אייס

 

אני כאן ליד השעון הגדול, כמו שאמרת. רצית שאהיה פה באחת. אמרתי לך שאעשה הכול בשבילך. כשסיפרת לי שאת במינוס אלף חמש מאות פראנק אמרתי לך שאני אמות בשבילך. תיקחי את הגופה שלי ותנסי למכור חלקים. בטח תקבלי מחיר טוב על הלב. יש לי לב זהב. הרעדת את הריסים ושקעת אל תוך המרפקים שלך, שנחו על הבר הכסוף והרחב שעליו עמד מיץ עגבניות עם הרוטב שלך. אמרת לי להיות בשקט וחייכת חיוך נמס. אני זוכר שחשבתי שאני בדרך הנכונה, שעליתי על הכביש.

 

מתאים לך, מיץ עגבניות עם רוטב ווסטשר. ווסטשר או בעצם ווסטר? זה לא השטח שלי, כנראה. אולי גם את לא. אבל אף פעם לא הצלחתי ללמוד את הלקח, לנסות להיכנס לשטחים לא שלי, אז מה הטעם ללמוד את זה עכשיו. נתת לי ללטף לך את הפנים אז, כשעליתי על הכביש, והברמניות הלסביות מאחורי המשטח הכסוף הציצו בך בעניין ואצו לשרת אנשים אחרים.

 

 

עכשיו חמישה לאחת. אני ליד השעון הגדול, והמון אנשים צעירים עם משקפי שמש מפלסטיק חום וקוקו הולכים ישר במרץ, כל אחד לכיוון אחר. הבוקר, כשנסעתי ברכבת מהכפר הקטן שבו ישנתי הלילה אל העיר, ראיתי בשדות המון ארנבות, כמה חזירים בבתים שלהם, שנראו כמו דגמים מוקטנים של קולנוע אוריון, ושועל. זקנה אחת בקרון שלי מתה, אבל אף אחד לא שם לב לזה עד שהגענו. האמת, אני ראיתי שהשינה שלה שלווה במיוחד, אבל לא היה לי נעים להגיד לאף אחד, אז כשהגענו לתחנה האחרונה וכולם ירדו, נשארתי עם הגופה כדי להיות בטוח שהיא כבר לא בחיים. אחרי שתי דקות ירדתי לרציף וקראתי למישהו שלבש מדים של חברת הרכבות. הסברתי לו בגרמנית המחורבנת שלי, שבקרון שירדתי ממנו ישנה אישה זקנה ושאני חושב שהיא מתה. האיש, סטפן היה כתוב על הסיכה הקטנה שעל החזה שלו, ניגש אל האישה וקרא: "גברת, גברת" אבל היא לא ענתה. הוא פחד להתקרב לגעת בה, אולי הוא פחד שהמוות שהשתלט עליה ידביק אותו. הוא אמר שהוא הולך לקרוא לדוקטור, והשאיר אותי לבד עם הזקנה.

 

בשלב הזה הגעתי למסקנה שלא נסעתי העירה לחכות לדוקטור עם גוויה של אישה זקנה. ומכיוון שהשעון הגדול נמצא בכיכר שלפני תחנת הרכבת, ונשארו לי עשרים וחמש דקות עד אחת, החלטתי להוריד מהאצבע האמצעית של הזקנה טבעת יהלום שנראתה לעין הלא־מקצועית שלי די אותנטית, ולנסות למכור אותה באחת מחנויות התכשיטים ברחוב. הזקנה לא הראתה התנגדות כשמשכתי את הטבעת מהאצבע, אבל עדיין היה קשה. נראה לי שהפעם האחרונה שהקירות הפנימיים של הטבעת נשמו אוויר היתה לפני חמישים או שישים שנה, אבל עשיתי את ההחלטה, והייתי חייב לעמוד בה. משכתי את הטבעת, ומשכתי ומשכתי, ובסוף היא היתה בידיים שלי, מסריחה. אני חושב ששברתי לזקנה אצבע, וגם ירד לה קצת דם, אבל אני הייתי כבר ברחוב הראשי, כשראיתי את סטפן מגיע עם הדוקטור מרחוק.

 

 

מוזר, מה שעובר עלי בזמן האחרון, כאילו את הנקודה היחידה שמחזיקה את הכול באמצע, כמו פארק שקט במרכז של עיר מלוכלכת. פארק שקט שאין בו כלום, חוץ משקט. פארק, שכשאתה נכנס אליו מהעיר, אתה מוקסם מהשקט ונרגע, ואז, אחרי חמש דקות, אתה מתחיל להשתעמם. ואחרי עשר דקות, למרות שאתה נושם אוויר טוב, אתה מתחיל להיות חסר מנוחה. אחרי שעוברת חצי שעה אתה מתחיל להיות אלים. בהתחלה אתה מפנה את זה כלפי עצמך, בצעד מובהק של רחמים עצמיים. אחרי עוד חצי שעה אתה מפנה את האלימות כלפי הפארק. אתה יורק עליו, תולש את הדשא, בועט בעצים שלו. ככה את בשבילי.

 

את הפתעת אותי עם הטלפון הזה אתמול בלילה, למקום בהרים שאליו שלחו אותי מהאכסניה שאני עובד בה. לא היית מוכנה להגיד למה פתאום רצית להיפגש וגם לא התעניינת מה אני עושה שם, רק רצית שאהיה ליד השעון הגדול היום באחת.

 

 

לפי הדרך שבה האיש עם השיער האפור הדליל הביט בי מעל המשקפיים שישבו על קצה האף העצום שלו, ידעתי שאני צריך לשנות אסטרטגיה. זה לא ילך ככה. לא עם הדם על הטבעת ועל הידיים שלי והסרחון הזה שלה. יצאתי מהחנות שלו וחזרתי לאולם הגדול שנמצא לפני רציפי הרכבות. במרכז האולם, ליד עמוד אחד עם טלפונים ועמוד אחד עם לוחות זמנים של הרכבות (תמיד הן יוצאות בזמן) היתה מזרקה קטנה עם שני פסלים של דגים מברונזה ירוקה. שטפתי את הידיים מתחת לזרם שיצא מהפה של אחד הדגים ואחר כך את הטבעת.

 

כמעט יצאתי מהתחנה, כשיד מהוססת הונחה על הכתף שלי. הייתי בטוח שזאת את, וכבר התחלתי לחייך ושלחתי יד לכיס כדי לחגוג את הרגע בהצתת סיגריה אבל זאת לא היית את. זה היה סטפן, מחברת הרכבות, ולידו עמד איש שנראה כמו רופא עם זקן ומרובע ומטופח ועיניים חזקות. "תסלח לי, אדוני", אמר לי סטפן, "אבל הדוקטור כאן רוצה לשאול אותך כמה שאלות על הזקנה". ניסיתי להסביר לדוקטור שלא רק שאני לא יודע כלום על הזקנה, אני גם לא יודע לדבר גרמנית, למרות שאני גר בארץ המסריחה הזאת כבר שלושה חודשים. הוא ניסה לשאול אותי שאלות בפנטומימה, אבל הרגשתי לא נוח, אז אמרתי לסטפן שאני מצטער ויצאתי מהתחנה. אני חושב שהוא הבין.

 

בחנות השנייה שנכנסתי אליה העניינים התחילו לזוז. קודם כל, הם נראו מעוניינים. המוכרת נתנה את הטבעת לאבא שלה, והאבא הסתכל על הטבעת פעמיים, הסתכל עלי, הסתכל על הטבעת שוב, ואז אמר לי "רק שנייה" ונעלם מאחורי וילון. הסתכלתי על הבת שלו וחייכתי. היא חייכה חזרה, אבל לא אלי, לעצמה. היה לה שיער ארוך. שאלתי אותה מה השעה והיא ענתה במהירות רבע לאחת, בלי להסתכל בשעון ובלי להסתכל עלי. שאלתי אותה "איך עשית את זה?" אבל בדיוק אז נכנס האבא המפחיד שלה. היא התכווצה לתוך השמלה המכוערת שלה, והוא הסתכל עליה בעצבים, הסתכל עלי, ואמר "חמשת אלפים פראנק".

 

הסתכלתי עליו במבט הקר ביותר שיכולתי לגייס באותו רגע. הלב שלי התחיל לרעוד והמוח שלי להשתולל. חמשת אלפים פראנק זה בערך פי מאתיים חמישים מהסכום שלא העזתי לבקש, אבל עמוק בפנים קיוויתי שמישהו יציע לי. הסכום הזה היה עוזר לי לגמור את היום, אולי אפילו להזמין אותך לאכול צהריים באחת המסעדות שנמצאות ברחובות הקטנים שיוצאים מהכיכר, אם יש לך זמן כמובן. מה שהוא הציע לי יחזיק אותי לא רק עד סוף החודש, אלא גם יאפשר לי לקנות את כרטיס הרכבת שאני כל כך צריך. אותו פריט קטן שהחיסרון שלו הוא הגורם היחיד שמחזיק אותי במקום הזה, ומונע ממני את הרגע המתוק שבו הרכבת עוזבת את הארץ שלך, ואני פולט מאחורי איזה נוד חרישי כדי להביע את רגשותיי באותו רגע. כל המחשבות האלה עברו לי בראש בשתי השניות שבהן חצבתי שתי מנהרות של קרח בפני הפלדה האפורות של סוחר התכשיטים הזועף, ואז לקחתי את הטבעת, הפניתי לסוחר את הגב, הלכתי שלושה צעדים, ופתחתי את הדלת.

 

 

אני אקח אותך למסעדה עכשיו, ומחר אולי נפליגה בספינה מגנואה לאלג'יריה. נישאר שם שבוע, על החוף. ננוח. את תשתזפי ותקני בגדים פשוטים ובדים שקופים לדודה שלך. אני אשקיף מסלע גבוה ואשמור שאף אחד לא יתקרב אלייך כדי להפריע. אני אלבש רק מכנסי עבודה אפורים, גזורים מעל הברכיים, ומטפחת מגולגלת תשמש אותי כחגורה. חוץ מזה אני אנעל נעלי עבודה גבוהות עם גרביים לבנים, וזהו. החזה שלי יהיה שרירי, ואני אזיע, אבל לא יהיה לי אכפת. מדי פעם את תשימי לב שאני שם, והעיניים שלך יחייכו מאחורי משקפי השמש. אני אשלח לך נשיקה באוויר ואחזור להשקיף. בלילות, אחרי שנתקלח, אני אקח אותך אל המרינה, ניתן לרוח החמה לחדור לנו לגוף דרך האף, ונאכל במסעדות ערביות יקרות. וכל ערב, בסוף כל ארוחה, את תיצמדי אלי מאחור, תניחי את הלחי הרכה שלך על הצוואר שלי, ותלחשי "לא, לעולם, לעולם לא, אף פעם. לא, לעולם, לעולם לא, אף פעם". ואת לא תראי איך אני בוכה, אבל אולי תרגישי. כאילו שזה משנה.

 

 

לא הסתובבתי לאחור אפילו פעם אחת. ידעתי שהוא יקרא לי חזרה. הוא שלח את הבת שלו. היא תפסה אותי בערך במרחק של חמישים מטר מהחנות, השמלה שלה מתנופפת, והיא מנסה להסתיר את הפנים היפות שלה מהרחוב. היה חם, פועלים בנו מדרחוב והרוח העיפה אבק ממשאית שפרקה סלעים וחול ליד הכיכר. זה הרגיש כמו במדבר, למרות שלפי הסטטיסטיקה, הקיץ במדינה הזאת הוא מהסגריריים בעולם. היא אמרה לי לחזור והעיניים שלה חייכו, אז התכופפתי ונתתי לה נשיקה וניסיתי להגיד בגרמנית המעוותת שלי, "אל תסתירי את עצמך מפני העולם, אל תיסגרי," אבל אני לא חושב שהיא הבינה. אבא שלה נתן לי עשרת אלפים פראנק ויצאתי מהחנות, למרות שאני בטוח שהטבעת היתה שווה הרבה יותר. יכולתי לראות את השעון הגדול. הוא הראה שבע דקות לאחת. החלטתי לחכות לך מתחת לשעון ולתכנן מה אני עושה עם הכסף. בדרך אספתי פרחים ורודים.

 

 

לצפון־מערב שווייצריה הגעתי בטעות. התוכנית המקורית היתה להישאר בגנואה שנה־שנתיים, לעבוד. לגנואה הגעתי אחרי משהו שהרגיש כמו התמוטטות עצבים, אבל אף פעם לא קיבלתי את האישור הרפואי לכך בגלל שאף פעם לא שאלתי. גם לא חשבתי שיש טעם שאשאל, כי ידעתי מה אני צריך — לעזוב. להשאיר מאחוריי את דנה וחזי ופטריק והקריירה של הכדורגלן והעבודות שניסיתי להתמיד בהן והערים שניסיתי לחיות בהן. את העבודה בגנואה השגתי דרך בועז, חבר שלי. בהתחלה עבדתי על ספינת שעשועים בתור קצין ביטחון, ואז קיבלתי עבודה קבועה בנמל, רווחית ולא מחייבת מדי. אבל אז הגעתי לצפון־מערב שווייצריה, בטעות, כמו שכבר אמרתי. החלטתי לקחת שבועיים חופש מהעבודה לכבוד סוף החורף, וחבר בגנואה שאל אותי אם במקרה אני נוסע לגרמניה. שאלתי "למה", והוא אמר "לא משנה", אז אמרתי "כן, אני נוסע לגרמניה", הוא אמר "באמת?" ואני אמרתי, ברצינות, "לא, לא באמת", אבל הוא חשב שצחקתי, ושאל אם אני אהיה מוכן להעביר קוקאין לדוד שלו בגרמניה. כמות לא גדולה. אני אקבל הרבה כסף, סכום קטן לפני וסכום גדול אחרי. אז גרמניה זה היה.

 

יום אחרי שיצאתי, הייתי בשוויץ. לקחתי אוטובוס כדי לצאת מגנואה. טרמפ עם נהג משאית שמן ובדרן — אוהד של טורינו, אם הבנתי נכון — למילאנו, וממילאנו עליתי באוטובוס לגבול.

 

על האופנוע של אנריק, צרפתי רזה ושזוף עם שיער חום שהגיע לו עד לכתפיים ופנים של מלאך, עליתי בגבול. נשארנו יחד ארבעה ימים. אני אהבתי את האופנוע, ואת הקרירות הצרפתית שלו, והבחורות שהוא משך כמו מגנט בכל מקום שהגענו אליו, והוא אהב את הקוקאין שהיה בכיס הפנימי של מעיל העור שלי. שנינו אהבנו את שווייצריה. היה בה משהו אלים באותה תקופה של השנה, לבן ואפור וצלול, והיה לה את הריח הכסוף שיש לקרח מבפנים.

 

אחרי ארבעה ימים כבר הייתי צריך להגיע לפרנקפורט, וביקשתי מאנריק שייקח אותי לכיוון. הוא אמר שהוא לא נוסע לגרמניה, אבל הוא ייקח אותי לגבול, אם אני רוצה. אמרתי שכן, הוא חיבק אותי, הסניף קוקאין לשני הנחיריים, וחצי שעה אחרי שהתחלנו לנסוע, אנריק לא שם לב לעיקול חד בכביש ונכנסנו בעוצמה במשאית עם מספר רישוי איטלקי. מהדרך שבה הקסדה ש אנריק היתה מעוכה, לא היה נראה לי שהוא בחיים. אני עפתי לתוך הנחל שליד הכביש והרגשתי כאבי תופת ביד. המשאית נפלה על הצד, וכל החצץ שהיה עליה נשפך על הכביש וקבר את אנריק. אני לא יודע מה קרה לנהג המשאית.

 

 

שלוש דקות לאחת. אני, הסטודנטים והפועלים עדיין בכיכר. מאז הפעם ההיא שהצעתי לך את הלב שלי לכיסוי החובות והרעדת את הריסים בבַּר הלסבי, כל מה שהיה לנו התחיל לגווע. זה בטח היה משהו שאמרתי, שבאותו רגע הלהיב אותך והצחיק וריגש, אבל יותר מאוחר חשבת שזה היה מאד טיפשי מצדי להגיד. ניסיתי להיפגש איתך פעמיים מאז, ובשתיהן התחמקת. כבר היה לי לא נעים להתקשר, אפילו רק כדי להזכיר לך שעדיין לא החזרת לי את משקפי השמש. לא שחשבתי שאני אצטרך אותם, פשוט הקיץ הזה כל כך מפתיע. אני חושב שזה משהו שאני מביא איתי לכל מקום שאני מגיע אליו. תמיד זה הקיץ הכי חם, או החורף הכי קשה, או האביב עם קדחת השחת החריפה ביותר, או הסתיו הכי עגמומי שזקני המקום זוכרים. אולי לאנשים אין זיכרון ארוך מספיק. כל הזיכרונות הרחוקים שלהם קיימים, אני לא אומר שלא, אבל בתוך תפריט הזיכרון על מסך המוח שלהם, הסעיף של מזג־האוויר לא מסומן ב"וי".

 

זה הקיץ הכי חם בצפון־מערב שוויצריה מאז 1939, ואני שונא חום, ושמש. נולדתי במדבר, אבל זה היה בחורף. גם את לא מסתדרת עם השמש. את הופכת ורודה ובכלל לא יפה. גם דנה מעדיפה את החורף. היא מתה על גשם.

 

 

הדבר הראשון שניסיתי לבדוק אחרי שעפתי לנחל, היה אם הקוקאין עדיין במקום, אבל לא הצלחתי להזיז את יד ימין, והקוקאין היה בכיס הפנימי של המעיל, שנמצא מעל הלב. יצאתי מהמים, הורדתי את מעיל העור, ותליתי אותו על ענף כדי לבדוק את הכיס עם יד שמאל. היה ריח עמוק של גשם, והשקית לא היתה בתוך הכיס.

 

צרחתי מכאבים כשלבשתי שוב את המעיל, ועליתי חזרה לכיוון הכביש. בנקודה הזאת ראיתי את הקסדה המרוסקת של אנריק, והראש שלו עדיין בתוכה, ואת הדם, ואת החצץ שקבר את רובו, ואת הקוקאין מפוזר שם מעל הכול, כמו אבקת סוכר ששמים על עוגה לקישוט וקצת בשביל המתיקות. היו שם כבר די הרבה מכוניות, כי האופנוע המרוסק והמשאית ההפוכה חסמו את התנועה, אבל עדיין לא הגיעה משטרה או שום גורם סמכותי. חזרתי לנחל לפני שמישהו יראה אותי, והתחלתי ללכת חזרה לאורכו, לכיוון שממנו באנו. זכרתי שבערך עשרים דקות לפני התאונה עברנו בעיירה לא גדולה וקנינו דלק, לחמניות, נקניק ובקבוקי מים. התחלתי להרגיש רעב.

 

במכולת היה מוכר אחד, איש מבוגר עם חלוק לבן של קצבים, ולקוחה אחת, את, בלונדינית עם נמשים. לקחתי לחמנייה אחת ביד שמאל, והלכתי להניח אותה על הדלפק. חזרתי ולקחתי חבילה של נקניק, ואת אותו הדבר עשיתי עם פחית קולה, יוגורט ושוקולד שוויצרי. את הסתכלת עלי, מסוקרנת, ואני הסתכלתי חזרה ואמרתי, "מה יש? אני לא בנאדם? לא מגיע גם לי לאכול מדי פעם?" אז צחקת ושמת את היד שלך על הפה ושאלת, "מה קרה ליד?" אמרתי "תאונת־דרכים".

 

זאת היתה הפסקת הצהריים שלך, אז לקחת אותי למרפאה שבה עובדת החברה הכי טובה שלך, והיא נתנה לי כדורים ושמה לי את היד בתחבושות. את קיבעת את היד במטפחת שתלית לי על הכתף. אחר־כך הכנת לי סנדוויץ' מהלחמנייה, ואמרת שתלווי אותי לתחנת הרכבת כדי שאסע הביתה.

 

 

נשארתי שלושה חודשים. בהתחלה זה היה בגלל העיניים שלך. הגענו לתחנה, נתת לי נשיקה, וברגע שנעלמת מחוץ לדלתות האולם הגדול, ידעתי שאני לא יכול לעלות על הרכבת. יש לי בעיה עם נשיקות, הן לא עוזבות אותי, והנשיקה שלך לא עזבה אותי במיוחד. כל הריח שלך היה עלי. התחלתי ללכת אחרי האהבה, וכשראיתי איפה בדיוק את עובדת, חזרתי לתחנה ושאלתי במודיעין איפה אכסניית הנוער. אלה היו הימים היפים, הטפשיים. היה לך מישהו אז, אבל נתת לי להבין שזה לא רציני, ונתת לי לשקוע בך כמו במלט. מלט של תקווה וציפייה ורמזים מזמינים, והחברות שלך שעודדו אותי ואמרו לי שהן לא בטוחות, אבל נראה להן שאת מעוניינת. בכל פעם היינו נפגשים לארוחת צהריים במסעדה הזולה שממול למקום העבודה שלך ואוכלים מרק בצל עם גבינה צהובה, שוויצרית, ושותים קפה חזק מדי. אמרת לי: "אייס זה שם שמתאים לשוויצריה. אתה צריך להישאר פה". אז נשארתי.

 

 

על איזו רכבת כבר יכולתי לעלות? לגנואה לא יכולתי לחזור, ולא יכולתי להמשיך לגרמניה. לטוס הביתה לא היה לי כסף, ולא היה לי כוח ללכת למקום אחר באיטליה. התקווה שנתנו לי העיניים שלך היתה גדולה מכל מה שיכולתי לחשוב עליו כדי למלא את הנשמה הריקה שלי. חזרתי לחשוב קצת על דנה, ועל מה שהיא עוללה ללב הרגיש שלי. עוד בגנואה התחלתי להשתעשע ברעיון לחזור לחיים שלה והיא לשלי, אבל העיירה השקטה והעיניים היפות שלך הזמינו אותי להישאר בכנות שריגשה אותי. לא יכולתי ללכת. אז כל יום הארכתי ביום נוסף את הלינה שלי באכסניה, עד שבעלת המקום שאלה אותי אם אני רוצה לעבוד אצלה בגינה, שעתיים כל יום ואולי גם לעזור קצת בדברים אחרים, תמורת לינה ואוכל. מצב היד שלי כבר השתפר מאוד וכבר הפסקתי לחשוש מביקור של המשטרה, שלדברי העיתונים המקומיים שמהם הקראת לי, חיפשה אחר ה"נעדר שהיה מעורב בתאונת הקוקאין".

 

אז עבדתי כל בוקר באכסניה, ואחר־כך עשיתי כמה סידורים במרכז, אכלתי איתך ארוחת צהריים, ובערב עזרתי לך עם הלימודים. היתה לך תזה להגיש בלימודי הקולנוע, שהרסה לך את החיים, או ככה לפחות התלוננת, וסיפרת לי שאני היחיד שמשאיר אותך שפויה בכל הלחץ הזה, שאני מצחיק אותך, שיש בינינו קשר מיוחד. שבלעדיי היית מתמוטטת.

 

 

אחת. הרי אין סיכוי שתגיעי בזמן. הפרחים הוורודים ביד שלי כבר מתחילים להזיע בחום. המצח שלי מתחיל להזיע גם. אני יושב על הגדר של הערוגה בבסיס של השעון. אבל עכשיו אני קם, השמש מכה עלי ואני מרגיש לא נוח. הרי אין סיכוי שתגיעי בזמן. הפועלים בונים לך את המדרחוב והחול שלהם עף ברוח ונדבק לי למצח. מאז שאני מכיר אותך את לא מגיעה בזמן. אפילו כשנפגשנו במכולת לפני שלושה חודשים לא היית בזמן. היית בלי זמן. היית בלי כלום, אבל אני כמו אידיוט חשבתי שאני בדרך הנכונה. אז למה התקשרת אתמול בלילה? הפעם האחרונה שהתקשרת אלי היתה לפני חודשיים בערך, אחרי שאמרת שאני מצחיק אותך ושאת לא יודעת איך היית מסתדרת בלעדיי, ולפני שחברות שלך שכנעו אותי שאני בכיוון הנכון. אבל עכשיו, כשתבואי, אם תבואי, אני אקח אותך למסעדה לאכול ארוחת צהריים, ואני אתן לך את האלף חמש מאות שאת צריכה כדי לכסות את האוברדראפט, ואסתובב לכיוון התחנה, בלי לראות אותך יותר. זה יהיה רגע יפה, ואת תעמדי שם כמו ילדה קטנה שאבא שלה הולך למלחמה, ותביני את הטעות שעשית, וירד לך דם מהלב.

 

את מאחרת בשלוש, ארבע, חמש דקות, ואני יוכל לזהות את סטפן מחברת הרכבות ואת הדוקטור שבחן את הגופה של הזקנה יוצאים מהתחנה יחד עם שני אנשים שנראים קשוחים, שוטרים כנראה, ומתיישבים בספסל בכיכר שלפניי. שניהם מסתכלים מסביב לכיכר, ושניהם סוקרים אותי, אבל אני מעדיף להסתכל על הרצפה ולא לברך אותם.

 

 

את מאחרת כבר שש, שבע, שמונה דקות; והדבר המעניין ביותר שקרה הוא שסוחר התכשיטים שנתן לי עשרת אלפים פראנק לפני רבע שעה יצא עם בתו ועם שוטר, וסגר את החנות אחריו. הפסקת צהריים, אני מתאר לעצמי, בטח הקמצן לא יקנה לה מספיק אוכל. אני מתלבט אם לקנות פחית בירה. אני רואה את בתו של סוכר התכשיטים מסתכלת לכיווני, ואז מורידה את הראש ופונה לכיוון ההפוך. אני רואה את אבא שלה והשוטר השוויצרי במדים החומים הולכים לכיווני ומתיישבים על ספסל, מתאמצים להיראות נינוחים. אני חושב שהם מנסים להסתיר משהו. אני לא אידיוט.

 

 

אחת ועשרה, מותק. אנחנו עדיין מאד רחוקים מהשיא של האיחור שלך, אם לא מתייחסים לפעמים שבכלל לא באת, כך שזה עדיין לא חריג, אבל אני מודה שמתחיל להימאס לי. בסך הכול אני הוא זה שיש לו עשרת אלפים פראנק בכיס. אני יכול פשוט להסתובב ולעלות על הרכבת הראשונה שיוצאת מכאן, לאן שלא יהיה. אני מעדיף לחכות עוד קצת, ואני רואה שמגיעים עוד שוטרים, שניים מהם עם בעל המכולת שנמצאת בכניסה לעיירה, המכולת שבה אני ואנריק קנינו באותו היום את הלחמניות והשוקולד, והמקום שבו פגשתי אותך שעתיים אחר־כך, כשאנריק היה מת. אני קונה בקבוק קולה מעגלה שעוברת לידי, ופתאום הכיכר מתרוקנת, ועוד כמה שוטרים מגיעים, ועומדים מולי.

 

ואז הכול קרה כל־כך מהר.

 

 

ברגע שזיהיתי את החבר שלי מגנואה מתקרב מכיוון התחנה, והבנתי, לפי התיאורים שהוא נתן לי, שהאיש שלידו זה הבן־דוד מפרנקפורט שמעולם לא הגעתי אליו עם הסמים, זיהיתי גם את השוטר שעמד ליד בעל המכולת. זה היה השוטר שחקר את תאונת הקוקאין. ראיתי את הפרצוף שלו בעיתונים שהיית מקריאה לי, והוא סוף־סוף הגיע אל בעל המכולת, האדם שראה אותי עם אנריק ביום של התאונה, ויותר מאוחר שמע אותי אומר לך, ביד מרוסקת ובקול נרגש של תחילת התאהבות, שהייתי מעורב בתאונת־דרכים.

 

ואז כולם התחילו להתקרב אלי. חוקר התאונה ובעל המכולת, סוחר התכשיטים והשוטרים שאיתו, החבר שלי מגנואה והבן־דוד שלו מפרנקפורט, סטפן מחברת הרכבות והדוקטור שבדק את הזקנה שמתה, ושני השוטרים שהיו איתם. ורגע לפני שכולם הגיעו אלי, הרגשתי טפיחה קלה על הכתף, עצבנית אבל מוכרת, הסתובבתי, והחלקתי ליד שלך עשרת אלפים פראנק, ואמרתי לך "לכי מותק, לכי, ואל תגידי כלום, ואל תתני לי נשיקה, ואל תחפשי אותי יותר, ובהצלחה עם התזה, ואהבתי אותך," אבל דיברתי בשקט ולא הסתכלתי עלייך, אלא על השעון הגדול שהראה אחת ושתים־עשרה דקות. וכמה שניות אח־כך השוטרים עצרו אותי, וכשהסתובבתי ראיתי איך החבר שלי מגנואה והבן־דוד שלו מפרנקפורט קולטים פתאום את כל השוטרים שהיו שם, מסתובבים ונעלמים בתחנה.

 

 

לא היה להם קייס נגדי. את טביעות האצבעות שלי על הטבעת הסברתי בנסיונות בדיקת הדופק שעשיתי לזקנה. בהתחמקות המהירה שלי מסטפן והדוקטור לא היה כל פסול, כי אני פשוט לא יודע את השפה המסריחה שלהם. את הקשר שלי לתאונת הקוקאין הם לא יכלו להוכיח, וגם לא שסיפרתי למישהו במכולת, לפני שלושה חודשים, שהיד שלי נשברה בתאונת דרכים.

 

מה שהיה לשוטרים זה סוחר תכשיטים עם טבעת יהלום יקרה שנלקחה מזקנה שמתה, ואמר שהוא שילם לי עשרת אלפים פראנק על הטבעת רבע שעה לפני שעצרו אותי; והיה להם אותי, מישהו שעמד מתחת לשעון גדול בלי גרוש כמעט, וחיכה לאהבה דמיונית שאף־פעם לא התממשה באמת.

 

אחרי יומיים בתחנת המשטרה העלו אותי על הרכבת הראשונה לעיר הבירה, ושם פגש אותי נציג של השגרירות שהעלה אותי על מטוס חזרה הביתה. על חשבון ממשלת שוויצריה.