חלק ראשון | כל הילדות האבודות
1
יום חמישי, 7:55
היא יושבת בתחנת האוטובוס ובודקת את הלייקים בפיד שלה באינסטגרם, כך שהיא אפילו לא שמה לב לאיש עם האקדח אלא רק כשהוא ממש עומד לידה.
היא יכלה לזרוק את הילקוט ולרוץ בין הביצות. היא ילדה זריזה בת שלוש־עשרה והיא מכירה את כל הביצות והחולות הטובעניים שבפְּלאם אַיילֶנד. מסביב שורר מעט ערפל בוקר שעולה מכיוון הים, והאיש גדול ומסורבל. הוא בטח יהסס אם לרדוף אחריה, ובכל מקרה יצטרך להפסיק את המרדף לפני שתגיע ההסעה לבית הספר בשעה שמונה.
כל המחשבות האלה חולפות במוחה בתוך שנייה.
האיש עומד עכשיו ממש מולה. הוא חובש מסכת סקי שחורה ומכוון את האקדח אל החזה שלה. היא עוצרת את נשימתה ומפילה את הטלפון. ללא ספק לא מדובר כאן בשום בדיחה או מתיחה. חודש נובמבר עכשיו. האלוֹוין כבר היה לפני שבוע.
"את יודעת מה זה?" שואל האיש.
"זה אקדח," אומרת קַיילי.
"זה אקדח שמכוּון ישר ללב שלך. אם תצרחי או תשתוללי או תנסי לברוח, אני יורה בך. את מבינה?"
היא מהנהנת "בסדר. טוב. תישארי רגועה. שימי את הכיסוי הזה על העיניים.
מה שאמא שלך תעשה בעשרים וארבע השעות הקרובות יקבע אם תחיי או תמותי. וכש... אם באמת נשחרר אותך, אנחנו לא רוצים שתוכלי לזהות אותנו."
בידיים רועדות קיילי חובשת את כיסוי העיניים הגמיש והמרופד.
"תיכנסי למכונית. תיזהרי על הראש," אומר האיש.
היא מגששת את דרכה למכונית. הדלת נטרקת מאחוריה.
המחשבות מתרוצצות במוחה בקדחתנות. היא יודעת שהיא לא היתה צריכה להיכנס למכונית הזאת. ככה ילדות נעלמות. ככה ילדות נעלמות כל יום. אם את נכנסת למכונית, אבוד לך. אם את נכנסת למכונית, את תאבדי לנצח. אסור לך להיכנס למכונית, את צריכה להסתובב ולרוץ, לרוץ, לרוץ.
מאוחר מדי. "תחגור לה את החגורה," אומרת אישה מהמושב הקדמי.
קיילי מתחילה לבכות מתחת לכיסוי העיניים.
האיש נכנס למושב האחורי לידה וחוגר אותה. "בבקשה, תנסי פשוט להירגע, קיילי. אנחנו באמת לא רוצים לפגוע בך," הוא אומר.
"זאת טעות, אני בטוחה בזה," היא אומרת. "לאמא שלי אין כסף. היא תתחיל את העבודה החדשה שלה רק ב -"
"תגיד לה לא לדבר!" אומרת בכעס האישה מהמושב הקדמי. "העניין הוא לא כסף, קיילי," אומר האיש. "תקשיבי, פשוט אל תדברי, בסדר?"
המכונית יוצאת מהר לדרכה בשטח שכולו חול וחצץ. היא מאיצה למהירות גבוהה ועוברת להילוכים מתקדמים.
קיילי מקשיבה בזמן שהם חוצים את הגשר של פלאם איילנד, ואז מתכווצת כשהיא שומעת את הנהמה המתנשפת של אוטובוס ההסעה שעובר לידם.
"סעי לאט," אומר האיש.
הדלתות ננעלות, וקיילי מקללת את עצמה מפני שהחמיצה הזדמנות. היא היתה צריכה לשחרר את חגורת הבטיחות, לפתוח את הדלת ולהתגלגל החוצה. בהלה נוראה מתחילה להכניע אותה. "למה אתם עושים את זה?" היא מייללת.
"מה להגיד לה?" שואל האיש.
"אל תגיד לה שום דבר. תגיד לה לסתום את הפה," עונה האישה.
"קיילי, את צריכה להיות בשקט," אומר האיש.
המכונית נוסעת מהר, כנראה ברחוב ווֹטר ליד ניוּבֶּריפּוֹרט. קיילי מכריחה את עצמה לנשום עמוק. לשאוף ולנשוף, לשאוף ולנשוף, כמו שהיועצים בבית הספר לימדו אותה בשיעור מיינדפוּלנס.
היא יודעת שכדי להישאר בחיים היא מוכרחה לשים לב לפרטים ולהיות סבלנית. היא בכיתה המואצת של שכבת כיתות ח'. כולם אומרים שהיא חכמה. היא מוכרחה להירגע ולשים לב לדברים ולנצל כל הזדמנות.
הילדה ההיא באוסטריה שרדה, וגם הילדות בקליבלנד. והיא ראתה את הילדה המורמונית שנחטפה בגיל ארבע־עשרה מתראיינת ל"בוקר טוב אמריקה". כולן שרדו. היה להן מזל, אבל אולי צריך גם עוד משהו חוץ ממזל.
היא מתגברת על עוד גל של אימה שמאיים להחניק אותה. קיילי שומעת את המכונית עולה על הגשר של כביש 1 בניובריפורט. הם חוצים את נהר המֶרימק לכיוון ניו המפשייר. "לא כל כך מהר," ממלמל האיש, והמכונית מאטה למשך כמה דקות אבל אז מתחילה שוב להאיץ.
קיילי חושבת על אמא שלה. היא נוסעת הבוקר לבוסטון לבדיקה אצל האונקולוגית. אמא שלה המסכנה, זה בטח - "אוי, אלוהים," אומרת האישה שנוהגת, ונשמעת מבוהלת פתאום.
"מה קרה?" שואל האיש.
"עברנו הרגע ליד ניידת משטרה והיא מחכה בגבול בין המדינות." "זה בסדר, אני חושב שהכול... לא, אוי אלוהים, ה
וא מתחיל להבהב," אומר האיש. "הוא עוצר אותך בצד. נהגת מהר מדי! את חייבת לעצור."
"אני יודעת," אומרת האישה.
"יהיה בסדר. בטח אף אחד עוד לא הספיק לדווח שהמכונית הזאת נגנבה. היא עמדה שבועות שם ברחוב הצדדי ההוא בבוסטון."
"המכונית היא לא הבעיה, היא הבעיה. תן לי את האקדח."
"מה את מתכוונת לעשות?"
"מה אנחנו יכולים לעשות?"
"נדבר איתם ונצא מזה," מתעקש האיש.
"כשבמושב האחורי יושבת ילדה חטופה עם כיסוי על העיניים?"
"היא לא תגיד שום דבר. נכון, קיילי?"
"לא. אני מבטיחה," אומרת קיילי בקול מפוחד. "תגיד לה להיות בשקט. תוריד את הדבר הזה מהעיניים שלה ותגיד לה לכופף את הראש ולהסתכל למטה," אומרת האישה.
"תעצמי את העיניים חזק. אל תוציאי הגה," אומר האיש ואז מסיר את כיסוי העיניים ודוחף את הראש של קיילי למטה.
האישה עוצרת את המכונית בצד וניידת המשטרה כנראה נעצרת מאחוריהם. האישה כנראה מסתכלת על השוטר במראה הפנימית. "הוא כותב את מספר הרישוי ביומן שלו. הוא בטח גם דיווח עליו בקשר," היא אומרת.
"זה בסדר. את תדברי איתו. הכול יהיה בסדר."
"בכל מכוניות הסיור של המשטרה יש מצלמות רכב, נכון?" "אני לא יודע."
"יחפשו את המכונית הזאת. יחפשו שלושה אנשים. נצטרך להחביא את המכונית בָּאסם. אולי במשך שנים."
"אל תגזימי. הוא בסך הכול יכתוב לך דו"ח על מהירות." קיילי שומעת את הצעדים של השוטר על הכביש בזמן שהוא יוצא ממכוניתו וצועד לעברם.
היא שומעת את האישה פותחת את החלון שליד הנהג. "אוי, אלוהים," לוחשת האישה כשהוא מתקרב.
הצעדים של השוטר נעצרים ליד החלון הפתוח.
"יש בעיה, אדוני השוטר?" שואלת האישה.
"גברתי, את יודעת באיזו מהירות נסעת?" שואל השוטר.
"לא," אומרת האישה.
"מדדתי שמונים ושלושה קמ"ש. זה אזור של בית ספר והמהירות כאן מוגבלת לארבעים. אני מתאר לעצמי שלא ראית את התמרורים."
"לא. לא ידעתי שיש כאן בית ספר."
"יש כאן הרבה מאוד תמרורים, גברתי."
"אני מצטערת, פשוט לא ראיתי אותם."
"אני מבקש לראות את ה..."
מתחיל השוטר לומר. קיילי יודעת
שהוא מסתכל עליה. היא רועדת כולה.
"אדוני, זאת הבת שלך שיושבת לידך?" שואל השוטר.
"כן," אומר האיש.
"ילדה, את יכולה בבקשה להראות לי את הפנים שלך?" קיילי מרימה את ראשה, אבל עוצמת את עיניה חזק. היא עדיין רועדת. השוטר רואה שמשהו כאן לא כשורה. עוברת חצי שנייה שבה השוטר, קיילי, האישה והאיש מנסים כולם להחליט מה לעשות עכשיו.
האישה נאנחת, ואז נשמעת ירייה אחת.
2
יום חמישי, 8:35
זאת אמורה להיות בדיקה שגרתית אצל האונקולוגית, בדיקה חצי־ שנתית רק כדי לוודא שהכול בסדר ושסרטן השד לא חזר. רייצ'ל אמרה לקיילי לא לדאוג, כי היא מרגישה מצוין ובטוחה כמעט לגמרי שהכול בסדר.
בינה לבינה, כמובן, היא יודעת שאולי לא הכול בסדר. התור שלה נקבע במקור ליום שלישי שלפני חג ההודיה, אבל בשבוע שעבר היא עשתה בדיקת דם, וכשד"ר ריד ראתה את התוצאות, היא ביקשה מרייצ'ל לבוא הבוקר. על הבוקר. ד"ר ריד היא אישה חמורת סבר, שקולה ומאופקת, שבאה במקור מנובה סקוטיה, והיא לא נוטה לבהלות מיותרות.
רייצ'ל מנסה לא לחשוב על כך בדרכה דרומה בכביש .I-95 מה הטעם לדאוג? היא לא יודעת שום דבר. אולי ד"ר ריד נוסעת הביתה לחג ההודיה והיא מבקשת מכל המטופלים שלה להקדים את התורים.
רייצ'ל לא מרגישה חולה. למעשה, כבר שנתיים היא לא הרגישה כל כך טוב. היתה תקופה שהיא חשבה שהגורל הרע התאהב בה.
אבל כל זה השתנה. הגירושים כבר מאחוריה. היא כותבת את ההרצאות שלה בפילוסופיה לקראת העבודה החדשה שתתחיל בינואר. רוב השיער צמח שוב אחרי טיפולי הכימוֹ, והיא גם התחזקה והעלתה במשקל.
המחיר הנפשי שגבתה השנה האחרונה כבר שולם. היא חזרה להיות האישה המאורגנת והשולטת בגורלה שעבדה בשתי משרות כדי לממן את לימודי המשפטים של מארְטי ואת קניית הבית בפלאם איילנד.
היא רק בת שלושים וחמש. יש לה עוד חיים שלמים לפניה. טפו טפו טפו, היא חושבת, ונוקשת על חלק ירוק בלוח המחוונים שהיא מקווה שהוא עשוי מעץ אבל חושדת שהוא מפלסטיק. בתוך הבלגן צופן הסודות שבאחורי הווֹלבוֹ 240 יש מקל הליכה ישן עשוי מעץ אלון, אבל אין טעם לסכן את חייה ולנסות להתכופף ולהגיע אליו.
בטלפון כתוב שהשעה 8:36 . קיילי בטח יורדת עכשיו מההסעה וחוצה את חצר בית הספר עם סטיוארט. היא שולחת לקיילי בטלפון את הבדיחה המטופשת שהיא שמרה כל הבוקר: כמה פילוסופים צריך כדי להחליף נורה?
קיילי לא עונה, וכעבור דקה רייצ'ל שולחת לה את התשובה: קודם כול צריך להגדיר מה זאת נורה. עדיין אין תשובה.
מה, לא מצחיק? כותבת רייצ'ל.
קיילי מתעלמת ממנה בכוונה. אבל, חושבת רייצ'ל ומחייכת, אני בטוחה שסטיוארט צוחק. הוא תמיד צוחק מהבדיחות המטופשות שלה.
השעה 8:38 , והכביש מתחיל להיות פקוק.
היא לא רוצה לאחר. היא אף פעם לא מאחרת. אולי כדאי לה לרדת מהכביש המהיר ולנסוע בכביש 1?
בקנדה חוגגים את חג ההודיה ביום אחר, היא נזכרת. ד"ר ריד בטח רוצה שהיא תבוא כי תוצאות הבדיקות לא נראות טוב. "לא," היא אומרת בקול ונדה בראשה.
היא לא תיכנס לסחרור הזה של מחשבות שליליות. היא תמשיך הלאה. וגם אם עדיין יש לה דרכון לממלכת החולים, זה לא יגדיר אותה. זה כבר מאחוריה, יחד עם העבודה במלצרות וכנהגת של אוּבֶּר ויחד עם הנטייה להאמין בכל השקרים שמארטי מנסה למכור לה.
סוף־סוף היא מנצלת את מלוא הפוטנציאל שלה. עכשיו היא מַרצה. היא חושבת על הרצאת הפתיחה שלה. אולי שופנהאואר יהיה קצת כבד לכולם. אולי כדאי לה להתחיל את השיעור עם הבדיחה ההיא על סארטר והמלצרית בבית הקפה - הטלפון שלה מצלצל ומבהיל אותה.
מספר לא מזוהה, כתוב.
היא עונה בדיבורית: "הלו?"
"יש שני דברים שאת צריכה לזכור," אומר קול שבוקע ממכשיר כלשהו שמעוות את הקול. "מספר אחת: את לא הראשונה ובהחלט לא תהיי האחרונה. מספר שתיים: תזכרי, העניין הוא לא הכסף - העניין הוא השרשרת."
זאת בטח איזו מתיחה, אומר צד אחד במוחה. אבל שאר האזורים במוחה, אלה העמוקים והקדומים יותר, מתחילים להגיב במה שאפשר לתאר רק כאימה חייתית צרופה.
"אני חושבת שזאת טעות במספר," היא אומרת.
הקול מתעלם מדבריה וממשיך בשלו: "בעוד חמש דקות, רייצ'ל, את תקבלי את השיחה החשובה ביותר בחייך. לכן עכשיו את צריכה לעצור עם המכונית בצד. תצטרכי להיות מרוכזת לגמרי. תקבלי הוראות מפורטות. תוודאי שהטלפון שלך טעון לגמרי ותוודאי גם שיש לך דף ועט כדי לרשום את ההוראות. אני לא אשלה אותך ואגיד שהכול יהיה קל. הימים הקרובים יהיו קשים מאוד, אבל השרשרת תעזור לך להתגבר."
רייצ'ל מרגישה שקר לה נורא. בפיה עומד טעם של מטבעות ישנים. ראשה מסתחרר. "אני אצטרך להתקשר למשטרה כי אחרת -" "בלי משטרה. בלי רשויות משום סוג. הכול יהיה בסדר, רייצ'ל. לא היינו בוחרים אותך אם היינו חושבים שתתחילי להתפרק לנו. מה שנבקש ממך ייראה לך עכשיו בלתי אפשרי, אבל את לגמרי מסוגלת לעשות את זה."
להב של קרח מפלח את עמוד השדרה שלה. העתיד מחלחל אל תוך ההווה. עתיד מבעית, שמן הסתם יכריז על טיבו בעוד כמה דקות.
"מי אתה?" היא שואלת.
"תתפללי שלעולם לא תגלי מי אנחנו ומה אנחנו מסוגלים לעשות."
הקו ניתק.
היא מסתכלת שוב על הצג, אבל עדיין לא מופיע שום מספר. אבל הקול ההוא. קול מעוּות מכנית ומלא כוונה - בוטח, צונן, יהיר. למה התכוון האיש הזה כשאמר שהיא תקבל את השיחה החשובה ביותר בחייה? היא מסתכלת במראה הפנימית ומעבירה את הוולבו מהנתיב המהיר לנתיב האמצעי, רק למקרה שבאמת יתקשרו אליה בקרוב.
היא ממוללת בעצבנות חוט קצר שמבצבץ מהסוודר האדום שלה, ובדיוק אז מצלצל האייפון שלה שוב.
עוד מספר לא מזוהה.
היא לוחצת על סימן המענה הירוק. "הלו?"
"זאת רייצ'ל או'ניל?" שואל קול. קול אחר. אישה. אישה שנשמעת במצוקה.
רייצ'ל רוצה להגיד לא. היא רוצה להדוף את האסון הממשמש ובא ולומר שלמעשה היא חזרה שוב להשתמש בשם נעוריה - רייצ'ל קליין - אבל היא יודעת שאין טעם. שום דבר שתגיד או תעשה לא ימנע מהאישה הזאת לומר לה שקרה הרע מכול. "כן," היא אומרת.
"אני כל כך מצטערת, רייצ'ל, יש לי בשבילך חדשות נוראות. הוצאת דף ועט בשביל ההוראות?"
"מה קרה?" היא שואלת, ועכשיו היא ממש פוחדת.
"חטפתי את הבת שלך."
