בריטניה בתום מלחמת העולם השנייה
כלכלת בריטניה בתום המלחמה
מתחילת כהונתה, לקראת סוף יולי 1945, ממשלת “הלייבור״ נאלצה להתמודד עם שלושה אתגרים: ייצוב הכלכלה הבריטית; מציאת נוסחה מוסכמת עם ארצות הברית להמשך אחיזתה של בריטניה במושבותיה; ושמירת האינטרסים שלה בהודו ובמזרח התיכון. כל זאת נוכח התנגדויות בקרב עמי האזור להמשך נוכחותה, ונוכח החשש מפני חדירה סובייטית אל המזרח התיכון.
כבר בשלביה הראשונים של מלחמת העולם השנייה הלכה והתפתחה תלותה של בריטניה בארצות הברית. בשלהי 1939 ביטל הקונגרס האמריקני את החוק שאסר יצוא נשק. ביולי 1940, לאחר שצוללות גרמניות הסבו אבידות קשות לצי הבריטי, פנה ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ׳רצ׳יל (Winston Churchill) לנשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט (FranklinDelano Roosevelt) וביקש סיוע. רוזוולט נעתר לפנייה וארצות הברית העניקה לבריטניה חמישים משחתות, שהיו אמורות לסייע בהבטחת דרכי האספקה מארצות הברית אל האי הבריטי. תמורת המשחתות הוחכרו לארצות הברית, לתקופה של 99 שנים, בסיסים בריטיים בקריביים ובניו-פאונדלנד, סמוך לקנדה. ב-29 בדצמבר 1940, בריאיון רדיו, לאחר שנבחר לכהונה שלישית, התייחס הנשיא רוזוולט בחיוב לאפשרות של השאלת ציוד נוסף לבריטניה. ב-11 במארס 1941 אושר בקונגרס האמריקני חוק “השאל-החכר״. החוק אִפשר לנשיא להשאיל ציוד לחימה לממשלה זרה, אם יעריך כי יש בכך כדי לתרום לביטחונה של ארצות הברית. לרשות הנשיא נקבעה מסגרת בהיקף של 1.3 מיליארד דולר. מבין הארצות שלחמו בגרמניה וביפן, ושהסתייעו בתוכנית “השאל-החכר״, בריטניה קיבלה את הסכום הגדול ביותר.
שלושה שבועות לאחר תחילת הכהונה של ממשלת “הלייבור״, ב-14 באוגוסט 1945, הפיץ שר האוצר יו דלטון (Hugh Dalton) לחברי הקבינט תזכיר שהכין הכלכלן הנודע, ג׳ון מיינרד קיינס (Maynard Keynes). בתזכיר הודגשה החשיבות המכרעת שהייתה לסיוע האמריקני במסגרת “השאל-החכר״ בתקופת המלחמה. עם זאת, התזכיר לא נועד להסביר כיצד הצליחה בריטניה לצלוח את שנות המלחמה ללא התמוטטות כלכלית, אלא להתריע מפני הצפוי לבריטניה בחודשים הקרובים. על פי התחזית של קיינס, סעיף ההוצאות במאזן סחר החוץ של בריטניה לשנת 1945 עמד להסתכם בכ-2.9 מיליארד פאונד, בעוד ההכנסות הצפויות הוערכו ב-800 מיליון פאונד בלבד. בלי שיימצא מקור לגירעון בסך 2.1 מיליארד פאונד, בריטניה ניצבה, על פי הגדרתו של קיינס, בפני סכנה מוחשית של פשיטת רגל. גם מאמץ מוצלח להגברת היצוא, ובצידו קיצוץ בהוצאות הממשלה, לא היה בכוחם לפתור את הבעיה, ולכן, קבע קיינס, האפשרות היחידה למנוע הידרדרות לפשיטת רגל, היא קבלת סיוע נוסף מארצות הברית בהיקף של 5-3 מיליארד דולר. משימת הממשלה על פי קיינס הייתה לבצע “דנקירק פיננסי״.
התזכיר של קיינס לא תאם את תוכניות שרי “הלייבור״ כפי שעוצבו לפני הבחירות. במצע “הלייבור״ הובטחו רפורמות מרחיקות לכת בכלכלה ובחברה. הניצחון הסוחף של “הלייבור״ בבחירות, שתוצאותיהן פורסמו ב-26 ביולי 1945, עורר ציפיות בציבור שאכן תוכל ממשלת “הלייבור״ לממש את תוכניותיה. בבסיס מצע “הלייבור״ הייתה תוכנית לחלוקה מחודשת של העושר הלאומי, חלוקה שהייתה אמורה לאפשר תשלום קצבאות משפחה, הפעלה מיידית של פנסיה לקשישים, שירותי בריאות משופרים ופיצוי לבעלים של נכסים שיולאמו. המציאות הכלכלית, כפי שתיאר קיינס, הציבה קשיים ומכשולים בפני כוונת ממשלת “הלייבור״ לממש את תוכניותיה. מלחמת העולם גבתה מבריטניה מחיר כבד. אומנם מספר הקורבנות בחיי אדם היה קטן מזה של מלחמת העולם הראשונה — 400,000 לעומת 750,000 — אך הנזקים הכלכליים היו כבדים ביותר. חצי מיליון בתים נהרסו כליל ועוד מיליונים של בתים ומבני תעשייה ניזוקו ונזקקו לשיפוצים. שליש מיכולת ההובלה הימית אבד. חובה החיצוני של בריטניה, שהיה חצי מיליארד פאונד ב-1939, צמח ל-3.5 מיליארד — הרמה הגבוהה ביותר בהיסטוריה של בריטניה. כלכלנים העריכו שכ-15 אחוזים מעושרה של בריטניה אבדו בעקבות מלחמת העולם הראשונה, ו-30 אחוזים נוספים ירדו לטמיון בעקבות מלחמת העולם השנייה. היתרון היחיד בתחום הכלכלה בימי המלחמה היה בתעסוקה. גיוס נשים לצבא ולעבודה במפעלים ובשירותים הגדיל ב-50 אחוזים את כוח האדם המועסק והאבטלה נעלמה לחלוטין. בשלביה האחרונים של מלחמת העולם השנייה שירתו חמישה מיליון בריטים בכוחות המזוינים, וארבעה מיליון אחרים הועסקו בעבודות שהיו קשורות למאמץ המלחמתי. המעבר לכלכלה של ימי שלום ושחרור מגויסים מהצבא הציבו בעיות בתחום התעסוקה. ב-1945 רק שני אחוזים מכלל המועסקים עבדו במפעלים שתוצרתם הייתה מיועדת ליצוא. בעקבות זאת, לא רק שאבדו לבריטניה שווקים, אלא שאף חלה הרעה במאזן התשלומים. הגבלות שהוטלו על היבוא, במאמץ למנוע הידרדרות נוספת במאזן התשלומים, יצרו משטר של צנע והכרח בהנהגת קיצוב ברכישת מצרכים, דבר שעורר מורת רוח בציבור. ימים אחדים לאחר שהוגש לממשלת בריטניה תזכירו של קיינס, החליט נשיא ארצות הברית הארי ס. טרומן (Harry S. Truman) לסיים את תוכנית “השאל-החכר״, ולבריטניה הוגש חשבון על סך 650 מיליון דולר לפירעון מיידי, עבור סחורות שהיו בתהליך לקראת משלוח לבריטניה. חרף החוב הגבוה שהצטבר עד אותה שעה, המוצא היחיד שעמד בפני הממשלה היה לפעול על פי המלצת קיינס ולבקש סיוע נוסף מהממשל האמריקני. ממשלת “הלייבור״ העריכה שמכיוון שבריטניה הייתה מעורבת במלחמה זמן רב לפני כניסת ארצות הברית למלחמה, נוצר בסיס מוסרי לחלוקה מחודשת של הוצאות המלחמה בינה לבין בת בריתה הגדולה. על בסיס הערכה זו ציפתה הממשלה הבריטית למענק בסך חמישה מיליארד דולר, או לפחות להלוואה ללא ריבית באותו היקף. בנובמבר 1945 אישרה ממשלת ארצות הברית הלוואה לבריטניה בסך 3.75 מיליארד דולר. ההלוואה נשאה שני אחוזי ריבית לשנה ותחילת פירעון ההלוואה נקבעה לשנת 1951. היה בפרלמנט הבריטי מי שראה בתנאי ההלוואה האמריקנית השפלה, הדומה בחומרתה להשפלה שחווה צ׳מברליין (Chamberlain) מידי היטלר בהסכם מינכן משנת 1938.
ב״אקונומיסט״ (The Economist) נכתב שהפרס שקיבלה בריטניה על שהתרוששה במאבק המשותף של בנות הברית היה תשלום מס לאלה שהתעשרו מהמלחמה.
החוב הכולל לארצות הברית עמד על 15 מיליארד דולר. בריטניה חבה לארצות גוש השטרלינג עוד שלושה מיליארד דולר. קנדה נחלצה אף היא לעזרת בריטניה והעמידה הלוואה בסך 1.25 מיליארד דולר. עם קבלת המלוות מארצות הברית וקנדה, התחייבה בריטניה לאפשר את המרת השטרלינג לדולרים, מהלך שסימן את פירוקן של חומות המכס, שהגנו על הכלכלה האימפריאלית של בריטניה בסחר שלה עם מושבותיה. נוכח קשיים אלו בכלכלה, שרי “הלייבור״ ניצבו בפני הצורך להכריע בין הקצאת מקורות מצומצמים לשיקום כלכלת האי הבריטי לבין הפניית המקורות הללו לעמידה במחויבויות האימפריאליות של בריטניה. משרד האוצר קבע מפורשות שלבריטניה לא היו האמצעים הכספיים להחזקת כוחותיה בהודו ובמזרח התיכון. קיינס הבהיר לשרי הקבינט שבריטניה תוכל להמשיך ולהחזיק את כוחותיה מעבר לים רק אם כספי המלווה האמריקני יופנו למטרה זו, ומשמעות מהלך כזה הייתה החרפה נוספת במשטר הצנע בתוככי האי הבריטי. הקונגרס האמריקני אישר אומנם את מחיקת החוב שנוצר מתוכנית “השאל-החכר״, שהופעלה לאורך המלחמה, אך חבריו לא ראו היגיון כלשהו בסיוע להמשך קיומה של האימפריה. הבעיות הכלכליות של בריטניה לא נפתרו עם אישור המלווה האמריקני. להבראת הכלכלה היה דרוש שיפור דרמטי במאזן הסחר, בעיקר זה שבין בריטניה לארצות הברית. ב-1945 היה ערך היבוא מארצות הברית גדול פי עשרה מערכו של היצוא הבריטי לארצות הברית. המאמץ הבריטי להיחלץ מהמצוקה הכלכלית שובש קשות בחורף של שנת 1947. בפברואר אותה שנה נרשמה הטמפרטורה הנמוכה שנמדדה במאה השנים האחרונות. מסוף ינואר 1947 ועד אמצע מארס של אותה שנה — בריטניה כוסתה בשלג, וכשהופשרו השלגים חוו אזורים רבים שיטפונות קשים. ההשפעה של תנאי מזג האוויר הללו על הכלכלה הייתה הרסנית. קשיים של עובדים להגיע אל מכרות הפחם ושיבוש דרכי האספקה גרמו להשבתה של כ-90 אחוזים ממפעלי התעשייה. התפוקה התעשייתית ירדה בצורה תלולה ומספר המובטלים גדל מ-400,000 ל-2.5 מיליון. נוסף על הפגיעה הקשה בייצור התעשייתי וביצוא נגרמו נזקים קשים לענף החקלאות. משקים חקלאיים איבדו עשרות אלפי כבשים, וראשי בקר ושטחים גדולים של גידולי שדה נהרסו בשל הכפור והשיטפונות. ביולי 1947, בהתאם להסכם ההלוואה האמריקנית מנובמבר 1945, הפכה הלירה שטרלינג לבת-המרה. הדבר הביא לנהירה אל הדולר, לעליית ערכו, לייקור נוסף של היבוא מארצות הברית ולהפחתת ערך היצוא אליה. באוגוסט חזרה בה הממשלה מהמוסכם עם ארצות הברית, ביטלה את המרת השטרלינג וחזרה למשטר של פיקוח על המטבע. בנובמבר 1947, החודש שבו נדונה בעצרת האומות המאוחדות הצעת החלוקה של אונסקו״פ (UNSCOP), הונהגה בבריטניה תוכנית חירום כלכלית. התוכנית כוונה להקטין ביקושים מקומיים, לצמצם את היבוא ולהגביר את היצוא. במסגרת התוכנית הזו הועלו מיסים, הוטלו מגבלות על יבוא מזון וחוּדש משטר קצוב במצרכים. מצבה הכספי של בריטניה השתפר רק משהופעלה ב-1948 “תוכנית מרשל״. במסגרת התוכנית שנועדה לחזק את אירופה המערבית, כך שתשמש מחסום בפני התפשטות הקומוניזם בהשראת ברית המועצות, הוקצו לאירופה 12 מיליארד דולר, שמתוכם שלושה מיליארד הופנו לבריטניה. כפי שיורחב להלן, החשש מברית המועצות והצורך לחזק את בריטניה כבת ברית בעניין זה גרמו לארצות הברית לנטוש את עמדתה הביקורתית נגד המשך אחיזת בריטניה במושבות האימפריה ולהושיט לבריטניה סיוע כלכלי, נוסף על זה שאושר בשלהי 1945.
המשך אחיזה באימפריה — נקודת מחלוקת עם ארצות הברית
ניצנים לקשיים בהמשך האחיזה הבריטית באימפריה התגלו כבר במלחמת העולם השנייה. מעמדה ויוקרתה של בריטניה במזרח הרחוק נחלשו עם נפילת סינגפור לידי היפנים בתחילת 1942. המשך האחיזה הבריטית בהונג קונג ובמושבות נוספות הותנה בהצלחת הלחימה האמריקנית ביפנים. הנשיא האמריקני פרנקלין דלאנו רוזוולט האמין, כמו הנשיא ווילסון (Wilson) בשעתו, בזכותן של אומות להגדרה עצמית. רוזוולט ראה לנגד עיניו תהליך הדרגתי שבו המושבות, תחת חסות מדינות חונכות, תתקדמנה לקראת עצמאות. לעומת זאת, ראש הממשלה הבריטי וינסטון צ׳רצ׳יל, שהאמין בצורך לקיים אפוטרופסות בריטית על עמי המושבות, ראה בנטייתו של רוזוולט לתמוך בהנהגת משטרי נאמנות על המושבות מזימה לפירוק האימפריה הבריטית. מחלוקת בין השניים נתגלעה גם בשאלת עתידה של הונג קונג. עמדת הנשיא האמריקני הייתה שהשליטה בהונג קונג הייתה צריכה לעבור לידי סין, בעוד ראש הממשלה הבריטי גרס ששלטונה של בריטניה בהונג קונג יימשך לנצח. כמחצית השנה לאחר נפילת סינגפור, התריע המשנה למלך בהודו כי צפויה מרידה בהודו שתעלה בחומרתה על כל אלו שהבריטים חוו בעבר. צ׳רצ׳יל לא היה היחיד שנקט עמדה נגד ביקורת על האימפריאליזם הבריטי. גם דוברים של “הלייבור״ הבריטי דחו ביקורות על האימפריאליזם הבריטי. בינואר 1943 הגדיר שר הפנים הרברט מוריסון, שר מטעם “הלייבור״ בממשלת צ׳רצ׳יל, את הדיבורים על אפשרויות של התקדמות לקראת הענקת ממשל עצמי למושבות כאיוולת מסוכנת. מהלך כזה היה משול בעיני מוריסון למתן נשק בידי ילד. אפילו אנשי החוג ה״פביאני״ שב״לייבור״, שהאמינו כי מן הראוי שהקולוניאליזם ייעלם בהדרגה, הגיבו על ביקורת אמריקנית כמו הרברט מוריסון. ארתור קריץ׳ ג׳ונס (Creech Jones), שלימים יכהן כשר המושבות, נמנה עם מייסדי ה-Fabian Colonial Research Bureau וביקר בפרלמנט את המדיניות הקולוניאלית של בריטניה באופן עקבי, אך בפורומים בין-לאומיים התייצב להגנתה. תפיסה שונה מזו של צ׳רצ׳יל בנוגע לעתיד האימפריה הבריטית לא הייתה רק מנת חלקו של הנשיא רוזוולט. נציגים בכירים של אוסטרליה וניו-זילנד, החברות בחבר העמים הבריטי, תמכו בהנהגת משטרי נאמנות ובהנהגת פיקוח בין-לאומי שיבטיח את רווחתם של אוכלוסיות המושבות וימנע את ניצולן. בבריטניה היו כאלה שהאמינו כי כניסתה המאוחרת של ארצות הברית למלחמת העולם השנייה נבעה מרצונה של ארצות הברית ללקט את שברי האימפריה הבריטית. לעומתם, היו אמריקנים שחשדו כי בריטניה הונעה במלחמה ממניעים כלכליים אימפריאליסטיים. לאורך שנות מלחמת העולם השנייה התגבשו אצל שתי בנות הברית הללו חשדות הדדיים. בארצות הברית נתפסה האימפריה הבריטית כמרחב שבו יימנעו סחר חופשי וחדירה של חברות אמריקניות, ומנגד, בבריטניה האמינו שתמיכת ארצות הברית בהנהגת משטרי נאמנות במושבות מיועדת לדחוק את בריטניה משווקים וממקורות של חומרי גלם.
קשייה הכלכליים של בריטניה, שהוצגו במלוא חומרתם לממשלת “הלייבור״ באוגוסט 1945, לא נעלמו מעיני אנשי ממשלת צ׳רצ׳יל עוד בתקופת המלחמה. בקיץ 1944, כאשר שמע תת-שר החוץ האמריקני סטטיניוס (Stettinius) נציג בריטי מביע דאגה באשר ליכולתה של בריטניה לפרוע את חובותיה, הוא רמז לאפשרות שבריטניה תשלם בטריטוריות את החובות שנצברו בזמן המלחמה. שר המושבות אוליבר סטנלי (Oliver Stanley) דחה רעיון זה על הסף וקבע שהוא איננו ראוי לדיון. שר החוץ הבריטי אנתוני אידן (Anthony Eden) הביע תמיכה מוחלטת בעמדת שר המושבות. את העמדה הבריטית ביחס לאפשרות שיכוננו לאחר המלחמה משטרי נאמנות בין-לאומית בשטחים שבשליטת מעצמות — היטיב לבטא נציג משרד המושבות לוועידת “דמברטון אוקס״ (Dumbarton Oaks). בתזכיר שכתב נציג משרד המושבות הילטון פוינטון (Hilton Poynton) לפני התכנסות הוועידה, נאמר שעתידן של המושבות הבריטיות הוא עניינה של בריטניה הנושאת באחריות כלפי עמי המושבות ולא כלפי גורם אחר בעולם. מושבה בריטית היא בריטית, קבע פוינטון, כשם ששטחי הממלכה המאוחדת הם בריטיים.
נציגי בריטניה נדרשו שוב לאותו נושא בהכנות לוועידת יאלטה ובוועידת יאלטה עצמה. ימים ספורים לפני פתיחת הוועידה נפגשו נציגים אמריקנים ובריטים במלטה לצורך תיאום עמדות. לאורך הדיונים במלטה הובהר לבריטים שהמשלחת האמריקנית התכוונה לכלול בדיוני יאלטה את שאלת כינונם של משטרי נאמנות. כשנפתחה הוועידה ביאלטה שבחצי האי קרים בתחילת פברואר 1945, דיווח אידן לצ׳רצ׳יל על כוונת האמריקנים, אך על בסיס מגעיו המוקדמים עם האמריקנים העריך אידן שספק אם הנשיא רוזוולט עצמו אמור להעלות את הנושא לדיון, ולכן הציע לצ׳רצ׳יל להמתין ולא ליזום הצגה של העמדה הבריטית.
בפועל הדברים התפתחו באופן שונה מהנחותיו של אידן. הנושא של הכללת משטרי נאמנות באמנת ארגון האומות, לכשיקום, לא רק שעלה לדיון פורמלי ביאלטה, אלא שאף הושגה בו הבנה בין רוזוולט וסטלין (Stalin), בהתייעצות שקיימו השניים יום לפני הדיון הפורמלי. בדיון עצמו, הכללת הנושא בדברי שר החוץ האמריקני גרמה לצ׳רצ׳יל להתפרץ ולהודיע כי כל עוד הוא ראש ממשלה, לא ישתתף נציג בריטי בהתכנסות כלשהי שבה בריטניה תידרש להצדיק את קיומה בעולם — לאחר שבמלחמה האחרונה פעלה כה רבות כדי להצילו. דעתו של צ׳רצ׳יל נחה כאשר שר החוץ האמריקני אדוארד סטטיניוס הסביר כי מה שייכלל בהחלטות ייגע רק בטריטוריות שהיו תחת שלטונן של מעצמות אויבות של בנות הברית. הסיכום הכתוב של ועידת יאלטה איננו תואם את ההסברים בעל פה שניתנו לצ׳רצ׳יל. נכתב בסיכום כי נוסחת “משטרי הנאמנות״, שהוסכמה ביאלטה, תיכלל באמנת ארגון האומות שיקום בתום המלחמה. ההסכמה כללה שלושה סוגי טריטוריות: אלה שחבר הלאומים הכריז עליהן כשטחי מנדט, אלה שנלקחו מן האויב בתקופת המלחמה וכל טריטוריה אחרת שתצורף למסגרת המוצעת, אם זה יהיה רצון אוכלוסיית הטריטוריה.
השינוי במעמדה הבין-לאומי של בריטניה הומחש ביתר שאת בשלבי הסיום של מלחמת העולם השנייה ובתקופת כהונתו הראשונה של הנשיא טרומן. ממשלו של הנשיא האמריקני הארי ס. טרומן, יורשו של רוזוולט בנשיאות ארצות הברית, לא הותיר במגעיו עם הממשלה הבריטית מקום לספק מי היא מעצמת-על ועל מי נגזר לנגן כינור שני. בדצמבר 1945 שקל שר החוץ הבריטי ארנסט בווין (Ernest Bevin) לא להגיע למפגש במוסקבה, משום שהמפגש תואם בין שר החוץ האמריקני ג׳יימס פ. ביירנס (James F. Byrnes) לבין הסובייטים ללא שיתוף הבריטים. אכן, במפגש עצמו ניכר שהאמריקנים והבריטים אינם מתואמים אלה עם אלה. השתתפות בריטניה במלחמת העולם השנייה, במאמץ האמריקני לפתח נשק גרעיני, עוררה בבריטניה ציפיות לשיתוף פעולה עם ארצות הברית בתחום הגרעין. המציאות טפחה על פניהם של מנהיגי בריטניה. הממשל של טרומן לא קיים את הסיכום בין רוזוולט לצ׳רצ׳יל ולא יידע את הממשלה הבריטית לפני הטלת פצצת האטום על הירושימה. גם לאחר תום המלחמה, ארצות הברית לא שיתפה את בריטניה בהכנת התוכנית לפיקוח על הגרעין שהוגשה לאו״ם ב-1946. בינואר 1947 הוחלט בקבינט הבריטי לפתח נשק גרעיני. ההחלטה נומקה בצורך לאחוז בנשק מרתיע, אך חלק ממקבלי ההחלטה הודו שגם לשמירת מעמדה של בריטניה כלפי ארצות הברית היה משקל בהחלטה. אכן, בסתיו 1952 ערכה בריטניה ניסוי ראשון בפצצה גרעינית שפותחה ללא קבלת סיוע כלשהו מארצות הברית.
מקומה של בריטניה בהיערכות למניעת חדירה סובייטית למזרח התיכון
כבר בתחילת 1945 הוברר להנהגות ארצות הברית ובריטניה שברית המועצות נחושה בכוונתה לכונן ממשלת בובות, הכפופה למוסקבה בכל אחת מארצות מזרח אירופה שכבש הצבא האדום. החשש מהחדירה לא הוגבל רק לאירופה. בינואר 1946 שיתף הנשיא טרומן את שר החוץ שלו, ביירנס, בחששותיו מפני מהלכים צפויים של ברית המועצות במזרח התיכון. טרומן היה משוכנע שלברית המועצות הייתה כוונה לתקוף את טורקיה כדי להשיג שליטה במצרים המובילים מהים השחור אל הים התיכון. באותה עת נמנעו מנהיגי המערב מלבקר בפומבי את ברית המועצות, מתוך רצון שברית המועצות תצטרף לארגון האומות המאוחדות כחברה ומתוך חשש שביקורת פומבית תגרום לברית המועצות להימנע מהצטרפות לארגון. בדעת הקהל עדיין לא נתפסה ברית המועצות כאיום, אלא כבת ברית במלחמה בנאצים. זו הסיבה שנאומו המפורסם של צ׳רצ׳יל על “מסך הברזל״, שאותו נשא במארס 1946 בעיירה פולטון שבמיזורי, הפתיע רבים ועורר ביקורות נגדו הן בחוגי השמאל בבריטניה והן בקרב מתנגדי הקולוניאליזם הבריטי בארצות הברית.
ראוי לציין כי את נאומו בפולטון נשא צרצ׳יל בנוכחות נשיא ארצות הברית הארי ס. טרומן, ובו התייחס אל האימפריה הבריטית כמי שתעמוד, לאורך דורות, לצידה של ארצות הברית בהדיפת הסכנה הקומוניסטית ובהבטחת רווחתו של העולם החופשי, לא רק בימיהם של המאזינים לנאום אלא גם בעתיד הרחוק.
את התפקיד המרכזי במלחמה הקרה מילאו שתי מעצמות העל — ארצות הברית וברית המועצות. במסגרת שיקוליה האסטרטגיים של ארצות הברית בהיערכותה לאפשרות של עימות עם ברית המועצות, נבחנה גם חשיבותם של אזורים, שעדיין היו נתונים להשפעה בריטית ושעדיין התקיימו בהם בסיסים צבאיים בריטיים. חשיבות מיוחדת ניתנה למזרח התיכון, הן בשל אוצרות הנפט שבו והן בשל חשיבות תעלת סואץ כנתיב תחבורה חיוני. בין 1937 ל-1946 שררו עמדות מנוגדות בקרב מעצבי המדיניות האמריקנית כלפי מצרים. היו מי שתמכו בשאיפות המצרים להשתחרר מתלות בבריטניה, וכנגדם היו שהעריכו את קיומו של הבסיס הצבאי הבריטי במצרים כחיוני ביותר. תומכי שאיפות המצרים סברו כי צמצום ההשפעה הבריטית יסייע להגביר את הפעילות הכלכלית האמריקנית במזרח התיכון ואת יציבות האזור. לעומתם, היו מי שנתנו משקל רב יותר לנוכחות הצבאית הבריטית במצרים. חשיבות הנוכחות הזאת הוכחה בבלימת כוחות הציר במלחמת העולם השנייה, ונראתה שוב חיונית ביותר בתחילת העידן של המלחמה הקרה בין המערב לגוש הסובייטי. ככל שהתפתח המתח הבין-גושי, גברה בתחילת 1946 בקרב האסטרטגים האמריקנים החשיבות בשימור ההחזקה של בריטניה בבסיסים צבאיים ובשדות תעופה במצרים. הסיבה לכך הייתה קרבתם היחסית לאזורי תעשייה בדרום ברית המועצות, שיכלו לשמש יעדים לתקיפות מן האוויר באמצעות מטוסים שימריאו משדות תעופה שבאזור התעלה, במקרה שתפרוץ מלחמה עם ברית המועצות.
דווקא בעשור הראשון שלאחר מלחמת העולם השנייה, העשור שבו הובלט מעמדן של שתי מעצמות העל ארצות הברית וברית המועצות, ושבו הייתה בריטניה פגיעה מאוד עקב חולשתה הכלכלית, לא הפעילה ארצות הברית לחץ על בריטניה באשר לאחיזתה באימפריה. הכרת ארצות הברית בערכה של בריטניה כשותפה במלחמה הקרה נגד ברית המועצות סייעה במידה רבה בהדיפת אותם גורמים בממשל האמריקני ששאפו לסדר עולמי חדש ולעולם נעדר קולוניאליזם. בעוד בתקופת המלחמה ניתן ביטוי לעמדתה האנטי-קולוניאליסטית של ארצות הברית, הרי משהחל להתפתח המתח הבין-גושי, וגבר החשש מפני התרחבות ההשפעה הקומוניסטית, דעכו בארצות הברית הקולות האנטי-קולוניאליסטים, אף על פי שחולשתה הכלכלית של בריטניה יצרה מצע נוח להפעלת לחצים עליה.
נוכח החשיבות האסטרטגית של המזרח התיכון בכלל ושל אזור תעלת סואץ בפרט, היה חשוב לבריטניה לחדש חוזים ובריתות שחתמה עם מדינות באזור עוד לפני פרוץ המלחמה. כל הניסיונות שעשתה בריטניה בין מארס 1946 לינואר 1948 להגיע להסכמות עם ממשלות האזור נכשלו, למעט ההסכם שהושג עם עבר הירדן. בריטניה ביקשה לקבל אישורים פורמליים להחזקת בסיסי צבא במזרח התיכון, או לפחות הכרה בזכותה להכניס צבא לאזור בשעת חירום. בריטניה התקשתה להציע פיתויים לשליטי עיראק ומצרים. בעקבות המלחמה הצטרפו שתי הארצות הללו למעגל הארצות הנושות של בריטניה. חובה של בריטניה לעיראק עמד על 70 מיליון פאונד, ולמצרים חבה בריטניה באותה עת 400 מיליון פאונד. רק לעבר הירדן הקטנה והענייה היה יכול האוצר המדולדל של בריטניה להושיט סיוע שייראה משמעותי בעיני המקבל. השפל בייצור התעשייתי בבריטניה לא אפשר לה להציע למדינות הנושות סחורות כתחליף למזומנים.
כבר בתחילת כהונתה של ממשלת “הלייבור״ בראשות קלמנט אטלי (Clement Attlee) נערמו קשיים בדרכה להשגת הסכם עם ממשלת מצרים. ביולי 1945 פרסמה מפלגת ה״ופד״ המצרית דרישה לפינוי בריטי מיידי ממצרים ומסודאן. בספטמבר 1946 הושגה הסכמה בין שר החוץ הבריטי ארנסט בווין לבין ראש ממשלת מצרים, איסמעיל צדקי, שעל פיה הבריטים אמורים לפנות את מצרים בתוך שלוש שנים, בכפוף לכך שבסודאן יחל תהליך לקראת הקמת שלטון עצמי, ושבין בריטניה למצרים ייחתם הסכם לשיתוף פעולה צבאי. הסכמה זו לא מומשה עקב גלי מחאות ומהומות שאילצו את צדקי להגיש את התפטרותו למלך פארוק, בדצמבר 1946.
התפטרות איסמעיל צדקי ואי-מימושה של ההסכמה שהושגה בינו לבין בווין היו נקודות ציון בהיסטוריה של יחסי בריטניה ומצרים. מכאן ואילך לא נמצא מנהיג מצרי שהיה נכון או מסוגל להגיע להסכמות עם בריטניה בדבר המשך נוכחותה הצבאית במצרים ובעניין מעמדה של סודאן. מחליפו של איסמעיל צדקי בראשות הממשלה, מחמוד פהמי נוקראשי, נודע בדרישותיו לפינוי מוחלט של הנוכחות הבריטית ממצרים ולאיחוד עמק הנילוס — כלומר לשילובה של סודאן בתוך מדינה מצרית ריבונית. על פי הערכה שגובשה בשגרירות ארצות הברית במצרים, נוקראשי הגיע לתפקיד ראש הממשלה בשלהי שנת 1946 כשהוא מונע מדחף ששמו יונצח בהיסטוריה המצרית כמי שגרם ליציאת הבריטים ממצרים. עמדתו של נוקראשי הומחשה ב-11 ביולי 1947, כאשר מצרים התלוננה בפני מועצת הביטחון של ארגון האומות המאוחדות על נוכחות צבא בריטי על אדמתה ועל כך שבריטניה מונעת את איחודן של מצרים וסודאן. נוקראשי עצמו הציג את העמדה המצרית. הפנייה המצרית העלתה חרס. מועצת הביטחון, שבה הייתה לבריטניה זכות וטו, קבעה בתמיכה פעילה של ארצות הברית ששינוי ההסכם מ-1936 יכול להתבצע רק במשא ומתן ישיר בין בריטניה למצרים. לאורך התקופה שבה עוסק המחקר הנוכחי, נמשכה הנוכחות הבריטית במצרים, אך לא נמצאה לבריטניה הנוסחה הגואלת שתאפשר לה להמשיך ולהחזיק את כוחותיה במצרים על בסיס הסכם כלשהו עם ממשלת מצרים, שהיה אמור לשכך את ההתנגדות של מי שדרשו פינוי בריטי לאלתר.
מצרים לא הייתה החזית היחידה שבה נאבקה בריטניה כדי לשמר את מעמדה במזרח התיכון. החשש מחדירה סובייטית אל המזרח התיכון חייב את בריטניה לבחון את הנעשה בארצות הממוקמות מדרום לברית המועצות. בקרב אנשי משרד החוץ הבריטי וגורמי הערכה אחרים היו חילוקי דעות באשר למניעי מדיניות ההתפשטות הסובייטית. היו מי שסברו כי חתירה אל שדות הנפט שבמזרח התיכון נמצאת בראש מעייניהם של הסובייטים, והיו כאלה שהעריכו כי הפיכת המשטרים בארצות הגובלות עם ברית המועצות למשטרים תומכי האידאולוגיה הקומוניסטית היא מטרתה המרכזית של מוסקבה. מכל מקום, בין המעריכים שררה אחדות דעים שאכן קיימת במוסקבה מדיניות הדוגלת בהתפשטות, וכי מדיניות זו טומנת בחובה סכנה לאינטרסים החיוניים ביותר של בריטניה במזרח התיכון. הבטחת האינטרסים הבריטיים במזרח התיכון חייבה פעילות של ממשלת בריטניה בארצות שמדרום לגבולה של ברית המועצות או של מי מגרורותיה. ב-1947 הוברר כי המאמץ למנוע חדירה סובייטית אל המזרח התיכון הוא מעבר לכוחותיה של בריטניה, וכי דרושה פעילות מוגברת של ארצות הברית באזור שעד אז נחשב נתון להשפעה בריטית. עם זאת,
ב-1946-1945 נשאה בריטניה בעיקר נטל הפעילות למניעת חדירה סובייטית למזרח התיכון. המאמץ הבריטי בעניין זה מוקד בשלוש מדינות: איראן, טורקיה ויוון.
אף לא אחת משלוש המדינות הללו הייתה מושבה בריטית, אך בשלושתן הייתה בריטניה מעורבת בפעילות שנועדה לחסום את התפשטות ההשפעה הסובייטית, בשלושתן הופגן כוחה העולה של ארצות הברית ובשלושתן הומחשה הירידה במעמדה של בריטניה כמעצמה המשפיעה ביותר במזרח התיכון.
המעורבות של ממשלת בריטניה בהפקה, בעיבוד ובסחר של נפט שמקורו באיראן החלה כבר ב-1914, כאשר ממשלת בריטניה הפכה להיות בעלת השליטה בחברת הדלק האנגלו-פרסית (שם החברה שונה ב-1935, על פי בקשת האיראנים, ל״חברת הדלק האנגלו-איראנית״). ניצני מאבק נגד השליטה הבריטית בנפט האיראני התגלו כבר בשנת 1932, כאשר השליט האיראני רזא שאח הכריז על ביטול הזיכיון שניתן לחברת הדלק האנגלו-פרסית. הזיכיון אומנם לא בוטל, אך בעקבות בוררות שהתקיימה בחסות חבר הלאומים נערכו ב-1933 תיקונים בהסכם האנגלו-פרסי ששיפרו את חלקה של פרס בהסכם.
החשיבות שייחסה בריטניה לאיראן כמקור לאספקת דלק וכטריטוריה בעלת חשיבות אסטרטגית הופגנה ב-25 באוגוסט 1941 כאשר כוחות בריטיים וסובייטיים פלשו לאיראן, הגלו את השאח, המליכו במקומו את בנו מוחמד רזא שאח פהלווי וביססו באיראן שני אזורי שליטה — בריטי בדרום וסובייטי בצפון. בשנות הנוכחות המשותפת באיראן למדו הבריטים מקרוב על פעילותה של ברית המועצות להגברת השפעתה באיראן באמצעות מפלגת התודָה האיראנית.
בדצמבר 1945 השתלטו אנשי המפלגה הדמוקרטית של אזרבייג׳ן (DPA), שבראשה עמדו קומוניסטים ושחימושה סופק מברית המועצות, על העיר טבריז והכריזו על הקמת ממשלה אוטונומית אזרית. התפתחות דומה, אף היא בסיוע סובייטי, התרחשה באותו חודש באזור הכורדי של איראן. בהסכם משולש שנחתם ב-1942 עם הבריטים ועם ממשלת איראן, התחייבו הסובייטים להוציא את כוחותיהם מאיראן שישה חודשים לאחר סיום המלחמה. פינוי הכוחות הסובייטיים היה אמור להסתיים עד ל-2 במארס 1946. בפועל, לא רק שהפינוי לא הושלם עד למועד המוסכם, אלא שנמשך תגבור מערך הכוחות הסובייטיים בצפון איראן. הסירוב הסובייטי לפינוי הכוחות מאיראן נראה כמאיים על הסדר העולמי ועל קיומו של ארגון האומות המאוחדות. בבריטניה גבר החשש שהסובייטים יהפכו את האזורים הכורדי והאזרי לשתי מדינות חסות של ברית המועצות, ושהפרלמנט האיראני יהפוך להיות כלי משחק הנתון להשפעה סובייטית, וככזה יפעל לביטול הזיכיון הבריטי להפקת דלק באיראן. התייצבות ארצות הברית לימין איראן, כשזו פנתה אל ארגון האומות המאוחדות בדרישה שיכפה על ברית המועצות את הוצאת כוחותיה מאיראן, וריכוז כוח צבאי אמריקני באזור המפרץ הפרסי — אלה גרמו לתפנית בהתפתחות. במאי 1946 הסכימה ברית המועצות לפנות את כוחותיה מאיראן.
אף כי המתיחות שככה עם הסכמת הסובייטים להוציא את כוחותיהם מאיראן, נוכח קריאות באיראן להלאמת חברת הדלק האנגלו-איראנית, בממשלת אטלי גבר החשש. ועדת ההגנה של ממשלת אטלי התייחסה ביולי 1946 לתלותה של בריטניה באספקת דלק מהמזרח התיכון בכלל ומאיראן בפרט. בדיון הודגש כי אספקת הדלק מאיראן הייתה ונותרה חיונית להבטחת מצבה הכלכלי והפיננסי של בריטניה בעיתות שלום, ובוודאי ליכולתה להיערך למצב של מלחמה אם תפרוץ. בעת הדיון לא נראה לחברי הוועדה שייתכנו, בטווח של
15-10 שנים, אלטרנטיבות לדלק האיראני, ומכאן החשש מפני חומרת ההשלכות ומפני מציאות שבה תעודד ברית המועצות גורמים איראנים לשבש את אספקת הדלק לבריטניה.
האיום על מעמדה של בריטניה כבעלת זיכיון להפקת דלק באיראן התקיים לאורך כל התקופה שבה עוסק מחקר זה, אך איראן לא הייתה הזירה היחידה שהטרידה את ממשלת בריטניה בהקשר לחשש מפני התפשטות סובייטית אל המזרח התיכון. כוונת ברית המועצות להשיג דריסת רגל במצרי הבוספורוס והדרדנלים הייתה גלויה. כבר בוועידת “שלושת הגדולים״ בפוטסדאם העלה סטלין את התביעה לבסיס סובייטי במצרי הים שבשליטת טורקיה. הנושא לא הוכרע בפוטסדאם ונותר למשא ומתן של המעצמות עם טורקיה. ההכרה הבין-לאומית בשליטת טורקיה במצרים נקבעה בוועידת מונטרה ב-1936. מבחינת הטורקים, ויתור כלשהו לסובייטים משמעותו הייתה פגיעה חמורה בריבונות. מתוך חשש מפני ניסיון השתלטות סובייטית, תחזקה טורקיה צבא בממדים שהיו נטל כבד על המשק הטורקי. בקרב גורמי ההערכה הבריטיים היו מי שחששו מפני השתלטות סובייטית על המצרים במתכונת של מלחמות העבר, כלומר כיבוש פיזי. עם זאת, גבר השיפוט של אלה שסברו כי מלחמה כזו תהיה יקרה מדי עבור הסובייטים וכי את החדירה אל המזרח התיכון יוכלו להשיג בהגברת ההשפעה על חוגים נרחבים בתוך ארצות היעד. מהבחינה הזאת ההגנה על טורקיה נתפסה כקלה יחסית בהשוואה לאיראן או ליוון. החשש של הטורקים מחדירה סובייטית לא נפל מזה של הבריטים, ושר החוץ בווין הסיק מכך שטורקיה נזקקה לבריטים יותר משהם נזקקו לטורקיה, ומשום כך הוצבה טורקיה בתחתית הרשימה של ארצות שנזקקו לסיוע כלכלי וצבאי. כמו במקרה של איראן, גם בטורקיה די היה בנוכחות של אוניית קרב ונושאת מטוסים אמריקנית כדי להרתיע את הסובייטים מהרפתקה בטורקיה, אך אותה נוכחות גם המחישה לבריטים כמה הם זקוקים לכך שארצות הברית תעמוד לימינם.
על המצב ביוון והשלכותיו על האינטרסים הבריטיים במזרח התיכון יכלו שרי הקבינט הבריטי ללמוד מתזכיר מ-6 בפברואר 1946, שנערך בידי ראשי מטות הצבא לעיונם של השרים חברי ועדת ההגנה שליד הקבינט. מחברי התזכיר העריכו את המצב ביוון משלושה היבטים:
עמדתה של רוסיה (הם השתמשו במונח רוסיה ולא ברית המועצות).
השאיפות להתרחבות טריטוריאלית שהיו ליוגוסלביה, לבולגריה ולאלבניה.
חוסר היציבות הכלכלית והפוליטית ביוון.
בתזכיר צוין כי אף שבוועידת יאלטה הסכימו הרוסים שיוון תיחשב ככלולה בתחום ההשפעה של בריטניה וכי ניתן להניח שהרוסים לא ייגררו לעימות ישיר עם הצבא הבריטי, הרי ששאיפותיהם לדריסת רגל במזרח התיכון היו ברורות, ולא היה ספק כי אם תופגן חולשה בריטית, לא יהססו הרוסים לנצל את אי-היציבות של יוון לטובת חיזוק מעמדם והשפעתם. גם לא ניתן היה, לדעת מחברי התזכיר, לשלול אפשרות שבהסכמת הרוסים תנגוסנה שכנותיה הבלקניות של יוון — יוגוסלביה, בולגריה ואלבניה — חלקים מאדמת יוון. נוכח ההיסטוריה הפוליטית של יוון, נקבע בתזכיר, רק הנוכחות של הצבא הבריטי ביוון והעזרה הכספית שהעניקה לה ממשלת בריטניה מנעו את העברת השליטה ביוון לידי גורמי שמאל חסידי ברית המועצות.
בהיסטוריה הפוליטית של יוון, שעליה הצביעו ראשי המטות בתזכיר שלעיל, היה טמון ההבדל בין יוון לטורקיה כטריטוריות שהיו אמורות לשמש מחסום בפני חדירה סובייטית אל המזרח התיכון. בעוד טורקיה אופיינה בהתנגדות רחבה לכל חדירה של השפעה סובייטית, הרי שביוון היו כוחות שהזדהו עם האידאולוגיה הסובייטית והיו נכונים לשתף פעולה עם ברית המועצות. באוקטובר 1944 הוסכם בין צ׳רצ׳יל לסטלין כי בתום המלחמה תיכלל יוון באזור השפעה בריטי, אך נוכח העובדה שלפרטיזנים שהזדהו עם המפלגה הקומוניסטית היה מקום מרכזי בתנועת ההתנגדות היוונית לכיבוש הגרמני, ונוכח העובדה שעוד במהלך הכיבוש הגרמני לחמו פרטיזנים אלה בקבוצות פרטיזנים שלא סרו למרות המפלגה הקומוניסטית, בתום המלחמה התעוררו בקרב חוגים בריטיים השאלות אם יוון, לאור חולשתה הכלכלית, תוכל להתקיים כמדינה עצמאית, ואם בזיקתה הפוליטית תהיה יוון קרובה לבריטניה ולמערב או שתהפוך להיות גרורה סובייטית. בריטניה, חרף מעורבותה העמוקה בפוליטיקה הפנימית ביוון, לא הצליחה למנוע את חידוש ההתנגשויות בין הפלגים היריבים ביוון, וכשאלו גלשו באביב 1946 למלחמת אזרחים, ניצבה בריטניה בפני הכורח להחליט אם להעמיק את המעורבות או אם למשוך ידיה מהתסבוכת היוונית. העמקת המעורבות הייתה אמורה להיות מתורגמת בהמשך לסיוע כספי וצבאי ולנטל כבד על הכלכלה הבריטית המקרטעת. להסתלקות ממעורבות הייתה יכולה להיות תוצאה אחת ברורה: יוון תהפוך להיות גרורה סובייטית, ומבחינת בריטניה לתוצאה כזו היו השלכות קשות באשר למעמדה במזרח התיכון. כשהוא מיטלטל בין שתי האפשרויות הללו, החליט הקבינט הבריטי ביוני 1946 להמשיך לשנה נוספת את התמיכה הכספית בתחזוקת הצבא היווני ולהכפיל את מצבת החיילים הבריטים שעל אדמת יוון מ-20,000 ל-40,000. התמיכה הכלכלית והתמיכה הצבאית שהושיטה בריטניה ליוון לא הניבו את התוצאות המקוות, ובשלהי 1946 הייתה יוון על סף התמוטטות מוחלטת. האוכלוסייה היוונית ניצבה בפני סכנת רעב. התחושה בקרב שרי ממשלת בריטניה הייתה של היעדר תוחלת בהמשך הפניית משאבים אל יוון. ב-21 בפברואר 1947 הודיעה ממשלת בריטניה בשדר למשרד החוץ האמריקני כי בתוך חודש ימים היא תחדל מלהגיש סיוע כלכלי ליוון ולטורקיה. הרושם שהתקבל בממשל האמריקני היה שבריטניה מתקפלת מעמדותיה ברחבי האימפריה. התגובה האמריקנית ניתנה בנאום שנשא הנשיא טרומן ב-12 במארס 1947 לפני שני בתי הקונגרס. בדבריו עמד הנשיא על התרומה לביטחון הלאומי האמריקני שתושג באמצעות הסיוע שביקש להגיש ליוון ולטורקיה. כמו כן, הדגיש הנשיא את החשיבות האסטרטגית שהייתה למזרח התיכון, וציין במפורש שבריטניה כבר אינה מסוגלת להמשיך ולסייע ליוון.
התרופפות האחיזה הבריטית בהודו
משהחל שלטון “הלייבור״ לגבש את מדיניותו כלפי המזרח התיכון והודו, נוצרה אי-בהירות בנוגע לשאלה איזו משתי האחיזות בחלקים הללו של העולם היא הסיבה ואיזו מהן היא המסובב: האחיזה במזרח התיכון הוצגה בין היתר כדרושה להבטחת נתיבי התעבורה מבריטניה להודו, ובאחיזה בהודו הופגנה עוצמתה של בריטניה, הפגנה שהייתה חיונית להמשך האחיזה במזרח התיכון. בד בבד עם מאמציה של ממשלת אטלי להבטחת המשך אספקת הדלק האיראני ולמניעת חדירה סובייטית אל המזרח התיכון, ועם סיומה הפתאומי של המלחמה במזרח הרחוק, גברו בהודו הקריאות ליציאת הבריטים מהודו. הלחץ שהלך וגבר לא אפשר לממשלת בריטניה להמשיך ולדחות את ההכרעה באשר להמשך שליטתה בהודו, ונגזר עליה, מכוחן של הנסיבות, להיות הממשלה שבזמן כהונתה יסתיים שלטונה ארוך הימים של בריטניה בהודו. מאז המרידה ההודית ב-1857, ולאחר שממשלת בריטניה נטלה לעצמה ועל עצמה את נכסיה ואת תפקידיה של חברת הודו המזרחית, ניסו ממשלות בריטיות שונות לגבש נוסחה שמחד גיסא, תאפשר שילובם של הודים ברמות שונות של השלטון המרכזי והפרובינציאלי, ומאידך גיסא, תבטיח שלא יעורער שלטונה המרכזי של בריטניה בהודו.
מתחילת המאה ה-20 הציבה החברה ההודית, המפוצלת לקהילות, פרובינציות, מעמדות, כתות, נסיכויות ומפלגות שונות, שני כוחות פוליטיים מרכזיים בפני השלטון הבריטי: “הקונגרס הלאומי ההודי״ ו״הליגה המוסלמית הכלל הודית״. בראשון התגבשה חתירה להשגת עצמאות להודו כיחידה מדינית אחת, והשני, מתחילת שנות ה-30, דגל בחלוקת הודו לשתי מדינות ריבוניות שאחת מהן מוסלמית.
תקיפת כוחות גרמניים בנורבגיה באפריל 1940 סימנה לבריטניה את המעבר ממצב מלחמה מוכרזת, אך רדומה למצב של מעורבות פעילה במלחמה שתסתיים רק בקיץ 1945. הצורך הבריטי לגייס את תמיכת הקהילות השונות בהודו להשתתפות במאמץ המלחמתי נעשה דחוף יותר מאשר היה בחודשים שעברו מפלישת גרמניה לפולין ב-1 בספטמבר 1939 ועד לפלישה לנורבגיה ולדנמרק. לצורך השגת תמיכה הודית רחבה נדרשה החזרה של נציגי המפלגה הגדולה ביותר, “הקונגרס הלאומי ההודי״ (India National Congress), אל מוסדות השלטון לאחר שאלה פרשו מהם במסגרת מדיניות המפלגה שלא לשתף פעולה עם הבריטים. הסכמה כזו לא הושגה גם כאשר נראתה חיונית ביותר נוכח הישגי היפנים והתקרבות החזית להודו.
נפילת סינגפור לידי היפנים ב-15 בפברואר 1942 והגעת פליטים מבורמה להודו המחישו את סכנת המלחמה והגבירו את הדחיפוּת שבהשגת הבנה בין ממשלת בריטניה והמפלגות ההודיות. לצורך זה מינה צ׳רצ׳יל ועדת שרים בראשות סגן ראש הממשלה קלמנט אטלי. הוועדה הציעה שתושמע הצהרה שממנה יוברר כי אם עד לתום המלחמה לא תגענה המפלגות ההודיות להסכמה באשר למעמד החוקי של הודו הרצוי להן, תקים הממשלה הבריטית גוף שיורכב מכל גוני החברה ההודית, ובו תוכרע שאלת עתידה של הודו. כשהוברר כי הצעות הוועדה אינן מאפשרות את יישוב המחלוקות בין המפלגות ההודיות ואינן מבטיחות השתתפות רחבה של הודים במלחמה לצידה של בריטניה, הוחלט לשגר להודו את חבר הקבינט, איש השמאל, סטפורד קריפס (Stafford Cripps), כדי שינסה להגיע להבנה עם ראשי “הקונגרס הלאומי ההודי״ ו״הליגה הכלל מוסלמית ההודית״.
שליחותו של קריפס נכשלה משום שצ׳רצ׳יל, בסיוע השר לענייני הודו ובורמה ליאו אמרי (Leo Amery) והמשנה למלך בהודו הלורד לינלית׳גו (Linlithgow), הצליח ליצור את הרושם שעל פיו קריפס הציע למנהיגי “הקונגרס הלאומי ההודי״ הצעת עצמאות מרחיקת לכת שהייתה אמורה להתממש מיד בתום המלחמה, והמנהיגים ההודים דחו אותה בתביעתם הבלתי מתפשרת לקבלת עצמאות לאלתר.
בפועל, מנהיגי “הקונגרס הלאומי ההודי״ דחו את הצעות קריפס משום שבהן נטמנו הזרעים לחלוקת הודו. קריפס הבהיר כי היה רצוי לבריטניה שהודו מאוחדת תהיה בתום המלחמה דומיניון בתוך חבר העמים הבריטי, אך בה בעת הדגיש כי בריטניה לא תוכל לכפות על נסיכות כלשהי או על מי מהפרובינציות להשתייך להודו המאוחדת, וכי אם פרובינציה שלא תבחר בהשתייכות לאיחוד תביע את רצונה לזכות במעמד של דומיניון, מעמד כזה אכן יוענק לה.
נוכח עמדות מוצהרות של חוגים בתוך מפלגת העבודה הבריטית בדבר הצורך להעניק עצמאות להודו, ניצחונה של המפלגה בבחירות יולי 1945 התקבל בהתלהבות בחוגים לאומניים בהודו. שביעות הרצון אצל חוגים אלה גברה כאשר ראש הממשלה אטלי מינה לתפקיד השר לענייני הודו ובורמה את פרדריק פט׳יק לורנס (Frederic Pethick Lawrence), אידאליסט פביאני, שנודע בתמיכתו בהענקת עצמאות להודו וביחסי הידידות שפיתח עם מהטמה גנדי ועם מנהיגים אחרים ממפלגת הקונגרס בהודו. המשנה למלך ומושל הודו, פילדמרשל ארצ׳יבאלד ויוול (Archibald Wavell), חווה קשיים עם שני ראשי הממשלה צ׳רצ׳יל ואטלי. את צ׳רצ׳יל ויוול ניסה לכוון ללא הצלחה, לנתיב שיוביל בסופו של דבר להענקת עצמאות להודו, ובאשר לאטלי נדרש מאמץ גדול מצידו של ויוול כדי לשכנעו שחייב להימצא פתרון לתביעות של הליגה הכלל מוסלמית (All India Muslim League) לפני כל מהלך משמעותי ביחס לעתידה של הודו. משיחותיו עם אטלי הסיק ויוול כי מאחורי הצהרות חברי קבינט על כוונתם להעביר את השלטון בהודו לידי ידידיהם ממפלגת הקונגרס ההודי לא עמדה טובתה של הודו, אלא רצונם לרצות חברים ממפלגתם שתמכו במתן עצמאות להודו ולשאת חן בעיני מעצבי דעת קהל בארצות הברית.
בין שמניעיה של ממשלת אטלי היו רצון כן לקדם פתרון לשאלת הודו, ובין שזו הייתה מראית עין בלבד, התקוממויות בהודו שלוו במעשי טבח המוניים סיכלו את ניסיונותיה של ממשלת אטלי להגיע לפתרון מוסכם שיוביל להודו מאוחדת. שרי הקבינט הבריטי התקשו לקבל את הערכותיו של ויוול כי לבריטניה אבדה היכולת להמשיך ולקיים לאורך זמן את שלטונה בהודו. מאמצי ממשלת בריטניה למצוא נוסחה שתהיה מוסכמת על מנהיגי הצדדים בהודו, שנמשכו לאורך כל שנת 1946, העלו חרס. המחלוקות בין המשנה למלך בהודו לבין הממשלה בלונדון הביאו בדצמבר 1946 לפיטוריו.
מחליפו של ויוול, האדמירל מאונטבטן (Mountbatten), החל את כהונתו ב-24 במארס 1947. ממשלת בריטניה הנחתה אותו להגיע לפתרון של הודו מאוחדת עד תחילת אוקטובר 1947, באמצעות כינונה של אסיפה מכוננת להקמת ממשלה. במקרה שבו היעדר הסכמה בין מנהיגי הפלגים היריבים ימנע את השגת היעד הזה, הוטל עליו לתכנן את הפינוי של הבריטים מהודו ולהתארגן להשלמתו עד לחודש יוני 1948.
בניגוד לשאיפתה של ממשלת בריטניה להשיג פתרון שבמסגרתו הודו כמדינה אחת תהיה חברה בחבר העמים הבריטי, ובניגוד לעמדתו של גנדי, מנהיג מפלגת “הקונגרס״, ששלל את רעיון חלוקת הודו לשתי מדינות, הצליח מאונטבטן לעבד תוכנית חלוקה לשתי מדינות, האחת הינדית והאחרת מוסלמית, שהתקבלה על דעת מוסדות “מפלגת הקונגרס״ ו״הליגה המוסלמית״. משוכנע שבריטניה הלכה ואיבדה את יכולתה להמשיך ולשלוט בהודו, פעל מאונטבטן לקיצור לוח הזמנים ולזירוז העברת השלטון. ב-15 באוגוסט 1947 תם שלטונה ארוך הימים של בריטניה בתת היבשת ההודית.
בעוד היא טרודה בשאלות הנוגעות לייצוב המשק הבריטי, להבטחת אספקה סדירה של דלק מהמזרח התיכון, להמשך אחיזתה בבסיסים באזור תעלת סואץ ולמציאת פתרון לקשייה בהודו, ונוכח העובדה כי דיונים בשאלת ארץ-ישראל שהחלו בזמן כהונת ממשלת צ׳רצ׳יל לא הבשילו לכלל החלטה, נאלצה ממשלת “הלייבור״ לדון בשאלת עתידה של ארץ-ישראל בכלל ובעניין מדיניות עליית יהודים אליה בפרט. היה עליה להחליט אם להמשיך במדיניות “הספר הלבן״ ממאי 1939, ולחלופין, משהשתנו התנאים עם סיום מלחמת העולם, ומשהחלה ממשלה חדשה את כהונתה, לאמץ קו חדש במדיניותה הארץ-ישראלית.