ירושלים של עולי תימן

מבוא

 

 

המבנה הגאוגרפי והטופוגרפי של ארץ תימן וחלוקת אזוריה לשבטים הקשו על ניסיונות ריכוז השלטון בידי שליט אחד. מצב זה יצר תוהו ובוהו שלטוני ומנהלי במהלך המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. בתוך מציאות עגומה זו ניסו יהודי תימן להמשיך לקיים את אורחות חייהם. הקהילה היהודית הייתה הראשונה להיפגע בעת הטלת מצור על העיר צנעא, הואיל ושכונתם שמחוץ לחומה (״קאע אליהוד" - הגטו היהודי) נותרה ללא שום אמצעי הגנה. השכונה הפכה לעיי חורבות לעיתים תכופות, רכושם נגזל, חפצי קודש חוללו ושוכניה סבלו חרפת רעב בעקבות המצור והבצורות. הכבדת עול המיסים הונחתה על הקהילה במטרה לכלכל את מנגנון המלחמות ואף כדי למלא את קופתו הריקה של האימאם.

 

תימן - ארץ שאינה מפותחת - התנגדה לכל ניסיון של קדמה או תרבות זרה. גטו יהודי ואורח חיים דתי וקנאי של מרבית יהודי תימן (בניגוד לעדן), מנעו במכוון השפעות חיצוניות מודרניות ממרבית אזרחיה בכלל ומיהודי תימן בפרט. השתלטות העות'מאניים על תימן הפיחה רוח של תקווה בקרב יהודיה. חייהם לא היו הפקר כמו בתקופת התערערות שלטון האימאם בתימן. רבים מהם שבו לצנעא והחלו לבסס מחדש את חייהם ואת כלכלתם. שכונה חדשה נבנתה ליהודי צנעא, אשר יכלה לספק ״מרחב מחיה" ליהודים הרבים שבאו למצוא בה מלאכה ושכר; אך בתחומי החברה והמדינה הורעו חיי הקהילה היהודית. הנהגת הקהילה חזרה לתפקוד לאחר תקופה ארוכה של שיתוק, אם כי בחופש מוגבל. שנאת הערבים ליהודים גדלה והתעצמה בשל ההגנה היחסית אשר לה זכו מצד השלטון העות'מאני. הערבים המשיכו להתאכזר ליהודים, והשלטונות לא נקפו אצבע עבורם. כל אלו תרמו לייאוש ולאכזבה מהחתירה לקבלת שוויון זכויות תחת השלטון העות'מאני בדומה ליתר היהודים ברחבי האימפריה העות'מאנית.

 

באותה העת התחוללו תמורות חברתיות, מעמדיות, כלכליות, פוליטיות ודתיות בקרב יהודי תימן. עם כיבוש תימן בידי העות'מאנים בשנת תרל"ב (1872), נכללו תימן וארץ ישראל במסגרת מדינית אחת תחת האימפריה העות'מאנית, והמעבר מארץ לארץ היה חופשי ללא כל הגבלות. תרמו לכך שכלול אמצעי התחבורה בים סוף וכרייתהּ של תעלת סואץ (תרכ"ט - 1869). זיקתם ההיסטורית של יהודי תימן לארץ ישראל, המתבטאת בתפילה וביצירה הפיוטית שנוצרה בתימן, הלכה והתהדקה יותר. השמועות על חלוקת קרקעות בארץ ישראל בחסות רוטשילד ומתן היתרי עלייה ארצה עשו להן כנפיים במחנות ישראל בתימן. שינויים אלו הביאו קהילות שלמות לעלות ארצה מתוך מטרה יעודה לפתוח תקופה חדשה בארץ ישראל. אורח חיים סגור גרם לאותם עולים חדשים להיחשף מצד אחד לעולם החדש, ומצד שני לעמוד משתאים בפני הלם תרבותי מעמיק, שכן חלפו שנים רבות עד שמהגרים אלו הסתגלו לעולם זה והתאימו את עצמם אל חידושיו בכל תחומי החיים.

 

נקודת הפתיחה של המהגרים התימנים הייתה כשידם על התחתונה. מהגר שעוקר לארץ אחרת מארץ מולדתו מביא עימו ממון ונכסים שישמשו אותו בשנות קליטתו הראשונות בארץ היעד, עד שהוא יתאקלם במקום החדש ויכה בו שורשים. יהודי תימן הביאו עימם השקפה ציונית־דתית־אמונית־משיחית בלבד. עניות דקה מן הדקה זו שימשה נקודת מוצא אכזרית בתהליך היקלטותם בארץ. העולים הגיעו ארצה לאחר טלטולים רבים, שהותירו אותם ללא פרוטה בכיסיהם. הם היו תלויים לפרנסתם במוסדות השלטון השונים, הואיל ומשלח ידם לא היה נדרש בירושלים. לא היה ברשותם כולל משלהם, לא בגולת תימן ואף לא בזמן עלייתם ארצה. הם לא זכו תמיד לקבל את התמיכה המגיעה להם מטעם הכולל שנסמכו אליו. עולי תימן הראשונים בירושלים התמודדו עם העוני, המחסור וקשיי הדיור שהיו נחלתם של תושבי ירושלים בכלל ושלהם בפרט. הם גוללו מעל דפי העיתונות של התקופה את מצבם הקשה וזעקו על אפלייתם אל מול קהילות אחרות שהיו סמוכות לכולל הספרדים. הם פנו בבקשת סיוע גשמי להנהגה היהודית בצנעא באמצעות שד"רים1 אך ללא הצלחה מרובה. קהילת המערבים2, שחוותה אפליה דומה, חשה שותפות גורל למצבה של הקהילה התימנית. הם סייעו ככל יכולתם בתמיכה ובעצה בשביל לשפר את מצבם הקודר של העולים בירושלים. לאור עובדות אלו דנתי וביררתי ניסיונותיהם להתבסס על עבודת האדמה שתפרנס אותם מיגיע כפיהם - פעולה שלא התנסו בה קודם לכן - ואף ניתחתי בהרחבה את תוצאותיהם של הניסיונות הללו.

 

סקרתי את החיים בתוך העיר העתיקה ומחוצה לה; את מצבם החברתי והכלכלי הקשה של העולים וכן את האפשרויות שעמדו בפניהם כמקומות להתיישבות ולשיפור מצבם, תוך הצגת קורותיהם של המתיישבים במקומות הללו ותוצאותיהם. חלקם הביעו את ייאושם מהמצב הקשה וחזרו לתימן או חברו לאחיהם שהחלו להתבסס במצרים. נוסף על כך, אספתי נתונים על הרקע ועל המגמות אשר הובילו ליציאת יהודים מבין החומות ולהתיישבותם בכפר השילוח, השכונה הראשונה שנבנתה עבור עולי תימן, ובשכונות נוספות שנבנו עבורם, כמו גם בבתי מגורים שנבנו לתימנים בשכונות ותיקות בירושלים בשלהי המאה ה-19. בספר זה התמקדתי בתימנים ובקורותיהם, במקביל למגמות שהובילו להקמת שכונות אחרות בירושלים; בה בעת עמדתי על הגורמים המייחדים את המשתכנים התימנים משאר האוכלוסייה בירושלים והקשיים שמקימי השכונות התמודדו איתם, ועמדתי על התרחבותן של השכונות הללו במרוצת השנים, מראשית המאה ה-20 ועד שנת תש"ח (1948).

 

הספר מתייחס לעולי תימן והתיישבותם בשכונות החדשות: כפר השילוח (תרמ"ה - 1885), בית סַלְם (תרנ"ד - 1894) ושבת צדק (תרנ"ב - 1892), ובשכונות הוותיקות: משכנות ישראל (תרמ"ו - 1886), נחלת צבי (תרמ"ט - 1889), שמעון הצדיק (תר"ן - 1890) ונחלת שמעון (תר"ן - 1890) בלבד. הרציונל של תיחום החיבור הוא בחינת התמודדותם של עולי תימן הראשונים בירושלים בשכונות הללו מעת עלותם ארצה בשנת תרמ"א (1881), ובחינת אופן התנהלות חייהם בשכונות אלו עד שנת תש"ח (1948), ללא התייחסות להתיישבות התימנים בשכונות אחרות בירושלים;3 תיאור דלותם והתעוררות ראשי הקהל לעזרתם בהקמת חברת ״עזרת נידחים" (מרחשוון תרמ"ד, נובמבר 1883); ייסוד שכונות חדשות לעולי תימן והקמת בתי מגורים בשכונות הוותיקות.

 

בספר זה אסתמך על מחקר מקיף שביצעתי בעבודת הדוקטורט שלי כדי ל"צייר" לקורא את התהוות אורחות חייהם של עולי תימן בשכונות ירושלים, תוך כדי התמקדות בתחומי החברה והדת. התמקדות זו יש בה כדי לספק ממד של ״עובי" תיאורי חווייתי של חיי היחיד והכלל. במובן זה, ברצוני להעביר בספר זה, באמצעות שימוש בנתוני מחקר קודם, את תחושת החיים המקיפה של חיי קהילה יהודית, ייחודית, דתית - קהילת עולי תימן בשכונות ירושלים. לכן אספק תיאור של חיי החברה והדת בשכונות השונות של ירושלים, הכוללים עניינים שבין אדם לחברו ואירועים חברתיים שונים וייחודיים. בין אלה ענייני קהילה דתית שבמרכזה בתי הכנסת - מקימיהם בשכונות השונות; התכתבויות המשתכנים עם ועד השכונה לקבלת היתרים לפתיחת בתי כנסת נוספים; נוסחי התפילה השונים של בתי הכנסת; אופן ניהולם; תקנות למתפללים; אחזקתם השוטפת ואמצעי מימונם והשינויים שחלו בהם עם השנים. אתאר גם את האינטראקציה של המתיישבים עם הדור הצעיר שלהם ואת הפעילויות הייחודיות שנעשו בבתי הכנסת בחלוף השנים. כמו כן אסקור את התחום התורני של הקהילה. אבחן את עולם התוכן של הקמת ישיבות וחברות ייחודיות לבני תימן, זמן הקמתן והרקע לכך; מגמתן, היכן וכיצד פעלו; אופן התנהלות הלימודים בטרם הקמת המסגרות הללו; תרומת מסגרות אלו לתועלת הלומדים; תוכנית הלימודים בישיבות אלו; אופן התנהלותן חרף קשיי תקציב לאורך השנים וההתכתבויות עם הנהגת היישוב לתמיכה בהן. אעמוד על תהליכי הקמת ״ועד כללי לעדת התימנים בירושלים" ו"בית דין צדק" - הרקע להקמת המוסדות הללו; תיאור פעולותיהם ואופן התנהלותם במינוי אפוטרופסות ליתומי הקהילה, לצד ענייני קידושין וגיטין וגישור לבני העדה התימנית בארץ ומחוצה לה. כמו כן אציג תשובות לשאלות בנושאים שונים שהופנו לבית הדין ואת השינויים שחלו בגופים אלו בחלוף הזמנים, בהתבסס על התכתבויות של ראשי השכונות הללו ותושביהן עם מוסדות השלטון השונים ועל זיכרונות שהותירו אחריהם. דיון נוסף אנהל סביב התהוותם של ארגוני חסד וסעד - הרקע להקמתם; אופן ייסודם והתנהלותם; פירוט הכנסות והוצאות ותקנות שונות לקהל לשם סיוע למתיישבים בצוק העיתים.

 

נוסף על כך, אדון בענייני ביטחון פנים וחוץ - אופן התמודדות המתיישבים עם התמורות הביטחוניות מול שכניהם הערבים מחד גיסא, ומאידך גיסא ניסיונות סיוע להגנתם מצד אנשי היישוב. יחסי היהודים והערבים בכפר השילוח ובשכונת נחלת שמעון ידעו עליות ומורדות. עם פרוץ המאורעות בשנת תרפ"ט (1929) החלו תמורות ביחסי ערבים ויהודים בכפר השילוח, ותושביו פונו לעיר העתיקה עד יעבור זעם. אדון בקשיי חידוש היישוב העברי בכפר השילוח בשנים תרפ"ט־תרצ"ה (1929-1935), כל זאת מתוך עיון בהתכתבויות תושבי הכפר עם הרשויות השונות, ועל התמורות שחלו בחיי התושבים ובמוסדות הכפר השונים, עד לפינויו הסופי בפקודת הממשל הבריטי בשנת תרצ"ח (1938). אך עם הפינוי לא תמו סבלותיהם של המפונים. אסקור את סבלם של המפונים במקום מושבם הארעי בעיר העתיקה על קשיי המקום במצוקות הזמן, ואתחקה אחר מצב נכסי המפונים שנותרו מאחור ותביעות התושבים להשבת רכושם. אפרט את הניסיונות מצד הרשויות לשמור ולהציל את המצב הקיים בכפר השילוח לאחר הפינוי ואחריתם של המפונים עד שנת תש"ח (1948).

 

ובכן, בחרתי לספק תמונת חיים מקיפה של חיי קהילה שעמודי התווך שלה שזורים בתהליכי התהוות של מוסדות קהילתיים בעלי אופי יהודי. האם ישנו בתיאור חיי הקהילה, החברה והדת של עולי תימן בשכונות ירושלים די כדי לייצר תמונה מקיפה של כלל האתגרים שעימם התמודדה הקהילה? התשובה היא כמובן שלא. לכן במחקר המקיף שעליו מסתמך ספר זה, המתואר בהרחבה בעבודת הדוקטורט,4 אני מציג תמונה מקיפה ורחבה של מכלול האתגרים שעימם התמודדו החברים בקהילה, היחידים המרכיבים את קהילת עולי תימן בשכונות ירושלים.

 

הגורמים לעליות יהודי תימן במאה ה-19

 

מאבקי השליטה על ארץ תימן במהלך המאה ה-19 הביאו לחוסר יציבות. התחלפות השליטים לעיתים תכופות וניסיונות ארגון המשטר תחת כוחות שונים לא צלחו. בתוך האנדרלמוסיה שנוצרה שם היו היהודים הראשונים שחשו על בשרם את תהפוכות השלטון. שלטון האימאם בתימן היה תלוי בתמיכתן של הקונפדרציות השונות, ותחום שלטונו הטריטוריאלי היה תלוי במאזן הכוחות בין השבטים השונים.5 הפרת מאזן הכוחות הביאה להטלת מצור על צנעא בידי הקונפדרציות והרעבת העיר עד כדי כניעה. השתלטות השבטים על צנעא נבעה מאי־יכולת האימאם לשלם את התחייבויותיו הכספיות לשבטים כתוצאה מבזבוז יתר של הממשל ואובדן הכנסות ממיסים.6 יהודי צנעא היו הראשונים להיפגע מהמצור אשר הטילו השבטים על צנעא; היות ששכונתם הייתה מחוץ לחומה ובקרבת ארמונות האימאם ומקום משכנם של ראשי השלטון, אזי הם היו נתונים לשוד ולחמס מצד השבטים. נוסף על כך, פרנסת יהודי צנעא הסתמכה על מלאכות שונות אך לא על עבודת האדמה, ולפיכך היה קשה להם לשבור אוכל מאת המוסלמים עובדי האדמה. צרות נוספות אשר התרגשו והתחדשו על יהודי צנעא היו גזירת ״איסלום היתומים" ו"גזירת המקמצים".7 חידוש הגזירות הללו בראשית המאה ה-19 היה קשור בחוזק שלטונו של האימאם.

 

בעשור השני של המאה ה-19 היו בעלי התפקידים בשלטון מוחלפים חדשות לבקרים. התקופה הקצרה ששירתו נושאי המשרות גרמה להם להתמקד בצבירת רכוש בעושק ובמרמה שהחלישו את מוסד שלטון האימאם. הדבר הביא לירידה בהכנסות המיסים, וכתוצאה מכך לא התאפשרו שילומים לשבטים השונים. השבטים לא עברו על מעשים אלו בשתיקה, הם צרו על צנעא וכבשוה.

 

נוסף על מעשים אלו התרגשו על תימן צרות חדשות. בעשור השלישי של המאה היכה הארבה את הארץ והביא לרעב קשה במיוחד בצנעא ובסביבותיה.8 רבים מיהודי צנעא עזבו את העיר ועברו לערי השדה. בעשור הרביעי פקד רעש כבד את צנעא ואגפיה. בעקבות הרעש התפרצה מגפת דבר אשר הכתה חללים בתושבי צנעא.9 בתקופה זו הקהילה היהודית בצנעא הייתה נתונה לסחיטת כספים והאשמות שווא בגין גניבה ומעילה בהטבעת מטבע האימאם. התוצאה הייתה חיוב הקהילה בסכומי כסף מעבר ליכולתה ונתינת ראשי הקהל במאסר.

 

בשליש השני של המאה ה-19 הלך ונחלש שלטון האימאמים. התשוקה לשלטון הביאה לכריתת בריתות עם השבטים השונים, וכתוצאה מכך הוגבל כוחו של האימאם וסמכותו. האימאם הכיר באי־יכולתו להטיל מרות וסדר, ולפיכך הזמין בשנת תר"ט (1849) את העות'מאניים ששלטו בשפלת תיהאמה להתיישב בצנעא. עם התמקמות העות'מאניים בצנעא הגיבו המוסלמים במרד. מעשה זה גרם לאי־סדר מוחלט בצנעא. יחסם האוהד של העות'מאניים כלפי היהודים הביא להכבדת ידם של הערבים על יהודי צנעא.10

 

בעשור השישי של המאה ה-19 ניסו תשעה אימאמים לשלוט ברמת תימן, אך ללא הועיל. המאבק על השלטון גרר את השבטים להטיל מצור על צנעא. בשנת תרי"א (1851) הם נכנסו אל העיר ושדדו את תכולתה. באירוע זה נשדד גם רכוש קהילת יהודי צנעא.

 

המצב הקשה בעיר צנעא הוביל להתארגנות פנימית של נכבדי העיר וסוחריה. הללו מינו מנהיג משלהם מתוך כוונה לעצור את האנדרלמוסיה שהתרחשה בעיר. הלה לא רק שלא הצליח להשתלט על העיר ולהטיל בה את מרותו, הוא אף עשה מעשים שהחמירו את המצב, כגון מעשי מרמה ורצח במטרה להתעשר.11 בין השנים תרכ"ח־תרל"ב (1868-1872) השתרר תוהו ובוהו בעיר צנעא מכיוון שלא היה גורם אשר יכול היה להשליט בה סדר. שליטים התחלפו חדשות לבקרים ובריתות שנכרתו עם השבטים הופרו לעיתים קרובות על פי אינטרסים שונים. המצב הקשה שפקד את תימן בעצם התפוררות השלטון הביא לבריחה ולהתרוקנות צנעא מיהודים. הידרדרות המצב הכלכלי והרוחני כאחד, חוסר הנהגה ופגעי טבע נטעו ייאוש ודיכאון בקרב שארית הפליטה בצנעא. אווירה זו פינתה מקום לדחף משיחי, שכן לא היה כל גורם שיוכל להפיח תקווה בלב האומללים במטרה לחלצם מהמצר. נוסף על מצב זה הואשמו היהודים במעילה נוספת - הטבעת מטבע האימאם. הדבר הוביל להוצאה להורג, הבאה במאסר והטלת מיסים נוספים. אירועים אלו הגבירו את בריחת יהודי צנעא לערים אחרות וכן למקומות מחוץ לתימן, כגון הודו ומצרים, וחלקם אף הגיע לארץ ישראל.

 

הקהילה היהודית לא הספיקה להתאושש וצרות נוספות ניתכו עליה. מצור נוסף הושם על צנעא הבירה. יהודי צנעא היו הראשונים להיפגע. וכדי להשלים את קופת האימאם הריקה הוטלו עליהם מיסים נוספים. הם הואשמו בהאשמות שווא. תושבים רבים עזבו את צנעא מפאת הרדיפות התכופות, רכושם הדל נגזל לעיתים מזומנות, ולא הייתה הנהגה שיכולה לסעוד אותם בשעותיהם הקשות.

 

 

 

יהודי תימן תחת שלטון העות'מאניים

 

לאחר שכבשו העות'מאניים את תימן (תרל"ב, 1872) נהנו היהודים מרווחה באורח חייהם. השקט והביטחון האישי והכללי נתנו את אותותיהם בכל תחומי החיים. מאות משפחות חזרו לצנעא והחלו להשתכר יפה בעבודתם ולהתבסס כלכלית. שכונה חדשה נבנתה בידי יהודי צנעא מפאת חוסר מקום ונקראה בשם ״אַלְקַרְיֵהּ אַלְגַּדִּיד" (העיר החדשה).12 יהודי צנעא קיבלו הבטחה לשוויון זכויות וביטול מיסים וגזירות. המתח בין השלטון החדש למוסלמים תושבי תימן הביא את השלטון למינוי יהודים למשרות בכירות. יהודי צנעא והאזורים ששלטו בהם העות'מאניים ייחלו רבות לשוויון שיחולל השלטון החדש, אך ציפיותיהם נגוזו במהרה.

 

הממשל החדש היה נתון ללחצים מצד המוסלמים שלא לאפשר ליהודים להיות שווים בין שווים. זמן קצר לאחר מכן, קבע השלטון העות'מאני שעל היהודים והמוסלמים לשלם מיסים לפי מספר התושבים בעיר. הקהילה היהודית חויבה בתשלום מס הגִּ'זְיָה, בעוד שהמוסלמים חויבו במס העֻשְׁר (מעשר).13

 

כישלון העות'מאניים להשתלט על צנעא בשנת תר"ט (1849) הביאם להתארגנות מחדש. עם פתיחת תעלת סואץ בשנת תרכ"ט (1869) החלו העות'מאניים בריכוז יחידות צבאיות שיוכלו לעמוד מול כל איום מצד השבטים השונים. קרבות מרים ניטשו בין הצדדים, אך הצבא העות'מאני היה חזק דיו כדי לגבור בהם. בשנת תרל"ב (1872) נכנסו העות'מאניים לצנעא ללא כל התנגדות. הממשל העות'מאני הרחיב את שלטונו אף על ערים נוספות בתימן ומינה פקידים עות'מאניים במקומות אלו. בכך מיסדו העות'מאניים את שלטונם בתימן ללא התערבות גורמים מהממשל הקודם.14 בשנת תרל"ח (1878) נעשו ניסיונות לערוך שינויים במטרה להוריד את מפלס המתיחות, אבל ניסיונות אלו כשלו. מרידות שפרצו בקרב קברניטי השלטון העות'מאני וכנגדו מנעו את השתלטות השלטון על מחוזות נוספים בתימן.

 

השתלטות העות'מאניים על תימן בשנת תרל"ב (1872) הפיחה תקווה בקרב היהודים, אך המציאות טפחה על פניהם. גזירות ישנות וחדשות התרגשו על הקהילה היהודית. תמורות בחיים הכלכליים עם פתיחת תעלת סואץ, ייבוא סחורות והכבדה בעול המיסים החמירו את מצבם. כמו כן, צמצום סמכויות בית הדין הגדול בצנעא הביאו להתרופפות המוסר. מינוי ״חכם באשי" מחוץ לתימן שייצג אותם בפני הממשל לא הועיל. פגעי טבע ומחלות הביאו לייאוש ולמחשבות עלייה לארץ ישראל.

 

קורות העולים בדרך לארץ ישראל

 

הנחשונים אשר לקחו יוזמה לעלות ארצה היו משפחת אַלנַּקַּאשׁ ומשפחת הִשַׁאשׁ.15 הללו יצאו את צנעא לאחר חג השבועות תרמ"א (יוני 1881) והגיעו לירושלים לפני תשעה באב באותה שנה. מעשה זה הביא להתעוררות לעלייה ארצה בקרב קהילת צנעא.16 לאחר תשעה באב יצאה קבוצה בת חמש משפחות מתושבי צנעא. הם הגיעו ארצה ערב ראש השנה תרמ"ב (ספטמבר 1881). קבוצה אחרת יצאה את צנעא בחודש אלול תרמ"א (ספטמבר 1881). הקבוצה מנתה עשר משפחות. בקבוצה זו חברו יחדיו עולים מהעיירות הסמוכות לה, וקבוצת עולים זו סבלה ייסורי עלייה קשים וחבריה נאלצו להתפצל בדרך. בעת שהגיעו לעיר הנמל חודיידה, נאלצה הקבוצה להמתין שם בגלל הֶסְגֵּר. מספר משפחות לא הסכימו להמתין בחודיידה והמשיכו לעדן, ומשם הפליגו לסואץ ולאלכסנדריה. בחודש תמוז תרמ"ב (יוני־יולי 1882) הגיעו לירושלים.17

 

יציאתה של קבוצת המשפחות שנשארה בעיר הנמל חודיידה אירעה בשבוע האחרון של שנת תרמ"א (ספטמבר 1881). נסיעתם עברה תלאות ותהפוכות. לאחר חמישה חודשי שהות בחודיידה התפרדה הקבוצה לקבוצות משנה. קבוצה אחת חזרה לצנעא. קבוצה שנייה, שמנתה כעשרים משפחות, התפצלה שוב. חלקן הפליגו לבומביי וממנה לפורט סעיד ומשם ליפו ולירושלים. תאריך הגעתן ארצה היה בסביבות סוף תמוז/תחילת אב תרמ"ב (יולי 1882). הקבוצה השלישית, גדולה יותר, הפליגה מעדן לעיר סואץ. הללו הגיעו לירושלים בחודש אב תרמ"ב (יולי־אוגוסט 1882).18

 

התימנים בירושלים - סקירה

 

חלוצי העולים מתימן בשלהי המאה ה-19 היו אנשים תמימים שניזונו מהשמועה שהברון רוטשילד מחלק קרקעות חינם לעולים ארצה. הערגה לארץ ישראל קיננה בהם והם לא שינו את דעתם חרף התנגדות ההנהגה הרוחנית לעלייה, ואף לא בשל הקשיים והתלאות שציפו להם במסילה העולה ארצה. על פי איגרת ששלחו העולים לכי"ח19 מנתה הקבוצה כמאה משפחות, ובסך הכול כ-300 עולים.20 מניתוח מפקד ראשי בתי אב ומרשימת עולי תימן בירושלים משנת תרמ"ז (1887), שמצוינים בה גם משפחות וגם יחידים שעלו ארצה בשנים תרמ"א־תרמ"ב (1881-1882), אנו למדים שמספר המשפחות שהגיעו ארצה בשנים אלו היה כשישים ואחת משפחות בלבד,21 והן מנו כ-200 עולים בקירוב.22 מספר זה אינו עומד בקנה אחד עם הקביעה שהקבוצה מנתה כמאה משפחות, ובסך הכול כ-300 עולים. ננסה להציע מספר השערות בנוגע לכך.

 

מספר החודשים שנאלצו העולים להמתין לאישור עלייה בעיר הנמל חודיידה בתנאי האקלים הקשה והמים המלוחים, הביא משפחות אחדות לסף שבירה. הללו חזרו לצנעא ולשאר מקומות יישוביהן בתימן.23 היו גם עולים שנפטרו בחודיידה בעודם ממתינים לאישור יציאה, במיוחד החלשים שבהם. היו משפחות שנקטו יוזמה ונסעו לבצרה וישבו שם עד אשר צברו סכום כסף מספיק לעלייתם ארצה. ייתכן שחלקם נשארו והשתקעו בבצרה ורק חלקם עלו ארצה. עוד ייתכן שעלו בשנים מאוחרות יותר. אחרים נסעו למצרים כדי לעבוד ולחסוך כסף למחייתם ולהוצאות הדרך, ויש מהם שנשארו במצרים לאורך שנים.24

 

באשר לרשימת העולים לירושלים, ודאי נפטרו מספר עולים בין השנים תרמ"א־תרמ"ז (1881-1887), שכן הרשימה מציינת את שמות החיים בלבד. ייתכן שהיו משפחות שחזרו מארץ ישראל לתימן או היגרו למדינות אחרות על מנת למצוא בהן מקורות מחייה.25 ואולי היו מהן שעברו ליפו במטרה למצוא מקורות תעסוקה בעבודה חקלאית במושבות יהודה והשרון. רשימה זו מציינת את המשפחות שעבדו בבית הספר ״תורה ומלאכה" ולמדו בו, ובוודאי שהיו בירושלים משפחות עולים נוספות שלא השתייכו למוסד זה.

 

 

 

 

 

 

 

מעולי תימן הראשונים, באדיבות אוסף אלכסנדר -

מוזיאון אלכסנדר לתולדות הדואר והבולאות - מוז"א מוזיאון ארץ ישראל

 

מקומות משכנם של העולים

 

עולי תימן החלו להגיע בשלוש קבוצות לעיר הקודש בשלהי שנת תרמ"א (ספטמבר 1881) ובערב ראש השנה תרמ"ג (ספטמבר 1882). העולים מתימן היו קבוצה אחת בין גלי העליות שהגיעו לירושלים בזמן זה. למרות היותם 200 אנשים בקירוב, בתוספת עולים ממדינות אחרות, הם היו נטל על הכוללים הדלים של קהילות האשכנזים והספרדים בירושלים. העולים התאכסנו בבית הכנסת ״חורבת רבי יהודה החסיד" (״החורבה") ובבית הכנסת ״איסטמבולי" של הספרדים. המקום היה צפוף וצר מלהכיל את כל העולים. היו ששכרו להם בתים בשכונת ״נחלת שבעה", ויש ששכרו בית אחד בשותפות לשתיים שלוש משפחות.

 

בתוך העיר העתיקה התגוררו שתים עשרה משפחות מעולי תימן.26 כשרבו העולים עברו חלקם להתגורר בשכונת בית ישראל, ויש ששכרו להם בתים וחדרים בשכונת ״מונטיפיורי".27 שכירות הבתים באותם ימים הייתה גבוהה. עולי תימן רובם ככולם היו עניים. הפרוטה לא הייתה מצויה בכיסם וחלקם הגדול היה מחוסר פרנסה. ומשום כך לא היה ביכולת חלק נכבד מהעולים לממן שכירות בית או חדר שבאותם ימים שולמה למפרע לשנה שלמה. הקושי במימון שכירות דירות היה משותף לעניים רבים מקהילות שונות בירושלים. נדיבים פרסמו את מצוקת הדיור ושכירות הבתים וקראו לסייע לעניים הללו.28 הרב יוסף מַסְעוּד פרסם מודעה בעיתון ״החבצלת" על מצב העולים בירושלים וקרא לשלוח תרומות לגביר הרב שניאור מימון עמיאל, אשר שימש כגזבר קהילת המערביים. ייתכן שמעשה זה נבע מיחסי שכנות קרובים אשר נוצרו בין עולי תימן לקהל המערביים. תנאי המגורים היו קשים עבור עולי תימן בפרט. משפחה שלמה הצטופפה בחדר אחד קטן או במרתף נטול חלונות ואוורור. היו שהתגוררו במקומות שאינם ראויים למגורי אדם כלל,29 וגם זאת באמצעות כספים שנאספו לטובתם בידי שתדלנים בירושלים.

 

אחרים מעולי תימן, לא שפר עליהם מזלם. מחוסר ברירה הם יצאו והקימו לעצמם סוכות תחת כיפת השמיים בשטחים פנויים סביב חומת העיר העתיקה.30 הם ישבו במקום זה יומם וליל בקרה ובחמה, יהודים ושאינם יהודים היו מנדבים להם סכומי כסף קטנים להחיות את נפשם. אחרים מצאו קורת גג לראשיהם בצל עצי השדה הפזורים סביב חומת העיר העתיקה. היו כאלה מעולי תימן שמצאו להם מחסה במערות ובכוכים מחוץ לחומת העיר העתיקה.31

 

היחידים שסייעו בידי עולים אלו היו אנשי המושבה האמריקאית בירושלים, שבראשם עמד הוראציו ספאפורד וסטר (Vester Horatio Spafford). הללו סייעו בשכירות דירות, מזון והספקת חלב לילדים ולחולים. במשך הזמן הומר המזון בסכום כסף שניתן לעולים כדי שיוכלו לרכוש בעצמם את מזונם.32 עם שיפור מצבם הכלכלי של עולי תימן התרופפו הקשרים בינם לבין אנשי המושבה האמריקאית.33

 

המציאות שעולי תימן בירושלים נתקלו בה למן שנת תרמ"ב (1882), הייתה שונה מהשמועה שהגיעה לאוזניהם. קרקעות ובתים לא חולקו לעולים. משנת תרמ"ד (1884) ואילך שררה תמימות דעים בקרב הקהילה הכללית בירושלים, לפיה יש לתת את הדעת על מצבם החומרי של יהודי תימן בירושלים, בפרט על מצוקת הדיור. גבירי העיר שילמו עבורם שכר דירה ואף ערכו עבורם גיוס כספים במטרה לחלצם ממצבם הירוד.

 

מצבם החברתי והכלכלי של העולים

 

כאשר הגיעו עולי תימן לירושלים הם התקבלו בחשד מפאת המראה החיצוני שלהם ושפת דיבורם. הם היו שונים בנוף הירושלמי של אותם ימים.34 מלבד קושי ייחודי זה לקהילת עולי תימן, נוסף קושי חוצה מגזרים עבור כל העולים באותה תקופה - ירושלים של אותם ימים לא הייתה מסוגלת לקלוט עלייה, ולו בממדים כאלה. במצב הנתון רוב התושבים היו מסונפים לכוללים על פי ארצות מוצאם, והתמיכה בהם הייתה דלה ביותר. לנוכח זאת התגלע ויכוח בין הכוללים בשל הרצון של כל אחד מהם לספח לתחומו את עולי תימן, שכן כך הכולל היה מגדיל את הסכום המגיע לו. אומנם כל קבוצת עולים שהגיעה לירושלים והסתנפה לכולל כזה או אחר גרעה מתקציב החלוקה ליתר המשפחות בכולל, וממילא לא ראו תושביה הוותיקים של ירושלים בחיוב את גלי העלייה, אך הנהנים העיקריים מכספי ה"חלוקה" היו פקידי הכולל ומקורביהם. ללא ספק, עולי תימן לא זכו ליהנות מכספי ה"חלוקה" בשווה לשאר הקהילות.

 

כאמור, המצב הכלכלי בירושלים בתקופה זו היה בכי רע. ירושלים לא חסרה עניים מחוסרי עבודה. נוסף על כך, המקצועות שהביאו עימם העולים מתימן לא נצרכו בירושלים. הללו ניסו את מזלם כעוזרים לבעלי מלאכה בירושלים אך ללא הצלחה יתרה בשל חשש בעלי המלאכה שאלו יתפסו את מקומם. עולי תימן ניסו את מזלם במלאכות שונות, אך גם על עיסוקים אלו התחרו רבים מבני הקהילות האחרות. מכיוון שכך, מצבם הכלכלי של עולי תימן הראשונים היה קשה במיוחד.35 הרב יוסף מַסְעוּד פרסם מודעה בעיתון ״החבצלת" בחודש אב תרמ"ב (אוגוסט 1882) על מצב העולים בירושלים. קריאתו של הרב מסעוד נבעה בשל אי קבלת תמיכה מאת הכולל הספרדי, ואף לא ״תמיכה קטנה" שקיבלו עניי הספרדים מדי שנה בשנה. גם קהילות האשכנזים התקשו לספק לעולי תימן תמיכה, מכיוון שעניי קהילות האשכנזים היו רבים, ואין התמיכה מספיקה לכלל. קריאה זו של הרב יוסף מסעוד נתקלה בתגובה קשה מצד נציגי הכולל הספרדי, המוכיחה כביכול את תמיכתם בעניי עולי תימן.36 מעשה זה של הרב מסעוד נעשה מתוך כוונה להקל על מצבם הכלכלי הקשה של עולי תימן. דרך פעולה זו שנקט נבחרה מרצון לפתוח ערוץ תמיכה נוסף לעולים בסיוע כתובת מהימנה בדמות הגביר הרב שניאור מימון עמיאל, גזבר קהילת המערביים. אך גם קריאה זו נפלה על אוזניים ערלות, ותמיכה לעולי תימן אין.

 

בצר להם פנו העולים בירושלים בבקשת עזרה אל אחיהם שבתימן במטרה לסייע לעניי העיר. בחודש אדר ב' תרמ"ג (מרץ־אפריל 1883) יצאו לתימן השד"רים ר' שלום חַמְדִּי37 ור' יוסף נַדַּאף38 בשליחות מטעם הקהילה הספרדית בירושלים. שליחותם נמשכה כשנתיים ימים ולא עלה בידם להניב תרומות לעולי תימן בירושלים. הכספים שנאספו בידי שליחי הכולל נועדו לצרכי הקהילה הספרדית, דבר שמצביע בבירור על דחיקתם של עולי תימן לשוליים הן מבחינה כלכלית והן מבחינה חברתית. אין אנו יכולים לבוא בטענה בנוגע ליחסה המזלזל של ההנהגה בירושלים כלפי עולי תימן, בעוד שאנו עדים לזלזול המופגן של אב בית הדין כלפי השד"רים שחוזרים לירושלים לאחר שנערכה עבורם מגבית שתספיק לצורכי הדרך מצנעא לירושלים.39 השד"רים סיפרו את הקורות אותם בתימן, ואין ספק שקורות שליחותם התפרסמו ברבים והציגו באור שלילי את הקהילה היהודית בתימן מחד גיסא, ומאידך גיסא את עליבותם של עולי תימן בירושלים.

 

ניסיונות התיישבות חקלאית של עולי תימן בתחומי ירושלים

 

בניית השכונות מחוץ לחומה במחצית השנייה של המאה ה-19 נבעה משינויים בגורם השלטוני ברחבי ארץ ישראל ואף במגמות ביישוב היהודי בירושלים. הממשל העות'מאני העניק זכויות לתושבים הלא מוסלמים, כגון: ביטול הגבלות על רכישת קרקע באימפריה העות'מאנית, שיפור בביטחון הנפש והרכוש וסלילת דרכים שהקלו על חיי התושבים ובני החסות. עד אמצע שנות ה-70 התחזקו השינויים שהביאו לתנופת הבנייה מחוץ לחומות, במיוחד אלה שעודדו ודחפו את היהודים להקים שכונות מגורים. בעקבות הקמת מוסדות, מִתחמים ושכונות, בסוף שנות ה-60 ובראשית שנות ה-70, גברה תנופת הבנייה בירושלים, במיוחד בכיווני צפון מערב ומערב. בתהליך זה היו אומנם תקופות של עליות וירידות, בשל הגבלות מצד השלטונות ובשל קשיים בגיוס הון לקניית קרקעות ובניית בתים, אך מגמת הפיתוח הייתה בלתי פוסקת. העיר התפשטה גם אל שטחי כפרים ערביים שבסביבתה, ואלה הפכו לפרברים; כמו כן נכללו בה מבני ציבור ומגורים. השטח הבנוי בירושלים גדל באופן ספונטני.

 

הגורמים שהביאו ליציאתם של היהודים אל מחוץ לחומה

 

הגורם הדומיננטי בתהליך היציאה אל מחוץ לחומה בירושלים היה הגידול המהיר באוכלוסייה היהודית והשלכותיו הישירות - צפיפות בתנאי הדיור. הגידול במספר היהודים בעיר החל בשנות ה-30 של המאה ה-19. במשך ארבעים השנים הראשונות של המאה ה-19 הוכפל מספר היהודים בעיר. בשנת תק"ס (1800) נמנו בירושלים כ-2,250 יהודים מתוך אוכלוסייה של כ-9,000 תושבים. בשנת ת"ר (1840) נמנו בעיר כ-5,000 יהודים מתוך אוכלוסייה של כ-13,000 נפש, ורובם הגדול התגוררו ברובע היהודי.40

 

לאחר ״מלחמת קרים" (תרי"ד־תרט"ז, 1853-1856) הגיעו לארץ יהודים מרוב קצוות התפוצה היהודית בקצב מוגבר. הגורמים לעלייה היו ״מניעים רוחניים משיחיים", אשר בשילוב עם התנאים הכלכליים והפוליטיים ששררו הן בארץ ישראל והן בארצות הגולה הביאו לעלייה לאורך הדורות, בייחוד מאמצע המאה ה-19. בשנות ה-60 של המאה ה-19 מנתה הקהילה היהודית בירושלים כ-8,000 תושבים, מהם 4,750 ספרדים ובני עדות מזרח, ו-3,250 לערך מקהילת האשכנזים. האוכלוסייה היהודית גדלה פי ארבעה בשטח קטן ומצומצם. הצפיפות המוגברת בתוך חומות העיר גרמה לתנאים סניטריים ירודים ביותר.41

 

מקורות רבים בעיתונות דאז ובתקנות השכונות הראשונות הזכירו את ״האוויר הצח" שמחוץ לחומה לעומת ״אוויר רע", שנחשב כגורם המרכזי למחלות באותם הימים, ואת הדרישה לשמירה על ניקיון וסניטציה.42 כמו כן התגברה ההכרה בחשיבות השמירה על ניקיון מקורות המים וניקוז הביוב לשם מניעת התפרצות מחלות ומגיפות שעלולות להתפשט במהירות בעקבות צפיפות וחוסר אוורור נאות. גורם נוסף שהוביל ליציאה מהחומות היה עלייה בשכר הדירה שנבעה מגידול האוכלוסייה והביקוש לדירות שבא בעקבותיו. מרבית היהודים שהגיעו לירושלים הגיעו בכוחות עצמם אך ללא אמצעים, והם נעזרו ב"כספי החלוקה". אפשרויות הפרנסה וקופות הקהילה היו מוגבלות ביותר, ועוני כבד שרר בעיר. שכר הדירה הגבוה הכביד עוד יותר על התושבים והחמיר את מצבם.43

 

בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-19 הדרכים לא היו בטוחות כלל. כנופיות שודדים הטילו את אימתן על הדרכים וסיכנו עוברי אורח. נוסף על כך, העדה הספרדית נאלצה לשלם שוחד למוסלמים בתמורה לשקט וניסיון למזער נזקים. מצב הביטחון בירושלים השתפר עקב הרפורמות בממשל העות'מאני שהתבטאו בפריסת חסותם על יהודים רבים שביקרו בעיר או התיישבו בה.44 מרבית השכונות היהודיות נבנו, במידת האפשר, סמוך לשכונות, למבנים או למתחמים שנבנו לפני כן, וזאת בין היתר משיקולי ביטחון. כך התמלאו אזורים מסוימים, כגון אלה הסמוכים לדרך יפו, ולא צלחה הקמתן של שכונות באזורים לא יהודיים.

 

הגידול במספר התושבים והמבקרים בעיר ורצונו של הממשל העות'מאני לפרוס את מרותו על האזור הניעו את הממשל לפעול לשיפור תשתיות התחבורה. החשובה בהתפתחויות האלה, מבחינת הבנייה היהודית מחוץ לחומה, הייתה סלילת הדרך מירושלים ליפו ובניית תחנות משמר לאורכה, במיוחד בקטע היוצא מערבה משער יפו וסביבתו. סלילת הדרך בוצעה בידי תושבי הכפרים הערביים הסמוכים לתוואי הדרך. שיפור תוואי הדרך בין ירושלים ליפו הסתיים רק לקראת סוף שנות ה-80 של המאה ה-19.45

 

במקביל לשיפור בתשתיות התחבורה, התפתחו לאורך הדרך מקומות חנייה לנוסעים וסדנאות לתיקון עגלות. לאורך הדרך נפתחו בתי קפה ומלונות, אורוות לבעלי כרכרות ורוכבים יחידים וכן רפתות בקר. הביטחון בדרכים הביא את ״מדריכי הסיור" להציע אפשרויות תיור לצליינים שפקדו את הארץ, והם החלו לפרסם מסלולי סיור בירושלים שכללו מרכבות, מקומות לינה והסעדה למטיילים.46

 

היבטים כלכליים

 

למרות העידוד ליציאה מבין החומות, הדבר השתהה בשל חוסר מקורות מימון. פעילותם של נדבנים, הן אישים והן גופים, הביאה להתפתחות העיר. בשנת תרל"ד (1874), עם ראשית הקמתן של חברות בנייה יהודיות, נמצאו דרכים חלופיות לחלק מהאוכלוסייה להקצאה הדרגתית של הון לשם רכישת קרקע ובניית בית או דירה. היו גם בעלי אמצעים שבנו בתים בודדים באופן אקראי בשטחים זמינים לרכישה, אם כי גם הם העדיפו אזורים הסמוכים לשכונות קיימות. אם כן, בנייתן של שכונות מגורים מחוץ לחומות העיר נתנה ליהודים פתרונות למספר בעיות: הפחתת צפיפות הדיור, שיפור בתנאים הסניטריים ובאיכות הסביבה, הוזלת שכר הדירה (אם כי המחירים שוב עלו כשגדל הביקוש לדירות בשכונות ״מוצלחות") ואף האפשרות לייעד את התשלומים לרכישת הדירות במקום לשכירתן. פתרונות אלה לא התממשו עד ליצירת תנאים נאותים בביטחון ובנגישות בין השכונות לבין העיר ובהימצאות הון להקמת השכונות - הן לרכישת הקרקעות והן לבניית הבתים.47

 

מלבד השינויים הפיזיים, הכלכליים והחוקתיים הנוגעים לעיר, חל שינוי תפיסתי בקרב חלק מהאוכלוסייה היהודית בירושלים. בעיני אנשי ״היישוב הישן" שאכלסו את הרובע היהודי בעיר העתיקה, הייתה ביציאה אל מחוץ לחומה תפנית עצומה וחשש לפריצת המסגרת הרוחנית. אך גם ביציאה אל מחוץ לחומה נשמר הדגם החברתי המסורתי המוכר בעיר. ניתן לראות בבניית חלק מהשכונות החדשות משום המשכיות והרחבת הווייתו של יישוב זה.

 

אחת הסיבות לעלייתם של יהודי תימן ארצה בשנים תרמ"א־תרמ"ב (1881-1882) הייתה השמועה על חלוקת קרקעות בחסות רוטשילד ואפשרות התבססות כלכלית מעבודת אדמה. כמו כן, מראשית דרכם שאפו עולי תימן להיאחז בעבודת האדמה ולהתפרנס ממנה.48 בהתאם לכך, ובעקבות ההתפתחות המתוארת לעיל, התארגנו עולי תימן להתיישבות חקלאית בסביבות ירושלים בשביל לממש את חזונם ״וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו...".49

 

ניסיון התיישבות במוצא

 

רכישת אדמות מוצא

 

בשנת תר"ך (1860) רכש הגביר הרב שלמה יחזקאל יהודה (תקע"ט־תרל"א, 1819-1871) כרם זיתים המשתרע על שטח של שני דונמים בכפר קולוניה, הנקרא בימינו מושבת מוצא.50 בשנים תר"ך־תרכ"ב (1860-1862) הייתה בצורת קשה. רבים מתושבי קולוניה ברחו והיגרו לממלכת ירדן. הם הותירו את נחלותיהם לקרוביהם שנשארו בקולוניה והשתקעו בממלכת ירדן. שאול (ת"ר־תרכ"ד, 1840-1864), בנו של הגביר הרב שלמה יחזקאל יהודה, ניצל הזדמנות זו. הוא הצליח לרכוש קרקעות רבות, אשר לימים נבנתה עליהן המושבה מוצא. שנה לאחר מכן הוכשר השטח לבניית בתי מגורים. העבודה בנחלות שנרכשו עוכבה בעקבות הפרעת שייח' אבו־ע'וש להמשך תהליך הבנייה במקום.51

 

המקום מצוין באוויר זך ונעים, מימיו מתוקים והוא נחשב כמקום נופש למשפחות הערביות המיוחסות. חלק מהשטחים שנרכשו עובדו בידי ערבים בהתאם למקובל במקום, וחלקם נותר שומם. התוצאות היו ידועות מראש: כאשר בעלי הקרקע אינם גרים בסמיכות למקום ומפקחים על העבודה מחד גיסא, ומאידך גיסא עובדי האדמה המקומיים שאינם בעלי הקרקעות חסרים מוטיבציה - עבודת החקלאות באדמות מוצא לא התפתחה.52

 

תחנה קבועה לשיירות

 

ערכה המיוחד של מוצא היה במיקומה על אם הדרך מיפו לירושלים. בימים ההם הייתה במוצא תחנה קבועה (חאן) לכל השיירות העוברות ושבות מירושלים ליפו; זאת הייתה התחנה הראשונה בנסיעה מירושלים. זאת הייתה גם דרכם בשובם מיפו לירושלים. תחנת מוצא הניבה רווחים נאים בשל התדירות הגבוהה של העוברים והשבים במקום, מבוקר ועד ליל. מכיוון שכך, הוקם ״בית מלון" (תחנת ה"חאן") בידי יהושע ילין ושאול יחזקאל יהודה. הבנייה הושלמה בשנת תרל"א (1871), כשנתיים ימים לאחר סלילת דרך עגלות, אשר הובילה מירושלים ליפו ועברה דרך מוצא.

 

לאחר פטירת שאול יחזקאל יהודה נוסדה חברה לרכישת קרקעות מאדמות מוצא.53 לא מן הנמנע שמייסד החברה נחשף למצבם הקשה של יהודי תימן, וייתכן אף שרי"ד פרומקין (ישראל דב פרומקין, תרי"א־תרע"ד, 1850-1914) בעצמו השתדל אצלו. מייסד החברה התנדב שטח גדול מקרקעותיו ונחלותיו הגדולות שבמוצא למען עולי תימן בירושלים אשר יעבדו ויפתחו את הקרקע. נדבה זו ניתנה כנראה בשלהי שנת תרמ"ג (1883) או בימים הראשונים של שנת תרמ"ד (1883), וזאת על פי המודעה שפירסם ר' יוסף מסעוד בעניין זה.

 

באותה העת עולי תימן בירושלים הבינו היטב את ההזדמנות שנפלה לידם. תנאי המחיה במקום יכלו להוציא אותם ממצבם הקשה - אוויר זך וצלול המיטיב לבריאות הפרט. מעיינות מים חיים וקרים חינם אין כסף המספיקים לצורכי האדם והבהמה, להשקיה ולשאר צרכים. הוצאות הבנייה במקום היו שוות למחצית מההוצאות שנצרכו לבתים הנבנים מחוץ לחומה, מבלי לגרוע מגודל הדירה, היות שאבני הבנייה והסיד היו מצויים למכביר באזור ומשום כך היה מחירם זול. אין צורך לחצוב ולבנות בורות מים, מה שהיה מייקר מאוד את הוצאות הבנייה. מקורות המים מצויים בשפע באדמות מוצא. היה באפשרות העולים להשתלב במקורות תעסוקה מגוונים. השיירות שעשו את דרכן מירושלים ליפו ולהיפך חנו במוצא לשעות מספר, והסוחרים נהגו להשתמש בשירותי ״חאן הדרך". מתיישבים מעולי תימן יכלו למצוא את פרנסתם בשירותי דרך שונים לנוסעים ובתעסוקה ב"חאן". האקלים המשובח, האדמה הפורייה ומקורות המים הרבים יכלו לסייע בידם בעבודת החקלאות. חכירת שטחי חקלאות והימצאותם של העובדים במקום ודאי היו גורמות להשבחת יבולי הקרקע והספקתם לנוסעי השיירות, לתושבי ירושלים, לאורחי ״חאן הדרך" וכן למשפחות הערביות המיוחסות שנפשו במקום.

 

עולי תימן, ובראשם יוסף מסעוד (תקצ"ב, 1832 - זמן פטירה אינו ידוע), פרסמו את מצבם הקשה בעיתון ״החבצלת" בתחילת שנת תרמ"ד (1883); הם בקשו סיוע לבניית שישים־שבעים בתים על אדמות מוצא.54 העולים הושפעו מייסוד מושבות חקלאיות ביהודה, בשרון ובגליל בתמיכת הברון רוטשילד וניסו להקים מושבה חקלאית עצמאית על אדמות מוצא.

 

פניית עולי תימן לא זכתה למענה. חודשיים וחצי לאחר מכן פרסם בעל ה"חבצלת" (רי"ד פרומקין) פנייה נוספת לסיוע בבניית בתים לעולי תימן על אדמה שנידב הגביר ר' בנימין יחזקאל,55 אך גם פנייה זאת נפלה על אוזניים ערלות. עולי תימן בירושלים בראשית שנות ה-90 של המאה ה-19 לא היו הראשונים שפנו בבקשה לעזרה לשם התיישבות בארץ וקיום המצוות התלויות בה.

 

עולי תימן שהתיישבו בירושלים בשנת תרמ"ב (1882) היו הקבוצה הרביעית במספר שניסתה להתיישב באדמות מוצא. רצונם היה להתפרנס מיגיע כפיהם ולא להזדקק לכספי החלוקה ולבריות מחד גיסא, ומאידך גיסא לקיים את חזונם משכבר הימים - מצוות יישוב ארץ הקודש, לצד שאר המצוות התלויות בה. קבלת קרקע להתיישבות, אקלים משובח, פרנסה מובטחת והוצאות בנייה נמוכות אינם מספיקים ללא תמיכת גוף כלכלי חזק כדוגמת הברון רוטשילד. עצם המחשבה על ניהול חיים עצמאיים המבוססים על עבודת אדמה ושאר מלאכות - ״פרנסה המכבדת את בעליה" - היה בעוכריהם. במציאות של התקופה לא היה סביר למצוא מימון עצמאי לבניית שישים־שבעים בתים. הנה כי כן, מפאת מצבם החומרי וללא תמיכה הוחמצה ההזדמנות להקים יישוב חקלאי על טהרת עבודה עברית בכפוף לקיום המצוות התלויות בארץ.56 ניסיונות נוספים של קבוצות שונות להקים במקום תעשייה זעירה לא צלחו.

 

 

 

'רמה' (נבי סמואל)

 

על פי המסורת היהודית מקום קבורתו של שמואל הנביא הוא בכפר המקראי ״רָמָה" על הר מצפון לירושלים, הנקרא בפי הערבים ״אַלנַּבִּי סַמַוְאַל". בכרוז שפרסמה חברת ״שלום ירושלים"57 ניתן ללמוד פרטים חשובים על אודות אזור רמה. מיקומו של הציון הוא בנקודה המרוחקת מירושלים שבין החומות, מהלך שעתיים. האדמה פורייה לגידולי תבואה ותירוש, המים חיים ומתוקים ומצויים בשפע וללא תשלום, שהרי הרוכש קרקע במקום נהנה מזכויות שימוש במקורות המים. ישנו פוטנציאל להרחבת ההתיישבות ורכישת חלקות אדמה נוספות. כמו כן המקום הגבוה מקנה תצפית רחבה על הסביבה ומצטיין באוויר זך ונעים. הציון המיוחס לקבר שמואל הנביא משמש כמקור עלייה לרגל ליהודים.58

 

בשנת תקצ"ג (1833) עלה ארצה מרוסיה הגביר שמריה לוריא.59 בהיותו סוחר נשק נועד עם איברהים פחה (1789-1848) והבטיח לו תמיכה צבאית. הקשרים בין השניים הפיחו ציפיות בקרב יהודי ירושלים לאפשרויות הרחבת ההתיישבות היהודית בשטחים שמצפון לירושלים. באחד האירועים הציג איברהים פחה את תוכנית ההתיישבות ואת יתרונותיה הכלכליים. רעיון זה נגנז כשהפיצו סוחרי ירושלים ידיעה כוזבת בדבר הקמת ממלכה יהודית באזור בתמיכת הפחה, וזאת בשל חששם להיפגע כלכלית עקב תוכנית זו.

 

ניסיון התיישבות נוסף באזור רמה נעשה בין השנים תקצ"ו־תר"ט (1836-1849). יצחק שמש מירושלים חכר באותה עת אדמות חקלאיות בשותפות עם שני ערבים תושבי האזור ועיבד אותן. בשנת תרל"ד (1874) רכשה חברת ״מאה שערים"60 קרקעות באזור רמה במגמה להקים מושבה חקלאית עבור תושבי ירושלים. גם תוכנית זו נגנזה בשל קשיים פיננסיים.

 

בשנת תרמ"ה (1885) פרסמו ראשי קהילת התימנים בירושלים בעיתון ה"חבצלת" את הדברים להלן: ״וכן נעשה כענין זה ב'מאה שערים'. התנדב גביר אחד לכל חברתינו באחוזת קרקע לפני קבר שמואל הנביא, ולא עלה בידינו שום דבר".61 על פי הכתוב ״וכן נעשה כענין זה במאה שערים", אפשר שאותו נדיב שהסכים לתת לעולי תימן קרקע להתיישבות במקום היה מחברת ״מאה שערים" שרכשה 3,500 דונם קרקע ברמה בשנת תרל"ד (1874). אך גם רעיון זה לעלייתם על האדמה והשתקעותם בה השתהה מחוסר תקציב.62

 

אי רצון בעלי הקרקע הראשונים להתיישב במקום והחשש לאבד את הקרקע לשלטונות על פי חוק אם אינה מעובדת במשך שלוש שנים הביאו את בעלי המקום בשנת תרנ"ה (1895) להעלות קבוצה של משפחות מעולי תימן להתיישב באדמות רמה. המתיישבים התימנים רכשו בחסכונותיהם ובכסף שקיבלו ציוד חקלאי הכרחי והובטחה להם הקצבה שבועית קבועה לכל משפחה.63 המתיישבים זרעו 150 דונם תבואה וכ-7,000 גפנים בשותפות עם הפלאחים המקומיים. לאחר שנה ראשונה מוצלחת, שהצליחו למכור בה את תוצרתם, התרגשו עליהם מספר צרות:

 

1. המתיישבים לא קיבלו את כל הקרקע ולא את הסיוע שהובטח להם;

 

2. שנת שמיטה שחלה בשנת תרנ"ו (1896), שנה לאחר עלייתם לקרקע, השביתה את העבודה למשך שנה תמימה;

 

3. מתחים בינם לבין תושבי הכפר נבי סמואל. באחת השבתות נותרו שני גברים לשמור על האדמות המעובדות והם גורשו בידי תושבי הכפר. השלטונות אסרו על המתיישבים התימנים לשוב לאדמותיהם למרות מאמצי פרומקין והשתדלויותיו אצל פחה ירושלים.

 

 

 

המתיישבים סבלו חרפת רעב וחסכונותיהם ירדו לטמיון. אי עיבוד שטחי האדמות עקב איסור הגעה למקום הוביל לעקירת הגפנים והיבול ולנטישה סופית את אדמות רמה.64

 

ניסיון התיישבות בשדה סמוך ל'כרם מונטיפיורי'

 

חברת ״עזרת נדחים" שהוקמה בחודש מרחשוון תרמ"ד (נובמבר 1883) ראתה את ייעודה בעזרה ובתמיכה לחסרי האמצעים שבירושלים, וכן בהצלתם מציפורני המיסיון שעשה נפשות על גב מצוקותיהם של העולים. בשנה הראשונה להיווסדה התרכזה חברת ״עזרת נדחים" בפתרון מצוקת הדיור של עולי תימן. פעילותה של החברה התרחבה אף למציאת אפשרויות להתיישבות חקלאית לעולי תימן סביב העיר ירושלים.65 הרחבת הפעילות נבעה בשל פנייתו של הרב סלפנדי66 אל ראשי חברת ״עזרת נדחים" בשנת תרמ"ד (1884) בשאלת אפשרות יישוב עולי תימן ביישוב חקלאי, פנייה שבאה בעקבות בקשת החברה לסייע בבניית בתים לעולי תימן. תשובת ראשי חברת ״עזרת נדחים" הייתה שעולי תימן מוכשרים ומעוניינים בכך. יתרה מזאת, זו הייתה משאת נפשם בעלותם ארצה. לאחר הסכמתם החלה החברה באיתור אפשרויות רכישת קרקע להתיישבות חקלאית. הבחירה נפלה על שדה סמוך ל"כרם מונטיפיורי", בגודל של שמונה דונם, בגלל יתרונות המקום.67 יוסף נבון68 הציע לשלם מחצית מעלות השטח, עד שהוועד יוכל להחזיר לו את ההוצאה. הצעתו התקבלה חרף מתעניינים לא מעטים שהיו לרכישת שדה זה. ועד חברת ״עזרת נדחים" הסמיך חברים משורותיו לנהל משא ומתן עם בעל השדה במטרה לרכוש את חלקת האדמה בשותפות עם יוסף נבון. חברת ״עזרת נדחים" קבעה תקנה יסודית, לפיה כל עובד אדמה שיתיישב במקום יתחייב לשלם על רכישת הקרקע בסכומים קצובים ובזמנים קבועים מראש. תקנה זו היא אחת מתוך מערכת תקנות שתוסדר בעת שיעלו המתיישבים על הקרקע.

 

כישלון ההתיישבות החקלאית במקום

 

כישלון ההתיישבות החקלאית בשדה הסמוך ל"כרם מונטיפיורי" נבע ממספר סיבות. האחת, התנגדות מצד גורמים שונים שטענו שמחיר השדה יקר לעומת קרקעות אחרות באזור. השנייה, היה צורך בחפירת בורות מים נוספים שיהיו זמינים לתושבים. חפירת הבורות הגדילה את העלות והעסק לא השתלם. נוסף על כך, ייעודה של הקרקע לגידולי ירק לא עלה בקנה אחד עם המציאות בקרקע. שמונה דונם אינם מספיקים לפרנסת מתיישבים כלל. ועוד, כדי לגדל ירק ישנו צורך במי מעיין ולא במי באר.69

 

אם כן, חזונם של עולי תימן, התבססות על עבודת החקלאות והתפרנסות ממנה, נכזב ולא צלח. הסיבות לכך היו חוסר התעניינות ותמיכה מצד ראשי הציבור למפעל ההתיישבות בארץ ישראל, לצד סיבות דתיות כגון שנת שמיטה שחלה בשנה השנייה לעלותם על הקרקע והאיסורים החלים על עבודת האדמה בשנה זו. כמו כן התנכלות תושבי הכפרים הערביים הסמוכים הביאה לנטישת הרעיון להתיישבות חקלאית, אם כי היו מי שעסקו בעבודות חקלאיות מחוץ לירושלים.70

 

מעיון בספרות ההיסטורית, יהא זה סביר להאיר מספר אירועים שיכולים לסייע בציור תמונת מצבם החמור של עולי תימן בעת הזאת. בשנת תרמ"ו (1886) פרצה ״מגפת החולירע" בירושלים שבין החומות והפילה חללים רבים. יש להניח שחברת ״עזרת נדחים" הייתה עסוקה בהגשת סיוע דחוף לנפגעים, ולכן רעיון ההתיישבות החקלאית נדחה לקרן זווית. מגפה זו דרבנה את מחוסרי הדיור לצאת את ירושלים שבין החומות. הללו הקימו במתחם ״כרם מונטיפיורי" שבעים ושישה צריפים והפכוהו לשכונת מגורים ללא היתר והרשאה. מעשה זה הביא להתדיינות משפטית ולפינויים של הפולשים מהמקום.71 לא מן הנמנע שחלק מהפולשים התיישב אף בשדה הסמוך הואיל והיו בו מקורות מים. לא היה ניתן לקיים משא ומתן לרכישת הקרקע או לקיים התיישבות חקלאית במקום על רקע ההתדיינות המשפטית. במקביל החלה בשנת תרמ"ד (1884) בנייה לשם התיישבות על בסיס חקלאי בכפר השילוח על אדמה שנודבה לעולי תימן ובתים שתרמו מתיישבי חוץ. יוזמת ההתיישבות החקלאית בשדה הסמוך ל"כרם מונטיפיורי" ירדה מהפרק. ייתכן שהדבר היה בשל מחיר הקרקע הגבוה בשדה הסמוך ל"כרם מונטיפיורי", בהשוואה לקבלת קרקע חינם בכפר השילוח, וייתכן שהיה זה בשל התחלת בניית הבתים לעולי תימן בכפר השילוח ואכלוסם הקרוב בהשוואה לשדה שלא הייתה תמימות דעים ביחס לרכישתו ולאכלוסו בעולי תימן האמונים על עבודת האדמה.

 

אם כן, במסגרת ההיסטורית המוצגת לעיל, ניתן לומר באופן די מבוסס שעולי תימן לא היו שונים בניסיונותיהם להתבסס על עבודת האדמה מקהילות אחרות בירושלים. כישלונותיהם והאכזבה מההתבססות על עבודת האדמה הביאו את עולי תימן לפנות להתיישבות עירונית ולמקורות תעסוקה שאינם חקלאיים כלל.

 

 

 

יחסי עולי תימן עם כולל הספרדים

ותהליך ההיפרדות מהספרדים

 

עולי תימן בירושלים הגיעו ארצה מחוסרי פרוטה ולא היה בכוחם לשכור קורת גג לראשיהם. הרב יוסף מסעוד פרסם, כאמור, מעל דפי ״החבצלת" ביום כ"ו באב תרמ"ב (11/8/1882) את מצבם הקשה וקרא לשלוח תרומות לגביר הרב שניאור מימון עמיאל, ששימש גזבר קהילת המערביים. מעשה זה התאפשר בזכות יחסי שכנות קרובים ושותפות גורל שנוצרו בין עולי תימן לקהל המערביים. דפוס ההתנהגות של כולל הספרדים כלפי קהילת המערביים בירושלים היה זהה להתנהגותם כלפי הקהילה התימנית. הקשרים הטובים בין קהילות התימנים והמערביים בירושלים הביאו את התימנים ללמוד מעט מניסיונה של קהילת המערביים באופן היפרדותם מכולל הספרדים.72

 

היפרדות המערביים והתימנים מכולל הספרדים נבעה ממצבם הקשה של הקהילות. קהילות המערביים והתימנים סבלו מעוני, מתנאי דיור מחפירים, מקשיי פרנסה ומקיפוח ביחס לקבלת כספי החלוקה.73 כולל הספרדים שלח שד"רים לקהילות המערביים ואף לתימן בבקשת תרומות למען העניים יוצאי ארצות אלו. בפועל הכספים יועדו לצורכי הקהילה הספרדית ולעיתים זכו קהילות המערביים והתימנים לקבל חלקים קטנים מתרומות אלו.

 

קהילות המערביים והתימנים חשו נבדלים באורח חייהם ובמנהגיהם. הרצון לשמירה על צביונם הרוחני וקיום אורחות חייהם כפי שנהגו בארצות מוצאם גרם ללא מעט חיכוכים. כולל הספרדים ניסה לכפות על הקהילות את מרותו. בעוד שקהילת המערביים הייתה מאוחדת, בקהילת התימנים נוצרו שני פלגים. ראשי קהילות המערביים והתימנים שהובילו את ההיפרדות מכולל הספרדים היו רבנים אשר הגיעו מחוץ לירושלים.74

 

לפרידת המערביים והתימנים קדם ניסיון היפרדות כושל. השיחות בין הקהילות לכולל הספרדים הביאו לרגיעה יחסית, אם כי כולל הספרדים לא עמד בהתחייבויותיו כלפי המערביים והתימנים, דבר שהוביל לפרידה סופית. כולל הספרדים הפסיק לשלם עבור קהילות המערביים והתימנים את מס ה"עַסְכַּרִיָּה".75 הללו לא יכלו לשלם את הסכום שהוטל עליהם. הספרדים לא בחלו בשום אמצעי כדי לאלץ את המתיישבים לשלם את המס. אחת הדרכים שנקטו ראשי הכולל הייתה נתינת ראשי הקהל במאסר. המתיישבים נאלצו לקחת הלוואות כדי לשחרר את האסירים. כלפי הקהילה התימנית הדבר חזר על עצמו פעמים מספר. אנשי כפר השילוח שלא נפרדו מכולל הספרדים ניתנו במאסר אף הם. בכל המקרים יצאו איגרות תלונה למרוקו ולקושטא על יחס ראשי כולל הספרדים כלפי קהילות המערביים והתימנים, אך הדבר לא הביא לשיפור. הטלת תשלום מס ה"עַסְכַּרִיָּה" ושינוי גובה הסכום מתוך שרירות לב; ירידה בנתינת התמיכה לעולי תימן עד כדי חלוקת מצה, אשר אף היא לא הייתה ראויה למאכל; מאסרים תכופים לתקופות ארוכות - כל אלה הביאו את עולי תימן להחלטה על היפרדות מהספרדים.

 

בכינוס שערכו התימנים בחודש אייר תרס"ח (מאי 1908) בירושלים הוחלט על היפרדות מהספרדים. בשלב הראשון שלחה הקהילה התימנית מכתבים לגורמי פנים וחוץ בבקשת עזרה, ובהם מתנים הם את צרותיהם ופורטים את יחסיהם עם כולל הספרדים. כשנאסרו ראשי הקהילה בעוון אי תשלום מס ה"עַסְכַּרִיָּה", הם הסתייעו בפחה בבקשת שחרור ממאסר. הלה סייע בידם פעמיים. במאסרים שתקפו את ראשי העדה לאחר מכן, שלחה הקהילה מכתבים בבקשות שחרור לשר המס, אך ללא הועיל. כמו כן נעשתה פנייה בנידון לרבני הקהילה האשכנזית, אך אלה חששו להתעמת עם כולל הספרדים בסוגיה זאת. במקביל ניסתה הקהילה להסתייע בגורמי חוץ שיתערבו לטובתה. נציגי הקהילה פנו לד"ר משה גאסטר וגוללו את יחס כולל הספרדים כלפיהם. הם ציינו שאף פניותיו של הרב משה הלוי, החכם באשי בקושטא, אל ראשי הכולל ובקשותיו ליישר את ההדורים בין קהילות הספרדים והתימנים לא נשאו פרי.76

 

דבר דומה אנו מוצאים בתהליך היפרדות קהילת המערביים מכולל הספרדים. הקהילה פרסמה קונטרס מחאה במרוקו בשם ״משפט לאלקי יעקב", שבו הם מתנים את יחס הספרדים כלפיהם.77 על מעמדו הרם והתקיף של כולל הספרדים ניתן ללמוד אף מהעובדה שהמדפיס היחידי בירושלים סירב להדפיס את הקונטרס בהוראת כולל הספרדים. הכולל פרסם קונטרס נגדי בשם ״עדות לישראל". קובץ זה, שנתמך מצד חוגים מקהילות האשכנזים, ״ועד הפקידים והאמרכלים" וההנהגה, הוביל בסופו של דבר לחתימת הסכם בין הצדדים שהחזיק מעמד עד שנת תר"ך (1860). לעומת זאת, הקהילה התימנית פרשה מכולל הספרדים בחודש אייר תרס"ח (מאי 1908), עת הגיע אישור הפרידה מקושטא.78

 

על מנת להקים מוסדות עצמאיים, התכוונה קהילת המערביים להקים מערך שד"רות משלהם. הם הסתמכו על התקדים בקהילה האשכנזית בירושלים. השליחים שנבחרו ניתנו במאסר ועברו התעללויות מצד המשטרה העות'מאנית. ישנו בסיס לסברה שמעשים אלו היו ידועים לראשי הקהילה התימנית מפי ראשי הקהל המערביים. אברהם אלנדאף יצא לקושטא בחשאי בחודש תמוז תרס"ז (יוני־יולי 1907) בבקשה לקבל אישור היפרדות מהספרדים והקמת כולל עצמאי. הוא נרדף בחזרתו ארצה ונאלץ להתחבא בשכונת הבוכרים.

 

ראשי הקהילה המערבית נוכחו לדעת שבדרך גלויה יקשה עליהם לגייס תרומות למען עניי הקהילה. לפיכך הם ניסו לאסוף תרומות בדרך חשאית ולהסתייע בגורמי פנים וחוץ לצורך זה.79 הקהילה התימנית, לעומת זאת, לא יכלה להסתייע כלל בתרומות מתימן. יהודי תימן כרעו תחת עול מס הגולגולת שהוטל עליהם, ולא עוד אלא שביקשו אצל הרב משה הלוי בקושטא שיתערב למענם כדי להקל בתשלום המס. מכיוון שכך, הסתייעה הקהילה בלקיחת הלוואה מאת אלברט ענתבי80 למימון ההוצאות לחג הפסח בשנת תרס"ח (אפריל 1908) לכלל המתיישבים התימנים בירושלים. מעשה נוסף אשר הוכיח את עצמאות הקהילה התימנית בירושלים היה סידור גט בבית דין המורכב מרבנים תימנים ללא אישורו של כולל הספרדים והתערבותו.81

 

הקמת כולל עצמאי לעדת התימנים בירושלים

 

כשקיבלה העדה התימנית בירושלים את האישור לכולל עצמאי, החלו ראשי הקהל להקים את המוסדות הדרושים. ראשית נערכו בחירות חשאיות לוועד העדה התימנית בירושלים. הוועד הנבחר פנה לכלל ציבור התימנים להתנדב לעזור לנזקקים מבין העדה.82 הוועד הנבחר התחייב שכל תרומה תגובֶּה בקבלה בחתימת ידם של שניים מראשי הוועד ובחותמת הוועד. ראשי הוועד התחייבו למסור כל תרומה לייעודה ושדבר זה יצוין בקבלה. מהתחייבות זאת אנו למדים על יחסו של כולל הספרדים, שהסיוע שיועד לתימנים לא ניתן להם במלואו או קוצץ ברובו. נוסף על כך, ראשי הוועד מצרפים כתובת למשלוח תרומות מהארץ ומחוצה לה.83 הקהילה התימנית בירושלים בחרה את ההנהגה ואת חברי ועדות המשנה. בשלהי שנת תרס"ח (1908) הוצע נוסח תקנון זמני ותמציתי, ורק בחודש תמוז תרע"ג (יולי 1913) פורסם הנוסח החדש והסופי.84