ספר זה לידתו בהבטחה. לאחר שיצאה לאור הביוגרפיה שכתבתי על אבא קובנר, המשורר והפרטיזן,1 זימן אותי יצחק (פאשה) אבידוב (קודם רייכמן) אל ביתו, לשיחה שבה הביע כעס רב: "ספר עב כרס כתבת, ובו רק עמוד אחד על קבוצת הנוקמים שאבא ז"ל הנהיג ועמד בראשה. עמוד אחד על שנה שלמה!" כל הסבריי, שהביוגרפיה מתרכזת בקובנר, ושברובה של אותה שנה שבין קיץ 1945 לקיץ 1946 נפרדו דרכיהם של המנהיג וקבוצתו, לא הועילו: אבידוב פיקד על הקבוצה כממלא מקומו של קובנר מרגע הפרידה ואילך. הכעס שכך מעט רק לאחר שניתנה הבטחה, בתקיעת כף, שספר חדש ייכתב, מוקדש לקבוצה בלבד, ובו יתוארו וינותחו קורותיה ולבטיה כפי שבאמת קרו, ופעולותיהם של חבריה וחברותיה כפי שבאמת היו, עד כמה שידי תגיע. אני מודה לו מקרב לב על שהפך הבטחה זו להתחייבות, וצר לי מאוד שהיא מתממשת רק אחרי מותו.
גם חברים וחברות אחרים בקבוצת הנוקמים הזו, שעמם נשארתי בקשר חם מאז ימי העבודה על הביוגרפיה של קובנר, היו מודאגים: הם שמרו על סודם ארבעים שנה, מתום מלחמת העולם השנייה ועד אמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, ומאז החלו להתראיין, להצטלם, לענות על האשמות, להיפגש ולהקליט את דברי המשתתפים — כל זה בהיסוס רב ובחרדה. הם חששו, ועדיין חוששים, שהרעיון שלאורו ניסו לפעול, ודרכי הפעולה שנקטו, לא יובנו, שהם לא ייזכרו כאנשים מוסריים ובעלי ערכים יהודיים והומניים, אלא ייקבעו בהיסטוריה כפי שתיאר אותם שאול מאירוב (לימים אביגור), אז ראש המוסד לעלייה ב', בספר תולדות ההגנה: "רוויים רוח של מרי [...] שנבעה מרגש נחיתות עמוק", שואפים למעשי נקמה בלתי מרוסנים.2 סיפורם תואר עד כה בעיקר על ידי אנשי עיתונות וטלוויזיה, וגם זכה לפרקים קצרים מאוד בשני ספרי מחקר ולמאמר מקיף אחד בכתב עת,3 אך לא הוקדש לו עד כה מחקר מעמיק, שיתבסס על כל החומר הקיים בנושא. היום, כאשר הם בני תשעים ומעלה, הם רוצים לראות את סיפורם מסופר במלואו, הוציאו ממגירותיהם וממדפיהם את היומנים, המכתבים והפתקים שנצרו עד כה, ניירות מצהיבים כתובים פולנית וליטאית, גרמנית ורוסית, יידיש ועברית, ואירחו במאור פנים, לשיחות של שעות ארוכות. "קחי", אמרה ויטקה קמפנר־קובנר, שותפתו לחיים של אבא קובנר, בישירות שאפיינה אותה, ונתנה בידי תיק שהוציאה מארון מתכת בחדר העבודה של אבא קובנר, ובו מסמכי קבוצת הנקם, ששמרה מאז פטירתו בסדר שבו הוא הניח אותם. וליבו של ההיסטוריון מפרפר כאשר הוא אוחז בידו נייר מצהיב המדבר אליו ממרחק השנים.
ספר זה בא אפוא לקיים הבטחה להעלות על הכתב את קורותיה של קבוצת אנשים ונשים צעירים שהקדישו את כוחם ומרצם, והתכוונו להקריב גם את חייהם לו היה צורך בכך, כדי לנקום בגרמנים לאחר השואה. בד בבד הוא בא גם לנסות לענות על השאלה המכרסמת בהם עד היום: מדוע בעצם לא הצליחו לנקום בקנה המידה שאליו שאפו? מה, או אולי מי, מנע בעדם? הם הרי התכוננו חודשים על חודשים, בתנאים קשים, ביוזמה ובתושייה ובעקשנות, שכבר הוכחו קודם לכן בשנות השואה והמלחמה, ובכל זאת לא עלה בידם להשלים את המשימה שהציבו לעצמם. יש תשובות לשאלה זו, והן התבררו והלכו, וגם התחדדו והלכו, מתוך השילוב של זיכרונותיהם והחומר שנשמר בבתיהם ושל חומר ארכיוני וראיונות עם אנשים שמחוץ למעגל ההדוק שלהם.
וסיבה נוספת, שלישית: לא רק ההבטחה והניסיון לענות על שאלות שעדיין לא נענו הניעו את הכתיבה, אלא גם הרצון לעמוד על הפער שבין אישיותם של הנוקמים, כל אחד לחוד וכולם כקבוצה, ובין המעשה הנורא שהתכוונו לעשות. במהלך הכתיבה והפגישות, הלכו וגברו בי הפליאה וההערכה לכוח הקורן מכל אחד ואחת מהם; לנחישות, לזיכרון החד, לעוצמת הרגש שאינה מתקהה גם בחלוף זמן רב כל כך מן האירועים; למחויבות למשימה שקיבלו עליהם, ואם לא התממשה — לזִכרה של המחויבות הזו ולזכר משפחותיהם וחבריהם שאינם, לחוש ההומור הבלתי נדלה ולשמחת החיים למרות כל מה שקרה; ולחברות המלכדת אותם למרות המחלוקות ביניהם שנותרו בעינן עד היום, ובעיקר — לחרדה היומיומית שהם חשו ועדיין חשים לגורל העם והארץ אם לא תהיה אזהרה ברורה שאסור לפגוע שוב ביהודים. חלק מן הנוקמים גרים זה ליד זה, מסייעים האחד לאחר בשעת הצורך, וכולם מטלפנים זה לזה לעיתים מזומנות, יודעים בדיוק מה נעשה איש אצל רעהו, מדווחים מיד לחבריהם לקבוצה עם מי נפגשו ומה נאמר בפגישה, מזהירים זה את זה מעיתונאים וממצלמות שבדרך, ומתאמים עמדות.
תודה עמוקה מקרב לב לחוה זקצר, פעם תלמידתי והיום ידידתי. יחד היטלטלנו בכבישי הארץ, חוה עם מצלמה וחצובה, ואני עם תיק עדויות שכבר גבינו; חוה נוהגת ואני מטעה אותה, מתוך המפה שעל הברכיים, לחיפה ולירושלים, למכמורת ולשוהם ולעין החורש, ובייחוד לרמת גן ולגבעתיים. חוה, שניחנה בנועם הליכות ובראש צלול, שאלה שאלות נוקבות בזמן הראיונות עם קבוצת הנוקמים, והעלתה השערות פוריות לאחריהם. יחד עשינו סדר בשלל השמות בעלי הצליל הדומה והמבלבל: פולדק, יולק, מנק, יאשק, קאז'יק, אידק, שעמדו בכל תוקף על כך שיש לקיים גם פגישות מיוחדות כדי להנציח חברים שהלכו לעולמם בינתיים, כמו ברטק, וילק ושימק. וכמובן גם "הבחורות" — לנקה וויטקה ומירקה וצסקה ז"ל, וחשקה ורוחקה, כל אחת וסיפורה, תיבדלנה הן וחבריהן לחיים ארוכים.
חוב גדול אנו חבות לחבורה מרתקת זו, על השעות הרבות שהקדישו לנו, על האמון והאירוח ועל החומר הרב ששמרו, שהתאמצו ומצאו והפקידו בידינו, על הזכות להכיר אותם מקרוב. חומר רב במיוחד נאסף בביתה של רחל גלפרין־גליקסמן, "ההיסטוריונית" של הקבוצה, ששנים אספה ספרים, עדויות, חוברות ומכתבים, מסודרים בקפדנות וביד אוהבת. תודה שלוחה לה על העמדת החומר לרשותנו, ברוח טובה ובחיוך רחב. חומר רב נוסף נמצא בארכיונים, בייחוד בארכיון מורשת בגבעת חביבה, שבו הפקידה משפחת קובנר את רוב עזבונו. תודה ליוספה פכר, שערכה את קטלוג העיזבון, ולדניאלה אוסצקי־לזר שחיפשה ביוזמתה ומצאה אוצרות, וכן לאריאלה כרמי על פענוח ההקלטה של מפגש הנוקמים הראשון והשני. יבואו על הברכה גם עובדי הארכיון בבית לוחמי הגטאות, ובייחוד מנהלו יוסי שביט, על עזרתם הלבבית; רוני עזתי מנהל ארכיון יד טבנקין; אלדד חרובי מנהל ארכיון בית הפלמ"ח; מיכאל לקס מארכיון צה"ל; בועז טל מנהל הארכיון במשואה. תודה ללוי אריה שריד ז"ל על החומר הרב והחשוב שהסכים בנדיבותו להעמיד לרשותי, ולשלמה נקדימון, הראשון שראיין כמה מן הנוקמים וראשון הכותבים עליהם, על חומר בן 70 שנה שמצא בתיקיו ומסר לי. לאורלי לוי ולדורית הרמן מארכיון ההגנה, ובייחוד לנרי אריאלי, איש עין גדי, שמצא שם עבורי חומר חשוב; לרחל חדאיו תלמידתי, על מסירת העתקי קלטות של ראיונות שערכה; ללואיז פישר מגנזך המדינה; לדבורה סתיו ממכון גנזים; לעדי פורטוגז מארכיון המרכז למורשת בן־גוריון בשדה בוקר; לירין קימור, שביים והפיק סרט שלקראתו קיים ראיונות עם אנשי הקבוצה; לאהרון הלר, נציג Assocated Press בארץ ולחוקר רנדי הרשאפט על חומר מהארכיון הלאומי של ארצות הברית שליד וושינגטון; למירב סגל, מנהלת גנזך ויצמן, לסימה בורקובסקי על תצלומיהם של חברי הקבוצה ולאיציק ניר על תמלילי העדויות של יצחק (אנטק) צוקרמן. בנו של אבידוב, אבי, מסר כמה קופסאות מלאות הפתעות, והיה שותף ללבטים ולתהיות. יונת רוטביין, בתה של רוז'קה קורצ'אק, סייעה בעצה טובה והצביעה על החומר הטמון בקלטות שבהן הונצחו מפגשי שנות השמונים ובעיקר התשעים. תודה מיוחדת לאיש עין החורש המשורר אלישע פורת ז"ל (אין לנו קשר משפחתי), שצבר הרבה מאוד "שעות קובנר", רצה מאוד שספר זה יראה אור, נתן עצות ושלח חומר, וחבל מאוד על דאבדין.
בארכיונים ישנן עדויות שמסרו 34 מחברי קבוצת הנוקמים, ובהם אחדים שהעידו כמה פעמים במרוצת השנים, והם מהווים את הרוב המכריע מקרב החברים המרכזיים והפעילים בקבוצה, שמנתה כ-50 איש ואישה. תודה להם על עדויותיהם ותודה גם לכל בני ובנות הנוקמים, הדור השני, ואפילו בני הדור השלישי, על החומר שחיפשו ומצאו בבתי הוריהם ובבתיהם שלהם, ועל העניין הרב שגילו בספר.
תודה מיוחדת לד"ר אקסל סטבסקי מניו יורק ולד"ר מיכאל (מיקי) מרגלית מתל אביב, על תמיכתם הנדיבה בקידומו של מחקר זה ובהבאתו לדפוס.
תודה לתלמידי ד"ר שלמה קרון על איסופו וניתוחו של החומר מן המקורות היהודיים, לתלמידתי המסורה טל כהן, שסייעה לי באיסוף החומר בשלבי הכתיבה הסופיים, ולטליה נעמת על עזרתה הטובה כתמיד.
תודה מקרב לב לעורכת רמה זוטא, על העברית היפה שבפיה, ועל בקיאותה בקורותיה של הארץ, ולעורכת הלשונית דפנה שוופי על עינה החדה ועל רעיונות פוריים שהעלתה.
תודה רבה לפרופ' דפנה ארדינסט־וולקן, העורכת הראשית של ההוצאה לאור של אוניברסיטת חיפה, ולצוות ההוצאה לאור: שרון חנוכה בן־שימול מנהלת ההוצאה לאור ושושי לבר מזכירת המערכת, לחברי ועדת השופטים של פרס בהט ולשני הלקטורים, לדוד גוטסמן ולצוות פרדס הוצאה לאור על שותפותה בהוצאתו של הספר לאור. תודה לכולם על המילים החמות והעידוד, ועל התובנות שלהם שסייעו מאוד לשיפורו של כתב היד.
חלק מן המפגשים עם חבורת הנוקמים כקבוצה, ועם כל אחד ואחת לחוד, צולמו והוקלטו. אך אפשר לומר, לאחר קריאת עשרות העדויות שנרשמו במהלך השיחות, ולאחר צפייה בסרטים ובקלטות, שלמרות האמצעים העומדים היום לרשות החוקר, ובייחוד הצילום וההקלטה, אין תחליף לפגישה בשניים, החוקר והעד, פנים אל פנים, גם בלי תיווכם של המצלמה ומכשיר ההקלטה. רק האמון שנבנה בין שני אנשים, והשתיקות שבין המילים, הם שהולידו את הראיונות הכנים והמפורטים ביותר, והם שהיו מקור בלתי נדלה למידע ולתובנות. לעיתים, די רחוקות לאמיתו של דבר, העדויות סתרו זו את זו, ואלה הם "גבולות המקצוע", שכן לא הייתה אפשרות להכריע, והעניין הוצג לכל מרכיביו, אך ללא מסקנה נחרצת.
הציטוטים הישירים, מפי המרואיינים, בין אנשי הקבוצה ובין אחרים, זכו כמובן למירכאות ולמראה מקום, ואולם לעיתים מובאים דבריהם ללא מירכאות, ועם מראה מקום כמקובל, אך בתמצית, כדי לצמצם ולמנוע חזרות, ובכל זאת לשמר את אווירת האמירה המקורית ואת הטון שבו נאמרה. ההתייחסות אליהם נעשתה באמצעות הכינויים שהם נושאים מאז, אך כולם, פרט לאחד, מוצגים בשמם המלא במופע הראשון בספר. אנשים שהחליפו את שמם, לרוב לשם עברי, מופיעים בספר בשמם העברי (להוציא הבקשה המיוחדת שקיבלתי לכנות את משה שרת בשמו הקודם — שרתוק), מפני שבשם זה הם מוכרים יותר לציבור, ובוודאי לדור שנולד אחרי המלחמה. גם הם מופיעים כמובן בשמם המקורי המלא במופע הראשון.
הקדמה
"אף אחד לא דיבר את כל האמת בענין זה [הנקם] ואף אחד לא יודע את הכל על הענין הזה. אני לא מקנא במי שצריך לחקור את זה עד לפרטי הפרטים. אני חושב שבענין זה מספרים עד היום הזה כל כך הרבה סיפורים, שאחדים מאתנו מתחילים כבר להאמין בהם, גם מפני שיש כל מיני אגדות שספרנו, ששמענו, וכל מיני סמלים ומושגים" — כך אמר אדם שעקב מקרוב, מטעם מוסדות היישוב, אחר פעילותה של קבוצת הנוקמים של אבא קובנר.4 ובכל זאת, ולמרות דבריו מרפי הידיים, היסטוריון הנוכח לדעת שאירוע זה או אחר התחולל, וקבוצת אנשים מסוימת הייתה מעורבת בו, ישאל את עצמו אם הוא רשאי לומר כי לא יעסוק בכך מפני שהסיפור לא יהיה מובן היום כי האווירה והערכים השתנו; מפני שהוא יזיק חלילה; מפני שהוא נוגע לנושא שהוא אולי טאבו במסורת היהודית או גדור באלף גדרות לפחות; מפני שאגדות וסמלים ייפגעו. או אולי היפוכו של דבר: משנוכח ההיסטוריון כי האירוע אכן התרחש, שמא אין לו דרך חזרה ואין הוא יכול לגנוז את החומר. חובה עליו להמשיך וללכת, לבחון את ההתרחשות, לספר ולנתח אותה, ולהביאה לפני הציבור. על המילה "אמת", שנזכרה כאן בדברים המצוטטים בפתיחה, המדרש טוען כי היא מתחילה באל"ף, האות הראשונה באלף־בית העברי, אמצעיתה היא האות מ"ם — האות האמצעית, והיא מסתיימת באות תי"ו, אחרונת האותיות; מכאן שהחיפוש אחר האמת מחייב הליכה לכל אורך הדרך, מתחילתה ועד סופה, ובירורם של הסיפורים, הסמלים והמושגים.
ספר זה עוסק בקבוצת הנוקמים שהקים המשורר והפרטיזן אבא קובנר לאחר השואה ולאחר מלחמת העולם השנייה, שנרצחו בהן כמעט שישה מיליון יהודים ונחרבה תרבות שלמה. כחמישים נשים וגברים צעירים החליטו לנקום בעם הגרמני ולהרוג בו שישה מיליון נפש. הספר יתמקד דווקא בקבוצה זו ולא בשלל מעשי נקמה אחרים בגרמנים שביצעו יהודים, ובעיקר לא־יהודים, עוד לפני שוך הקרבות ובוודאי אחר כך. לעומת מעשי נקמה אלה, הקבוצה ביקשה לנקום בגלוי, בקנה מידה עצום שמתכנניו סברו כי יהיה הולם את היקפה של השואה. היא רצתה נקמה שתהווה תגובה לאומית וגלויה של עם שנרצח מול עם שרצח, נקם שיתפרסם בכל העולם, שיפגע במיליונים, נקם בגרמנים שיהווה אזהרה כוללת לכל אומות העולם האחרות: דם יהודים שוב לא יהיה הפקר, כפי שהיה לאורך ההיסטוריה, ובוודאי בשואה. יש די"ן — ראשי תיבות אלה נבחרו על ידי קובנר כשם לקבוצה: דם ישראל נוטר — ויש דיין, וכל המנסה כוחו בהרג יהודים, מתחייב בנפשו. שאלת העונש אחרי השואה, כפי שקבוצה זו הבינה אותה, היא גם שאלה מטפיזית הנוגעת לשורשי קיומו וסדריו של העולם; העולם הגיע לסוף דרכו בפשיטת רגל מוסרית, והעונש יסגור חשבון ויעשה בו סדר, כפי שמצוין במקורותינו: ה' מצווה על משה לנקום את נקמת בני ישראל מאת המדיינים שרצחו בהם, "אחר תיאסף אל עמך" (במדבר לא, א), ובתפילות יום הכיפורים: "אבינו מלכנו, נקום לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך" — לעינינו, כלומר קבל עם ועולם.
הנקם שאנשי הקבוצה ראו בדמיונם, נקם שבער בעצמותיהם ולא נתן להם מנוח, נועד להשיב לגרמנים כגמולם, כלומר גמול זהה לגודל האסון שהם הנחיתו על העם היהודי: עין תחת עין ושן תחת שן (ככתוב בשמות כא, כד), נקם ללא אזהרה, מעצר ומשפט, נקם ישיר ומידי. הצעד הנכון והמתבקש היה בעיניהם נקם ללא משפט מפני שהחוקים שהיו נהוגים עד אז במדינות השונות ובחוק הבין־לאומי לא היו עשויים להשיב תשובה הולמת לפשעים הנוראים שבוצעו. במשפט הקיים לא היה מענה מפני שהחקיקה לא הכירה כלל פשעים כאלה ובסדר גודל כזה, ולכן נדרשו חקיקה אחרת ושיפוט אחר. היה ברור להם כי זמן רב יחלוף עד שתיקבע חקיקה כזאת, עד שיוחלט מי יקבע אותה, עד שייערכו משפטים שאין לשער את זהות שופטיהם ואת עמידתם במשימה חסרת תקדים כזו ועד שייגזרו עונשים שבוודאי יישענו על הניסיון הקודם. במו עיניהם כבר ראו חברי הקבוצה מה ערכו של חוק ולְמה הוא עלול להוביל — בייחוד כשהם מעלים בזיכרונם את החקיקה של המפלגה הנאצית. זאת ועוד, לא היה בליבם ספק ששופטים, שיֵשבו בדין אחרי המלחמה מבלי שחזו במו עיניהם במה שהתרחש במהלכה (ויש להניח שאלה לא יהיו יהודים ולא מי שחוו את השואה), לא יבינו, לא יוכלו לצייר לעצמם את תמונת המצב שתעלה מן העדויות שתובאנה לפניהם, ולכן לא יוכלו לגזור דין צדק.
"כשאני עוצם את עיני וחושב על מה שהיה", אמר קובנר, "אני שואל את עצמי, האומנם היה היה מה שהיה?"5 ניצולים רבים, ובכללם קבוצת הנוקמים, לא ראו בחיפוש הגדרה רשמית ומסודרת לשואה עניין לענות בו, אף שידעו היטב כי במהלך השנים עסקו חוקרים והוגים רבים בהגדרת מהותה של השואה ובתיאור "מה שהיה".
השואה הייתה אירוע יוצא דופן בהיסטוריה האנושית ובמהלכו נרצחו בשיטתיות — בירייה, בתאי גז ובתנאים שלא אפשרו קיום — קרוב לשישה מיליון יהודים: גברים, נשים וטף, והוחרבו אלפי קהילות יהודיות על אוצרותיהן החומריים והרוחניים, בידי גרמניה הנאצית ושותפיה. במהלך השנים שמינואר 1933, אז עלתה המפלגה הנאצית לשלטון, ועד מאי 1945, עם כניעתה של גרמניה וסיום המלחמה, רצחו הגרמנים ועושי דברם מיליונים רבים נוספים, מקרב קבוצות ועמים שונים. עם זה, שואת היהודים, "הפתרון הסופי" בפי הגרמנים, נבדלה מרציחות אחרות עקב ייחודיותה של תפיסת הנאציזם את היהדות. הקווים המייחדים את השואה הם הטוטליות (רצון לרצוח כל יהודי); האוניברסליות (באשר הוא); אידאולוגיה גזענית־אנטישמית שאין לה כל קשר למציאות; היעדר כל עימות קונקרטי בין יהודים לגרמנים לפני השואה; הרג ורצח תעשייתיים, והפיכת העם היהודי לסמל של הרוע המוחלט.6
אבל בעיני ניצולים רבים, ובהם הנוקמים, האירוע הטראומטי התרחש במשך שנים ארוכות ובמהלכן נהרסו חייהם עד היסוד; הוא היה אסון שהומט על הקיום האישי וחולל את אובדן המשפחה, הבית, הקהילה, העיירה, הרכוש; את החיים שהתקיימו עד אז החליפו טלטולים ממקום למקום, עינויים, רעב, עבודת פרך, מחלות; היה זה מאבק להישאר בחיים ולשרוד מרגע למשנהו; כורח לבחור בחירות בלתי אפשריות; ובעיקר נותרה התחושה המעיקה ביותר — ההשפלה: המעבר החד מהישות הקרויה אדם, עם כל מאפייניו של אדם העומד ברשות עצמו, ליצור נרדף, חסר כול ובעיקר חסר אונים, ללא יכולת להושיע את הקרובים לו ביותר, נזרק ומטולטל על ידי כוחות שאינו מבינם ומנגנונים שאין לו שום השפעה עליהם, באכזריות חסרת פשר. ההשפלה הייתה אישית ולאומית כאחד עקב הניסיון להוקיע את מי ששייך כביכול לקבוצה טמאה ומסוכנת, שהייתה כזו מאז ומעולם, והיה קשה מאוד לאזור כוחות כדי להגיב. קובנר חזר והדגיש בנאומיו בארץ שמה שהתחולל לפני הרצח והכשיר את הקרקע לקראתו, היה נורא ממנו: כשתדעו את היקף השואה, אמר בימיו הראשונים בארץ, "תדעו את מספרי הכיליון, אך לא תדעו את עומקו התהומי, את אשר קדם לו [...] הזוועה הייתה בחיים שלפני המוות, בהשפלת עם, בהיותנו עדים כיצד עם ואדם הופכים אבק, כיצד מתנפצת ומתפוררת כל קדושה".7
ההשפלה המתמדת וחוסר האונים הם שהניעו את תשוקת הנקם היוקדת, שנועדה לגמול למי שביזה, שדד ורצח; להוכיח שאפשר לנצחו, שניתן לגבור על חוסר האונים, שהנוקמים לא רק שווי ערך לו אלא נעלים עליו, כי הם שמענישים אותו. אי־אפשר להבין תשוקה זו שיקדה בלבבות, של יהודים ושל לא־יהודים, בלי להבין מה עוללו הגרמנים במהלך השואה והמלחמה, גם אם קשה מאוד לקרוא את תיאורי השואה כפי שאירעה ולהתעמק בניתוחה. ואכן ניכרת בעשורים האחרונים מעין מגמה לברוח מן התיאורים הקשים של הרשע והאכזריות ללא רסן, אל תיאורים ויצירות הקלים יותר לעיכול. זוועות מלחמת העולם הולכות ומיטשטשות גם הן בזיכרון הציבורי והעולמי ואף הן זוכות לשלל סרטי בידור, ספרי שירה וספרות קלים לעיכול, המתרחקים והולכים מן המציאות הנוראה.8 אי־אפשר להבין לעומקן את תחושותיהם של בני התקופה ההיא, יהודים ולא־יהודים כאחד, מבלי לזכור שנחרטו בנפשם תמונותיהם של תינוק שראשו מוטח בכותל, של אנשים הנקברים חיים, של שרפת עיירות וכפרים על יושביהם, של אחים וחברים שהפכו לשלדים מהלכים — ושל חוסר האונים למנוע כל זאת.
נקם מצד לא־יהודים
המרשל גאורגי ק' ז'וקוב (Zhukov), המצביא הסובייטי הפופולרי עטור האותות, קבע ב"פקודת יום" שפרסם בינואר 1945: "אבוי לארצם של המרצחים. אנו ננקום את נקמתם על כל מה שנעשה לנו, ונקמתנו תהיה נוראה ואיומה".9 בספרו שנת אפס: ההיסטוריה של 1945, הקדיש ההיסטוריון יאן בורומה (Buruma) פרק ארוך ומקיף למעשי הנקם הקשים שנעשו באותה שנה בארצות רבות. תחילה הוא עוסק בחיילים הסובייטים שמילאו את "פקודת היום" של ז'וקוב כלשונה, שכן האבדות וההרס שסבלה ברית המועצות היו בלתי נתפסים: שמונה מיליון ויותר חיילים סובייטים נהרגו; מתוך חמישה ורבע מיליון חיילים שנפלו בשבי הגרמנים, נרצחו שלושה מיליון ויותר בשיטות האכזריות ביותר; הגרמנים התאכזרו גם לאוכלוסייה האזרחית, שכן ראו בסלאבים קבוצה נחותה הנמצאת בתחתית סולם הגזע המדומה שיצרו: לא רק רעב, אדמה חרוכה, מצור ממושך והשפלות — 16 מיליון אזרחים נהרגו. הנקם בנוסח ז'וקוב היה ברור: חיילי הצבא האדום הונחו במפורש להתנהג בדרך האכזרית ביותר מיד עם כניסתם לשטח גרמניה, ושלטי דרכים על הגבול הכריזו ברוסית: "חייל, הנך בגרמניה: נקום בהיטלראים".10 ואכן מעשי השוד, הרצח ובייחוד האונס הברוטלי והמתמשך מצד החיילים הסובייטים עד שהגיעו כעבור שבועות אחדים הפקודות לעצור את ההשתוללות, נצרבו לשנים רבות בזיכרון האירופי, ובעיקר בזיכרון הגרמני.11
אבל לא רק הסובייטים נקמו. בורומה מתאר מחנה ריכוז לאסירים גרמנים בצ'כוסלובקיה, שמעל שערו הראשי נתלתה בקיץ 1945 הכתובת: "עין תחת עין, שן תחת שן". המפקדים הצ'כים נהגו באסירים כפי שנהגו הגרמנים בכלואים במחנות הריכוז ואף גרוע מזאת, לאחר הכרזתו של נשיא צ'כוסלובקיה אדוורד בנש (Edvard Beneš) כי "פי שלושה רע ומר יהיה גורלם של הגרמנים, אנחנו נחסל אתכם!" שלושה מיליון גרמנים גורשו על ידי הצ'כים מחבל הסודטים, וכשלושים אלף מתו במהלך תלאות הגירוש.12 בפולין הוקמו מחנות דומים, כמאתיים אלף גרמנים הוחזקו בהם, וכשלושים אלף מצאו שם את מותם. ספר שנכתב עליהם נקרא גם הוא "עין תחת עין", ומעלה את השאלה מה היה חלקם של יהודים שהמשטר הקומוניסטי מינה להיות מפקדים במחנות אלה, במעשי הנקם שהתרחשו בהם,13 ובמעשי האלימות הקשים: לפחות באחד מן המחנות האלה נרצחו אלפי גרמנים, ובהם מאות ילדים.14
חיילים וקצינים אמריקנים "שהוכו בהלם למראה ההוכחות לרשעות ולשפלות הגרמנית", כך בורומה, עמדו מנגד כאשר אסירים משוחררים בדכאו ביצעו לינץ' אכזרי בשומרי האס־אס בזה אחר זה. קצין אמריקני, שראה את גוויות האסירים מוכנות לשרפה בפתח הקרמטוריום, הוציא להורג 300 שומרים גרמנים בירייה.15 ובכל זאת, גם בממשל האמריקני בשטח הכיבוש האמריקני בגרמניה, כמו אצל הסובייטים, היו מי שחשבו שנית: האמריקנים החלו ביישומה של "תוכנית מורגנטאו", שנקטה מדיניות של נקם אנטי־גרמני כגמול על אשמתו הכוללת של העם הגרמני, ורצתה בחיסול התעשייה והצבא ובדה־נאציפיקציה של החברה, כדי למנוע מגרמניה לפתוח במלחמת עולם שלישית. אך היו אלה תוכניות קשות לביצוע, והיה חשש שהתוצאה תהיה שגרמניה תיפול עליהם כעול כלכלי.16
"קשה לשער כיצד הייתה מלחמה אכזרית במידה מבעיתה שכזו יכולה להסתיים בלי נקמה אכזרית", כתב אנטוני ביוור (Beevor) לקראת סיום ספרו המונומנטלי על מלחמת העולם השנייה; אף הוא מתאר שורה של מעשי נקם אכזריים, וכמוהו טימותי סניידר בספרו ארצות דמים: טיהור אתני התנהל במלוא התנופה, כפי שרצה סטלין מלכתחילה, וחילי הארמיות הפולניות הראשונה והשנייה אילצו גרמנים לעזוב את בתיהם והדפו אותם אל מעבר לנהר האודר, העמיסו אותם על קרונות בקר ורכושם נשדד מהם. מתוך יותר משני מיליון גרמנים, נותרו בפרוסיה המזרחית, למשל, פחות ממאתיים אלף, ושש מאות אלף נשלחו לעבודת כפייה בברית המועצות. נשים וילדיהן בידיהן הלכו ברגל, לפעמים מאות קילומטרים, בכיוון גרמניה.17 אפשר להמשיך כך ולתאר את מעשי הנקם מסמרי השיער שהתבצעו בארצות רבות, ובייחוד על אדמת גרמניה, ואת השילוחים והטיהורים האתניים: יוונים, אוקראינים, סלובקים, צרפתים, איטלקים, הונגרים שהשתחררו מן המחנות, סירבו לשוב לבתיהם לפני שינקמו.18
נקם מצד יהודים
אמנם מעשי נקם בגרמנים שלא בידי יהודים נעשו בקנה מידה גדול ונתנו ביטוי ופורקן לרגשות, אבל לאמיתו של דבר, "בעוד מעשי נקמה מבוצעים בכל רחבי אירופה [...] דווקא האנשים שסבלו יותר מכול הפגינו איפוק בלתי רגיל", כתב בורומה. קביעה גורפת זו אינה מדויקת במלואה: גם יהודים בצבא האדום ובפלוגות הפרטיזנים השתתפו במעשי נקם עם חבריהם לנשק, ובייחוד ברצח משתפי פעולה שזוהו מקרב האוקראינים, הליטאים והפולנים, יחידים וקבוצות, והם עשו כן מיד כשיצאו ממקומות המחבוא ומהיערות, במהלך התקדמות הסובייטים מערבה. ברובנה, למשל, מי שיצאו מן היערות, נשבעו על קבר ההמונים של יהודי העיר לנקום את דמם (ראו המוטו לספר); הם פעלו אפוא להבאת מאות משתפי פעולה מן האוכלוסייה האוקראינית לדין, הכינו עדויות מוצקות נגדם, ולבסוף הוצאו להורג כ-600 איש מהם.19 וגם יהודים שלא היו בשירות צבאי, הקימו קבוצות חיסול משלהם שהורכבו מאוסף של יחידים שנדדו ממקום למקום והוציאו להורג. לא הייתה כל בעיה להשיג נשק באותם ימי תוהו ובוהו שאחרי שוך הקרבות.20
לא רק במזרח אירופה אלא גם במרכזה הוקמו קבוצות נוקמים יהודיות: "הקבוצה שלנו" (Nasza Grupa), קבוצת חברי הנוער הציוני בבנדין שהצליחו להגיע בקיץ 1943 לסלובקיה ומשם להונגריה, שאפה לנקום בגרמנים, ולהכין את יהודי הונגריה לבאות. אמיל בריג, אחר כך גיבור ישראל במלחמת העצמאות, העיד: "לא היה לנו מה להפסיד [...] רצינו רק לנקום. נערים ונערות צעירים, להוטי נקמה, שאין להם בעולמם אלא הרצון הכביר הזה, להרוג גרמנים ולחסל את מי שמשתף פעולה אתם".21 כמה מהם, שהתגייסו לצבא האדום, הצליחו לבצע מעשי נקם, אך לא כיהודים, ולא באופן שייצג את העם היהודי כולו מול העם הגרמני כולו, כפי ששאפו. רוב חברי הקבוצה עלו ארצה כשהסתיימה המלחמה, אך חלקם נשאר באוסטריה כדי להמשיך לנקום. אחד מהם, מנוס דיאמנט, ביקר באושוויץ מיד עם תום המלחמה, וראה כתובת על אחד הקירות בחדרי העינויים: "יהודים, נקמו!", ומילים אלה התוו את המשך דרכו. הוא ואלכס גתמון, חברו לתנועה, עמדו בראשה של קבוצה שהוציאה להורג חשודים שהוכחה אשמתם. רוב חבריה חשו שהם שופטים בלי גלימה שחורה, שופטים מיוחדים במינם, שהוציאו לפועל יחדיו את פסק הדין מיד: קשרו את הנאשמים, סתמו את פיהם, ערכו לכל אחד משפט קצר של כמה דקות, וקראו בפני כל אחד את כתב האישום. הם פעלו רק נגד רוצחים, לאו דווקא אנשי אס־אס, שהיו פעילים בגטאות ובמחנות ריכוז — מי שבמו ידיהם רצחו — ושכנגדם היו שני עדים לפחות והזיהוי היה בטוח בעיניהם. "אף משפט צדק בעולם לא היה יוצא [מוציא] פסק דין אחר, אם הודה בעצמו אפילו בלי לחקור אותו". הם נהגו להשאיר פתק על הרוצח שהומת, כדי שהעולם יֵדע שזו נקמה של יהודים, והתמקדו בחיסול פושעי מלחמה ששוחררו על ידי שופטים של בעלות הברית — שחרור מקומם במיוחד: "היינו בטוחים שגל נקמה תופס את כל אירופה", העיד דיאמנט.22
לקראת סוף 1945 הגיע לווינה אשר בן־נתן, ממפקדי "הבריחה" דרך אוסטריה לאיטליה, ומאוחר יותר השגריר הראשון בגרמניה. אז הצטרפו לפעילותו חברים אחרים מן הקבוצה, ובהם גתמון ודיאמנט, והם הפכו לוועדת תיעוד, "מרכז לדוקומנטציה", שאיתרה רשימה ארוכה ומפורטת של פושעי מלחמה. "ההנחיות שלי היו ברורות", כתב בן־נתן, וכוונתו הייתה כי אלה היו הוראות מן היישוב. "אין אנו שופטים, ואל לנו לפגוע בפושעים בעצמנו, אלא למסור אותם לשלטונות בעלות הברית או אוסטריה כדי שיבואו על עונשם". אבל לדבריו, גם זו הייתה ענישה חמורה מאוד משום שבאותם ימים נידונו רוב הפושעים שנמסרו לידי השלטונות בכמה ארצות, למוות או לתקופות מאסר ארוכות, בעיקר בסיביר, ולכן הוא אסר על החברים להמשיך את פעולות הנקם הקודמות. חלק ממי שעלו ארצה, חזרו לאירופה ב-1949 משום שחלקו על דרך הפעולה של בן־נתן והחליטו לחדש את מעשי הנקם. הם שקדו בייחוד על תפיסתם והוצאתם להורג של פושעי מלחמה ידועים מתוך הרבים שבעלות הברית שחררו, אך למרות הכנות מדוקדקות ומאמץ רב, לא הצליחו להשיג את מטרתם. כמה מחברי קבוצה זו המשיכו בכך עד שנפתחה שגרירות של ישראל בווינה: הם קיבלו הוראה בשנת 1950 להפסיק את הפעילות, והם צייתו לה, שכן כבר היו להם דרכונים ישראליים. ואולם מאז ועד יום מותם הביעו את אכזבתם משלטונות המדינה הצעירה, שלא הקדישה את הזמן והמאמץ הראויים לנושא, והפריעה להם לעשות בעצמם את מה שלדעתם התבקש. "במקום יוסל'ה אפשר היה להביא את מנגלה", נהגו לומר, כשהם מתכוונים לפרשת הילד יוסל'ה שוחמכר שהוחבא בראשית שנות השישים על ידי סבו, והמוסד השקיע מאמצים רבים במציאתו ובהחזרתו להוריו.23
והיו ניצולים שהקדישו חודשים כדי למצוא את מי שרצח את יקיריהם ולהוציא אותו להורג, או מי שנקמו במי שנקרה בדרכם, אם התנאים אפשרו זאת. למשל, ארבעה נערים ששוחררו מלנדסברג־קאופרינג, מחנות שליד מינכן, גנבו ג'יפים, נכנסו לעיירה גרמנית ועשו בה פוגרום פרטי במשך ארבע־חמש שעות, מכים ומרביצים. אחד מהם העיד: חיילי הבריגדה ("החטיבה היהודית הלוחמת"), "שהגיעו [למקום] — עמדו הלומים, לא התחברו עם זה, שברנו כל מה שהזדמן, זגוגיות, הכינו גם ילדים וזקנים, הייתה בנו שנאה נוראית, מטען כבד של זעם". החיילים שלחו אותם החוצה ואמרו שאי־אפשר להמשיך כך ולא ירשו זאת. קשה לאמוד כמה מקרים כאלה התרחשו, מקרים שבהם ניצולים פעלו בעצמם, לבד או עם שותפים אחדים, ומחקר המוקדש לנושא הנקמה האישית טרם נעשה.24
הספר לא ידון בפירוט בכל אלה, פרט לפרק אחד שיוקדש בחלקו למעשי הנקם של הבריגדה היהודית — לא במעשי נקם של לא־יהודים ואף לא במעשיהם של קבוצות הפרטיזנים או החיילים היהודים במזרח אירופה; לא בקבוצות שהתארגנו ספונטנית, לא ביחידים שפעלו מכוח עצמם ואף לא בניצולי מחנות הריכוז ובשאלה אם הם, שעברו שבעה מדורי גיהינום, אזרו כוח ויזמו מעשי נקם או השתתפו בהם. כל אלה לא יידונו כאן, אך קיומם מעיד על היקף הרצון לנקום, ששרר אצל יהודים ולא־יהודים ברחבי אירופה, במהלך המלחמה וכמה שנים אחריה. במילים אחרות, קובנר וקבוצתו לא היו בודדים בשאיפת הנקם; נהפוך הוא: הם ביטאו הלך רוח שהיה משותף לרבים מאוד, אך היה זה הלך רוח שלרוב נשאר בגדר שאיפה, ורק לעיתים תורגם למעשים, ונשכח מלב במרוצת השנים.
***
מהו נקם?
ההגדרה המופיעה כמעט בכל מילון של השפה העברית היא נקמה, גמול על מעשה רע, פעולת תגמול, מידה כנגד מידה, עין תחת עין, רעה תחת רעה. הנוקם נוטר טינה, נפרע וגומל רעה, משלם לעושה הרעה, לשונאו ולצריו כגמולם, מביס את מי שהביס אותו, עושה נקמות, משלם לעושה רע כרשעתו, נוקם ונוטר, לוקח נקמה, תובע את עלבונו, מקנא לצדק שלא נעשה, נוקם או מנקם (כך באחד המילונים) את נקמת ישראל, חוזה בנקם או רואה אותו כעד לרעה שמצאה את שונאו. גם עונש, ובייחוד שכר ועונש, נזכרים בהקשר זה, אך בקצרה ולחוד, כסוגה אחרת, ובייחוד כאפשרות לפצות את הנפגע כספית, המוצעת בפרשה המצווה על עין תחת עין, פרשת משפטים (שמות כא, כד). הגדרת הנקם מלֻווה במילונים בשלל דוגמאות מן המקורות לדורותיהם, מכל ארון הספרים היהודי ונספחיו, מבראשית ד, טו "כי שבעתיים יקם־קין", ואילך ועד ח"נ ביאליק ב"על השחיטה": "וארור האומר: 'נקם!' [...] נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן".25 הגדרות של המונח במילונים של שפות אחרות אינן שונות מאלה המופיעות בעברית, ופרט להגדרה הבסיסית המשותפת לכולם, הודגשו לעיתים כמה היבטים, בייחוד אלה הנוגעים לרגש המלווה את הנקם; "חמת נקם" קרא לו ביאליק. נקמה נובעת מזעם, היא אינה חסה על איש והיא מספקת את יצר הנקם, כך לפי מילון לשפה האנגלית, ומילון אחר מציין: נקמה נעשית בכוח רב ובתקיפות, במידה קיצונית. גם מילון ללשון הספרדית קובע: בכוח, באלימות, ללא מידתיות. היא הופכת לחטא (vice) כאשר היא סוטה מן הנורמות של הצדק, מפני שהכעס מושפע מקנאה, גאווה, שנאה, אמביציה ואכזריות, לפי מילון קתולי בצרפתית. ובמילון לשפה הגרמנית נאמר כי בין שמעשה הנקם צודק ובין לאו, נקם, בניגוד לעונש, הוא תמיד תוצאה של החלטה ושיפוט אישי.26
ישעיהו ליבוביץ, שניתח בפרוטרוט את מושג הנקמה במקרא — הוא מופיע בו בצורות שונות כשמונים פעמים — והקיש ממנו על הנושא בכללו, מתעכב על הניבים המכילים את המילה דם, ועניינם מעשה נקמה הבא בתגובה על מעשה רצח. מעשה כזה, הוא כותב, אין בו רק סילוק של חשבון בין הנוקם ובין הרוצח, אלא גם קיום החוק, שהוא עיקרון אובייקטיבי: "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" (בראשית ט, ה־ו). גם גאולת הדם, שאינה מכונה נקמת דם, ואינה מערבת נקמה ורגשות הכרוכים בה, היא זכות וחובה, להשיב את דם הנרצח בראש הרוצח. ואולם התיבה נקם מלמדת לא רק על מעשה התגמול, אלא על סיפוק סובייקטיבי של יצר הנקמה, המעורר התפרצות של רגשות הרסניים ושל אכזריות; וסמיכותה של הנקמה במקורות לתיבות חימה, חרון אף, כעס נורא, קנאה עזה, משמשת ביטוי לאכזריות יתר, רשע ושנאת חינם. תוצאותיה של הנקמה המקראית, ואפילו של האיום לבצעה, עלולות להיות פגיעה ביחיד, בקבוצה או בעם שלם, תוך גרימת הרס וחורבן נושא מוות, ואף הכחדה של עמים וממלכות, לעיתים ללא הבחנה בין חפים מפשע לחוטאים. ניתן לראות בה גמול, החורג לעיתים מגדר הסביר, על אירוע חד־פעמי או מתמשך שגרם לנוקם סבל, השפלה או פגיעה של ממש בו ובקרובים לו. לפיכך חל איסור מפורש על נקמה בין אדם לחברו, לא כל שכן בין יהודים: "לא תקום ולא תטור לבני עמך" (ויקרא יט, יח). לעומת זאת נקמת העם באויביו, ובפרט בעת מלחמה, מצווה היא, וכמוה כנקמת ה', אל קנא הנוקם את דם עבדיו; השם ייקום דמו, הי"ד, הוא הביטוי השגור לכך. היא תמיד נזכרת לשבח, ואילו נקמת אדם בחברו "לעולם דבק בה טעם לגנאי". כיצד זה מידה המפוקפקת אצל בני אדם, ואפילו אסורה עליהם, משמשת ביטוי לשבחו של הבורא? תמה ליבוביץ, ועונה: נקמת ה' באויבי העם הנזכרת בכתובים היא ברובה נקמה לעתיד לבוא, טרם התרחשה, והיא חלק מחזון הישועה של אחרית הימים, אתחלתא דגאולה, שאותו יוביל האל במלוא הדרו ומוראו. עַם ה' מתפלל אליו ומצפה ממנו שיריב את ריבו וינקום את נקמתו, ימחק את עלבונו שכמוהו כעלבון לאלוהיו.27
הדיון בהתייחסויות הרבות שבמקורות היהודיים לנקם הוא נושא עצום היקף, "כמים לים מכסים", היכול לפרנס מחקרים רבים, והוא קשור לכל ההיבטים של היחס בין האדם לחברו, ובין האדם והעם לאלוהיו. לא זה המקום לפרטו, אך דבריו של ליבוביץ מהווים רקע נאות לדיון כזה הן משום שהם מרחיבים ומבארים את הגדרת הנקם המילונאית הן משום שאבא קובנר, מנהיגה של קבוצת הנוקמים, היה ספוג מקורות יהודיים, שאותם המשיך ללמוד כל ימיו, והם משתקפים בדבריו וביצירתו. קובנר וחבריו, אנשים שהיו במהותם ציונים חילונים, היו חדורים תחושה של שליחות שיש בה אחריות כלפי העם היהודי וההיסטוריה שלו, והיסטוריה זו הייתה נקודת המוצא לפעולתם ולהבנת זהותם העצמית, כאנשים צעירים שצמחו במערכות החינוך היהודיות לפני המלחמה. דבריו של ליבוביץ גם מעלים את השאלות שקבוצת הנקם התחבטה בהן וניסתה לתת להן מענה, כמו החובה לנקום כדי להשיב סדר על כנו, מהו גמול סביר, מה אם ייפגעו חפים מחטא, ומה מצווים עליהם אירועי השואה — שאלות שהן בלב דיוננו.
ספרות וספרות מחקר
האם ההגדרה ופרשנותה יכולות לסייע בבחינת ספרות המחקר על נושא הנקם, בבדיקת ההתייחסויות השונות אליו, ובמתן תשובה לשאלות המרכזיות העולות מהן? הראשונה שבהן עולה מתוך בדיקת המצאי הקיים בנושא, והיא מעלה מיד את התמיהה, מדוע מוקדש לו בספרות המחקר מקום מצומצם בלבד. השנייה מתייחסת למוסר, למשפט ועונש: האם הנקם כפי שהוגדר, מנוגד למשפט ועונש, ושמא מוצדק לנוקטו גם כשהוא מנוגד להם? השלישית שואלת אם הגדרה רחבה יותר של נקם מאפשרת את החלת המושג על מגוון של אופני פעולה ודרכי חיים, הנחשבים לסוג של נקם בעיני הבוחרים בהם, או בעיני חוקרים.
"תמוה הוא שספרות המחקר עוסקת רק מעט בנקמה; שהרי דווקא הסבל הבלתי יתואר היה מצדיק זעקה קולקטיבית מרה לנקמה", כותב ההיסטוריון צבי בכרך, וכוונתו לסבל בתקופת השואה, וההוגה ברל לנג מצטרף לתמיהתו: "ההיבט הבולט ביותר של נקם לאחר השואה הוא היעדרו, גם כנושא לדיון וגם בזמן התרחשותו [...] ועוד פחות מזה דובר על עצם היעדרותו [...] תפקידו של הנקם צריך היה, ועדיין צריך, להיות נראה לעין".28 אמת, איך ייתכן שמעט מאוד מחקרים, וגם מעט יצירות ספרותיות, נכתבו על רגש כה בסיסי בעם היהודי, עַם קטן שנעשו לו עוולות למכביר, ובנוגע לרגש המתבטא כאמור בהרחבה במקורותיו? הגדרת המונח מסייעת להבין שאולי נכתב מעט על רגש הנקם מפני שהוא אינו מקור לגאווה ויש מעצורים ועקרונות האומרים שמוטב תמיד לנקוט דרך של שיפוט וענישה מסודרים, הנתמכים בחוק. אולי הכתיבה המעטה נובעת מנוהגו של העם היהודי ללכת לפי הכלל שיש דין ויש דיין ודינא דמלכותא דינא, והוא אינו יכול להיות חלק מן ההפקר שבעולם. ואולי העיסוק המצומצם של חוקרים ברגש הנקם סיבתו היסטורית: עם קטן שסבל רבות במהלך תולדותיו, רוקם חלומות על נקם, אך לא מבצע אותו; וזאת לא רק עקב חולשתו אלא משום שתרבותו אינה מתירה זאת. הנקם אינו חלק מן ה-DNA היהודי, מן המנטליות היהודית. האתוס היהודי הקולקטיבי לא יודע נקמה מהי, אמר הסופר אהרן אפלפלד, בעצמו ניצול מטרנסניסטריה, שהייתה ארץ גזרה. "המושג נקמה, או נקמת דם, איננו מצוי בלקסיקון היהודי המעשי, אין ואסור שתהיה נקמת דם בידי אדם", כתב הרב משה צבי נריה, מנהיגה של תנועת בני עקיבא. אמירתו החד־משמעית משאירה מחוץ לדיון את מי שלדעתם הם הם המפרשים של נקמת האל ומי שמונו להוציאה לפועל, ואת מעשי הנקם האכזריים שבוצעו לאורך ההיסטוריה על ידי מנהיגים שהצעידו את קהל מאמיניהם בשם האל.29
תשובה אפשרית לשאלה זו, מדוע מצומצם העיסוק בנקם בקרב חוקרים וסופרים, נותנים ההבדלים בין גרסאות ספרו של אלי ויזל, לילה — רב מכר בקנה מידה עולמי, אחד הספרים הידועים והמצוטטים ביותר שנכתבו על השואה, ובו תיאור קורותיו של המחבר באושוויץ. גרסה ראשונה של הספר נכתבה ופורסמה ביידיש, בבואנוס איירס, באמצע שנות החמישים. כותרתו היא ... און די וועלט האט געשוויגן — והעולם שתק, והוא כולל האשמה חמורה כלפי אלוהים וכלפי אדם ועולם, שהניחו למקום כמו אושוויץ להתקיים. לקראת סופו של הספר מתואר יום השחרור, שבו כולם חיפשו תחילה משהו להשביע את הרעב המכרסם, ואיש לא חשב על נקם, גם לא כאשר שבעו. אמנם למחרת רצו בחורים יהודים לוויימאר, לגנוב תפוחי אדמה ובגדים ולאנוס בחורות גרמניות, אך התיאור מסתיים במילים: "המצווה ההיסטורית לנקום, לא קוימה".30 לקראת סוף העשור פורסמה בפריז גרסה מקוצרת ומעובדת של הספר, כתובה צרפתית כמובן, ונוספה לה הקדמה נלהבת של אחד מגדולי הסופרים הצרפתים אז, פרנסואה מוריאק (Mauriac). ההאשמה כלפי אלוהים, אלוהי העם היהודי בלבד, נותרה בגרסה הצרפתית על כנה, והיתר הוסרו, וכמוהן גם ההתייחסות למצווה ההיסטורית לנקום, והכותרת שונתה. וכך יצא הלילה לדרכו אל קהל הקוראים בעולם, מבלי שיאשים את העולם הלא־יהודי ואת אלוהיו בטרגדיה, ומבלי שיטפח רגשות נקם כלפי המבצעים. כך היה יכול ויזל להעביר לקוראיו את סיפורו של נער יהודי באושוויץ באופן שהם יוכלו לקבלו ולא יחושו נאשמים, ואכן זהו כאמור אחד הספרים הנקראים והמתורגמים ביותר על השואה. חיים גורי הוא שתרגם אותו לעברית.31
ואולם עוד לפני מותו של ויזל נמצאה בארכיונו העשיר עוד גרסה, שלישית, כתובה עברית, בוטה ומאשימה וגלוית לב משתי קודמותיה, גרסה שלא פורסמה מעולם, וגורי לא ידע על קיומה. יש בה כעס נורא על אלוהים ועל יהודים שעדיין התפתו להאמין בו ובסיכוייהם להינצל, ועל מי שהיה יכול להזהיר אותם ולא עשה זאת, על ההנהגה היהודית בעולם החופשי ובארץ, על העולם ששתק, על השכנים ההונגרים שעמדו ברחוב ושמחו לאידם של המגורשים, על "פרצופו האמיתי של האדם ההונגרי. פרצוף ברוטלי של חיה", על כך שלא חזר הביתה כדי לנקום בהם אז, כשעוד היה אפשר לנקום, על השנאה העזה שלמד במחנות לשנוא את הגרמנים, על זוגות צעירים הנצמדים בחשכת הקרון המוביל למוות. כל אלה אינם מופיעים בגרסה הצרפתית, ובאלה שתורגמו ממנה, ואם נזכר דבר מה — הרי הוא נכתב בשפה רפה.32 ויזל סירב לבאר למי נועדה גרסה זו בעברית, שנכתבה כנראה בסוף שנות החמישים, ומדוע גנז אותה בארכיונו. ובתשובה לשאלה בעניין הנקם שנמחק מן הגרסה הצרפתית ומן הבאות אחריה ענה, כי הוא הגיע למסקנה שנקם אינו הדרך הראויה ביהדות. הוא חזר והדגיש כי אמנם יהודים לא מימשו את השאיפה העזה לנקום, שכולם היו שותפים לה, אך זה אינו באמת כישלון, אלא ניצחון מוסרי. יהודים רבים דיברו בינם ובין עצמם לא מעט על נקם, אמר, בוודאי בשנים הראשונות אחרי תום המלחמה, אבל לא דיברו על כך כלפי חוץ, עם לא־יהודים, שביניהם או בעולמם היה צריך להמשיך לחיות. ואפשר להוסיף על כך שבנושא זה ניכרה גם השפעת גורם הזמן: במרוצת הימים דעך והלך גם הדיבור הפנימי על הנקם וניכר שינוי הדרגתי בתפיסה עד כמה הוא מעשי ובראיית המוסריות היהודית שלו. "לו השנאה הייתה פתרון, הרי כאשר השורדים השתחררו מן המחנות, היו צריכים לשרוף את העולם כולו", כתב ויזל.33
צבי בכרך, שהיה ניצול כוויזל וכאפלפלד, הבחין בין מעשה הנקמה עצמו ובין הדרישה לנקום: אמנם במסורת היהודית, ובתרבות האנושית בכלל, מעשה הנקמה נחשב לפסול ולשלילי, אבל אין לדון לכף חובה את הדרישה הנזעמת לנקמה שנשמעה מפי הקורבנות לפני מותם. ראשית, בשל האכזריות הנוראה של הזוועות מידי הנאצים, שאי־אפשר לכלול אותן בנורמות התנהגות רגילות, אין גם לשפוט את הקריאה לנקם בקנה המידה של הנורמות השוררות כיום; שנית, ככל שהפגיעה בקורבן גדולה וכבדה יותר, כך גדל גם הכאב, וכשהכאב הוא מעבר להשגת אנוש, מי יעז לשפוט את דורשי הנקמה, שואל בכרך.34 ואולם כבר ביוני 1943 התפרסם בדבר מאמר שכותרתו "נקמה לא תהיה" ובו מעין אזהרה גם נגד שאיפת הנקם, ש"המוסר העליון האירופי היהודי [מגדיר אותו] כאינסטינקט שפל שמן החובה לעקור אותו מן הלב". זו הגדרה מחמירה יותר: לא רק מעשה הנקם אלא גם הרגש השואף אליו הוא שפל, ויש לעקרו. ואולם הכותב, פ' [פאלק] היילפרין, עיתונאי בכיר בדבר וסופר פורה, ממשיך ומבחין בין קריאה לנקמה על מקרה חולף שיש להתגבר עליה, ובין נקמה על העוול "שאינו פוסק יום־יום, רגע־רגע, עד לנצח" מפני שהשלכותיו אינן נמחקות, ושאכזריותו גדולה מכל תורת מוסר עליון של בני אדם. הוא מצביע על הלבטים בין ראיית השאיפה לנקם כרגש שפל ובין הצדקת שאיפה זו בגלל העוול הנורא, הנצחי.35
החוקר מרק רוזמן מצביע על הניגוד בין הפחד המצמית שאחז בגרמנים אחרי המלחמה, שנקמה יהודית נוראה תגיע ותענוש אותם על פשעיהם, ובין היעדרם של מעשי נקם בהיקף רחב מיד לאחר המלחמה, והיעדרה של התייחסות לנושא אחר כך. חוקרים ישראלים, כמו ישראל גוטמן, מעמודי התווך של חקר השואה, התריעו לטענתו במשך שנים על כך שחוקרים אחרים המעיטו מאוד בתיאור עוצמתה של הקריאה לנקם שהשמיעו יהודים בזמן השואה ממש. וכאן יש להבחין בין היומנים והמכתבים שנכתבו בזמן ההתרחשויות, בייחוד המכתבים האחרונים שהם מעין צוואה, ובהם מובעת השאיפה לנקם באופן ברור ונחרץ, ובין עדויות ניצולים וספרי הזיכרונות שנכתבו מאוחר יותר. אז הנקם מופיע לעיתים רחוקות יותר, בעיקר כרגש וכשאיפה שנזכרו בהם אחר כך, כשהגיעה שעת הכתיבה והעדות, אבל לא כמובילים לפעולה ממשית. בזיכרונות ובעדויות של ניצולים, החשבון הוא בעיקר יהודי פנימי, ואילו הגרמנים מתוארים לרוב כמי שהניעו את המאורעות אך נשארו מחוץ לתמונה, רחוקים ובלתי מזוהים, מעין Deus Ex Machina, "רק חלק מנוף הסבל והחורבן". ובשנים שאחרי המלחמה הנאציזם הרי יורד מן הבמה, ובעלות הברית שולטות במקומו. האם היו יותר מחשבות על נקם והן הוסתרו בעולם שאחרי המלחמה או שבאמת היה מעט נקם כי הניצולים היו חלשים מכדי לבצע אותו, או שהם לא מיד הבינו את היקף הפשע על כל מוראותיו? או אולי חששו יהודים לתאר את הזוועות בלי כחל וסרק שמא לא יאמינו, ובייחוד לא־יהודים לא יאמינו, שכך היו הדברים? והרי אם התיאור אינו נורא, איך יוביל לקריאה לנקם? ואולי המעמד המוסרי הראוי לשבח שהיעדר נקם מקנה למי שהיו טרף למעשים נוראים ובכל זאת גילו שליטה עצמית ואיפוק, היה גם הוא גורם שמנע התבטאויות גלויות? שואל רוזמן ועונה שאם כך, אופי הפשע, פשע השואה, עורר רגשי נקם ואז עיכב אותם, והגביל את השאיפה לנקום ואת ההיתכנות של הוצאתו לפועל.36
דבריהם של אפלפלד ונריה על המנטליות היהודית הנוגדת נקם; עיבוד ספרו של ויזל, שהותיר את הנקם וההאשמה מחוצה לו; ההבחנה שעשו בכרך והיילפרין בין השאיפה לנקום ובין עצם המעשה, שהרי בין אמר לעשה ת"ק על ת"ק פרסה, והתובנה שאליה הגיע רוזמן, שלפיה אופייה של השואה ואירועיה מנעו נקם ודיון בו — מנסים להבהיר, כל אחד בדרכו, מדוע התבצע נקם בגרמנים במידה כה מצומצמת, בוודאי יחסית להיקף השואה, מדוע לא נעשה ניסיון מעמיק דיו לשאול מדוע לא התבצע, ומדוע הוטל מעין טאבו דווקא על פעולה ודיון בפעולה שהיא לכאורה התגובה המתבקשת ביותר מצד מי שנפגעו באופן הקיצוני ביותר. כל אלה הן שאלות שעוד יידונו בהמשך.
ולשאלה השנייה באשר לדיון בשאלת הניגוד שבין נקם למשפט ועונש: מעטים הם ספרי המחקר הדנים בשאלה זו מנקודת ראות אוניברסלית, והכותבים על הנקם חשים שהם חייבים כביכול להתנצל על עצם עיסוקם בו. כך למשל, החוקרת סוזן ג'ייקובי, שבחרה ככל הנראה לקחת את כותרת ספרה צדק פרוע (Wild Justice) ממסתו של איש האשכולות האנגלי סר פרנסיס בייקון, על הנקם, שנכתבה בסוף המאה השש עשרה. ספרה של ג'ייקובי כולל התייחסויות לעיסוק בנקם בכל שטחי החיים, אך כבר בפרק הראשון, שכותרתו "טאבו", היא מצביעה על העכבות שפיתחה התרבות האנושית בכללותה, לאו דווקא היהודית, כלפי רגש הנקם: "נוח לנו לחיות עם מושגי הסליחה והשִכחה, אף שהם אינם ריאליסטיים, יותר מאשר עם המציאות הפרטית והציבורית של נקם, המעלה הדים מטלטלים של הפרימיטיבי, ותזכורת שאי־אפשר להימלט ממנה לשבריריותו של הסדר האנושי. צדק הוא מונח לגיטימי בקוד ההתנהגות התרבותי. נקם — לא. [...] צדק ונקם אינם דרים בכפיפה אחת". היא ממשיכה וטוענת כי אנשים חפצי נקם מפריעים את שלום הציבור וכי לעצם המילה "נקם" יש קונוטציות שליליות. ובכל זאת ג'ייקובי מעלה שאלה מרכזית: האם באמת צדק ונקם הם שתי ישויות נפרדות? בתשובתה היא גורסת כי קביעתו של שיווי משקל בין הריסון, המאפשר לאנשים לחיות בצוותא, ובין הדחף הבלתי נשלט לגמול על עוול שנעשה, היא אחד מתפקידיה החיוניים של הציוויליזציה. הקורבן רוצה לראות כי תוקפו נענש, וזאת לא רק לשם הרתעה אלא כאמצעי לתיקון תחושת הסדר הציבורי והזהות האישית. חברה שאינה מסוגלת לשכנע את חבריה שהיא עשויה להשיג כפרה על פגיעה שנעשתה, מסתכנת בכך שחברים אלה ינקטו בעצמם דרכים פרועות יותר של השגת מה שנראה להם כצדק. אין לאיש זכות לכפר בדם, אך כל אחד ואחת זכאים לצפות לכך שהעונש שיוטל על האשם יהלום את חומרת הפגיעה בהם. ג'ייקובי טוענת כי אם תנאים אלה אינם מתקיימים, ואין תיקון ואין עונש הולם, הטאבו שהוטל על הנקם עלול לפתוח פתח לנסיגה בסדר החברתי, ולכן יש לשאוף לנקם שהפך לחוקי, legalized revenge, נקם שאינו פרוע וחסר מעצורים, אלא מלווה במעשים שהם בשליטה, ויכול להיות חלק בלתי נפרד מצדק.37
בכך הלכה ג'ייקובי שוב בעקבות בייקון, ששלל נקם בשורה של נימוקים, ופקפק באפשרות להגן על מעשה נקם באופן חוקי או מוסרי. בהתייחסו להמלט של שקספיר, הציע במקום הנקם את הושטת הלחי השנייה, בנוסח ישו, ואת השארת הנקם בידי האל. הוא הבחין בבירור בין חוק לנקם, שהוא "סוג של צדק פרוע", ובכל זאת הוסיף ש"סוג הנקם הנסבל ביותר הוא זה הננקט בשל עוולות שאין להן תשובה בחוק".38 הבחנה אחרת נקטה חנה ארנדט, בספרה על המצב האנושי, והיא ההבחנה בין נקם לסליחה, המנוגדים זה לזה: נקם הוא פעולה הממשיכה את זו שגרמה את העוול המקורי, אבל הוא אינו שם קץ לתוצאות שלה, אלא מתחיל תגובת שרשרת שחוזרת שוב ושוב ולעולם אינה מגיעה אל סיומה. לעומת זאת הסליחה משחררת את הסולח ואת מי שנסלח לו מתוצאות המעשה הפוגע, והחופש הזה שהסליחה מביאה הוא חופש מנקם, כפי שמראה תורתו של ישו, שגם היא מצטטת אותה בהרחבה. אבל גם ארנדט, כמו בייקון בשעתו, מדגישה שאנשים אינם מסוגלים לסלוח על מה שאינם יכולים להעניש, ואינם יכולים להעניש על מה שהתברר כבלתי נסלח,39 כלומר הנפגע יירגע רק כאשר תושג מידה כנגד מידה.
לנג, שתהה מדוע נעדר הנקם מן השיח על השואה, ממשיך אף הוא קו זה של העמדת הנקם כניגוד למשפט ולסליחה: בהשוואה לשני עקרונות אלה, נקם טורד מנוחה, סוטה מן הדרך, והנוקם פועל במו ידיו מחוץ לנורמה החברתית. ועם זאת, כמו בייקון וג'ייקובי, הוא סבור שהנקם מוצדק ואפילו חובה שיתקיים, כאשר אין שום סיכוי להשיג צדק, ובתנאי שמבצעיו ישימו לעצמם גבולות ונקמתם תהלום את הפשע. וכאן מוצא לנג יתרון מפתיע לנקם על פני הסליחה: היא מוחקת את העבר ומביאה עימות לידי סיום, ואילו הנקם משמר אותו, מפני שתוצאותיו ממשיכות להתקיים, בייחוד אם נוצרת שרשרת תגובות, ומפני שהוא חוזר ומזכיר את הכאב שגרמו אירועי העבר. וכך יש בו אלמנט של שימור הזיכרון, ואפילו של בניין זהות — ברית לא שכיחה, הוא מודה. בעולם של צדק מושלם, שבו כל המעוולים נענשו, וכולם יודעים שייענשו, אין מקום לנקם. יש הצדקה לנקם רק כאשר אין לו חלופה — ואם יש, דין ומשפט הם הכרח. ועם זאת, אין צורך להצדיק נקם או להמליץ עליו כדי להכיר בכך שיש לו תפקיד היסטורי.40
כמה עשרות שנים אחרי שספרה של ג'ייקובי ראה אור, התפרסם שוב ספר מקיף, וכותרתו גמול — בזכות הנקם (Payback-The Case for Revenge). מחברו, תיין רוזנבאום, הגיע למסקנה של קודמתו אך הבהיר וחידד יותר מדוע נחוץ הנקם, מתי, ואיזה תפקיד הוא ממלא בחברה: "למעשה, צדק ונקם אינם מנוגדים קוטבית [...] הם תמונת ראי זה של משנהו. אין צדק כל עוד הקורבנות אינם מרגישים שנקמו; ונקם שאינו הולם את המעשה, אינו צודק. צדק אינו נעדר רגשות ונקם אינו חסר היגיון כפי שמלמדים אותנו לחשוב". "הבריחה מפני הנקם", זו כותרת הפרק הראשון לספרו, והעמדת הפנים שעמידה על הכבוד אינה מכובדת, והאופן שבו הנפגעים, אפילו ניצולים, מרגישים הכרח לומר ברבים שהם מחפשים צדק ולא נקם, הם כולם לדעתו צביעות שהחברה בימינו כופה: צדק ונקם מעוררים אותם רגשות ונובעים מאותו ציווי מוסרי. אכן נקם צודק שנעשה באופן צודק נותן תחושה שהוא צודק מוסרית, מפני שנקם הוא אחת הדרכים שבהן בני אדם מפגינים את מחויבותם לסדר מוסרי ולניהול צודק — והדגש החוזר של המילה "צודק" אינו מקרי. הנקם מלווה את החברה האנושית לאורך כל ההיסטוריה שלה, ודורות קודמים היטיבו להבין זאת — הוא חלק מן ה-DNA האנושי. ועם כל זאת, גם רוזנבאום מחפש את "הנוקם הצודק" (righteous avenger), שיכול לפעול באיפוק ולשים לעצמו גבולות, שיודע מתי לעצור, לנקום במידה ולא יותר, ורק כאשר מערכת המשפט נכשלה והגמול לא הושב בשום דרך אחרת — או אז אפשר לומר שהנקם מוצדק.41
הלבטים בין הדחף לפעול ובין התחושה שאין זו הדרך הנכונה והצודקת ניכרים בכתביהם של כמה הוגים וסופרים מקרב מי שעברו על בשרם את אירועי השואה או היו עדים לתוצאותיה והנושא לא הרפה מהם. פרימו לוי, בספרו ההפוגה, מתאר את מסעו הארוך, שנמשך שמונה חודשים, משחרור אושוויץ ב-27 בינואר 1945 ועד שובו לביתו בטורינו באמצע אוקטובר עם חבריו למסע. בסיום הספר הוא מספר כי לקראת סוף המסע הם עצרו במינכן ההרוסה והוא ראה כל גרמני כאילו הוא חייב לו משהו ומסרב לשלם. הוא חיפש ביניהם את "מי שלא יכול היה שלא לדעת, לא לזכור, לא לענות; את מי שציווה וציית, הרג, השפיל, השחית". אך הגרמנים לא נענו לאתגר, "חירשים, עיוורים ואילמים, מכונסים [...] באי ידיעה מרצון [...] עודם מסוגלים לשנוא ולבוז [...] שבויים [...] ביהירות ובאשמה".42 ובספרו הטבלה המחזורית כתב: "כל גרמני [חייב] להשיב על אשמת אושוויץ".43 ובכל זאת הוא כותב בספרו השוקעים והניצולים אל המו"ל הגרמני שלו: "מימי לא טיפחתי שנאה לעם הגרמני ולו טיפחתי שנאה כזאת, מן הסתם הייתי מחלים ממנה כעת, לאחר שהכרתי אותך. אינני תופס, אינני יכול לשאת שאדם יישפט לא לפי מה שהוא, אלא לפי הקבוצה שנפל בחלקו להשתייך אליה".44 האם אין הדברים סותרים זה את זה? מצד אחד, ראיית הגרמנים ככלל, שכל אחד בו אטום ביהירותו ובאדישותו ועליו להשיב על אשמת אושוויץ; אך מן הצד השני עומדת הדרישה שכל פרט הנמנה עם הכלל הגרמני יישפט לפי מעשיו שלו, כי אין אשמה קולקטיבית.
מיכאל אלקינס, עיתונאי יהודי־אמריקני שעלה ארצה, התיידד עם קובנר וכתב מפיו בנימה מיסטית, סבר שחברי קבוצת הנוקמים ראו את עצמם כשליחי העם היהודי מפני שמי שהרג את אהוביהם, הרג לא רק אותם אלא גם רבים אחרים. מכאן שנקמתם האישית הייתה זהה לצדק שכל העם היהודי ביקש, ולכן לא הגבילו את נקמתם למי שפגע בהם אישית: העם הגרמני עצמו "הגלה את מושג האשמה האישית", שהרי מאות אלפי גרמנים השתתפו במישרין ברצח יהודי אירופה, ולכן מידת אשמתם כבדה כל כך עד שהגמול עליה חייב להלום את מידות הרוע שנעשה. ולא זו בלבד אלא שכיוון שהגרמנים לא הותירו ולו משפחה יהודית אחת שלא נפגעה, הרי אין להשאיר משפחה גרמנית אחת שלמה. אלא שאלקינס מעלה גם את המסקנה מגישה זו: הרי כך יהיה אפשר להרוג ולהרוג ללא סוף, כפי שכתבה ארנדט, ועדיין יהיה זה בבחינת זריקת אבן לתוך ים אין־סופי, של אשמה מזה ושל העלמת עין קשוחה מזה, אותה העלמת עין שפרימו לוי עמד עליה, ועל כך אין תשובה חותכת.45
חיים בן־אשר, ממנהיגיה הרוחניים של הבריגדה ומעורכי עיתוניה, כתב לאשתו בעת שהבריגדה חצתה את הגבול לגרמניה, על הלבטים שחיילי הבריגדה התלבטו בהם שוב ושוב:
אותנו שום נקמה לא תספק. מיתוס הצו של הנקמה בעמלק, כי מלחמה לה' בעמלק מדור דור, לא בידינו לקיימו. [...] נקמה כזו, נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן, ניבא ביאליק ולא ידע. האחריות המיתולוגית, האחריות הקבוצתית של עמלק על זרע־זרעו, אשר אבותיהם אכלו בוסר ושיניהם תקהינה — השגת האחריות הזאת הלכה למעשה אינה נותנת לי מנוח [...] הלרצוח תינוקות בעד חטאת עם־היטלר כולו, אשר דן בגאזים ובאש את תינוקותינו? [...] לא קל להיות הומניסט. [...] האין כאן רפיון יצר הנקמה של מיליון ילדים — זרע אברהם אבינו? מה היו עושים האנגלים והאמריקאים אילו מיליון תינוקות שלהם היה כה נדון? ילד בעד ילד — הצו הוא או צורך ברברי? [...] זוהי בשבילי כלפי עצמי שאלת מצפון אישי הן בעשיה והן באי־עשיה. [...] ובאמת איני יודע היכן האמת. ומכיוון שאת האמת, את צו המעשה הגואל בדרך של שפיכת דמים, וביחוד דם תינוקות קשה מאד למצוא לאיש שחונך על קדושת החיים ועל אחריות היחיד למעשיו ועל התנגדות למשפט מוות ועל גאולת דם אלוהית של ביאליק דרך האהבה הפורה, אין לי אחיזה וקנה מידה ודאי בלבי להכרעה מצפונית.46
שמעון ויזנטל היה מאלה שהכריעו באופן נחרץ בלבטים סביב שאלת הנקם. הוא קרא לספרו משפט ולא נקם: סיפורו של צייד הנאצים. ויזנטל, ניצול שעבר שבעת מדורי גיהינום במחנות רבים והקדיש את חייו לחשיפתם של פושעי מלחמה ולהעמדתם לדין, חי אחרי המלחמה רוב ימיו באוסטריה, ושם ראו בו דווקא נוקם חסר רחמים. אולם הוא הבהיר שלא פעל מתוך רגש של נקם ולא חיפש נקם, אלא היה רדוף על ידי תפיסה של צדק, ולפיה אין מחילה לחטא, אך ניתן לכפר עליו במחילה התובעת פיצוי הולם. הוא אינו סולח בנקל, אך הוא מתנגד לענישה קולקטיבית, שכן שני נאצים הצילו את חייו.47 מיד אחרי המלחמה הרבו להגיע אליו קבוצות של יהודים צעירים או של פרטיזנים לשעבר, ובהם חברי קבוצתם של גתמון ודיאמנט שנזכרו לעיל, והם ניסו לשכנעו לתת להם שמות וכתובות לפעולות נקם, ושהם כבר יעשו את היתר. ויזנטל סירב. הוא לא הסכים לנקוט "עין תחת עין, שן תחת שן" כי רק בתי המשפט מוסמכים להעניש ויש לקבל את פסק דינם, גם אם אין מסכימים אתו. לדעתו, מפירוש המושג "נקם" השתמע שאפשר לפעול כמו הנאצים, שנטלו לעצמם את הזכות להרוג. לפיכך המשיך ויזנטל לסרב לחברי הקבוצות שהגיעו אליו, גם כאשר טענו באוזניו שהם מתכוונים להרוג רק כמה מאות אשמים, ואילו הנאצים הרגו מיליוני חפים מפשע.48
שאלה שלישית, הנדונה בכתביהם של הוגים וחוקרים שהתייחסו לנושא הנקם בגרמנים ובעוזריהם, היא אם כאשר הסתבר שאי־אפשר לנקום, ובוודאי לא בקנה מידה שיהלום את הפשע, מצאו הניצולים שלל צורות של פעולה והתייחסות אחרות במקומו: a model of displacement, מודל של העברה לאפיקים אחרים, כפי שנקראת התופעה במחקר.49 התיאולוג היהודי אמיל פאקנהיים הוסיף מצווה על תרי"ג המצוות, שתהיה התרי"ד במספר, והיא שיהודים מצווים לשרוד כיהודים, כדי שהעם היהודי ישרוד. וָלא, יהיה זה שוב ניצחונו של היטלר, שאת שמו יש למחוק ולא לזכור. הוא אינו נוקב במונח נקם, אלא מצביע על דרך ראויה למנוע מהיטלר ניצחון נוסף חלילה, דרך שכל יהודי ששרד וחי אחרי השואה מצוּוה ללכת בה.50 אטינה גרוסמן, שכתבה מחקר מקיף על המשולש יהודים־גרמנים־בעלות הברית על אדמת גרמניה אחרי המלחמה, הולכת בעקבות אותה מצווה נוספת, וטובעת מטבע לשון: "למצוא נקם בעצם הקיום". היא מציינת שורה של מצבים שבאו במקום נקם: עצם שהותם של יהודים, גם אם במחנות עקורים בעיקר, על אדמת גרמניה, בניגוד גמור לתקוותיהם של הגרמנים שארצם תהיה "יודן־ריין", נקייה מיהודים; דגלים ושלטים ציוניים על בניינים רשמיים שהיו ממעוזיה של המפלגה הנאצית; קיום אירועים של העקורים דווקא במקומות שהם סמל לגרמנים כמו מרתף הבירה במינכן שבו החל היטלר את דרכו; הפגנות ציוניות ברחובות הערים, הקוראות: לא רק שרדנו, אלא שגם יש לנו עתיד משלנו; חתונות ולידות בקצב מסחרר, וכך הקמת משפחות כהמשך לאלה שאבדו, וכהמשך של העם שהיה אמור להיכחד; מתן עדויות רבות ומדויקות ככל האפשר ואיסוף חומר שישמש להעמדת פושעים לדין; שמחה למראה כעסם של הגרמנים על מדיניותם האוהדת של האמריקנים כלפי היהודים, ועל יחסם השלילי לגרמנים — לאוכלוסייה הגרמנית היה ברור שיהודים נקמנים הם שעומדים מאחורי יחס זה. "נקם לא היה פירושו רק להרוג גרמנים. נקמנו כשראינו גרמנים שהפכו לחוטבי עצים ולשואבי מים, כשהם ניקו בניינים ובתים שיהודים השתכנו בהם, כשקנו סיגריות ושילמו בזהב שבוודאי לקחו מאתנו. נקם היה גם לחיות עם נשים גרמניות".51
ברל לנג, שחיפש תשובה לשאלתו מדוע לא היה נקם רב יותר בתגובה על השואה, ומדוע היעדרו לא נדון ביתר הרחבה, הגיע למסקנה כי הנקם הופיע בצורות אחרות, לא ישירות, אולי בגלל הבעיה המוסרית הכרוכה בו: היא אינה מאפשרת לנקום באופן פיזי וישיר, ולפיכך היא מתווה כיוונים אחרים. הוא הביא שלל דוגמאות לצורות עקיפות שהיה אפשר למצוא בהן טעם של נקם: נקם בין־לאומי בגרמניה על ידי הפיכתה לארץ חקלאית, ללא תעשייה וצבא, שאינה יכולה להזיק ושהנאציזם נעקר ממנה, וכל זאת בפיקוחן של בעלות הברית; חלוקת גרמניה למזרחית ולמערבית, שנתפסה גם היא על ידי גרמנים רבים כנקמתן של בעלות הברית; פעילות ציידי הנאצים, כמו שמעון ויזנטל והזוג ביאטה וסרז' קלארספלד, שאמנם רצו לחשוף אותם ולהעמידם לדין, ושלא לנקום בהם במישרין, אבל פעילותם, שהכריחה פושעי מלחמה לחיות במנוסה מתמדת ובמסתור, היא נקמה בפני עצמה; הימנעות מנסיעות לגרמניה ומקניית תוצרתה, כנקמה אישית בקנה מידה קטן; הטלת חרם על השמעת יצירותיו של ריכרד וגנר, שהיטלר ראה בו את מורו ורבו; הוויכוח העז שניטש בארץ סביב קבלת השילומים, שפירושו הטלת אחריות כוללת על גרמניה של היום למעשיה של גרמניה הקודמת, והתחייבות מוסרית מתמדת כלפי ישראל והעולם היהודי. השילומים הם עונש שאין לו גבול של זמן או של מידה, אומר לנג. הם הטלת אשמה מתמשכת. משפט אייכמן ותוצאתו צמצמו גם הם את הצורך בנקם ישיר. לנג מעלה את השאלה אם המרת השאיפה לנקום בגרמנים במאבק בעולם הערבי גם היא צורת נקם עקיפה, ועונה בחיוב בייחוד מפני שהשאיפה לצאת ממצב אין האונים שיהודים היו נתונים בו מאות בשנים, והגיע לשיאו בשואה, באה על סיפוקה במאבק זה.52
ולסיום הדיון בשלוש השאלות — ז'אן אמרי, אף הוא ניצול, שנודע בכתיבתו הנוקבת והמיוסרת על קורותיו בכמה מחנות, כתב באופן נחרץ: "לא אוכל להוכיח זאת, אבל אני בטוח [...] — שאיש מאתנו [הניצולים] שדעתו צלולה לא היה מפליג אל הרעיון הבלתי־אפשרי מן הבחינה המוסרית, להוליך בכוח ארבעה עד שישה מיליון גרמנים מן החיים אל המוות. אין מקרה שבו העיקרון של Talionis Jus [בלטינית: זכות הנקמה] משולל תבונה היסטורית־מוסרית יותר מבמקרה זה. אין מה לדבר על נקמה בצד האחד ולא על כפרה בצד האחר".53
ז'אן אמרי הוקיע את הרעיון כבלתי אפשרי מן הבחינה ההיסטורית־מוסרית, אך מדבריו ברור שבקרב הניצולים היו מי שהעלו רעיון זה על הדעת, שאם לא כן לא היה מתייחס אליו. וכך ידון ספר זה בקבוצת ניצולים שסברה כי יש ויש להוליך שישה מיליון גרמנים אל מותם, וכי זה מעשה המתחייב מנקודת הראות ההיסטורית והמוסרית כאחת. הכלים שהיו בידי המוסדות הלאומיים והבין־לאומיים אחרי המלחמה, לא היו מסוגלים, לדעתם, להביא להשתת עונש הולם, ובלי עונש כזה לא יהיה אפשר להשיג תיקון עולם, תיקון שיאפשר לפתוח בחיים חדשים. היעדר העונש הוא הוא הפרת הסדר החברתי: "לקדש את הנקמה בטבעת של צדק", כתב ניטשה.54
