מבוא
ב-2008 פרסם פרופ' שלמה זנד את ספרו "מתי ואיך הומצא העם היהודי".
התזה של ספרו של זנד מורכבת משני טיעונים עיקריים:
א. העם היהודי כיום מורכב רובו ככולו מצאצאי גרים ממוצא כוזרי, ברברי ותימני, ולפיכך הם יהודים מבחינה דתית אך לא מבחינה אתנית. במילים אחרות, אין כל קשר מבחינה אתנית בין העם היהודי שחי בארץ בעבר ובין היהודים החיים כאן כיום.
ב. הרומיים לא עסקו בהגליית יהודים. הפלסטינים הם צאצאי היהודים שחיו בארץ והתאסלמו בתקופת הכיבוש הערבי במאה ה-7 עד למאה ה-11 לסה"נ.
המסקנות הפוליטיות הנובעת משני הטיעונים הללו לגבי ההווה:
א. מאחר שהיהודים החיים כיום אינם צאצאים מבחינה אתנית של היהודים שחיו כאן בעבר – אין להם כל זכויות היסטוריות על הארץ. מכאן ש"מיתוס הגלות" עליו מבוסס הרעיון הציוני הוא חסר יסוד מבחינה היסטורית, והתנועה הציונית היא תנועה קולוניאליסטית.
ב. הפלסטינים הם היורשים הלגיטימיים של היהודים שהתאסלמו הם הבעלים האמיתיים על הארץ, ולפיכך יש לשים קץ למדינה היהודית ולהקים במקומה את "מדינת כל אזרחיה" שתהיה מדינה דו-לאומית.
מטרת ספרי היא לבדוק את הטיעון השני על סמך המחקר
לבדיקה יש חשיבות מבחינת אמיתות העובדות ההיסטוריות שעליהן נשענת התזה של זנד, ולא זו בלבד אלא שהיא בעלת חשיבות גם מבחינה פוליטית בשל השלכותיה לגבי המציאות הפוליטית כיום בארץ.
הערה לגבי הדגשים בספר: מכיוון שהספר עוסק בעיקר בהיסטוריה של היהודים בארץ ישראל בין הכיבוש הרומי לבין הכיבוש הערבי-מוסלמי ואחריו, ההיסטוריה של הקבוצות האתניות-דתיות האחרות מהווה רק רקע להיסטוריה של הקבוצה היהודית.
חלק ראשון: חיסול הרוב היהודי בארץ ישראל
הפרק הראשון עוסק במדיניות הקולוניזציה והפקעת הקרקעות מידי יהודים תחת הכיבוש ההלניסטי, כדי להפוך את הארץ לארץ יוונית-מוקדונית (הלניסטית) מבחינת הרכב האוכלוסייה, ולעשותה חלק בלתי נפרד מעולם הציוויליזציה ההלניסטי.
הפרק השני עוסק בחיסול הישות הלאומית של העם היהודי, בהמשך מדיניות הקולוניזציה, הפקעת האדמות, ההלניזציה של הארץ מבחינה תרבותית, וחיסול הרוב היהודי, על ידי הכיבוש הרומי.
חלק שני: המיעוט היהודי העדיף ירידה מהארץ על המרת דת
הפרק השלישי עוסק בהפיכת הארץ לארץ נוצרית על ידי ניצורם של התושבים ההלניסטים-פגאניים והסורים-ארמים שחיו בחסות השלטון הביזנטי-נוצרי, בהמשך הקולוניזציה, ובכישלון מאמצי הניצור של המיעוט היהודי שנותר בארץ, והצטמקות המיעוט היהודי.
הפרק הרביעי עוסק בכיבוש הערבי של הארץ ובמדיניות השירעוב בלא אִסלום של השליטים המוסלמים. למרות הכיבוש הערבי נותרה הקבוצה הנוצרית הקבוצה הגדולה ביותר מבחינה אתנית-דתית, והמיעוט היהודי נשאר אמנם נאמן לדתו, אך הצטמק.
חלק שלישי: מרוב נוצרי לרוב מוסלמי: מיעוט יהודי ששרד את הכיבוש הנוצרי והמוסלמי
הפרק החמישי עוסק בתקופת הכיבוש הצלבני. הקבוצה האתנית-דתית הגדולה ביותר באוכלוסייה הייתה עדיין הקבוצה הנוצרית, ולידה היו מיעוטים של מוסלמים, של יהודים ושל שומרונים.
הפרק השישי עוסק בתקופת הכיבוש הממלוכי-מוסלמי. הקבוצה הערבית-מוסלמית הייתה לקבוצת הגדולה ביותר באוכלוסייה, אף שמספרה נאמד בכ-80,000 תושבים בלבד מ-126,000 התושבים. הרוב הנוצרי חוסל. לצד המוסלמים היו מיעוטים של נוצרים, יהודים ושומרונים. בתקופה זו יש הידרדרות חמורה של הארץ מבחינה יישובית בעקבות המאבקים הפנימיים על השלטון, הפשיטות של הבדווים, תאוות הבצע והניהול הכושל ומגפת "המוות השחור", והארץ הייתה ברובה לשממה ודלת אוכלוסין.
הכרך השני של הספר ייקרא "היווצרות הפזורה היהודית בגולה והיקף ההתייהדות". הוא יעסוק בהתרחבות התפוצה היהודית (כבר הייתה תפוצה יהודית בעקבות הגליות של אוכלוסין על ידי אשור ובבל) בעקבות המדיניות ההלניסטית-הרומית והביזנטית, וההידרדרות הכלכלית והביטחונית של הארץ מהכיבוש הערבי ואילך חוץ מהתאוששות קצרה בזמן הכיבוש הצלבני, ובוויכוח על היקף ההתייהדות.
הספר נסמך על מקורות (מחקרים) משניים. הספר מסכם את מצב המחקר.
תודות
ברצוני להודות לפרופ' זאב ספראי על הערותיו ולארכאולוגים והיסטוריונים שעזרו לי בהערותיהם, ושמותיהם מופיעים בספר.
כמו כן ברצוני להודות לספרניות של חדר העיון בספריית המדיטק בחולון שהיו לי לעזר רב: שושי גלס, רבקה זרקובסקי וחוה רוזנטל.
רש"ל
נ.ב: פרקי הספר נכתבו תחילה כמאמרים.
