לא חייבת כלום לאף אחד

פרק מיוחד למהדורה שנייה תשרי תשפ"ב

מגפת הקורונה עדיין בעיצומה בעת כתיבת פרק זה. כבר למעלה משנה וחצי של אי-וודאות. העולם כפי שהכרנו אותו מתערער (מי אמרה עולם של שינויים כבר לפני שלוש שנים?) בכל היבט - בריאותי, כלכלי, תעסוקתי ומשפחתי - יש שינויים. החגים נראים אחרת, שנת הלימודים נראית אחרת, אפילו אנחנו נראים אחרת עם מסכות על הפנים רוב שעות היום.
תמיד אמרתי שחשוב לדעת לאלתר, ושכל תוכנית היא בסיס לשינויים. כשיש תוכנית, לא פועלים מתוך לחץ, מחסור והצפה.
גם כשבונים תוכנית כלכלית מפורטת, קריטי לזכור שלעולם לא נגיע במדויק למטרה, ושגם אם נגיע בדיוק לתוצאה שרצינו, סיכוי סביר שהדרך תהיה קצת (או הרבה) שונה ממה שתכננו. או כי בחרנו לשנות את היעד תוך כדי תנועה, או כי קרה משהו חיצוני שהשפיע, או כי מה שדמיינו שיקרה בנקודת הזינוק לא באמת התרחש בפועל כשיצאנו לדרך. אנחנו בני אדם. החלטות טובות מתקבלות בתנאים אופטימליים. החלטות טובות מתקיימות כשיש לנו חלופות ברורות עם תגי מחיר ברורים ורווחים ברורים. החלטות טובות מתקבלות כשיש מערכת קבועה שמתוכה אפשר להחריג בגמישות מצבים מסוימים ועדיין להישאר על המסילה.
כשהכול גמיש ולא ידוע – אנחנו בכאוס. ובכאוס לא מתקבלות החלטות טובות.
בחודשים האחרונים, חוסר הוודאות הפך לחיים החדשים שלנו. יומיים לפני שנת הלימודים לא ברור איך היא תפתח ותחת אילו הגבלות, שבוע לפני ראש השנה לא ברור אם יהיה סגר או לא. אנחנו בחוויה מתמדת של אי-וודאות שמערערת את חיינו, את השגרה והשלווה שלנו. סוג של אובדן שליטה.
בגדול, אין לנו שליטה על כלום, אף פעם. לפני הקורונה היה צריך משהו ממש משמעותי, כמו הוריקן קיצוני, כדי שחתונה תתבטל או תזוז. היינו מזמינים כרטיסים לחו"ל שנה מראש, תכננו פגישות עבודה חודשיים קדימה ובביטחון די מלא קבענו נופש משפחתי שכלל תיאומים מטורפים של כל האחים והגיסות.
בשנה האחרונה חתונות נדחו או הוקדמו, אירועים בוטלו, פגישות לא התקיימו ואפילו יש דיווחים על זוגות שבחרו לדחות את הגירושין כדי להבין קצת יותר מה קורה ולצעוד – אולי בנפרד - על קרקע בטוחה יותר. אפילו האולימפיאדה נדחתה רק כדי לגלות שנה מאוחר יותר שהיא עדיין מתקיימת באולמות ריקים מקהל, עם מסכות על הפנים וכמובן תוך הפסד כלכלי עצום, שהרי נבנו אולמות ענק במטרה שתיירים ימלאו אותם, כמו גם את המלונות ואת המסעדות בטוקיו.
בחודשי הקורונה הראשונים גם פרחו העזרה ההדדית והדאגה לאחר. צמחו יוזמות חברתיות אדירות והמרקם החברתי קיבל תנופה ומחיאות כפיים. מנגד, במעלה ההר נוצרו גם מחלוקות איומות ונזרעו פילוג ושנאה. הפוליטיקה הפכה למקוטבת מכפי שהכרנו אי-פעם, והלכנו לבחירות בערך כל יומיים. כל מה שהכרנו התערער.
איך כל זה מסתדר עם התקציב שלנו? המדהים הוא שכמעט אף אחד לא נשאר אותו אדם שהיה קודם. האוכלוסייה נחלקה (בהכללה) לשני חלקים: עובדים חיוניים או עובדי ציבור שהמשכורת שלהם נכנסה כרגיל ובעקבות הסגרים נשאר להם הרבה יותר כסף בחשבון. איך? לא היו צהרונים, מסגרות חינוך גבו תשלום חלקי או לא גבו בכלל, לא היו בילויים ואירועים ומסעדות ונופשים ולא נרכשו בגדים חדשים כי לא היה לאן לצאת במשך שבועות ארוכים, וגם לא נקנו מתנות לחגים כי לא התארחנו בשום מקום. קיבלתי דיווחים ממשפחות שנשארו עם יתרה גדולה בחשבון והתייעצו איפה להשקיע אותה. לעומתם, הייתה קבוצה לא מבוטלת של אנשים שאיבדו את מקור פרנסתם (בעיקר בעלי עסקים) לתקופות ממושכות, וכאלה שההכנסה מתשלומי החל"ת או דמי האבטלה היו נמוכים משמעותית מההכנסות הרגילות שלהם. אלה התקשו לשמור על איזון כלכלי ואף נכנסו לחובות. מה שבטוח הוא שמשפחות שהקפידו על היצמדות לתוכנית כלכלית והרגלים נכונים היו עמידות יותר וצלחו טוב יותר את ההלם הראשוני. מי שהפנים מהר שהכול משתנה זכה פעמיים – גם נכנס מיד לתוכנית חירום וגם היה יצירתי בתוך זמן קצר לגבי חלופות הכנסה יצירתיות.
ניהול כלכלת משפחה מתוך אחריות אישית והתפתחות תמידית הוא מפתח חשוב לחיים בעולם משוגע. השיטה שלי, שמלמדת לנהל את האנרגיה הכלכלית באופן פעיל, הצליחה לתת למשפחות רבות אוויר ושמחה גם בתקופת הקורונה. לקוחות התקשרו עם חיוך והודו על הדרך שעברו.
העולם מתחלק לאלה שיקיימו את מה שרצו - גם אם בדרך אחרת, ואלה שימשיכו לבטל, להתאכזב ולסבול. ראינו סביבנו אנשים שדחו חתונות שוב ושוב רק כי אי אפשר היה לקיים את האירוע עם חמש מאות מוזמנים באולם, וראינו גם כאלה ששידרו את החתונה המתוקה בזום מהגינה המעוצבת לתפארת ושמחו על כל אחד מעשרים האנשים שהיו נוכחים פיזית.
ראינו זאת גם בעולם העסקים. מסעדות שמיד הבינו את עניין המשלוחים שרדו כדי לפתוח שוב, ומסעדות שלקח להן זמן להשתנות פשוט נסגרו אחת אחרי השנייה.
מודה ומתוודה: גם אני הייתי בהלם בסגר הראשון. העסק שלי התבסס על מפגשים עם לקוחות והרצאות באולמות גדולים ובקבוצות. ביום אחד היומן התרוקן ואני - שרגילה להתרוצץ ברחבי הארץ – נעצרתי. הימים הראשונים היו מוזרים. מהר מאוד הבנתי שזהו מצב שיימשך תקופה לא ידועה ולא משהו חולף. התחלתי לעלות בכל ערב בתשע לשידור לייב בפרופיל הפייסבוק שלי ולתת בו מידע חשוב לצופים. דיברנו על הקפאת משכנתאות, נושא שהבנקים פרסמו ועשו דרכו סיבוב כלכלי יפה על מי שהקפיא ללא צורך, דיברנו על ביטוחים ושינויים אפשריים, דיברנו על השקעות ועל השוק שנע ונד, דיברנו על חשיבה כלכלית יצירתית ועל ניהול תקציב חירום. אירחתי מומחים כלכליים והתנהגותיים ממגוון תחומים ובעיקר הייתה גם שעה ביום שבה התלבשתי והייתי עסוקה בלהרגיש נוכחת ונותנת ערך. נכון, זה לא הכניס כסף לחשבון הבנק, אבל ברור לי שחלק משמעותי מההתפתחות של העסק שלי קרה באותן שעות ערב שבהן התמסרתי למסך. אנשים עקבו, חיכו לשידור והפיקו ממנו מידע משמעותי, מספר העוקבים עלה בכל שבוע ועוד ועוד אנשים הכירו את העסק שלי. החלטתי להתחיל להרצות בזום. ארגונים התחילו להזמין, משפחות הצטרפו לקורס מרתון פיננסים, ושותפויות עסקיות נרקמו להן. לפתע מצאתי יתרון בכך שאפשר לקבוע פגישות בזום מבלי לצאת מהבית, לנסוע שעות ולחפש חניה. דברים קרו מהר והאיצו את הגדילה. פתאום היה לארגונים שקט והם היו פנויים לשמוע. פתאום הנושא הכלכלי היה בשיח ואנשים חיפשו פתרונות. אז נכון, לא הכל אפשר היה לעשות בזום, אבל המציאות הכתיבה מה כן היה אפשרי. ברור שעולמי התערער. ברור שחשבון הבנק של משפחתי היה לא יציב בלשון המעטה. אבל כשיש קווי הגנה טובים, כשהאווירה היא אווירת שינוי מתמיד וכשיש חיפוש מתוך מנעד רחב של אפשרויות – דברים פשוט קורים. אני קוראת לזה "ספונטניות בתוך תוכנית". כשיש תוכנית – היא בסיס לשינויים.
ישנם כמה עקרונות שיגנו עלינו בכל צעד. קווי ההגנה הם ביטוחים טובים, כסף נזיל לקיום של שלושה עד שישה חודשים, ופלוס של כמה אלפי שקלים בחשבון הבנק (האפס החדש).
ולחדשות בהרחבה:
ביטוחים הם מוצרים קריטיים שמגינים עלינו מקטסטרופות, ויש עליהם פרק שלם בהמשך הספר.
קרן חירום: אחרי שתעשו מיפוי כלכלי ותבינו מהן אבני הדרך הקיומיות למחייה שלכם, תוכלו להחליט על סכום מסוים שישאיר אתכם יציבים גם במקרה וחלילה ברגע אחד נעלמת כל הכנסתכם. הסכום יהיה מורכב בעיקר מעלויות מגורים, מיסים, תקשורת ומזון, וגם מתשלומים שייקח זמן להקפיא או לבטל (רכב אפשר להשבית ברגע, בגדים אפשר פשוט לא לקנות, אבל גם אם נחליט לבטל את המנוי לעיתון ייקח זמן עד הפסקת החיוב). כשתגיעו לסכום סביר, הכפילו אותו פי שלושה לפחות וקבעו שזהו יעד החיסכון הראשון שלכם. התקציב הזה יאפשר לכם לנשום במקרה חירום או אם תבחרו לשנות משהו מהותי בחיים.
"האפס החדש" הוא המצאה אישית שלי ואני גאה בה מאוד. האפס החדש אומר שנתאמץ להשאיר בחשבון הבנק שלנו סכום שיהיה כרית הנחיתה הראשונה שלנו במקרה של אירוע לא מתוכנן ברמת קורונה. סכום שיאפשר לנו לקנות מכונת כביסה חדשה ולא לשלם ריבית על המינוס. סכום שיפתח לנו את האפשרות לניהול תקין של אירועים בלתי סבירים שניקלע אליהם, גם בלי לפתוח חסכונות. הצעד הראשון הוא לסגור את המינוס ולעדכן את הבנק על ביטול מסגרות האשראי, כלומר אתם לא מעוניינים שיאפשרו לכם יותר להיכנס למינוס בכלל (על הדרך תחסכו עמלת הקצאת אשראי של כמה עשרות שקלים לשנה) ומשם תטפסו במעלה הפלוס עד לסכום שהחלטתם עליו - ושם תישארו. אם למשל החלטתם על חמשת אלפים שקל, אז כשתראו 4999 בחשבון תיכנסו להיסטריה כאילו נקלעתם למינוס ענק ופשוט תתאמצו כדי להחזיר ל-5000. לכן זה נקרא "האפס החדש". מי שיש לו עסק ינהל אותו בחשבון נפרד (כן, גם אם הוא קטן) וישאיר אפילו יותר ממינימום באפס החדש, כי חשבון עסקי נתון לתנודתיות גדולה יותר מאשר חשבון משפחתי, ושם אנחנו ממש לא רוצים להישאר חשופים.
שלושת קווי ההגנה הללו נולדו אצלי הרבה לפני הקורונה, ומי שאימץ אותם היה בטוב כשהתרגשה עלינו הקורונה. העדכונים מלקוחות עבר היו כל כך משמחים, ונתנו לי כוח להמשיך לעבוד גם בימים הזויים של מגפה. כי השיטה הזו פשוט עובדת.
דוגמא: תודה לאל, נולד לנו נטע בסגר השלישי. בחדר במחלקת היולדות פגשתי אישה מקסימה והשיחה התגלגלה לחופשת לידה והרצון להאריך אותה כדי להיות עוד קצת עם התינוק בבית, אל מול הקושי הכלכלי לא לחזור לעבודה. אני לא לגמרי זוכרת את פרטי השיחה אבל כן זוכרת שלא הבנתי למה השיחה מתקיימת אחרי הלידה, ולא מיד עם גילוי ההיריון. כלומר, רוב המשפחות יודעות שאולי מישהו מבני הזוג ירצה להישאר עם תינוק חדש יותר מאותם שבועות ספורים שמכוסים על ידי הביטוח הלאומי. למה לא להיערך לכך כמה חודשים מראש, ומקסימום אם לא נרצה - יישאר לנו עודף?
ככה הייתי רוצה שכולנו נתנהל לאורך החיים – שנוכל לבחור ברגע האמת בזכות ההכנה שקדמה לאירוע.
אין קסמים! מי שמנהל את כספו ויודע מה קורה איתו בכול רגע, יוכל גם לבצע שינויים מהירים ולהמשיך לעמוד ביעדים גם כשהמציאות לא ברורה.
האתגר הראשוני בחברת שפע הוא להכיר בטוב ולברך עליו. נדמה שלכולנו חסר משהו כל הזמן, והחוסר הזה מנהל אותנו במקום שהשפע יהיה נוכח. ביום שבו תהפכו את הקיום שלכם לכזה שמושתת על בסיס ערכי אמיתי, תראו שהשד ושמו "ניהול כלכלי" לא כל כך נורא, והוא ילווה אתכם עם חיוך ושמחה בלב.
כשיש מטרה - אנחנו לא קורבן.
כשיש מטרה - הכל מכוון לשם.
בהצלחה רבה בקריאת הספר וביישומו, ויהי רצון שכולנו נהיה בריאים בגוף ובנפש.
שלכם,
כרמי