לבלוע נשימת מים
אפריל 1938
יומי הראשון בעבודת הים התחיל שעות רבות לפני הזריחה. אפילו העורבים ישנו עדיין. התלבשתי וניגשתי בחושך אל המחראה שלנו. טיפסתי בסולם אל מתקן האבן והתמקמתי מעל הפתח שברצפה. מתחתיי התאספו החזירים ורחרחו בחוטמיהם בשקיקה. מקל ארוך היה שעון על הקיר שבפינה, כדי לחבוט בו אם אחד מהם יתלהב יותר מדי וינסה לזנק למעלה. יום קודם לכן נאלצתי לחבוט די חזק באחד מהם. הם בטח זכרו את זה, כי הבוקר הם חיכו עד שהצרכים שלי יצנחו ארצה, כדי לריב עליהם. חזרתי אל הבית, קשרתי את אחי התינוק לגב ויצאתי החוצה כדי לשאוב מים מבאר הכפר. נאלצתי ללכת שלוש פעמים אל באר הכפר ובחזרה, כשאני נושאת כדי חרס בידיי, כדי להביא מספיק מים לצורכי הבוקר שלנו. אחר כך אספתי גללים, שנבעיר אותם לצורך חימום ובישול. גם את זה היה צריך לעשות מוקדם, כי הייתה לי תחרות גדולה עם נשים ונערות אחרות בכפר. לאחר שסיימתי לבצע את המטלות שלי, אחי התינוק ואני פנינו הביתה.
שלושה דורות של בני משפחתי חיו מאחורי אותה גדר — אימא, אבא ואנחנו הילדים גרנו בבית הגדול, וסבתא גרה בבית הקטן שבעברה האחר של החצר. שני המבנים נבנו מאבן וכוסו בגגות סכך, שאבנים נוספות מונחות עליהם כדי למנוע מרוח האי להעיף אותם. בבית הגדול היו שלושה חדרים: המטבח, החדר הגדול, וחדר מיוחד שנשים השתמשו בו בליל הכלולות ואחרי לידות. בחדר הגדול הבהבו וריצדו מנורות שמן. מחצלות השינה שלנו כבר היו מקופלות ונערמו סמוך לקיר.
סבתא הייתה ערה ולבושה ושתתה מים חמים. שערה היה מכוסה במטפחת. פניה וידיה היו גרמיות, בצבע של ערמונים. אח בכור ואח שני, בני השתים־עשרה והעשר, ישבו ברגליים משוכלות על הרצפה, וברכי האחד נגעו בברכי השני. מולם התפתל אח שלישי, כמו שרק ילד בן שבע מסוגל להתפתל. אחותי הקטנה, הצעירה ממני בשש שנים, עזרה לאימא לארוז שלושה סלים. פניה של אימא היו מרוכזות כשבדקה שוב ושוב שהכינה הכול, ואילו אחות קטנה השתדלה להראות שהיא כבר מתכוננת להיות האניו טובה.
אבא יצק לקעריות את מרק הדוחן הדליל שהכין. אהבתי אותו. הוא ירש את פניה הצרות של סבתא. כפות ידיו הארוכות, הצרות בקצותיהן, היו רכות. עיניו היו עמוקות ולבביות. כפות רגליו המיובלות היו יחפות כמעט תמיד. הוא חבש את כובע הפרווה האהוב עליו, שתמיד היה משוך מעל אוזניו, ולבש שכבות רבות של בגדים שעזרו לו להסתיר את העובדה שחשַֹך מזון מפיו כדי שילדיו יוכלו לאכול יותר. אימא, שמעולם לא בטלה ממלאכה אפילו לרגע אחד, הצטרפה אלינו, התיישבה על הרצפה והיניקה את אחי התינוק בזמן שאכלה. ברגע שסיימה את המרק ואת ההנקה, היא הושיטה את התינוק לאבא שלי. כמו כל בעליהן של ההאניו, הוא יבלה את שארית היום עם האבות האחרים תחת עץ הכפר בכיכר המרכזית של הַאדוֹ. הם ישגיחו בצוותא על התינוקות ועל הילדים הקטנים. אימא, שהייתה שבעת רצון מכך שאח רביעי מרוצה בזרועותיו של אבא, הורתה לי בתנועת יד להזדרז. החרדה שקשקה בגופי. כל כך קיוויתי להוכיח את עצמי באותו יום.
השמיים החלו להווריד כשאימא, סבתא ואני יצאנו החוצה. עכשיו, אחרי שהשמש זרחה, ראיתי את הבל פי מתנחשל ומתפשט באוויר הקר. סבתא התקדמה לאט, אבל אימא הייתה יעילה בכל צעד ובכל תנועה. רגליה וזרועותיה היו חסונות. הסל שלה היה חגור אל גבה, והיא עזרה לי להדק את הרצועות של הסל שלי. הנה אני — הולכת לעבודה ועוזרת להאכיל את המשפחה שלי ולדאוג לה. הפכתי לחלק ממסורת ארוכה של האניו. לפתע הרגשתי כמו אישה.
אימא הניפה את הסל השלישי, החזיקה אותו בחזית גופה, ועברנו בצוותא דרך הפתח בחומת האבן שהגן על הנחלה הקטנה שלנו מפני עיניים חטטניות ומהרוח האכזרית. פילסנו את דרכנו באוֹלֶה — אחד מאלפי השבילים המוקפים בחומות אבן ומתפתלים בין הבתים, שאפשרו לנו לעבור באי בשתי וערב. הקפדנו להיות ערניות, כדי להבחין בחיילים יפנים. קוריאה הייתה מושבה יפנית כבר עשרים ושמונה שנה. אנחנו שנאנו את היפנים, והם שנאו אותנו. הם היו אכזריים. הם גנבו אוכל. באזורים הפנימיים של האי הם גם גנבו בהמות. הם שדדו וגזלו. הם הרגו את ההורים של סבתא, והיא קראה להם צ'וֹקְפָּארי — שסועי־רגליים. אימא אמרה תמיד שאם אהיה לבד ואראה את הכובשים — חיילים או אזרחים — עליי לרוץ ולהסתתר, כי הם חיללו את כבודן של המון נערות בג'ג'ו.
פנינו באחת הפינות ונכנסנו לשביל ישר וארוך. במרחק לא רב מאיתנו עמדה חברתי מי־גָ'ה והעבירה את משקלה מרגל לרגל, כדי להתחמם ומרוב התרגשות. עורה היה מושלם, ואור הבוקר זהר על לחייה. אני גדלתי בחלק של האדו שנקרא גוּל־דוֹנג, ואילו מי־ג'ה גרה בחלק שנקרא סוּט־דונג, ושתינו נפגשנו תמיד במקום הזה. עוד לפני שהגענו אליה היא קדה קידה עמוקה כדי להפגין הכרת תודה ושפלות רוח כלפי אימא, ואימא כופפה את מותניה במידה שדי בה רק כדי להכיר ברחשי הכבוד שהפגינה מי־ג'ה, וחגרה מייד את הסל השלישי אל גבה בלי להוציא הגה מפיה.
"בנות, אתן למדתן לשחות יחד," אמרה אימא. "אתן צפיתן בנו והתלמדתן כשוליות. את, מי־ג'ה, עבדת קשה במיוחד."
לא היה אכפת לי שאימא ציינה במיוחד את מי־ג'ה. היא זכתה בזה ביושר.
"אף פעם לא אוכל להודות לך מספיק." קולה של מי־ג'ה היה עדין כמו עלי כותרת של פרח. "את היית לי כמו אימא, ואני אהיה תמיד אסירת תודה."
"בשבילי את כמו בת נוספת," ענתה אימא. "היום הסתיימה עבודתה של הלמנג סמסונג, האלה הממונה על ההיריון, על הלידה ועל גידול הילדים עד לגיל חמש־עשרה, והיא משוחררת כעת מחובותיה. להרבה בנות יש חברות, אבל שתיכן קרובות יותר מחברות. אתן כמו אחיות, ואני מצפה מכן להשגיח זו על זו היום ובכל יום אחר כמו שמשגיחים אנשים הקשורים בקשר דם."
זו הייתה ברכה ואזהרה גם יחד.
מי־ג'ה הייתה הראשונה שהביעה בקול את חששותיה. "אני מבינה איך בולעים נשימת מים לפני שנכנסים מתחת לגלים. אני חייבת לשמור בתוכי אוויר רב ככל האפשר. אבל אם לא אדע מתי לעלות? אם לא אוכל לפלוט סוּמְבּיסוֹרי טוב?"
בליעת נשימת מים היא התהליך שכל ההאניו מבצעות כדי לשאוף מספיק אוויר לריאותיהן, על מנת שיקיים אותן בזמן שהן צוללות. הסומביסורי הוא צליל מיוחד — כמו שריקה או קול של דולפין — שההאניו משמיעה כשהיא עולה אל פני הים ונושפת את האוויר שאצרה בריאותיה, בלוויית שאיפת אוויר עמוקה.
"שאיפת אוויר לא צריכה להיות בעייתית," אמרה אימא. "את שואפת אוויר בכל יום כשאת צועדת על האדמה."
"אבל אם ייגמר לי האוויר במעמקים?" שאלה מי־ג'ה.
"שאיפה ונשיפה. כל האניו מתחילה חוששת מזה," פלטה סבתא לפני שאימא הספיקה לענות. לפעמים היא הייתה קצרת־רוח בחברת מי־ג'ה.
"הגוף שלך יֵדע מה לעשות," אמרה אימא בנעימה מרגיעה. "וגם אם לא, אני אהיה איתך. אני אחראית לכך שכל אחת מהנשים תחזור בבטחה אל החוף. אני מקשיבה לסומביסורי של כל הנשים בקולקטיב שלנו. והסומביסורי של כולנו יחד יוצרים שיר של אוויר ורוח מעל ג'ג'ו. הסומביסורי שלנו הוא הצליל העמוק ביותר של העולם. הוא מקשר אותנו אל העתיד ואל העבר. הסומביסורי שלנו מאפשר לנו לשרת קודם את ההורים שלנו, ואחר כך את הילדים שלנו."
דבריה הרגיעו אותי, אבל הבחנתי גם שמי־ג'ה נועצת בי את עיניה בציפייה. יום קודם לכן סיכמנו שנספר לאימא על הדאגות שלנו. מי־ג'ה הציגה זה עתה את החששות שלה, אבל אני היססתי לחשוף את החששות שלי. היו דרכים רבות למות בים, ואני פחדתי. נכון שאימא אמרה שמי־ג'ה היא כמו בת בשבילה — ואהבתי אותה משום שאהבה את החברה שלי — אבל אני הייתי בתה האמיתית, ולא רציתי שהיא תראה אותי כפחותה ממי־ג'ה.
הצורך לומר משהו נחסך ממני כשאימא התחילה ללכת. מי־ג'ה ואני השתרכנו מאחוריה, וסבתא צעדה אחרינו. עברנו על פני הבתים זה אחר זה — כולם היו בנויים מאבן ומכוסים בגגות סכך. הכיכר המרכזית הייתה שוממת, פרט לנשים, שריח האוויר המלוח וקול הגלים משכו אותן אל הים. ממש לפני שהגענו אל החוף נעצרנו כדי לקטוף חופן עלי לענה מקבוצת שיחים, ותחבנו אותם לסלים שלנו. פנינו בפנייה נוספת והגענו אל החוף. דילגנו מעל הסלעים החדים ופילסנו את דרכנו אל הבּוּלְטוֹק — מתחם האש. זהו מבנה עגול ונטול גג, שנבנה מאבני בזלת שנערמו זו על זו. במקום דלת יש בו שני קירות מעוקלים מקבילים, שנועדו למנוע מהנמצאים בחוץ להציץ פנימה. מבנה זהה ניצב במים הרדודים ושימש את הנשים לרחצה ולכיבוס הבגדים. וממש סמוך לחוף, במקום שבו גובה המים לא עלה על גובה הברכיים, היה אזור התחום בחומת אבן. לכאן נסחפו דגי האנשובי בגאות ונלכדו בשפל, ואז בוססנו במים עם רשתות כדי לאסוף אותם.
היו שבעה מבני בולטוק בהאדו — אחד לכל קולקטיב צלילה שכונתי. בקבוצה שלנו היו שלושים חברות. ההיגיון אומר שפתח הבולטוק צריך להיות מול הים, מאחר שההאניו נכנסות אליו ויוצאות ממנו כל היום, אבל הכניסה אליו הייתה דווקא מאחור, וכך יצרה מחסום נוסף נגד הרוחות, שנשבו ללא הרף מהים. על רקע נהמת הגלים הנשברים הגיעו לאוזנינו קולות הנשים — שלגלגו, צחקו וצעקו קנטורים שחוקים ומוכרים זו אל זו. כשנכנסנו הפנו הנשים את ראשיהן כדי לראות מי הגיעה. כולן לבשו מכנסיים ומקטורנים מרופדים.
מי־ג'ה הניחה את הסל שלה ונחפזה אל המדורה.
"אין צורך לטפל במדורה עכשיו," קראה בחביבות יאנג דוֹ־סאנְג, אישה בעלת עצמות לחיים גבוהות ומרפקים חדים. היא הייתה האישה היחידה שהכרתי שקלעה את שערה בצמות כל הזמן. היא הייתה מבוגרת מעט מאימא שלי, ושתיהן היו בנות־זוג לצלילה וחברות טובות מאוד. בעלה של דו־סאנג העניק לה בן אחד ובת אחת, וזה הכול. עצוב מאוד, ללא ספק. מכל מקום, שתי המשפחות שלנו היו קרובות מאוד, בייחוד מאז שבעלה של דו־סאנג נסע ליפן כדי לעבוד שם בבית־חרושת. באותה תקופה חיו כרבע מתושבי ג'ג'ו ביפן, כי מחירו של כרטיס למעבורת היה מחצית ממחירו של שק אורז אחד באי. בעלה של דו־סאנג התגורר בהירושימה כל כך הרבה שנים, עד שכבר לא זכרתי אותו. אימא שלי עזרה לדו־סאנג בסגידה לאבות המשפחה, ודו־סאנג עזרה לאימא כשהייתה צריכה לבשל למשפחה שלנו לכבוד הטקסים הדתיים. "את כבר לא שוליה. את תהיי איתנו היום. את מוכנה, ילדה?"
"כן, דודה," ענתה מי־ג'ה, שהשתמשה בכינוי הכבוד. היא קדה לה והתרחקה מעט.
שאר הנשים צחקו, וסומק עלה בלחייה של מי־ג'ה.
"תפסיקו ללגלג עליה," אמרה אימא שלי. "לשתיים האלה יש מספיק סיבות לדאגה היום."
בתוקף היותה ראש הקולקטיב התיישבה אימא בגבה אל קיר האבן בנקודה שסיפקה את ההגנה הטובה ביותר מהרוח. לאחר שהתיישבה התיישבו גם שאר הנשים במקומותיהן, בסדר נוקשה, על פי רמתה של כל אחת מהן במיומנות הצלילה. במקומות הטובים ביותר ישבו הסבות־הצוללניות — נשים כמו אימא שלי, שהגיעו למעמד הגבוה ביותר בעבודת הים גם אם לא היו עדיין סבות ביבשה. לסבות האמיתיות, כמו סבתא שלי, לא היה כינוי. הן היו סבות אמיתיות, שיש לנהוג בהן בכבוד. אף על פי שפרשו מעבודת הים זמן רב קודם לכן, הן נהנו מחברתן של הנשים שחיו במחיצתן כמעט כל ימי חייהן. כעת אהבו סבתא וחברותיה למיין אצות שהרוח סחפה אל החוף או לצלול במים הרדודים, קרוב לשפת הים, כדי שיוכלו לבלות את היום בהחלפת בדיחות ובסיפורים על תלאותיהן. כנשים הראויות לכבוד ולהערכה הן נהנו מהמושבים השנִיים בחשיבותם בבולטוק. הבאות בתור בסדר החשיבות היו הצוללניות־הקטנות, נשים בשנות העשרים ובראשית שנות השלושים לחייהן, שעדיין שכללו את מיומנויותיהן. מי־ג'ה ואני התיישבנו עם הצוללניות־התינוקות: שתי האחיות קאנג, גו־ג'ה וגו־סון, שהיו מבוגרות מאיתנו בשנתיים־שלוש, ובתה של דו־סאנג, יו־רי בת התשע־עשרה. לשלוש הנערות היו כבר כמה שנות ניסיון בצלילה, ואילו מי־ג'ה ואני היינו מתחילות אמיתיות, אבל חמשתנו דורגנו במקום הנמוך ביותר בקולקטיב, ופירוש הדבר היה שמקומות הישיבה שלנו היו סמוכים לפתח הבולטוק. הרוח הקרה הסתחררה סביבנו, ומי־ג'ה ואני ניסינו להתקרב אל המדורה. היה חשוב להתחמם ככל יכולתנו לפני שניכנס לים.
אימא התחילה את המפגש בשאלה: "האם יש בחוף הזה מזון?"
"יש בו מזון רב יותר מהחול אשר על שפת הים," סלסלה דו־סאנג בקולה. "לו רק היה לנו באי שפע של חול במקום אבנים."
"מזון רב יותר מאשר על עשרים ירחים," הכריזה אישה אחרת. "לו היו עשרים ירחים מעלינו."
"מזון רב יותר מאשר בחמישים צנצנות בבית של סבתא שלי," אמרה אישה אחת, שהתאלמנה בגיל צעיר מדי. "לו היו לה חמישים צנצנות."
"יפה," אמרה אימא בתגובה להחלפת ההלצות הטקסית. "בואו נדבר על המקום שנצלול בו היום." בבית קולה נשמע תמיד רם מדי. כאן הוא היה רק אחד מקולות רמים רבים, מפני שהשמיעה של ההאניו נפגעת עם הזמן בשל לחץ המים. יום אחד גם הקול שלי יהיה רם מדי.
הים לא שייך לאף אחד, אבל לכל קולקטיב היו זכויות צלילה בשטחים מסוימים: קרוב מספיק אל החוף כדי שאפשר יהיה להיכנס לים בהליכה, במרחק שחייה של עשרים עד שלושים דקות מהחוף, או רחוק יותר, במרחק שאפשר להגיע אליו רק בסירה. מפרצון כאן, רמה תת־מימית שאינה רחוקה מדי מהחוף, צידו הצפוני של אי זה או אחר, וכיוצא באלה. מי־ג'ה ואני האזנו לנשים, שהרהרו באפשרויות. כצוללניות־תינוקות לא זכינו עדיין ברשות הדיבור. אפילו הצוללניות־הקטנות שמרו על שתיקה. אימא פסלה את רוב ההצעות. "באזור הזה כבר דגו יותר מדי," אמרה לדו־סאנג. להצעה אחרת השיבה: "בדיוק כמו ביבשה, גם שדות הים שלנו מצייתים לעונות השנה. כדי לכבד את עונת ההשרצה, אסור לשלות קונכיות מקרקעית האוקיינוס מחודש יולי ועד חודש ספטמבר, ואסור לשלות את חלזונות האבּאלון מחודש אוקטובר ועד חודש דצמבר. מחובתנו להיות השומרות והמנהלות של הים. אם נגן על השדות הרטובים שלנו, הם ימשיכו לפרנס אותנו." לבסוף הגיעה להחלטה. "נשחה אל המכתש התת־מימי שלא רחוק מכאן."
"הצוללניות־התינוקות לא מוכנות לזה," אמרה אחת הצוללניות־הסבות. "הן לא חזקות מספיק, והן עדיין לא ראויות לזה."
אימא הרימה את ידה. "באזור הזה הלבה זרמה מסבתא סולמונדה ויצרה את המכתש הסלעי. הצלעות של המכתש הזה עונות על הצרכים של כולן. המנוסות יותר בינינו יוכלו לצלול עמוק ככל שנרצה, ואילו הצוללניות־התינוקות יוכלו לנבור באזורים שקרובים לפני הים. האחיות קאנג יראו למי־ג'ה מה לעשות. והייתי רוצה שיו־רי, הבת של דו־סאנג, תשגיח על יונג־סוק. יו־רי תהפוך בקרוב לצוללנית־קטנה, כך שזה יהיה אימון טוב בשבילה."
אחרי ההסבר של אימא לא היו מחאות נוספות. אימהות קרובות לנשים שבקולקטיב הצלילה שלהן יותר מאשר הן קרובות לילדיהן. היום אימא ואני התחלנו לרקום בינינו את מערכת היחסים העמוקה הזו. כשהבטתי בדו־סאנג וביו־רי ראיתי איך אימא ואני נהיה בעוד כמה שנים. אבל הרגע הזה הראה לי גם למה אימא נבחרה לעמוד בראש הקולקטיב. היא הייתה טיפוס של מנהיגה, והשיפוט שלה זכה להערכה.
"כל אישה שנכנסת לים נושאת ארון מתים על גבה," הזהירה את קבוצת הנשים. "גם בעולם הזה וגם בעולם שמתחת לפני הים אנו נושאות על גבינו את עול החיים הקשים. כל יום אנחנו עוברות את הגבול שבין חיים למוות."
המילים המסורתיות הללו נאמרו תכופות בג'ג'ו, אבל כולנו הנהנו בראשינו בקדרות כאילו שמענו אותן בפעם הראשונה.
"כשאנחנו הולכות אל הים, אנחנו מתחלקות בעבודה ובסכנה," הוסיפה אימא. "אנחנו שולות יחד, ממיינות יחד ומוכרות יחד, כי הים משותף לכולם."
לאחר שהצהירה על הכלל האחרון הזה — כאילו מישהי מאיתנו עשויה לשכוח דבר בסיסי כל כך — היא חבטה בידיה פעמיים על ירכיה, כדי לציין שהמפגש הסתיים ושאנחנו צריכות להתחיל לזוז. כשסבתא וידידותיה התחילו לצאת החוצה כדי לעבוד על החוף, אימא הורתה ליו־רי לעזור לי להתכונן. יו־רי ואני הכרנו זו את זו כל חיינו, כך שמובן שזו הייתה התאמה טובה. האחיות קאנג לא הכירו את מי־ג'ה היטב, וקרוב לוודאי שהן ביקשו לשמור על מרחק ממנה. היא הייתה יתומה, ואביה היה משתף־פעולה, שעבד בשעתו עם היפנים בעיר ג'ג'ו. אבל לא משנה אם הן אהבו אותה או לא — הן היו חייבות לבצע את מה שאימא הורתה להן לעשות.
"תעמדי קרוב למדורה," אמרה לי יו־רי. "אם תתפשטי ותתכונני במהירות, ניכנס מהר יותר למים. וככל שניכנס מהר יותר למים, כך נחזור לכאן מהר יותר. ועכשיו עשי את מה שאני עושה."
התקרבנו אל הלהבות ופשטנו את בגדינו. אף אחת לא הפגינה עכבות כלשהן. זה היה כמו להיות יחד בבית־המרחץ. כרסיהן של כמה מהנשים הצעירות היו נפוחות בגלל התינוקות שצמחו בתוכן. לנשים מבוגרות יותר היו סימני מתיחה. לנשים מבוגרות עוד יותר היו שדיים נפולים אחרי שהן נתנו את כל מה שהיה להן לתת. גם הגוף של מי־ג'ה ושלי חשף את גילנו. היינו בנות חמש־עשרה, אבל תנאי הסביבה הקשים — מזון מועט, עבודה גופנית מאומצת ומזג אוויר קר — גרמו לנו להיות צנומות כצלופחים, ללא ניצני שדיים, ורק עם כמה אניצי שיער בין הרגליים. עמדנו שם רועדות כשיו־רי, גו־ג'ה וגו־סון עזרו לנו ללבוש את בגדי המים, חליפות בנות שלושה חלקים, העשויות מבד כותנה לבן ופשוט. את הצבע הלבן רואים טוב יותר מתחת לפני המים, ונאמר עליו שהוא דוחה את הכרישים ואת הדולפינים, אבל הבנתי שהבד הדק לא יסייע בשמירה על חום גופנו.
"תעמידו פנים שמי־ג'ה היא תינוקת," אמרה יו־רי לאחיות קאנג, "ותקשרו אותה בתוך החליפה שלה." לאחר מכן הסבירה לי: "את יכולה לראות שהצדדים פתוחים. מהדקים אותם זה לזה בעזרת השרוכים. זה יאפשר לחליפה להתהדק ולהתרחב כשתהיי בהיריון, או בגלל סיבות אחרות לירידה ולעלייה במשקל." היא גחנה אליי. "אני מחכה ליום שבו אוכל להגיד לחמותי שבעלי הכניס לתוכי תינוק. זה יהיה בן. אני בטוחה. כשאמות הוא יסגוד לאבות המשפחה למעני."
חתונתה של יו־רי נקבעה לחודש שלאחר מכן, ומובן שהיא חלמה על הבן שתלד, אבל הציפייה שלה לא נראתה לי חשובה באותו רגע. מגע אצבעותיה בעורי היה קר כקרח, ועורי סמר. אפילו אחרי שהידקה את השרוכים ככל האפשר, החליפה הייתה עדיין רחבה עליי, וגם על מי־ג'ה. החליפות האלו החתימו את ההאניו בחותם של חוסר צניעות, משום שאף אישה קוריאנית הגונה בקוריאה עצמה וגם כאן, באי, לא הייתה חושפת כל כך הרבה מעורה.
וכל הזמן המשיכה יו־רי לפטפט, ללא הרף. "אחי חכם מאוד, והוא לומד בשקדנות בבית־הספר." אמנם אימי הייתה ראש הקולקטיב, אבל בנה של דו־סאנג היה גאוותה של כל משפחה בהאדו. "כולם אומרים שג'וּן־בּוּ ייסע ללמוד ביפן יום אחד."
ג'ון־בו היה הבן היחיד, ומתת ההשכלה הוענקה רק לו. אף על פי שיו־רי ואביה לא הרוויחו הרבה כמו דו־סאנג, הם תרמו להכנסת המשפחה, ואילו אימי נאלצה לגייס לבדה את כל הכסף הדרוש כדי לשלוח את אחיי לבית־הספר, ולא קיבלה שום עזרה כספית מאבי. יהיה להם מזל אם הם יוכלו להמשיך ללמוד אחרי סיום הלימודים בבית־הספר היסודי.
"אני אצטרך לעבוד קשה מאוד כדי לעזור בתשלום שכר הלימוד שלו וגם לפרנס את המשפחה החדשה שלי. אני עובדת טובה, נכון?" קראה יו־רי אל עברו הנגדי של החדר, אל אימה ואל חמותה לעתיד. יו־רי נודעה בכפר שלנו כפטפטנית חסרת תקנה. היא נראתה נטולת דאגות, והיא באמת הייתה עובדת טובה, ולכן היה קל למצוא לה חתן.
היא השיבה אליי את תשומת ליבה. "אם ההורים שלך אוהבים אותך מאוד, הם ידאגו לכך שתתחתני עם מישהו מהאדו. את תשמרי על זכויות הצלילה שלך, ותוכלי לראות כל יום את המשפחה שהולידה אותך." כשקלטה מה היא אומרת, טפחה על זרועה של מי־ג'ה. "אני מצטערת. שכחתי שאין לך הורים." היא לא חשבה הרבה לפני שפצתה שוב את פיה. "איך את מתכוונת למצוא בעל?" שאלה בסקרנות כנה.
שלחתי מבט אל מי־ג'ה, בתקווה שלא נפגעה מחוסר ההתחשבות של יו־רי, אבל פניה היו מרוכזות, והיא השתדלה לעקוב אחר הוראותיהן של האחיות קאנג.
אחרי שלבשנו את החליפות התעטפנו במעילי המים. הם היו מיועדים רק למזג אוויר קר, אבל לא הצלחתי להבין למה, מאחר שהיו תפורים מאותו בד כותנה דק ששאר חלקי התלבושת היו תפורים ממנו. לבסוף קשרנו מטפחות לבנות מעל השיער שלנו, כדי לשמור על חום הגוף ומפני שאף אחת לא רוצה שקווצת שיער תסתבך באצות או תיתפס באחד הסלעים.
"הנה," אמרה יו־רי וטמנה בכפות ידינו שקיקי נייר מלאים אבקה לבנה. "תאכלו אותה, והיא תעזור לכם לא לחלות במחלת הצלילה — סחרחורת, כאבי ראש וכאבים אחרים. צלצולים באוזניים!" עצם המחשבה גרמה ליו־רי לכווץ את פניה. "אני עדיין צוללנית־תינוקת. ואני כבר סובלת מהם. נגגגג..." היא חיקתה את הצליל הגבוה שדומה שזמזם בראשה.
מי־ג'ה ואני חיקינו את יו־רי ואת האחיות קאנג. פרשנו את שקיקי הנייר, הטינו את ראשינו לאחור כמו גוזלי ציפורים, שפכנו את האבקה הלבנה והמרה לפיותינו ובלענו אותה. לאחר מכן מי־ג'ה ואני התבוננו בשאר הנשים, שירקו על הסכינים שלהן, סגולה למזל טוב במציאת חילזון אבאלון ובשלייתו — שלל יקר ערך, כי כל חילזון כזה היה שווה הון תועפות.
אימא בדקה שכל הציוד נמצא איתי. היא התמקדה במיוחד בטֶוַואק שלי — דלעת חלולה שיובשה בשמש ושתשמש מצוף. לאחר מכן בדקה שגם מי־ג'ה מצוידת כיאות. לכל אחת מאיתנו היה בֶּיצַ'אְנג — כלי עבודה שמטרתו לנבור ולסלק את היצורים מחוריהם — וקלשון שמחטטים בו בין החרכים ונועצים אותו בחול או בזיז כדי שיסייע לנו להתקדם ממקום למקום. היו לנו גם מגל לחיתוך אצות, סכין לפילוח קיפודי־ים ורומח להגנה עצמית. מי־ג'ה ואני התאמנו בשימוש בכלי העבודה האלה כששיחקנו במים הרדודים, אבל אימא הדגישה עכשיו: "אל תשתמשו בהם היום. רק תתרגלו למים שמסביבכן. שימו לב לסביבה שלכן, כי הכול ייראה אחרת."
יצאנו יחד מהבולטוק. היינו אמורות לחזור כעבור כמה שעות כדי לאפסן את הציוד ולתקן אותו, לשקול את השלל היומי, לחלק את הרווחים, והכי חשוב, להתחמם שוב. אולי אפילו נבשל ונאכל מעט ממה שהבאנו איתנו ברשתות שלנו, אם השלל יהיה שופע. ציפיתי לכל זה בקוצר רוח.
כששאר הנשים נכנסו לסירה, מי־ג'ה ואני השתהינו על המזח. היא חיטטה בסל שלה והוציאה ספר, ואני הוצאתי פיסת פחם מהסל שלי. היא תלשה דף מהספר והניחה אותו על הסימנית הכתובה שציינה את שם הסירה. אף על פי שהסירה הייתה קשורה, היא קיפצה על הגלים, וזה הקשה מאוד על מי־ג'ה לשמור על הנייר שלא יזוז, ועליי לשפשף אותו בפחם. לאחר שסיימתי, השתהינו רגע כדי לבחון את התוצאה: תמונה מטושטשת של סימנית שלא ידענו לקרוא, אבל ידענו שפירושה "זריחה". כבר שנים הנצחנו כך את הרגעים ואת המקומות האהובים עלינו. זה לא היה התבליט המוצלח ביותר שלנו, אבל באמצעותו נזכור את היום הזה לעד.
"תזדרזו," קראה אלינו אימא. היא הייתה סבלנית, אבל רק עד גבול מסוים.
מי־ג'ה טמנה שוב את הדף בספר כדי לשמור עליו. עלינו לסירה ואחזנו במשוטים. כשהתרחקנו בחתירה איטית מהמזח, אימא פתחה בשיר.
"בואו נצלול." קולה המחוספס פילח את הרוח והגיע אל אוזני.
"בואו נצלול," השבנו לה בשירה, ותנועות החתירה תאמו לקצב המנגינה.
"קונכיות זהב וחלזונות־ים כסופים," שרה.
"בואו נמצא את כולם!" ענינו.
"כדי לפנק את המאהב שלי..."
"כשישוב הביתה."
לא הצלחתי שלא להסמיק. לאימי לא היה מאהב, אבל זה היה שיר אהוב מאוד, שמצא חן בעיני כל הנשים.
הגאות הייתה מושלמת, והים היה רגוע יחסית. ובכל זאת, חרף החתירה והשירה, התחלתי לחוש בחילה, ולחייה של מי־ג'ה, שהיו ורודות בדרך כלל, התחילו להאפיר. הרמנו את המשוטים כשהגענו אל אזור הצלילה. הסירה שקעה והתנודדה על הגלים הקלים. חיברתי את הביצ'אנג למפרק ידי ולקחתי את הרשת ואת הטֶוואק שלי. רוח קלה נשבה, והתחלתי לרעוד. הרגשתי די אומללה.
"במשך אלף שנה, במשך עשרת אלפים שנים, אני מתפללת לַדרקון אל הים," קראה אימא אל הגלים. "אנא ממך, רוח מלך האוקיינוס, עשה שלא יהיו רוחות חזקות. עשה שלא יהיו זרמים חזקים." היא הגישה מנחות — זרתה אורז ושפכה יין־אורז לתוך המים. משהסתיים הטקס ניגבנו את החלק הפנימי של המשקפות שלנו בעלי הלענה שקטפנו לפני כן, כדי שלא יתכסו באדים, ולאחר מכן מיקמנו אותן שוב מעל עינינו. אימא מנתה את הנשים שקפצו זו אחר זו לתוך המים והתחילו לשחות בזוגות ובשלשות. כשנותרו רק נשים מעטות בסירה, והמשקל שעליה פחת, היא היטלטלה עוד יותר. יו־רי ייצבה את עצמה לפני שזינקה לבסוף מעל גל לתוך המים. האחיות קאנג אחזו ידיים כשקפצו. השתיים האלו היו בלתי נפרדות. קיוויתי שמסירותן זו לזו תכלול כעת גם את מי־ג'ה, ושהן ישגיחו עליה כמו שהן משגיחות זו על זו.
אימא השיאה לנו עצה אחרונה: "אומרים על הים שהוא כמו אֵם. המים המלוחים, הדופק של הזרם והעליות החדות והפתאומיות שלו, פעימות הלב המועצמות שלכן והקולות המהוסים שמהדהדים במים — כל אלה מזכירים את הרחם. אבל אנחנו ההאניו צריכות תמיד לחשוב איך להרוויח כסף... ואיך להישאר בחיים. אתן מבינות?" הנהנו בראשינו, והיא המשיכה: "זה היום הראשון שלכן. אל תהיו חמדניות. אם תראו תמנון, תתעלמו ממנו. האניו צריכה ללמוד איך לחבוט בתמנון מתחת לפני המים, אחרת הוא עלול להשתמש בזרועות שלו נגדכן. ותשמרו מרחק גם מחלזונות האבאלון!"
היא לא הייתה צריכה להסביר יותר. עשויים להידרש חודשים תמימים עד שהאניו בראשית דרכה מוכנה להסתכן בתלישת חילזון האבאלון מסלע. כשעוזבים אותו לנפשו, היצור צף בתוך קונכייתו ומתרחק מהסלע, כדי שמי הים המזינים יוכלו לזרום לתוכו ומסביבו. כשמפתיעים אותו — ולו רק בגלל שינוי בזרם שנוצר משום שדג גדול שחה על פניו — הוא נצמד אל הסלע, כדי שהקונכייה הקשה תגן על היצור הנמצא בתוכה מפני טורפים. לכן חייבים להתקרב אל האבאלון בזהירות, להחדיר את הביצ'אנג תחת הקונכייה ולתלוש אותו מהסלע בתנועה מהירה אחת, לפני שהאבאלון יספיק להילפת אל הביצ'אנג המחובר אל מפרק ידה של הצוללנית ולרתק אותה אל הסלע. רק שנות ניסיון רבות יכולות ללמד אישה איך להשתחרר ולהספיק לעלות אל פני המים ולשאוף אוויר. לא נחפזתי כלל להתנסות בפעולה המסוכנת הזו.
"היום אתן תצללו בעקבותיי, כמו שאני צללתי פעם מאחורי אימא שלי," המשיכה אימא. "ויום אחד גם הבנות שלכן יצללו אחריכן. אתן צוללניות־תינוקות. אל תנסו לעשות משהו שהוא מעבר ליכולתכן."
לאחר הברכה — והאזהרה — הזו אחזה מי־ג'ה בידי, ושתינו קפצנו לתוך המים. קור מיידי, מהמם. נתליתי על המצוף שלי, ורגליי בעטו קדימה ואחורה מתחתיי. מי־ג'ה ואני התבוננו זו בעיניה של זו. הגיע הזמן לבלוע את נשימת המים. נשמנו יחד נשימה עמוקה, ועוד נשימה, ונשימה נוספת. מילאנו את ריאותינו עד קצה גבול היכולת, עד שהחזות שלנו התרחבו. ואז צללנו. אור זוהר בצבע טורקיז הסתנן סמוך לפני המים. סביבנו צללו הנשים האחרות — כשראשיהן מכוונים אל קרקעית האוקיינוס — במכתש שאימא תיארה, כשכפות רגליהן פונות אל השמיים. הנשים האלו היו מהירות וחזקות, והן צללו לעומק של אורך־גוף אחד, ועוד אורך־גוף, ונבלעו עמוק יותר ויותר במים שנעשו כחולים כהים יותר. מי־ג'ה ואני התאמצנו להשיג את הזווית הישרה הזו. מבחינתי, החלק הגרוע ביותר היה משקפת הצלילה. מסגרת המתכת, שהגיבה ללחץ המים אפילו בעומק הרדוד הזה, חתכה את בשרי. המשקפת גם הגבילה את שדה הראייה שלי, יצרה סכנה נוספת ואילצה אותי להיות ערנית אפילו יותר בסביבת הרפאים הזו.
כצוללניות־תינוקות, יו־רי, האחיות קאנג, מי־ג'ה ואני יכולנו לצלול רק לעומק שני אורכי־גוף, אבל התבוננתי באימי שנעלמה בתוך התהום השחורה כדיו של המכתש. שמעתי לא פעם שהיא יכולה להגיע לעומק עשרים מטרים ואפילו יותר בנשימה אחת, אבל הריאות שלי כבר צרבו, וליבי הלם באוזניי. בעטתי ברגליי כדי לעלות למעלה. חשתי שריאותיי עומדות להתפקע. ברגע שעליתי אל פני המים התפרץ הסומביסורי שלי והתפשט באוויר. הוא נשמע כמו אנחה כבדה — אאאה — והבנתי שזה בדיוק כמו שאימא אמרה תמיד שזה יהיה. הסומביסורי שלי מיוחד במינו. וכזה היה גם הסומביסורי של מי־ג'ה, כפי שנודע לי כשהיא פילחה את פני המים לצידי. ויייי. חייכנו חיוך רחב זו אל זו, בלענו נשימת מים נוספת וצללנו שוב. הטבע אמר לי מה לעשות. כשעליתי שוב אל פני המים, היה לי קיפוד־ים ביד. השלל הראשון שלי! הכנסתי אותו לרשת הקשורה לטֶוואק שלי, נשמתי עוד כמה סדרות של נשימות עמוקות, וצללתי שוב. נשארתי בשדה הראייה של יו־רי, גם כאשר עלינו אל פני המים בזמנים שונים. בכל פעם שהבטתי במי־ג'ה, גיליתי שהיא נמצאת במרחק שלא עלה על מטר מהאחיות קאנג, שבעצמן נשארו קרובות זו לזו.
חזרנו על דפוס הפעולה הזה, והפסקנו מדי פעם כדי לנוח על המצופים שלנו, עד שהגיע הזמן לחזור אל הסירה. כשהגעתי אליה הנפתי בקלות את הרשת שלי — שהייתה קלה באופן ניכר בהשוואה לרשתותיהן של הנשים האחרות — וחציתי איתה את הסיפון, כדי שהאישה שמאחוריי תוכל לעלות לסירה עם השלל שלה. אימא פיקחה על הכול. הייתה קבוצה אחת של נשים שהידקו את הרשתות שלהן וקשרו אותן למעלה כדי ששום דבר יקר לא ייפול מהן, ואילו דו־סאנג וכמה נשים אחרות נאספו סביב הגחלים, החדירו קצת חום לעצמותיהן, שתו תה והתרברבו בשלל שלהן. ארבע מזדנבות שחו עדיין לעבר הסירה. חשתי שאימא מונה אותנו, כדי לוודא שכולן הגיעו בשלום.
יו־רי צחקקה כשראתה איך אנו רועדות ואמרה לנו שנתרגל בסוף לכך שקר לנו כל הזמן. "לפני ארבע שנים הייתי בדיוק כמוכן. ועכשיו תסתכלו עליי," התרברבה.
זה היה יום יפהפה, והכול התנהל בצורה מושלמת. הרגשתי גאה בעצמי. אבל עכשיו, כשהגלים החלו לגאות וטלטולי הסירה החמירו, כל מה שרציתי היה לחזור הביתה. זה היה בלתי אפשרי. ברגע שהזרועות והרגליים שלנו היו ורודות מחום, חזרנו אל המים. חמש הצוללניות־התינוקות נשארו יחד — כשאחת מאיתנו עולה מדי פעם למעלה כדי לשאוף אוויר. מעולם לא התרכזתי כל כך — בגזרה שלי, בפעימות ליבי, בלחץ על ריאותיי, בהתבוננות. אני לא יכולה לומר שמי־ג'ה ואני מצאנו יצורי־ים רבים. המטרה העיקרית שלנו הייתה לא להביא את עצמנו במבוכה כשניסינו לשכלל את תנוחת הצלילה עם הראש למטה. היינו מעוררות רחמים. רכישת המיומנות הזו דורשת זמן.
חשתי הקלה כשאימא השמיעה את הקריאה שהורתה על כך שהיום הסתיים. היא הביטה לכיוון שלי, אבל לא הייתי בטוחה שהיא רואה אותי. שלחתי מבט חטוף במי־ג'ה והאחיות קאנג, ששחו לעבר הסירה. הן יהיו השלוש הראשונות שייכנסו לתוכה, כך שהן יוכלו להקשיב כשיתר הנשים יעלו אל פני המים ויפלטו את הסומביסורי שלהן. עמדתי להתחיל לשחות כשיו־רי אמרה: "חכי רגע. ראיתי משהו בצלילה האחרונה שלי. בואי נלך להביא אותו." היא הציצה סביבה ובדקה באיזה מרחק נמצאות הצוללניות־הסבות מהסירה. "נוכל לעשות את זה לפני שהן יגיעו. בואי!"
אימא אמרה לפני כן שאני צריכה להישאר עם יו־רי, אבל היא גם קראה אלינו לחזור אל הסירה. החלטתי בן־רגע. נשמתי כמה נשימות עמוקות וצללתי מאחורי יו־רי. חזרנו אל המשטח הסלעי ששלינו ממנו קיפודי־ים לפני כן. יו־רי גררה את עצמה לאורך המשטח הסלעי, שלפה את הביצ'אנג שלה, תחבה אותו לתוך חור ומשכה משם תמנון. הוא היה ענק! הזרועות שלו היו אולי באורך מטר. איזה שלל! מעט מההערכה עליו אולי תיזקף גם לזכותי.
התמנון פשט את זרועותיו וכרך זרוע אחת סביב מותניי. הצלחתי לשחרר אותה. מייד כשסיימתי לעשות את זה, כמה זרועות נוספות לפתו את יו־רי. אחת הזרועות לפתה בחוזקה את ירכי ומשכה אותי לעברו, ואילו האחרת נצמדה אל זרועי השנייה, כרית הצמדה אחר כרית הצמדה. נאבקתי להשתחרר מהן. ראשו הבולבוסי של התמנון נע לעבר פניה של יו־רי, אבל היא הייתה עסוקה כל כך במאבק בזרועות האחרות שליפפו אותה באחיזתן, ולכן לא שמה לב. רציתי לזעוק לעזרה, אבל לא יכולתי. לא מתחת לפני המים.
לפני שחלף רגע נוסף, פניה של יו־רי היו מכוסות. במקום להיאבק או להתנגד, שחיתי קרוב יותר, כרכתי את זרועותיי סביב התמנון ויו־רי ובעטתי ברגליי חזק ככל יכולתי. ברגע שעליתי אל פני המים צרחתי: "הצילו! הצילו!"
התמנון היה חזק. הוא עדיין כיסה את פניה של יו־רי. היצור ניסה למשוך אותנו בחזרה אל מתחת לפני המים. בעטתי שוב ושוב. כריות ההצמדה שעל זרועותיו התנתקו מיו־רי והושטו אליי, לאחר שהוא חש שעכשיו אני האיום הגדול יותר. הן החליקו על זרועותיי ועל רגליי.
שמעתי קול נתז, וזרועות אחזו בי. סכינים הבהיקו בשמש כשכריות ההצמדה נתלשו מעורי ופיסות של התמנון נחתכו והושלכו באוויר. הנשים הרימו אותי כך שצפתי על פני המים והרמתי את הרגל כדי שיוכלו לסלק את כריות ההצמדה. כשקלטתי להרף עין את פניה של אימי, שהיו מרוכזות לחלוטין, ידעתי שאצליח לצאת מזה בשלום. הנשים עבדו גם על יו־רי, אבל דומה שהיא לא עזרה להן. דו־סאנג משכה את זרועה בחזרה, והסכין נשאר בכף ידה. במקומה הייתי מפלחת את ראשו של התמנון בכל כוחי, אבל היא לא יכלה לעשות את זה. יו־רי הייתה מתחת. דו־סאנג תחבה את הסכין מתחת לראשו של התמנון והעבירה את הלהב במקביל לפניה של בתה. למרות התמיכה של הנשים שהקיפו אותי, חשתי ברגליי שאני זו ששומרת על כך שיו־רי תצוף גם כאשר התמנון המשיך לנסות לגרור אותנו אל מתחת לפני המים. רפיון גופה של יו־רי בזרועותיי אמר לי משהו שהאחרות עדיין לא הבינו. רציתי להיות חזקה, אבל התחלתי לבכות בתוך משקפת הצלילה שלי.
הנשים עבדו על החלקים העבים יותר של זרועות התמנון. בשילוב עם החבטות והדקירות של קצה הסכין של דו־סאנג בראשו של התמנון, היצור נחלש כמעט לגמרי. הוא כבר היה מת או קרוב לזה, אבל כמו לטאה או צפרדע, לגופו היו עדיין דחפים וכוח.
לבסוף השתחררתי.
"את מסוגלת לשחות אל הסירה?" שאלה אימא.
"מה עם יו־רי?"
"אנחנו נטפל בה. תוכלי לשחות לבד?"
הנהנתי, אבל עכשיו, לאחר שהסתיים הקרב, החל להתפוגג הכוח שגרם לי להיאבק קודם חזק כל כך. הצלחתי לשחות אל הסירה עד אמצע הדרך, ואז נאלצתי להתהפך על הגב כדי לצוף ולנוח. מעליי דחפה הרוח את העננים, והם שטו במהירות. ציפור התעופפה בשמיים. עצמתי את עיניי והשתדלתי לשאוב כוח רב יותר. גלים ליחכו את אוזניי — לרגע טבלו אותן מתחת לפני המים, ומייד לאחר מכן חשפו אותן לקולותיהן המודאגים של הנשים שהיו עדיין עם יו־רי. שמעתי קול נתז, ולאחר מכן עוד אחד, וקול נתז שלישי. זרועות שוב תמכו בי. פקחתי את עיניי. מי־ג'ה והאחיות קאנג. הן עזרו לי יחד להגיע לסירה. גו־ג'ה, החזקה משלושתנו, התרוממה כלפי מעלה וטיפסה מעל דופן הסירה. גם אני הנחתי את זרועותיי על דופן הסירה והתחלתי להתרומם, אבל התלאות החלישו אותי. מי־ג'ה וגו־סון תמכו בידיהן בישבני — כל אחת ביד אחת — ודחפו אותי למעלה. החלקתי על הסיפון כמו דג שעלה ברשת. שכבתי מתנשמת. חשתי שגפיי עשויות מגומי ושמוחי תשוש. הסרתי את משקפת הצלילה מעיניי, והיא צנחה בקול קרקוש על הסיפון. וכל אותו זמן פטפטו שלוש הבנות ללא הפסקה.
"אימא שלך אמרה שאנחנו צריכות להישאר בסירה..."
"היא לא רצתה שנעזור..."
"צוללניות־תינוקות רק יסבכו את זה..."
"את ההצלה..."
בקושי קלטתי מה הן אמרו.
התחילו להגיע נשים נוספות. הכרחתי את עצמי להזדקף לישיבה. מי־ג'ה והאחיות קאנג ניגשו אל קצה הסירה והושיטו את זרועותיהן. הצטרפתי אליהן ועזרתי לגרור את יו־רי. חשתי שהיא כבדה מדי, כמו משקולת. משכנו אותה למעלה, הרמנו אותה מעל דופן הסירה, וצנחנו לאחור על הסיפון. יו־רי שכבה מעליי מבלי לזוז. הסירה נטתה, והיא התהפכה על הצד. אחריה הגיעה דו־סאנג, ואחריה אימי. הן כרעו על ברכיהן ליד יו־רי. כששאר ההאניו טיפסו אל הסירה, אימא הצמידה את לחייה אל פיה ונחיריה של יו־רי כדי לחוש אם נפלט מהם הבל נשימה.
"היא חיה," אמרה אימא וכרעה על עקביה. דו־סאנג וכמה מההאניו האחרות החלו לעסות את גפיה של יו־רי ולהשיב אליהן את החיים. יו־רי לא הגיבה. "אנחנו צריכות לנסות לרוקן את המים ממנה," הציעה אימא. דו־סאנג פינתה לאימא מקום. אימא לחצה בחוזקה על חזה של יו־רי, אבל דבר לא נפלט מפיה. לאחר שלא הצליחה בזה אמרה אימא: "אנחנו צריכות להניח שהתמנון הציל את חייה כשהוא כיסה את הפנים שלה. אחרת היא הייתה שואפת מים לריאות..."
שאר הנשים המשיכו בעיסוי.
אימא הסבה לפתע את תשומת ליבה אל מי־ג'ה, אל האחיות קאנג ואליי. היא הביטה בנו והרהרה במעשינו. היינו אמורות להישאר יחד. מי־ג'ה והאחיות קאנג נשארו יחד, אבל הן נראו נבוכות. אימא לא הייתה צריכה לומר מילה לפני שהתירוצים החלו להיפלט מפיותיהן.
"ראיתי אותה בפעם האחרונה כשעליתי לשאוף אוויר," גמגמה גו־סון.
"לרגע לא יצאנו משדה הראייה של יו־רי," השתנקה מי־ג'ה. "היא שמרה עלינו כל היום."
"היא אמרה שהיא ראתה משהו גדול," מלמלתי.
"ושתיכן התרחקתן. ראיתי אתכן מתרחקות, אף על פי שקראתי לחזור."
לא יכולתי לסבול את העובדה שאימא חשבה שאני אחראית במידת מה למה שקרה ליו־רי, ולכן אמרתי: "לא שמענו אותך." השפלתי את עיניי ורעדתי — מהלם, מעצב, וכעת גם מהבושה על כך ששיקרתי לאימא שלי.
אימא צעקה אל כולן ליטול את מקומה. לקחנו את המשוטים. הסירה נטתה כשהתחילה להתקדם מעל הגלים המכוסים קצף לבן ובתוכם. דו־סאנג נשארה לצד בתה והפצירה בה שתתעורר. חמותה לעתיד של יו־רי לקחה על עצמה את האחריות לפתוח בשירה. "כתפיי רועדות עם הגלים בלילה הקפוא הזה. נפשה של האישה הקטנה רועדת מעצב החיים." השיר היה עגום כל כך, שעד מהרה החלו דמעות לזלוג על לחיי כולנו.
אימא הניחה שמיכה אחת על גופה של יו־רי וכרכה שמיכה נוספת סביב כתפיה של דו־סאנג. דו־סאנג מחתה את פניה בפינת האריג הגס. היא החלה לדבר, אבל המילים התפזרו ברוח. זו אחר זו חדלו הנשים לשיר, כי כל אחת מהן הייתה צריכה לשמוע את דו־סאנג. חמותה לעתיד של יו־רי שמרה על מקצב החתירה באמצעות חבטות בשפת הסירה בידית העץ של אחד ממכשירי הצלילה.
"צוללנית חמדנית חשובה כצוללנית מתה," קוננה דו־סאנג. כולנו הכרנו את האמרה. אבל לשמוע אותה מפיה של אם על בתה? זה היה הרגע שבו למדתי כמה חזקה חייבת אם להיות. "זהו החטא החמור ביותר של ההאניו," המשיכה. "אני רוצה את התמנון הזה. אוכל למכור אותו תמורת הרבה כסף."
"מתחת לפני הים קיימים הרבה יצורים חזקים יותר מאיתנו," אמרה אימא.
היא כרכה את זרועה סביב כתפיה של דו־סאנג, שביטאה במילים את פחדה הגדול ביותר. "ואם היא לא תתעורר?"
"אנחנו חייבות לקוות שהיא תתעורר."
"אבל אם היא תישאר ככה — תלויה בין העולם הזה לעולם המתים?" שאלה דו־סאנג. היא הרימה בעדינות את ראשה של בתה והניחה אותו בחיקה. "אם היא לא תוכל יותר לצלול או לעבוד בשדות, לא עדיף לתת לה למות?"
אימא אימצה את דו־סאנג אל גופה. "את לא מתכוונת לזה."
"אבל..." דו־סאנג לא סיימה לבטא במילים את מה שחשבה. במקום זאת היא הסיטה קווצות שיער רטוב מפניה של בתה.
"אף אחת מאיתנו לא יודעת מה האלות תכננו עבור יו־רי," אמרה אימא. "היא אולי תתעורר מחר פטפטנית כמו תמיד."
יו־רי לא התעוררה למחרת. היא לא התעוררה גם בבוקר שלאחר מכן. וגם לא שבוע לאחר מכן. בייאושה ביקשה דו־סאנג את עזרתה של השמאנית קים, המנהיגה והמורה הרוחנית שלנו, החכמה האלוהית שלנו. אף על פי שהיפנים הוציאו את השמאניזם אל מחוץ לחוק, היא המשיכה לבצע בסתר לוויות וטקסים עבור נשמות אבודות. היא הייתה ידועה בכך שביצעה טקסים עבור סבות כשראייתן החלה לכהות, עבור נשים שבניהן היו בצבא ועבור נשים שסבלו ממזל רע, כמו שלושה חזירים שמתו ברצף. היא הייתה הצינור שלנו בין עולמם של בני האדם לעולם הרוחות. היא ניחנה ביכולת להיכנס לטרנס כדי לדבר אל המתים או אל הנעדרים, ולאחר מכן למסור את הודעותיהם לחבריהם ולבני משפחותיהם, ואפילו לאויביהם. דו־סאנג קיוותה שהשמאנית קים תגיע כעת אל נשמתה של יו־רי ותחזיר את שכלה אל גופה ואל משפחתה.
הטקס נערך בביתה של דו־סאנג. השמאנית קים ועוזרותיה לבשו שמלות הַנְבּוֹק צבעוניות — שמלות שנהוג ללבוש בקוריאה עצמה — ולא את המכנסיים והמקטורנים הבלויים והחדגוניים שנהגו נשות ג'ג'ו ללבוש. עוזרותיה הלמו בתופים ובמצלתיים. השמאנית קים חגה במקומה בזרועות מונפות וקראה אל הרוחות להשיב את ההאניו הצעירה אל אימה. דו־סאנג בכתה בגלוי. ג'ון־בו, אחיה של יו־רי, שרק התחיל לצמח פלומה דקה על לחייו, השתדל לכבוש את רגשותיו, אבל כולנו ידענו כמה הוא אוהב את אחותו. בעלה לעתיד של יו־רי היה חיוור מצער, והוריו השתדלו לנחם אותו כמיטב יכולתם. היה כואב לראות את צערם. ובכל זאת יו־רי לא פקחה את עיניה.
באותו לילה גיליתי למי־ג'ה את הסוד שלי. סיפרתי לה שיו־רי ביקשה ממני להמרות את פיה של אימא שלי, ושמילאתי את בקשתה. "אם לא הייתי מסכימה לצלול עוד פעם אחת, יו־רי לא הייתה במצב הזה עכשיו."
מי־ג'ה השתדלה לנחם אותי. "זו הייתה חובתה של יו־רי להשגיח עלייך. ולא להיפך."
"אבל אני בכל זאת מרגישה אחראית," הודיתי.
מי־ג'ה הרהרה בזה כמה רגעים, ולבסוף אמרה: "אנחנו לעולם לא נדע למה יו־רי עשתה את מה שעשתה, אבל אל תספרי לאף אחד את הסוד שלך. תחשבי על הכאב שזה יביא למשפחה שלה."
גם אני חשבתי על הצער שיתווסף אל ליבה של אימי. מי־ג'ה צדקה. הייתי חייבת לשמור את זה בסוד.
אחרי שחלף עוד שבוע ביקשה דו־סאנג מהשמאנית קים לנסות שוב. הפעם נערך הטקס בבולטוק שלנו — הרחק מעיניהם החטטניות של היפנים. למעשה, שום גבר לא נכח בו. אפילו לא אחיה של יו־רי. דו־סאנג סחבה את בתה אל הבולטוק והשכיבה אותה ליד המדורה. מזבח הוקם סמוך לקיר האבן המעוקל. בקעריות היו ערוכות מנחות של מזון — שהיה מועט מאוד. ערמת תפוזים המסודרת בצורת פירמידה, קעריות ובהן חמשת הדגנים של ג'ג'ו, וכמה קנקנים של משקה אלכוהולי תוצרת בית. נרות הבהבו. אימא הציעה לשלם לג'ון־בו כדי שיכתוב את המסרים שלנו ליו־רי על סרטי נייר ארוכים. הוא עשה את זה בחינם. "בשביל אחותי," אמר לי כשניגשתי אל בית משפחתו כדי לקחת אותם. כעת קצות הסרטים היו נעוצים בחרכים שבין אבני הקיר, וזנבותיהם התנופפו ברוח הקלה שהסתננה מבין החרכים.
השמאנית קים לבשה את ההנבוק — את שמלת המשי הצבעונית ביותר שלה. אבנט בצבע של עלי אדר באביב היה קשור בקשר הדוק על המחוך הכחול שלה. חלקה המרכזי של השמלה הוורודה היה קליל כל כך, עד שריחף סביבה במהלך הטקס. סביב מצחה היה קשור סרט אדום, ושרווליה זהרו בגונם הצהוב כפרחי הלפתית.
"מאחר שג'ג'ו עשירה בחרוטים געשיים שיש שקע בראשיהם, כמו אבר המין הנשי, זה רק טבעי שבאי שלנו הנשים קוראות, והגברים נענים," פתחה בדברים. "האלה היא תמיד נעלה יותר, בעוד שהאל הוא רק בן־לוויה או שומר. ומעל כולם נמצאת הבוראת, האלה הענקית סולמונדה."
"סבתא סולמונדה משגיחה על כולנו," קראנו יחד.
"כאלָה היא התעופפה מעל הימים וחיפשה לה בית חדש. היא נשאה עפר בקפלי חצאיתה. היא מצאה את הנקודה הזו, שבה הים הצהוב פוגש בים סין המזרחי, והתחילה לבנות בית לעצמה. כשגילתה שהוא שטוח מדי, היא לקחה עוד עפר מהעפר שבשמלתה והקימה את ההר, עד שהיה רם ונישא כדי לגעת בשביל החלב. עד מהרה התבלתה החצאית שלה, וחורים קטנים נפערו בבד. האדמה נשפכה ממנו, נוצרו גבעות קטנות, וזו הסיבה לכך שיש לנו כאן חרוטים געשיים רבים כל כך. בכל אחד מהם מתגוררת אלה נוספת. הן אחיותינו ברוח, ותוכלו תמיד לפנות אליהן לעזרה."
"סבתא סולמונדה משגיחה על כולנו," דקלמנו.
"היא העמידה את עצמה במבחנים רבים, כפי שכולנו חייבות לעשות," אמרה לנו השמאנית קים. "היא בדקה עד כמה המים עמוקים, כדי שלא תישקף להאניו סכנה כשיֵצאו אל הים. היא חיפשה גם בריכות ואגמים כדי לשפר את חייהם של העובדים בשדות שביבשה. יום אחד, כשנמשכה אל הערפילים המסתוריים שמעל החרוט הגעשי מולג'נג'־אוֹל, היא גילתה אגם במכתש שלו. המים היו כחולים ועמוקים, והיא לא הצליחה לנחש מה עומקו. היא נשמה נשימה עמוקה וצללה לתוך המים. היא מעולם לא חזרה."
כמה מהנשים הנהנו בהערכה למשמע הצורה הטובה שבה סיפרה את הסיפור.
"זאת גרסה אחת," המשיכה השמאנית. "גרסה אחרת אומרת שסבתא סולמונדה, כמו כל הנשים, הייתה מותשת מכל מה שעשתה למען הזולת, ובייחוד למען ילדיה. חמש מאות בניה היו רעבים כל הזמן. היא הכינה להם פעם קדירת דייסה כשהייתה מנומנמת, ונפלה לתוך הסיר. בניה חיפשו אותה בכל מקום, והבן הצעיר ביותר מצא לבסוף את מה שנותר ממנה — רק עצמות — על קרקעית הסיר. היא מתה בגלל אהבת־אם. הבנים התעצבו כל כך עד שהם התאבנו מייד והפכו מייד לחמש מאות סלעים. אפשר לראות אותם אפילו היום."
דו־סאנג בכתה חרש. הסיפור עזר לאם סובלת אחת לשמוע על סבלותיה של אם אחרת.
"היפנים אומרים שאם סבתא סולמונדה הייתה קיימת, ושאם החרוט הגעשי היה השביל אל הארמון התת־מימי שלה," המשיכה השמאנית קים, "הרי שהיא נטשה אותנו, כפי שעשו כל האלות והאלים שלנו. אני אומרת שהיא מעולם לא עזבה אותנו."
"אנחנו ישנים עליה כל לילה," דקלמנו. "אנחנו מתעוררים עליה בכל בוקר."
"כשאתן יוצאות אל הים, אתן צוללות בין הקפלים התת־מימיים של חצאיתה. היא הר הגעש הגדול שבמרכז האי שלנו. ישנם אנשים שמכנים אותו הר הָאלָה או הפסגה שמושכת כלפי מטה את שביל החלב או ההר של האי המבורך. מבחינתנו, היא האי שלנו. בכל מקום שנלך אליו, נוכל לקרוא אליה ולקונן על ייסורינו, והיא תאזין לנו."
השמאנית קים מיקדה כעת את תשומת ליבה ביו־רי, שלא זזה אפילו פעם אחת.
"התכנסנו כאן כדי לעזור ליו־רי בבעיית נפשה הנודדת, אבל אנחנו חייבות גם לדאוג לאלו מכן שסבלו מאובדן־נפש, וזהו דבר הקורה בכל פעם שאדם חוטף הלם," אמרה. "הקולקטיב שלכן ספג מכה איומה. אף אחת לא סבלה יותר מאימה של יו־רי. דו־סאנג, אנא כרעי ברך לפני המזבח. כל מי שמרגישה מיוסרת, אנא הצטרפי אליה."
אימי כרעה ברך לצד דו־סאנג. עד מהרה כרענו כולנו על ברכינו במעגל של כאב ומועקה. השמאנית אחזה בידיה סכיני־פולחן, שסרטים לבנים משתלשלים מהן. כשפילחה את הרגשות השליליים, הסרטים הסתחררו סביבנו כמו סנוניות באוויר. שמלתה התנפחה בעננות צבע פרוע. דקלמנו. בכינו. רגשותינו נבעו מקרבנו, בלוויית קולות המצלתיים, הפעמונים והתופים, שעוזרותיה של השמאנית קים ניגנו בהם.
"אני קוראת אל כל האלות להחזיר את רוחה של יו־רי מהים או מכל מקום אחר שהיא מסתתרת בו," התחננה השמאנית קים. אחרי שחזרה פעמיים על הבקשה השתנה קולה, ויו־רי דיברה מגרונה. "אני מתגעגעת לאימא שלי. אני מתגעגעת לאבא שלי ולאחי. לבעלי לעתיד... אַיְגוׂ..." השמאנית הסבה את ראשה אל אימי. "מנהיגת הצוללניות, את שלחת אותי לכאן. עכשיו תחזירי אותי הביתה."
קולה של יו־רי שבקע מפיה של השמאנית נשמע יותר כהאשמה מאשר כתחינה לעזרה. זה לא היה סימן טוב לבאות. דומה שהשמאנית קים הכירה בזה. "תגידי לי את, סוּן־סיל, איך היית רוצה לענות?"
אימי קמה על רגליה. פניה נראו מתוחות כשפנתה אל יו־רי. "אני מקבלת עליי את האחריות לכך ששלחתי אותך אל הים, אבל הטלתי עלייך חובה אחת באותו יום: להישאר עם הבת שלי ולעזור לאחיות קאנג כשהן ישגיחו על מי־ג'ה. את היית הבכירה בצוללניות־התינוקות. הייתה לך מחויבות כלפיהן וכלפינו. בגלל ההתנהגות שלך הייתי עלולה לאבד את הבת שלי."
אולי רק אני יכולתי לראות עד כמה הושפעה אימי ממה שקרה. הרגשתי יראת כבוד והשפלה בעת ובעונה אחת. קיוויתי שיום אחד אוכל להוכיח לה שאני אוהבת אותה כמו שהיא אוהבת אותי.
השמאנית קים הסתובבה אל דו־סאנג. "מה את מבקשת לומר לבת שלך?"
דו־סאנג דיברה בחריפות אל יו־רי. "את מוכנה להאשים אדם אחר בתוצאות החמדנות שלך? את מביכה אותי! השאירי את החמדנות במקום שאת נמצאת בו וחזרי הביתה ברגע זה! אל תבקשי ממישהי אחרת לעזור לך!" לאחר מכן ריככה את נעימת קולה. "ילדה יקרה, חזרי אלינו. אימא שלך ואחיך מתגעגעים אלייך. חזרי הביתה, ואנחנו נציף אותך באהבה."
השמאנית קים דקלמה עוד כמה לחשים. העוזרות הלמו במצלתיים ובתופים. לאחר מכן לא נותר עוד דבר לומר או לעשות.
יו־רי התעוררה למחרת בבוקר. אבל היא לא הייתה הנערה שהייתה לפני כן. היא הייתה מסוגלת לחייך, אך לא יכלה לדבר. היא הצליחה ללכת, אבל צלעה ולפעמים טלטלה את זרועותיה. שני זוגות ההורים הסכימו שהנישואים כבר אינם אפשריים. מי־ג'ה ואני שמרנו על הסוד שלי, והדבר קירב אותנו זו לזו עוד יותר מאשר קודם. בשבועות שלאחר מכן ביקרנו את יו־רי אחרי העבודה בשדות היבשים או הרטובים. מי־ג'ה ואני דיברנו וצחקקנו, כדי שליו־רי תהיה תחושה שהיא נערה צעירה ונטולת דאגות. לפעמים ג'ון־בו הצטרף אלינו, קרא בקול את החיבורים שכתב לבית־הספר או ניסה להקניט אותנו כפי שהקניט בעבר את אחותו. היו ימים שבהם מי־ג'ה ואני עזרנו לדו־סאנג לרחוץ את גופה של יו־רי ולחפוף את שערה. וכשמזג האוויר נעשה חמים יותר, מי־ג'ה ואני לקחנו אותה אל החוף, שם ישבנו במים הרדודים כדי שהגלים הקטנים ילחכו את גופה. סיפרנו סיפורים, ליטפנו את פניה, נתנו לה להרגיש שאנחנו נמצאות איתה, והיא גמלה לנו בחיוך יפהפה.
בכל פעם שבאתי אל ביתם, דו־סאנג קדה לי והביעה את הכרת תודתה: "אם לא היית שם, הבת שלי הייתה מתה," אמרה כשמזגה לי תה כוסמת או כשהגישה לי מנת דג סמלט מומלח, אבל עיניה אמרו דבר קודר יותר. היא אולי לא ידעה בדיוק מה היה חלקי בתאונה של יו־רי, אבל אין ספק שחשדה שהוא היה גדול יותר מכפי שגיליתי לה או לאימי.
