פרולוג
ערפל סמיך בלע אותי אל האפלה.
“עזור לי,” קרא קולה. ניסיתי לרוץ קדימה אבל רגליי לא נשאו אותי.
“בבקשה... עזור לי,” קולה החלש והשבור התחנן פעם נוספת. הפחד דרבן אותי להסתובב, אבל הכול היה חשוך מדי. הייתי עיוור. לא היה שום אור שהדריך אותי בדרך.
הערפל הכבד התעבה והציף את גרוני, סתם את ריאותיי. לא הצלחתי לנשום, לא הצלחתי לזוז... לא יכולתי לעזור לה.
“אני מפחדת... אני כל-כך מפחדת...” היא התייפחה. המילים שלה הסתחררו ברוח הכבדה, מצליפות על פניי. עיניי נעצמו מחוסר יכולת להתמודד עם הכאב שבקולה.
“אני לא יכול להגיע אלייך,” צעקתי בעוד הערפל הכבד דוחף אותי אל האדמה הקרה. ידיי גרפו את העפר הגס כשנאבקתי להשתחרר.
“אני לא יכולה... אני לא יכולה... להמשיך... אני עייפה כל-כך...” היא בכתה. יכולתי לשמוע אותה הולכת ונעלמת.
בהלה הציפה אותי. אסור היה לי לאבד אותה. הייתי חייב להיפרד.
“לא!” צרחתי. “אל תעזבי אותי!” חפרתי חזק יותר באדמה, ציפורניי נשברות תחת הלחץ. לא משנה כמה חזק נאבקתי כדי לנוע קדימה, דבר לא קרה. הלב שלי דפק בקצב עם הרעם המתגלגל שלמעלה. דמי קפא בגופי. לא יכולתי להתקדם. לא יכולתי להשתחרר... לא יכולתי להשתחרר...
דמעות צורבות מילאו את עיניי כשכאב מייסר התפשט בליבי. “אני חייב להיפרד,” צרחתי אל הכלום, “תני לי להיפרד!” העור על אצבעותיי נקרע ודימם כשהעפר הגס הפך לזכוכיות שבורות, והקצוות החדים חתכו עמוק לתוך בשרי.
“תגן עליהם... תגן עליהם תמיד... בבקשה... בבקשה...” היא התחננה. יכולתי לשמוע את התבוסה בקולה. היא נכנעה. היא דעכה.
“לא! חכי!” ניסיתי לצרוח, אבל שום קול לא יצא משפתיי. תפסתי בציפורניי את גרוני, אבל לא הצלחתי להשמיע אף צליל.
אור הופיע במרחק, אבל הוא היה הרחק מעבר להישג ידי. חרדה מילאה את ראשי. היא עוזבת. היא עוזבת... ואני לא יכול להיפרד.
“חכי!” צרחתי באלם... “לא אמרתי שלום!” אבל הייתי לכוד כאן, כלוא מתחת למשקל הערפל השחור על האדמה הקרה הזו, קולי הקדחתני מושתק, גופי משותק.
הערפל נעשה סמיך יותר ויותר והאור שמקדימה התעמעם מלבן לאפור. “לא,” זעקתי בלי קול, “לא!”
הערפל סגר עליי בעקשנות, האור הדועך נעלם משדה הראייה שלי, ויחד איתו כל התקווה שבי.
היא הלכה...
נאבקתי כדי לנשום, חנוק מרוב אבל. אבל לא נשאר עוד אוויר, הערפל בלע את כולו.
דמעות זעם זלגו במורד פניי כששכבתי שם, מובס. ניסיתי לעצום עיניים, ניסיתי לדחוף את הכאב אל אחורי ראשי, אבל האשמה נשארה, מנפצת אותי מבפנים.
הערפל סגר עליי חזק יותר, עוטף אותי בכוח באחיזתו.
האפלה בלעה אותי. האפלה לקחה את נשמתי.
“שלום,” ביטאתי בנשימה אחרונה, “רק רציתי להגיד שלום...”
התיישבתי זקוף במיטתי, מתנשם בחוזקה בגלל החלום שחלמתי, כששמעתי קול: “יש לך טלפון.”
שפשפתי את עיניי ונשמתי נשימה עמוקה בניסיון למחוק את החלום שרדף אותי. ידיי היו לחות מזיעה, אבל פשוט ניגבתי אותן במכנסיי, זינקתי מהמיטה וצעדתי במורד המסדרון אל הטלפון.
“הלו?”
“זה קורה.”
“מה קורה?”
“אתה, אלפּי, זה מה שקורה. הבכוֹרה שלך.”
כל סנטימטר בי קפא, ואחזתי כל-כך חזק בטלפון עד שחשבתי שהוא עלול להישבר תחת הלחץ.
“וין–”
“אתה מוכן. היצירה שלך מוכנה. האוסף שלך הוא יצירת מופת שחייבים לחלוק עם העולם.”
“וין... אני מעריך את כל מה שאתה מנסה לעשות עבורי, אבל–”
“בלי אבל. הכול מסודר ומטופל. דאגתי שזה יקרה בשבילך. אתה צריך את זה, אלפי.”
התאמצתי להירגע. דמי להט. נשמתי נשימה ארוכה, עמוקה.
“אתה מוכן,” וין שוב דחק בי, אבל קולו הפעם היה פחות ענייני ומצווה, ויותר תומך.
אבל לא רציתי את זה. שום דבר מזה.
“איפה התערוכה המחורבנת?” פלטתי.
“אלפי. אל תהיה כזה. אתה אמן–”
“אני לא אמן מחורבן!” סיננתי מבעד לשיניים קפוצות.
“אתה אמן!” אמר וין בפקודה. “אתה הפסל הכי טוב שאי פעם עבדתי איתו. העבודה שלך טובה יותר מכל דבר שראיתי בחיים שלי, כולל היצירה שלי. אתה משהו, אלפי. תאמין לי, אתה משהו.”
“וין–”
“זה יהיה בגלריה קטנה, במוזיאון קטן, באווירה אקדמית. זו התערוכה הראשונה שלך, וזה לא אמור לשתק אותך.”
“איפה, וין?” שאלתי בזעם והעברתי את ידי בשערי הארוך.
“סיאטל.”
כל האוויר נשאב לי מהריאות בזמן שווין המשיך וסיפר לי על כל הדברים הטובים בסיאטל - סצנת האמנות, האנשים, התרבות...
“אלפי, אני יודע שבטח תתווכח על זה שהתערוכה בסיאטל, אבל–”
“אני בא.” קטעתי אותו בחדות.
שתיקה המומה השתררה מעבר לקו המקרקש.
“אתה בא?”
“אני בא.”
“בלי ויכוחים? בלי להגיד לי שהאמנות שלך היא רק בשבילך ולא בשביל אף אחד אחר? בלי להגיד לי שאתה לא רוצה שום דבר עם עולם האמנות ועם האנשים שבו?”
“בלי.”
“אוקיי, טוב... זה... מושלם! הזמנתי לך טיסה לעוד שבועיים. אני אאסוף אותך משדה התעופה. אני אמצא לך דירה–”
“אל תטרח.”
“לא לטרוח?” שאל וין לאט.
“יש לי איפה לגור.”
“בסיאטל?”
“כן.”
“איפה? עם מי?”
“זה לא עניינך,” עניתי בקור. הרגשתי יד טופחת על הגב שלי. הסתובבתי והנהנתי אל הבחור שמאחוריי וחזרתי לדבר שוב אל השפופרת. “אני חייב ללכת.”
“בסדר. אז אני מניח שאראה אותך בעוד שבועיים. אבל אם אתה צריך משהו, אם משהו לא מסתדר עם ה’מקום’ שלך, תתקשר אליי.”
שתקתי, עצמתי עיניים וטפחתי פעמיים בידי על הצבע המתקלף שעל הקיר שלפניי.
“הבנתי.”
ניתקתי את הטלפון כשבטני מתהפכת מחרדה, ופסעתי במורד המסדרון האפל והשקט. הסטתי את שערי הארוך מפניי, וציפורניי שרטו את הזיפים הכהים והסמיכים שעל לחיי.
שבועיים...
בעוד שבועיים אהיה בסיאטל, מוכן להתחיל את הפרק הבא של חיי, אבל לא לפני שאצטרך להתמודד עם כמויות של חרא לא פתור מהעבר שלי...
