1
למה הספר הזה נכתב?
לפני הרבה שנים, אדם קרוב לי היה במשבר. הוא ישב בבית כל היום, בהה בטלוויזיה וריחם על עצמו.
הייתי חסר אונים. שום דבר שאמרתי או עשיתי לא עבד, וכמו שאומרים, “ניסיתי ה־כ־ו־ל”. עד שהבנתי שכל מי שאומר את זה – מדבר שטויות.
אילו הייתי מנסה ה־כ־ו־ל, השינוי המיוחל היה מגיע.
כי אם ניסית שניים־שלושה דברים בחצי כוח, לא ניסית הכול.
לא ידעתי מה לעשות, עד שיום אחד חבר התקשר אליי לבקש ממני טובה. “אתה יכול לשמור על הכלבה שלי? אני חייב לטוס לחו”ל לפרויקט של כמה חודשים ואין לי סידור.”
התחלתי לחשוב על תירוץ הולם, והוא בוודאי הכין את עצמו להתפתלות שבסופה יגיע “לא”, אבל שמעתי את עצמי אומר “כן, אין בעיה.”
ובאותו היום הכלבה הגיעה (איתי) לביתו של האדם במשבר.
נכון, הוא לא ביקש כלבה. לכאורה הוא לא יכול היה לטפל בה. הוא התאושש מאירוע רפואי חמור שגבה מחיר פיזי ופסיכולוגי קשה. אבל אותי זה לא עניין.
“תכיר, זאת אלכס,” הצגתי את הכלבה.
“לא מעניין אותי,” הוא הפטיר בחוסר אנרגיה. הוא היה עסוק ברחמים עצמיים, שקוע בחוסר האונים שלו.
“חבל, כי היא נשארת פה,” פסקתי.
השארתי קערת מים, קערת אוכל, שק אוכל לכלבים ורצועה.
ויצאתי מהבית.
ומה שקרה אחר כך היה נס.
לא הייתה לו ברירה, והוא היה צריך לצאת עם הכלבה לטיול. ממש עול, אבל מה לעשות? לכלבה יש צרכים.
ואז…
פתאום זה נהיה נחמד לטייל בחוץ, לשאוף אוויר, להזרים את הדם בגוף, לחוות חוויות, אבל לא פחות מכך – להפוך ממטופל ו”מסכן” לזה שמטפל.
אחרי כמה ימים הוא כבר התקשר לעדכן אותי עד כמה הכלבה נהנית ושיתף אותי בחוויות: “היום לקחתי את אלכס לטיול של שעתיים,” הוא סיפר לי.
ואני חייכתי בדמעות של אושר.
אתם הרי יודעים מי לקח את מי לטיול.
כמה חודשים עברו והוא הפסיק ליטול את ערמת התרופות שלו. הוא פשוט לא נזקק להן יותר. היום, אנשים שפוגשים אותו לא מאמינים כשהוא מספר שהוא החלים מאותו מצב רפואי.
וזה השיעור שאלכס הכלבה לימדה אותי: רוצה לשנות? תעשה היפוך תפקידים. כשמישהו צריך להפסיק לשחק את החולה, המסכן והתלוי באחרים, וצריך להתחיל לדאוג, לטפל ולהיות אחראי, פתאום גם המציאות הרפואית שלו משתנה.
נכון, זה לא תמיד קורה, אבל לפעמים, עובדות – גם עובדות רפואיות, הן עניין של החלטה.
וזה גם שיעור בענווה: כי אם כלבה לימדה אותי את זה, כנראה אני יכול ללמוד מכל אחד.
מלמדים אותנו היסטוריה, פיזיקה ומתמטיקה, מלמדים אותנו לעבור את הטסט, מלמדים אותנו בצבא להחזיק נשק, אבל אף אחד לא מלמד אותנו להבין מה אנחנו מרגישים, להבין מה מניע אותנו, להבין איך להתמודד עם משבר או אובדן.
את רוב מה שאנחנו לומדים על הצלחה, אנחנו למדים מאנשים שלא הצליחו.
את רוב מה שאנחנו לומדים על זוגיות ואהבה, אנחנו לומדים מאנשים שאצלם האהבה לא ממש מלבלבת. את רוב מה שאנחנו לומדים על החיים, אנחנו לומדים מאנשים לא באמת מתאימים לשמש מודלים לחיקוי עבורנו והם גם לא משלמים את המחיר עבור עצות האחיתופל שלהם.
אנחנו אלו שמשלמים.
מה אנחנו אמורים לעשות כשמישהו רומס את החלומות שלנו ברגל גסה? מה קורה כשאנחנו עדים לחוסר שוויון, שחיתות וחוסר הוגנות? איך אפשר להתמודד עם זה שהחיים שלנו הם לא מה שהבטיחו לנו?
הדבר הראשון שקשה להבין כשעושים שינוי הוא הקולות שיש לנו בראש. לפני אלפי שנים, בני אדם חיו בשבטים. מה שאנשים אחרים חשבו עליך הגדיר את איכות חייך: אם היית הראשון לקבל אוכל או האחרון, אם קיבלת זיווג טוב או רע, אם האוהל שלך היה בחלק הפנימי והמוגן יותר של מתחם השבט או בחלק החיצוני ועוד. המשמעות של להיות לא מקובל בזמנים ההם הייתה חיים רעים מאוד, אולי אפילו מוות. לכן התפתח לנו בראש “המבקר הפנימי”: מנגנון שמגן עלינו על ידי כך שהוא אומר לנו מה אנשים אחרים יחשבו עלינו, לפני שאנחנו טועים בפומבי וחורצים את גורלנו.
המבקר הפנימי הזה דואג רק לדבר אחד: להישרדות שלנו. לא לאושר שלנו ולא להצלחה שלנו. הוא רק רוצה שנחיה, ונדאג שהגנים שלנו יעברו הלאה.
זהו.
המציאות השתנתה, העולם כיום הרבה פחות הישרדותי, ובעולם היזמות בפרט מבינים שטעויות הן חלק חשוב מתהליך הלמידה. אבל המבקר הפנימי נותר בשלו. בדומה ליועץ המשפטי בצה”ל, שהלכה למעשה קובע אם מבצע כלשהו יצא לפועל או לא (תלוי אם הוא “מרגיש שהוא יכול להגן על המהלך בבית המשפט לפשעי מלחמה בהאג”), כך המבקר הפנימי שלנו הפך מהמשרת שלנו – למנהל שלנו. הוא מדבר אלינו בתוך הראש כפי שאף שאדם אחר לא יעז לדבר אלינו: “אין לך סיכוי”, “אתה אפס”, אתה שמן”, “למה אתה חושב שהם צריכים אותך?” “למה שהוא ירצה אותך? ראית איך את נראית?” ועוד שאר עלבונות.
השינוי יתחיל כשאנחנו נחזיר את המבקר הפנימי למקום שלו: הוא צריך לשרת אותנו, לא לנהל אותנו. הוא חשוב בעיקר להישרדות, ולכן בנושאים שאינם קשורים להישרדות הוא צריך להיות בשקט, בפינה שלו, שם בירכתי המוח שלנו.
רוב האנשים רוצים שינוי מיידי: יותר כסף, זוגיות טובה, לרדת במשקל, להיות מאושרים – והם רוצים את זה בין לילה. וכשהם לא מקבלים שינוי מיידי, הם פשוט מנסים ספר אחר, מנטור אחר, סדנה אחרת, שיטה אחרת, אבל הם לא מנסים גישה אחרת. הם ממשיכים לחפש את ה־Quick Fix.
כי למי יש זמן?
אבל שינוי טוב, שינוי אמיתי, בדרך כלל קורה לאט. בואו נקרא לו שינוי איטי, Slow Change. שינוי נטול דרמה, כזה שהתוצאות שלו יישארו זמן רב.
איך משיגים כזה?
שינוי כזה קורה רק כשמשהו בנו משתנה.
איפה בדרך כלל אנשים מחפשים שינוי? אצל כל מיני מומחים להצלחה שמציעים פתרון קסמים שיהפוך אתכם לאנשי עסקים מוצלחים ואנשים מאושרים אחרי כמה ימי סדנה.
יש לנו שלושה סוגי יעדים:
א. יעד פשוט, כמו להכין חביתה.
ב. יעד בר תכנון, כמו לרוץ מרתון או לרזות.
ג. יעד שאינו בר תכנון, כמו להגשים חלום, להיות מאושר, להיות מיליונר, למצוא זוגיות וכו’.
רוב האנשים מגיעים למנטורים כדי להגשים את יעד ג’. אבל אולי כדאי שנסביר את ההבדלים בין היעדים:
א. יעד פשוט הוא כזה שכבר השגתם בעבר. יש דברים שאתם יודעים שאתם יודעים לעשות – להכין חביתה למשל. עשיתם את זה כנראה מאות פעמים. אולי לא תגיעו למאסטר שף, אבל להכין תוצר אכיל – אתם יודעים.
ב. יעד בר תכנון: יש דברים שאתם לא בטוחים שאתם יודעים לעשות, אבל די ברור שתצליחו אם תעבדו לפי תוכנית עבודה מסודרת, בין אם זה לימודי תואר שני במנהל עסקים ובין אם ריצת מרתון. מיליוני אנשים לפניכם עשו את אותן הפעולות וקיבלו את אותן התוצאות, אז סביר מאוד להניח שגם אתם – אם תעבדו לפי המתכון, תקבלו את התוצאה הרצויה. שוב, כנראה לא תהיו אלופי העולם בריצה, אבל בהחלט תגיעו לקו הסיום.
ג. יעד שאינו בר תכנון: הסוג השלישי הוא הבעייתי. כאן אתם רוצים להגשים חלומות: להיות זמר מפורסם, למצוא את הזוגיות האידיאלית, להרוויח 100 מיליון דולר. ולמה זה בעייתי? כי קודם כול, נראה שאין מתכון. אין שיטה בדוקה שתמיד עובדת. אין משהו שיכול להבטיח שבעוד חודש, חצי שנה או שנה תקומו בבוקר למציאות שחלמתם עליה.
אז איך אפשר לשכנע אנשים שיש שיטה, קוד, מתכון, דרך מוכחת – כשאין שום דבר כזה?
אהה, זה הטריק: מבלבלים אתכם בין יעד בר תכנון לבין יעד מורכב, בין ב’ לבין ג’. קודם כול, הם משכנעים אתכם שהחלום שלכם זה לרוץ מרתון. “זה חשוב,” הם יגידו לכם, “כי אז תרגישו שניצחתם.” ובזמן שאתם משקיעים את כל כולכם באימון למרתון, אתם שוכחים משהו: שאין באמת קשר בין יציאה לרכוב, לרוץ, לשחות, לעשות דיאטה – לבין הצלחה בעסקים. לא כל אנשי העסקים עשו כושר לפני שהתעשרו, אולי כי הם היו עסוקים בעבודה. האם ביל גייטס עשה איירון מן? האם לדעתכם, וורן באפט אי פעם היה אתלט?
מרתון, תואר שני או דיאטה, הם בגדר יעד בר תכנון.
קריירה של מוזיקאי מצליח, זוגיות מושלמת או מאה מיליון בבנק, הם לא.
למה? כי זה לא תלוי רק בכם. זה תלוי באנשים נוספים. זה תלוי בנסיבות.
זה מורכב ולא צפוי.
וברור לכם שזה לא עובד, לא על כולם, לא כל הזמן.
אז למה אנשים קונים את זה?
יש אנשים שרוצים להאמין. הם רוצים – נכון יותר, הם זקוקים לאמונה הזאת – שיש שיטה, שיש טריק, פטנט, קיצור דרך, איזה סוד שיגלה להם מה הם צריכים לעשות ומאותו הרגע החיים שלהם ישתנו.
והעניין הוא, שלפעמים משהו באמת קורה. לפעמים אדם מקבל את פריצת הדרך שלו ולפעמים מישהו מבין משהו על החיים שלו. כמו שאומרים, גם תרנגול עיוור מוצא לפעמים גרגיר.
והתרנגול הזה הופך לטסטמוניאל – סיפור הצלחה לדוגמה. ואם לא מספיקים לכם מקרי הצלחה של אדם שהפך אפס למאה, מובטל שנעשה בעל מפעל, פושט רגל שמצא את הדרך לעושר, שמן שהיה לאתלט ורווק נצחי שמצא את זוגיות חלומותיו, מציגים בפניכם כמה מפורסמים. אז אם איזה מפקד טייסת 16-F ושחקנית מפורסמת הגיעו לסדנה, רע זה לא יכול להיות, נכון?
לרצות לגרום לשינוי בלי לעבור שינוי באמת, זה חלומם של רוב האנשים:
לעשות דיאטה בלי להתאמץ, להשיג קוביות בבטן בלי להתעמל, למצוא קיצור דרך להתעשרות, לגלות טריקים כדי להשיג בחורות ועוד.
אם אתם שומעים סיפורים על הצלחות בין לילה ומתלהבים, אם נפשכם חשקה בקיצור דרך – אתם כנראה צפויים להתאכזב.
איך כן אפשר לעשות שינוי אמיתי?
באמצעות שינוי מנטלי. וכמו שינוי פיזי: זה ייקח זמן, זה יהיה הדרגתי.
כפי שאתם שומרים על היגיינה על ידי כך שאתם מתקלחים מדי יום, וכפי שאתם שומרים על כושר על ידי פעילות גופנית מספר פעמים בשבוע, לא הרצאה של כמה שעות היא שתשנה כנראה את החיים שלכם – אלא עבודה מנטלית לאורך זמן. שיפור עצמי – ולאורך שנים.
אצלי זה קרה כשלמדתי שלושה דברים בשבוע. פעם בשבוע, בשבת בבוקר, בשעות שאף אחד לא ציפה ממני לענות לטלפון או לעשות משהו, היה לי השקט לחשוב על מה קרה השבוע, מה עשיתי, מה למדתי ואיך אני יכול להשתפר בשבוע הבא.
התחלתי לשים לב לפער בין מה שאני אומר שאני עושה לבין מה שאני עושה בפועל; בין מה שאני חושב שאני לבין הדרך שבה אנשים רואים אותי; בין המקום שבו אני חושב שאני ראוי להיות – בקריירה, בזוגיות, כסף, בריאות ועוד – לבין המקום שבו שאני נמצא בפועל.
הפסקתי להאשים במצב שלי גורמים אחרים כמו בוסים, לקוחות, בנות זוג, משפחה, ראש הממשלה, מצב ביטחוני, מצב כלכלי במשק ועוד, והתחלתי לקחת אחריות על החיים שלי.
כי אם אין לי את שאני רוצה, אם אני לא מרוצה ממה שיש, לא משנה באיזה תחום, אני יכול לבחור באחת משתי אופציות: לקבל את זה – או לשנות את זה.
איך עושים את השינוי האיטי הזה? מאיפה מקבלים את הסבלנות, את המשמעת, את הפרספקטיבה?
בדיוק כדי לענות על השאלות האלו, הספר הזה נכתב.
אני מאחל לכם קריאה איטית ושינוי איטי, אבל בטוח.
אליאב אללוף
