פרק 1
~הווה~
הצלצול הבלתי פוסק של הטלפון הנייד אילץ אותי להתעורר הרבה לפני שהייתי מוכנה לכך, וכנקמה חבטתי בבעליו של המכשיר הארור ששכב לידי.
"תענה כבר."
קודם נשמעו גניחה גברית ורשרוש של סדינים, ואז הדהד בחדר קולו העמוק.
"מה?"
הרוגז בקולו גרם לי לחייך, גם הוא היה מותש מליל אמש, ונראה שהוא חלק איתי את הרצון להתכרבל במיטה ולישון. החיוך שלי נעלם כשהוא זינק לתנוחת ישיבה ושמעתי אותו מחפש אחרי הבגדים שלו.
"חמש דקות אני שם," קצר, ענייני ומניסיוני – גם מדאיג.
קצב פעימות ליבי הואץ למשמע הטון הלחוץ. התיישבתי, צפיתי בו מתלבש במהירות, ותחושה מבשרת רעות התמקמה בבטני.
"מה קרה?"
הוא לא עצר כשענה לי. "צרות."
התקשיתי לבלוע רוק מבעד לגוש הרגשות החונק בגרוני, צרות הן אף פעם לא דבר טוב, אבל בעולם שלו הן דבר מבעית.
"איזה סוג של צרות?"
"כאלה שלא אמורות לעניין אותך," הוא המשיך בתנועה המהירה שלו ברחבי החדר.
ידיי החלו לרעוד, ידעתי טוב מאוד למה הוא מתכוון, אילצתי את עצמי לשאול את השאלה הבאה למרות הפחד המשתק.
"אנה בסדר?"
לשבריר של שנייה הוא נעצר, והרגע הקצר הזה של ההיסוס היה בדיוק התשובה שהייתי זקוקה לה. למרות זאת עדיין נאחזתי בתקווה הטיפשית שאולי הפאניקה שלי גורמת לי לדמיין דברים.
הוא המשיך לשתוק.
"תענה לי!"
הוא סיים לכפתר את החולצה שלו והביט בי, עיניו השחורות היו קרות וחסרות רגש, אך במקום לפחד מהן, כמו שאדם נורמלי היה אמור לעשות, אני מצאתי בהן נחמה. הן היו מקור ליציבות עבורי, בזמן שהעולם היה כולו כאוס. ליבי החל להאט, והרעידות בידיי נרגעו.
"אני לא יודע," החזיר אותי קולו המחוספס למציאות, והשלווה הרגעית שחשתי התפוגגה. זרקתי מעליי את השמיכה ולבשתי את הדבר הראשון שראיתי, ובעודי מחפשת אחר מכשיר הטלפון שלי השחלתי את רגליי במהירות לנעלי הבית.
"אני באה איתך," לא שאלתי או ביקשתי.
"לא," הוא ענה נחרצות.
גיחכתי במרירות. "אני לא מבקשת, אני אומרת שאני הולכת לשם. אני יכולה לנסוע איתך במכונית או שאסע אחריך. כך או כך אני אגיע אל אנה," לא השארתי לו הרבה ברירות.
כשהוא לא המשיך להתווכח איתי ידעתי שזה חמור.
"את נשארת לידי וסותמת את הפה," קולו נשמע זועם ומודאג בו־זמנית.
הנהנתי, ומיהרנו לצאת יחד מהדירה שלי, כמעט נפלתי פעמיים במדרגות, אבל זה לא גרם לו להאט, אני די בטוחה שהוא אפילו לא שם לב. הוא עקף את מכסה המנוע ונכנס למכונית, היו לי שתי שניות להיכנס לפני שהוא התניע ונסע במהירות.
חרדה פעמה בעורקיי רק מלראות את ויל מודאג כל כך, לא הצלחתי להבין מה לעזאזל קרה. לחצתי על שמה של אנה באנשי הקשר, הטלפון צלצל אך לא היה מענה. שוב ושוב חייגתי אליה בזמן שהוא התעלם מכל רמזור אדום ותמרורי האטה.
"מה קרה?"
אחיזתו על ההגה התחזקה ומפרקי ידיו הלבינו, סובבתי את גופי כדי להביט בו, היה לי קל כל כך לזהות את המאבק שלו בין הרצון לענות לי לבין הידיעה שאסור לו לומר מילה. זה השתקף בשפתיו שנמתחו לקו דק ובקפיצות בשריר הלסת שלו.
"ספר לי!" דרשתי, אבל הוא המשיך לשתוק, ועם כל שנייה של דממה התקרבתי עוד ועוד לאובדן עשתונות מוחלט. המחשבות שהתרוצצו בראשי בוודאי היו גרועות יותר מהמציאות, הן היו חייבות להיות, כי במחשבות שלי אנה כבר לא הייתה בחיים.
"אני לא יודע את כל הפרטים..." הוא החל לומר, ברור היה שהוא שוקל את מילותיו.
התפרצתי לדבריו, "לא אכפת לי."
דממה.
"תגיד לי!" הרגשתי שאני עומדת לאבד את זה.
דממה.
"ויל!" צרחתי.
"אני לא יודע, פפר!" הוא העביר יד בשערו השחור בעצבים והביט בי, דמעות זלגו על פניי, עיניו השחורות שקודם לכן היו קרות, בערו עכשיו, ולשבריר של שנייה חלף בהן משהו שנראה כמו חשש.
"אני לא יודע אם היא בסדר," הוא אמר לבסוף כמעט לעצמו.
"ל... לא," ניסיתי לשווא לעצור את היפחה.
הוא שחרר צרור של קללות. "לא הייתי צריך להביא אותך איתי."
בנס הצלחתי למצוא את קולי. "לא ביקשתי רשות. לא אתה ולא אף אחד אחר תוכלו למנוע ממני להגיע אליה," הבהרתי לו.
הוא פנה בחדות ועפתי לכיוון החלון, ייבבתי כשכתפי התנגשה בפלסטיק הקשה. בירכתי את הכאב, הוא היה הסחת דעת מהפחד.
"איפה אנחנו?" לחשתי כשסוף־סוף הצלחתי להתעלות מעל הפחד שלי ולהביט סביבי. עזבנו את העיירה, וזיכרון מעומם של אנה מספרת לי על הדייט שלה עם ג'ונתן צף בתודעה שלי.
היא התכוונה לספר לו הערב...
ידי נחה על בטני, ודמעות חדשות זלגו על פניי. אלוהים, אן, בבקשה תהיי בסדר, בבקשה.
"בני זונות!" החזיר אותי קולו של ויל למציאות, השתנקתי באימה כשהבנתי מה מקור הזעם שלו. שמי הלילה הבהירים כוסו בענן עשן אדיר, ויכולתי לשמוע את רעש הסירנות.
"לא, זה לא יכול להיות," אני לא יודעת אם דיברתי לוויל או שניסיתי לשכנע את עצמי.
"בני אלף זונות!" סינן ויל בשפתיים חשוקות ופנה שוב, הפעם הרחק מענן העשן שהיתמר באוויר ונראה מאיים כל כך.
"לאן אתה נוסע?" ניסיתי למקם את עצמי, לא זיהיתי את האזור.
"אני לא יכול להגיד לך," מבטו היה נעוץ בכביש.
"מה קרה?" שאלתי בדאגה, ניסיתי להוציא ממנו מידע כלשהו.
"אני לא יכול להגיד לך," הוא חזר על תשובתו, עדיין לא מעז להביט בי.
"לכל הרוחות, ויל! מה אתה כן יכול להגיד לי?!" צרחתי בתסכול.
הוא אפילו לא היסס כשענה, "כלום."
"לך לעזאזל!" חבטתי בכתפו בעוצמה כזאת, שההגה זז והמכונית סטתה הצידה. "תגיד לי מה קורה! אתה יודע שאנה תעשה את זה בכל מקרה!" אם היא בכלל בחיים, לחש לי קול קטן ומריר בחלק האחורי של התודעה שלי וגרם לי לעשות משהו שנשבעתי לפני שנים לא לעשות. התחננתי.
"בבקשה..."
הוא הביט בי מזווית עינו, והתפללתי שהוא יחליט לרחם עליי.
הוא שחרר נשימה עמוקה. "היה פיצוץ, הרבה נפגעים."
ידעתי שיש עוד משהו שהוא לא מספר לי. "ו...?" הייתי כבר חסרת סבלנות.
"אני לא יודע מי שרד ומי לא," הוא ענה בפשטות, כאילו לא הפיל עליי פצצה עכשיו.
האוויר עזב בבת אחת את גופי כשהבנתי שבדרכו שלו ניסה ויל להכין אותי למקרה הגרוע ביותר. לא, לא זה לא יכול להיות. זה סיוט, זה חייב להיות סיוט. צבטתי את עצמי בעוצמה, מתעלמת מהכאב. תתעוררי, תתעוררי!
"פפר, תפסיקי לעזאזל," יד חזקה אחזה בזרועי ואילצה אותי להפסיק, אבל לא רציתי, איך יכולתי להפסיק כשאני עדיין חולמת? אני צריכה להתעורר.
"תתאפסי על עצמך," הורה לי ויל וכמעט צחקתי, "אם את ממשיכה להתנהג ככה אני אשאיר אותך כאן. אני לא יכול להתמודד עם ההתמוטטות שלך עכשיו, את מבינה?"
עצמתי את עיניי ונשמתי נשימה עמוקה, ליבי עדיין פעם במהירות, והדמעות לא חדלו לזלוג, אבל ידעתי שאני לא יכולה להתעלם מהאזהרה של ויל.
התמקדתי בנשימה שלי, פנימה והחוצה.
תרגיעי פפר, אנה בסדר. ג'ונתן לעולם לא ייתן לשום דבר לקרות לה.
כשפקחתי את עיניי הצלחתי להשתלט על עצמי, אבל הפחד לא נעלם, הוא ישב על כתפי כמו השטן שהיה, ולחש באוזני, מצייר במילים תמונה אמיתית כל כך של אנה פצועה וחסרת חיים...
"לעזאזל, סע מהר יותר!" אנה בסדר, ניסיתי להרגיע את עצמי.
מבטו היה ממוקד בכביש, אך ההתפרצות שלי גרמה לו להביט בי שוב. "פפר..."
"אני אירגע," מיהרתי לומר, "רק בבקשה, סע מהר יותר," לשנייה חשבתי שהוא יעמוד באזהרה שלו, יוריד אותי באמצע הדרך וייסע, אבל אז שמעתי את חריקת הגלגלים כשהוא הגביר את המהירות.
תהיי בסדר, בבקשה, תהיי בסדר.
.jpg)
