מבוא
היום, שמונים שנה לאחר צאתו לאור של כוכבים בחוץ, אפשר וגם צריך להודות כי זה המסעיר שבין ספרי השירה העברית הישראלית. יש כמובן ספרי שירה עבריים שמדרגתם האמנותית אינה נופלת משלו, אבל אין מרהיב כמותו, מפתיע, מוזר וּוִירטוּאוֹזי כמותו. והוא מפתיע היום לא פחות מאשר בזמן שבו נכנס אל חייה של התרבות הישראלית המתהווה ב-1938. זרותם העל־זמנית של עולמו ולשונו שומרת עליו משיני הזמן. גם בשעת היוולדו הוא היה לא שייך או בעצם — שייכותו העזה, החיונית כל כך, נוצרה דווקא משום אי־שייכותו, אותה אי־שייכות צופנת סוד השייכת לו בלבד. טועים החושבים כי זרותו התאימה לעולמם של הבאים מאירופה, משום שהעולם של כוכבים בחוץ, על יערותיו ופונדקיו, הוא אירופי לכאורה. היא לא התאימה להם יותר מאשר לבאים מארצות ערב או לנולדים בארץ ישראל. העולם של כוכבים בחוץ הוא ארכאי מכל עולם אירופי מוכר, ורובו אינו שייך לאירופה כלל. הארכאיות שלו אינה אפילו תכונתו העיקרית של העולם הזה. העיקר בו הוא האוניברסליות שלו העל־זמנית, המדברת באותה לשון בתרבויות רבות ושונות.
כוכבים בחוץ נכתב בידי משורר בן 27, ובכל זאת אין בו סימן אחד של בוסר. זו שירה שלמה ומשוכללת להפליא, המציבה אתגרים חדשים במחשבה ובלשון לקוראים ולמשוררים כאחד. יש בה נעורים וזִקנה, רוחניות נוסקת וארציות בשרית, צחוק ובהלות, מוזיקה סוחפת וריבוא גוונים של יופי. הגאונות המפעמת בכל שיר בספר הזה עשתה אותו למגדלור של דור שלם, ומטבע הדברים — גם משכה אליה התנגדות ומרד. היום, לאחר שמונים שנותיו הראשונות, בלי הכריזמה הרוחנית והציבורית של אלתרמן האיש, שהייתה כובשת ומתוך אותו טבע דברים גם מדכאה, אפשר לראות היטב את חד־פעמיותו של הספר הזה ושל השירה שבאה אחריו ולנסות להבין אחרת את יסודותיה הפואטיים וההגותיים, אחרת — כלומר מחדש.
אי אפשר לומר ששירי כוכבים בחוץ לא הובנו. הם נקראו וצוטטו יותר מכל ספר שירה עברי כלשהו. הם זכו לפופולריות ולהערצה נדירות, וחשוב מזה — הם נאהבו ממש ועל ידי רבים מאוד. גם חקר השירה העברית לא זנח אותם והצמיח סביבם ספרייה לא קטנה של תובנות ופירוש. אלא שדווקא הפופולריות הרבה, ההיכרות המתמדת עם כמה משיריו (בעיקר דרך הלחנותיהם) יצרו סביבו איזו רגילות. נדמה לרבים כי כוכבים בחוץ הוא חלק טבעי וזורם מן הנוף ומן האקלים של ההוויה הישראלית כאילו היה בה מאז ומעולם וכאילו מה שיש בו אכן הוא מובן, כמעט מובן מאליו. אבל כל מי שעצר רגע ליד שיר משירי כוכבים בחוץ או הביט רגע במילותיו של שיר מולחן נודע כמו "פְּגִישָׁה לְאֵין קֵץ" (עמ' 12), יודע כי מה שנאמר בהם באמת, רק מעט מתחת לשכבת המובן מאליו, הוא מוזר, רוחש כוחות אחרים, וממש — לא מובן מאליו, ואולי אין הוא מובן כלל.
לתיבות אוצר עתיקות ולכספות גדולות, לזרעים של עצים מאריכי ימים וגם לכמה פצצות יש כידוע מנגנוני השהיה. ליצירות האמנות הגדולות יש מנגנוני השהיה אין־סופיים. מה שנדמה כמובן וכנהיר ברגע מסוים, חוזר ומתכסה מחדש ברגע הבא. הרגעים הבאים, ההקשרים המשתנים, מאירים זוויות אחרות וזורקים צללים חדשים. תיבת האוצר של האמנות אינה מסגירה לעולם את כל מנעוליה. "כמה זמן נמשכות יצירות?" שואל ברטולט ברכט ומשיב: "כל הזמן עד שהן מוכנות. [...] אלה שתוכננו באמת בהרחבה — אינן גמורות",1 וכוכבים בחוץ, וגם שמחת עניים ושירי מכות מצרים שנוצרו כמעט מיד אחריו, אינן גמורות. ואין לערבב את רושם הגימור המוקפד של השיר ושל הספר של אלתרמן, את הליטוש הצורני המבהיק העוטף את השירה הזאת עם ה"גָּמוּר" בשירו של ברכט. שירי כוכבים בחוץ אינם גמורים. הם לא גמורים באורח קיצוני, הן במהלכם הכולל והן בעצם המגעים בין המילים והפסוקיות שבהם. כל מגע בין מילים, משפטים ובתים בשירים הוא סדק, פתח של תהום. מה קושר בין הבתים של "פְּגִישָׁה לְאֵין קֵץ"? ומה את המשפטים שבו? מהו "לאלם" מישהו "לאלומות"? וכך — כל זווית בשירים הללו קוראת מחדש לקוראות ולקוראים.
הספר שלהלן סוגר ופותח. הוא סוגר דיון ארוך במוזיקה של שירת אלתרמן; דיון הנמשך זה שישים שנה על איכותם של המשקלים והמקצבים של שירי אלתרמן, ומגלה כי הללו, למרות היותם גלויים ועזי רושם גם בקריאה ראשונה או מרפרפת, קשורים במסכת זיקות ענפה למישורי המשמעות העמוקים והנסתרים ביותר בשירה הזאת; הם נוגעים במצבי הנפש והקיום האנושיים הגורליים ביותר — מישורים שלא נדונו עד כה בהקשר הזה כלל. המסה על המוזיקה האלתרמנית מסלקת מן הדיון הזה אי־הבנה ארוכה ורבת־השפעה שנוצרה מתוך ביקורתו הנודעת של נתן זך על שירת אלתרמן, והיא פותחת שדה חדש של מחשבה על מכלול הזיקות בין צליל למשמעות בשירת אלתרמן ובשירה המודרנית בכלל.
והוא סוגר דיון ארוך סביב תפיסת האדם בשירת אלתרמן, דיון שבו רווחה הוודאות כי שירת אלתרמן עוסקת במעין דמות של "האדם הציוני החדש" וכי היא שותפה לאיזו הוויית "יחד" לאומית, רווּיַת ודאות בדבר תקפותו של הרעיון הלאומי ומשמעותו. המסה "אדם לאדם" פותחת פתח אל תפיסה אחרת לגמרי של אדם וקהילה בשירת אלתרמן; אדם מודרני במשמעות הרחוקה מאוד מן האופטימיות המלוכדת של שנות הבנייה "ההרואיות" של הציונות, אדם הפָּרוּם מחיק המסורות הישנות של האמונה והקהילה, והוא מושלך אל היחד האנונימי של הרחוב וה"פַּרְוָר", והוא משולל כל ממד של הוד וגבורה וייחוד. האדם של כוכבים בחוץ (ואחריו — של שמחת עניים, שירי מכות מצרים ושִׁיר עֲשָׂרָה אַחִים) הוא אדם קטן ורגיל, רחוק ממושגי הערך של הבורגנות ורחוק לא פחות מן המרץ התוקפני של האדם הפרולטרי. הוא אדם עכשווי ב-1938 וגם היום, שמונים שנה אחר כך; אדם שממדיה הגלובליים של העירוניות והתקשורת המודרניות והפוסט־מודרניות העמידו בסכנה את תחושת עצמיותו, את תחושת הערך והמשמעות של היותו יחיד.
אלתרמן בכל הספר שלהלן, הדן בשירתו הגדולה, אינו מטיף ואינו מוכיח בשער. הוא מתגלה כאן ככוח רוחני יחיד במינו ושונה עד מאוד מן הקול האופייני למשוררי התרבות הציונות: הוא קול הבא לתקן ולרפא פצע עמוק בצלם האדם, פצע שאין לו דבר עם הגלות ועם "הגאולה"; פצעו של האדם המודרני באשר הוא, שחבלי הזיקות בינו ובין זולתו, בינו ובין הטבע ומעגליו, בינו ובין עצמו ואלוהיו עומדים על סף קרע מסוכן. אלתרמן מתגלה כאן כמשורר גדול של חמלה ושל חוכמה הבאה לפלס דרך אל עבר החמלה. לאוניברסליות של מצב האדם יש בשירה הזאת, בטבע הדברים, צביון יהודי עמוק, הבא מן הלשון העברית ומתשתיות האמונה הגלומות בה. אבל הצביון היהודי אינו בא לייחד את האדם ואת הגורל היהודיים מן האדם בכלל. ההפך הגמור. גם מצב החורבן הנורא (בשמחת עניים ובשירי מכות מצרים) אינו מובן כאן כ"מצב יהודי" סגולי. העבריות והיהודיות הן ערוץ של מגע עם מעמקיה הסובייקטיביים של הזהות היהודית, שבהם מזדהרת דווקא האוניברסליות שבה.
היום, במלאת שמונים שנה לכוכבים בחוץ, לאחר לכתם של בני הדור ההוא ועימם מתחי האמונות והדעות סביב השירה ויישוב הארץ, ולאחר שגם הפרק שבא לאחר הדור ההוא כבר פינה את שולחן הסימפוזיון למתחים אחרים ולקולות חדשים עוד יותר, אפשר להתבונן בלי חוצץ בהישג הרוחני הנדיר, היקר עד אין שיעור, שבשירה הזאת, הנמנית עם פסגותיה הגבוהות ביותר של השירה העברית. גם היודעים את שירת העולם כולו במאה העשרים יודעים כי שיעור קומתה אינו נופל ממנה. אבל חשוב יותר מן הגובה הוא הייחוד: אלתרמן יצר דבר שאינו דומה לשום תקדים בדורו. העולם האלתרמני הוא יחיד במינו, נִפלֶה, אישי במידה קיצונית, כעולמו של קפקא. ודווקא היחיד במינו הזה היה אפרכסת לחייו של האדם החי במקום הזה על קרעיו ועל אסונותיו, על תקוותיו ועל חרדותיו. אלתרמן נענה לאדם המקומי במשמעות החורגת הרבה מחוץ למושגים השגורים על אודות האדם הציוני. הוא נגע בו "מלמטה"; לא מתוך גובהי הרעיון והחובה, אלא מתוך מעמקי הישות והרגש. הנגיעה הזאת היא מקור חייה העזים של השירה הזאת גם היום. משהו במצור הגדול על האנושי שבאדם, שהחל להצטייר בדור ההוא, לא נפתר ולא נעלם. נחיצותם של שירי כוכבים בחוץ רק גברה בזמן הזה.
א"ה