברג־שוורץ ומיכאל סטלאו. אלו ביקשו להעמיד במרכז מחקריהם את השאלה: היכן וכיצד מבנה התרבות החז"לית את המגדר?19 מאז סוף שנות ה-90 ואילך ניתן להבחין בין מחקר המתמקד בקריאה מעמיקה וביקורתית של טקסטים ספציפיים ורציפים בספרות חז"ל,20 לבין מחקר אחר העוסק בנושאים שונים ובמופעיהם.21

 

הפרספקטיבה שלי על אגדת חז"ל היא ספרותית והגותית. דבריו של יום טוב ליפמן צונץ, המבחינים בין ה"הלכה" ל"אגדה", עשויים לסייע לנו להבין את מרחב הביטוי של האחרונה: "...[האגדה] היא פרי עיונו החפשי של היחיד, בעוד שההלכה נובעת מתוך הסמכות החמורה של הרָשות [...] מה שמפתחת ההלכה הוא דבר של קיימה המתגלה בחיים המעשיים [...] ואילו ההגדה מתכוונת יותר להכרת ערכו של רעיון".22 הנחת היסוד שלי היא כי "האגדה כספרות" העוסקת בראוי וברצוי עשויה לגלות לנו רבות על הערכים והרעיונות שהנחו את חז"ל בכל תחומי פעולתם.23

 

כל אחד מפרקיו של הספר מוקדש לנושא נפרד. הסעודה המוגשת כאן היא מבחינה זו סעודת טעימות המאפשרת לקורא לעמוד על פוריותה של פרספקטיבה מגדרית ועל תרומתה לקריאת טקסטים יהודיים קלאסיים. נדונים כאן טקסטים ממדרשי התנאים והאמוראים, התלמודים והילקוטים מתוך הכרה בכך שתרבות חז"ל מתפתחת בזמן ובמרחב ושעיון היסטורי במסורות עשוי להיות בעל ערך ולקדם את הבנתם של הנושאים. בהיות היריעה מוגבלת מתמקד הפרויקט הנוכחי בנושאים מגדריים בולטים באגדת חז"ל. הדיונים מדגימים היבטים שונים של ייצוג המשתברים מבעד לקליידוסקופ המגדרי: גוף, תשוקה והיחסים בין המינים, הולדה, ניצול של פרצות במערכת הפטריארכלית, הקול הנשי כמייצג אמיתות מוכחשות, גבוליות מגדרית, מיתוס נשי, מגדר והקשר תרבותי, בין בבל לארץ ישראל ועוד.

 

ישי רוזן־צבי סוקר את התפתחות המחקר המגדרי של הספרות התלמודית, ומסכם בטענה כי המחקר האקטואלי וה"ראוי" הוא זה שמחויב לנורמות של חקר הטקסט מבית המדרש הפילולוגי, עוסק בנושאים או בטקסטים מצומצמים ומתעכב על דקויותיהם בניסיון להבנת המכניזם המגדרי כפי שהוא פועל בספרות חז"ל.24 הקריאות המוצעות כאן חורגות מן המקובל בגישה הפילולוגית־היסטורית. כידוע, למחקר הפילולוגי מסורת ארוכה של חשד כלפי העשייה הפרשנית.25 המבנה האינדוקטיבי של כתיבה במסורת זו מאפשר לכותבים להתחמק לא אחת מן המשימה הפרשנית ולהתקרב בזאת כביכול אל נורמות "מדעיות", "מדויקות". מושגים אלה נתונים כאן במירכאות כפולות בשל חשדנותי הבסיסית כלפי כל גישה, במיוחד בתחומי מדעי הרוח, המשתדלת להסתיר את הסובייקטיביות שלה ואת הנחותיה המוקדמות.26

 

הקריאות המוצגות בספר הן במובהק הרמנויטיות, כלומר פרי של פרשנות. לפרשנות, כפי שמציעה רות לורנד, שני היבטים:

 

 

 

1. הפרשן מבקש להגן על ערכו של האובייקט ולהציגו במיטבו מתוך האמונה שאכן האובייקט ראוי. במובן זה הפרשנות נסמכת על האובייקט והיא משמשת לו מעין אמצעי לשימור ערכו ומעמדו כאובייקט רלוונטי.

 

2. האובייקט נרתם לשירותו של הפרשן ובאמצעותו הוא נותן ביטוי וחיזוק לערכיו ולאמונותיו. הפרשן מגלה באובייקט את אותם דברים המתיישבים עם נטיותיו והשקפותיו שלו, ומציג כמהותי את מה שתואם אותן. במובן זה הופך מושא הפרשנות לאמצעי בידי הפרשן.27

 

אגדת חז"ל היא, בעיניי, יצירת אמנות. כל יצירת אמנות מעבדת חומרי גלם מניסיון החיים לרבדיו בדרך האמורה להאיר את חומריה באור חדש ולגלות בהם תכונות ומשמעויות חדשות. העמדה הרגשית היא בוודאי מניע מרכזי של פרשנות הטקסט.28 לפרש — משמע לאהוב את מושא הפרשנות ולהגן עליו מפני מה שפוגם בו לכאורה.29 הכרה זאת באהבה חשובה מפני שקריאה פמיניסטית בטקסטים הקלאסיים הללו מאתגרת אותם לא מעט, כפי שיוטעם להלן.

 

האם יכולה קוראת אישה להזדהות עם האסתטיקה ועם הערכים המוסריים העולים מספרות אנדרוצנטרית כגון ספרות חז"ל? כיצד יכולה הקוראת החווה את עצמה כסובייקט ליהנות מטקסטים דרשניים שהאישה כתובה לתוכם לרוב כאובייקט שותק? פאטרוצ'ינו שוויקארט מצביעה על הכוח המפתה הפועל אפילו על קוראות מתנגדות של כמה מן הטקסטים הקאנוניים, והיא דוחקת בקוראות פמיניסטיות לשאול שאלות חשובות כמו: "מנין נוטל הטקסט את כוחו למשוך אותנו אל תוך רשתו? כיצד זה מצליחים רבים מן הטקסטים הסקסיסטיים בעליל להקסים אותנו אפילו אחרי שהפכו מושא לביקורת פמיניסטית מדוקדקת?" לאור מורכבות סיטואציית הקריאה הזו היא טוענת שטקסטים מסוימים ראויים לפרשנות כפולה: פרשנות שלילית המסגירה את שותפותם לעיוותי האידיאולוגיה הפטריארכלית ופרשנות חיובית המשחזרת את הגרעין של העוצמה הרגשית והאסתטית שלהם.30 אני מקבלת את המלצתה לאימוץ גישה מפוצלת, כזאת המגיבה לדחפים אחדים המתקיימים זה לצד זה ביחס אל הטקסט. מעשי הפרשנות שספר זה כולל מעידים, כך נדמה לי, על היכולת להזדהות רגשית, להתנגד מוסרית ולהיענות לקסם האסתטי בעת ובעונה אחת. אני מקווה שפרשנות טובה ואפקטיבית עשויה לשכנע את הנמען שהאובייקט מורכב ועשיר יותר משסבר מלכתחילה, או שמבנהו ומשמעותו שונים משהניח מלכתחילה. כמו בעבודות פמיניסטיות אחרות — אני מקווה להאיר אספקטים של המקורות שעד כה הושארו בחשכה וזכו להתעלמות או לתיוג כלא רלוונטיים.

 

לסיכום דברי המבוא אומר שיש ערך רב, בעיניי, בחשיפתם של נושאים מגדריים בספרות חז"ל בפני קהל רחב בעולם היהודי. כפי שמעירה ג'ואן סקוט במאמרה המכונן, תחום המגדר נראה קבוע ויציב אך למעשה המשמעות שלו נתונה לתחרות ומשתנה כל הזמן.31 חקירה מגדרית של ספרות חז"ל עשויה ליצור פרספקטיבות חדשות על שאלות ישנות ולהפוך את הנשים למשתתפות נראות ואקטיביות בהגדרה המתחדשת תדיר של המגדר. אין לי ספק שהדרך אל הוויה תרבותית שוויונית יותר בהווה עוברת דרך הבנת ההבניות המגדריות שירשנו מאבותינו. ספרות חז"ל היא אחת התשתיות הרוחניות והנכסים התרבותיים החשובים ביותר שלנו. חכמי המשנה והתלמוד הגדירו במידה רבה מה יהיה ומה לא יהיה חלק מן המסורת היהודית שתועבר לדורות הבאים. לקריאה בספרות זו מפרספקטיבות מודרניות ופוסטמודרניות יש טעם, גם אם ברור שעמדת המוצא שלה אינה יכולה לעמוד בקריטריונים ובתביעות של הפמיניזם במאה ה-21. יש לנו יתרון מסוים על חכמינו הקדומים בזכות המודעות הגדולה יותר למניעים הבלתי מודעים המשפיעים על מערכות האמונות והדעות שאנו מייצרים. הודות לתובנות אלה אני מקווה שנוכל ליצור מערכות יחסים חברתיות שוויוניות יותר בין המינים ולהעניק להן לגיטימציה יהודית. לעיונים המובאים כאן יש אפוא תכלית אידיאולוגית ופוליטית מפורשת: אני מקווה כי הבנת מנגנונים תרבותיים סמויים ומתוחכמים של דיכוי, השתקה והדרה תקדם אותנו בדרכנו לנטרולם ופירוקם.

 

אני מוצאת עצמי מזדהה עם האמירה ש"רק אם יש לנו עבר שאנו יכולים להישען עליו ועתיד שלקראתו אנחנו יכולים לחתור, יכול להיות לנו גם הווה משמעותי".32 להישען על העבר אין משמעו, מבחינתי, להסכים עמו ולקבל את סמכותו בהכרח, אלא להכירו היכרות מעמיקה, לחוש שייכות אליו ולפרשו באופן המייצר משמעות של חיים.

 

*

 

מוסדות וחברים רבים סייעוני במהלך כתיבת הספר ועל כולם תבוא הברכה והתודה. מכון הרטמן פתח את שעריו בפניי ואפשר לי להקדיש חלק משמעותי מזמני למחקר, תודה לחברות "סדר נשים" שלימדו אותי דברים יקרי ערך על לימוד בחבורת נשים. תודה לחבריי לסמינר במכון הרטמן: פרופ' רון מרגולין, פרופ' נעם זוהר, ד"ר אלי שיינפלד, ד"ר חזקי שוהם, ד"ר אורית אבנרי, ואדים קלבייב. התוכנית ללימודי מגדר והמרכז לחקר נשים ומגדר ע"ש דפנה יזרעאלי באוניברסיטת בר אילן העניקו לי פוסט דוקטורט ובכך תמכו בסיומו של הפרויקט. תודה לפרופ' ורד נעם שחברותה ונדיבותה המיוחדות מאירות את דרכי, לפרופ' ישי רוזן־צבי שקרא וחלק עמי מרוחב ידיעותיו, ולד"ר אלישבע באומגרטן שהעירה והשביחה את העיסה. תודה לנעם ציון שהיה חברותא מפרה, ולחבריי הוותיקים והאהובים רותם וגנר וד"ר יאיר ליפשיץ שתובנותיהם והשגותיהם הם לי תמיד ככוס מים לצמא.

 

הספר מוקדש ליוני, שעמד בנוכחותה הלא תמיד קלה של המחשבה הפמיניסטית בבית בכבוד ובהומור האופייניים לו. תודה למי שמותיר אותי תמיד בת חורין ומעודד אותי להיות באורח מלא מי שהנני.