אי־שם ביערות העבותים במרומי ההרים ברומניה, היכן שהחורפים קרים וארוכים במיוחד, נחבאים עצי אשוחית שמהם ייבנו פסנתרים: כלי נגינה מופלאים שידועים בצליליהם החמים ואהובים במיוחד על מוזיקאים כמו שומן וליסט. רק אדם אחד ידע כיצד לבחור אותם.
לאחר שנשרו העלים ומעטה של שלג כיסה את האדמה, יצא יוליוס בלותנר ברכבת מלייפציג ושוטט לבדו ביער. בשל הגובה הרב והקור האכזרי, העצים גדלו שם בקצב אטי מאוד. הם היתמרו ישרים ועבים אל מול פגעי מזג האוויר, סיביהם שופעים שרף. בלותנר הניע את ראשו לברכה אל העצים הצעירים כשחלף על פניהם ומדי פעם ליטף את קליפתם. הוא חיפש את העצים הבוגרים יותר, שאל ענפיהם לא יכול היה להגיע ושקוטרם גדול עד כדי כך שאם היה מסתתר מאחורי גזעם דוב, הוא לא היה רואה אותו. הוא נקש עליהם במקל ההליכה, הצמיד אליהם את אוזנו על פי תחושת בטן, הקשיב וחיפש את המוזיקה החבויה בתוכם. הוא שמע אותה בבהירות רבה יותר מכל בונה פסנתרים אחר, טוב יותר אפילו מאיגנץ בֵּזֶנדוֹרפֶר וקארל בקשטיין והנרי סטיינוויי. כשמצא את הצליל שחיפש הוא סימן את העץ בפיסת צמר אדום שבלטה בבהירות על רקע השלג.
לאחר מכן כרתו חוטבי העצים ששכר את העצים שבחר. בלותנר בחן אותם בתשומת לב וידע לזהות את המובחרים ביותר על פי אופן נפילתם. רק עצים שהיו בהם שבע טבעות עגולות במרווחים שווים של סנטימטר נלקחו מהיער כשהם קשורים למזחלות ואחר כך נשלחו לגרמניה. והמובחרים ביותר הפכו ללוחות תהודה שפעמו כמו לבבות בפסנתרים המפורסמים שלו.
כאמצעי הגנה נגד היבקעות נשמרו בולי העץ רטובים עד שהגיעו למנסרה. שם חתכו אותם בחתך רדיאלי כדי שיפיקו את הצלילים הנקיים ביותר, ואחר כך ניסרו והקציעו אותם ללוחות אחידים. שבבי העץ הושלכו לכבשנים שחיממו את המנסרה והניעו את מנועי הקיטור. רבים מלוחות העץ שנועדו לבניית כלי הנגינה הגיעו גם הם בסופו של דבר לכבשנים, כיוון שהיו בהם סיקוסים ופגמים אחרים שנחשפו בשעת החיתוך. העצים שנשמרו היו כמעט מושלמים: לבנים, קלים, גמישים ועם סימני טבעות קלושים במרווחים צפופים שהתפרשו במקביל על פני לוחות התהודה. הלוחות הגולמיים הללו אופסנו למשך שנתיים לפחות שבמהלכן כיסו וחשפו אותם לסירוגין עד שרמת הלחות בהן הצטמצמה לכדי ארבעה־עשר אחוזים בערך.
כשהעץ היה מוכן, העבירו אותו בקרון רתום לסוסים למפעל הענקי של בלותנר ברובע המערבי בלייפציג, שם הניחו אותו על מדפים קרובים לתקרה בחדרים חמים למשך חודשים ארוכים. אבל גם אז העץ עוד לא היה מוכן להפוך לכלי נגינה. על מנת להבטיח שלוח התהודה יעביר יום אחד את הצליל העשיר הייחודי שאפיין את פסנתרי בלותנר, העץ היה צריך להתייבש עוד שנים אחדות בחוץ.
לכן כשאחד השוליות, הקְלַבְייֶרבָּאוּמַייסְטֶר, בחר בשנת 1905 כמה מאותם לוחות שיובשו והוכנו בתשומת לב כה רבה, והדביק אותם זה לזה כדי ליצור לוח אחד, הוא עשה זאת בחרדת קודש. הוא חתך את הלוח בצורה המתאימה והקציע אותו לעובי המתאים, שיהיה גמיש דיו כדי לרטוט אבל חזק דיו כדי לעמוד בלחץ של יותר ממאתיים מיתרים. לאחר שעוצב, הוחזר הלוח לחדרים החמימים ההם להתייבש עוד קצת לפני שיוצמדו לחלקו התחתון צלעות דקות בניצב לכיוון הסיבים. ואז הוספגה בלוח התהודה מעט לחות, בדיוק בכמות המספקת כדי לאפשר לחלקו העליון להתנפח קצת עד להיווצרות קימור קל שעליו הורכבו גשרי הבס והסופרן וחבקו אותו כאילו היה חבית ענקית. הקלביירבאומייסטר התפעל ממעשה ידיו: מקבילוּת הסיבים המושלמת והקימור המדויק בראש לוח התהודה המסוים הזה יהיו לבו של פסנתר 66,825 במספר שנבנה במפעל.
את מסגרת הגוף בנה אומן אחר, עם חמישה עמודים אחוריים חזקים דיים לשאת את משקל לוח התהודה ושלדת המתכת. לוח יתדות הכיוון נחתך והורכב. הברגים הוברגו בלוח בגובה שיקבע את האורך האפקטיבי של המיתרים, שבשלב הזה נקשרו למקומם; יתדות הכיוון קובעו והמנגנון הורכב והותאם. לֶבֶד איכותי הוצמד לפטישי העץ בשכבות עבות שהלכו ונעשו דקות יותר ויותר בצד של צלילי הסופרן העדינים. לאחר מכן הותקנו המָדממים יחד עם כל מערכת הדוושות, המנופים, הפינים והקפיצים. לאחר שכל החלקים הפנימיים הורכבו במקומם, נצבע הגוף באינספור שכבות של צבע שחור. שרירי הזרוע של עובדי הגימור בלטו מעל שרווליהם המופשלים. בשלב הזה כוון הכלי, שבנייתו כמעט הושלמה, וכל אחד ממאתיים ועשרים מיתריו נמתח במידה המתאימה. אחר כך הוא עבר רגולציה, לטיפול במגע וביכולת התגובה של המנגנון כדי לאפשר לתנועת האצבעות על הקלידים לעבור כראוי לפטישים המכים במיתרים.
לבסוף, לאחר שנים רבות של מאמץ שהשקיעו ידיים מומחיות, נשלח הפסנתר לתחנה הסופית לכיול עדין של גוון הצליל. שם הסיר המייסטר את שמיכת הפשתן שכיסתה אותו והעביר את ידו על פני גופו השחור הבוהק. מה מיוחד בפסנתר הזה? כל פסנתר הוא מיוחד במינו עם נשמה ואישיות משלו. הפסנתר הזה היה איתן אך צנוע, מסתורי אך כן. הוא הניח ליריעת הפשתן לצנוח על רצפת המפעל.
"מה תאמר לעולם הזה?" הוא שאל את כלי הנגינה.
הוא כיוון את הפטישים אחד־אחד, הקשיב לכל מיתר, קילף בדייקנות רבה שכבות מהלבד וחשף אותו שוב ושוב. הוא פעל כמו רופא מאבחן שמקיש מתחת לברכו של מטופל ובודק את התגובה. הפסנתר השיב לו בכל פעם תשובה צייתנית. שלום, שלום.
"פֶרטיג," הוא אמר כשהשלים את מלאכתו. הוא מחה בשרוולו את הזיעה ממצחו והסיט קווצות שיער לבן מפניו. הוא התרחק מעט מהפסנתר והתבונן בישות השלמה והחדשה לחלוטין הזאת, שתוכל — כשינגנו בה כראוי — להפליא את שומעיה. השנים הראשונות הן בלתי צפויות, אבל במרוצת הזמן יפתח הפסנתר היסטוריה מיוחדת ויאצור אותה בקרבו. בינתיים זהו כלי נגינה מושלם שמתאפיין רק באפשרויות הגלומות בו.
המייסטר ניער את סינרו, התיישב על חבית שלקח בהשאלה כדי שתשמש לו ככיסא, וכשהניע את אצבעותיו לחימום התלבט באיזו יצירה ישיק את הפסנתר. שוברט, המלחין האהוב עליו ביותר. הוא ינגן את הרונדו מהסונטה לפני האחרונה שלו, הסונטה הגדולה בלה מז'ור; נעימת הפתיחה היתה יפה, מעוררת תקווה ושמחה לפני הפיתוח המהורהר והנסער. זו תהיה חנוכה מושלמת של הבלותנר השחור שמספרו 66,825.
"תקשיבו!" הוא קרא, אבל איש לא שמע אותו מעבר לשאון הרב ששרר במפעל. "הנה היא נולדת!"
והוא לחץ באצבעו על הדו דיאז, התו הראשון ברונדו, הקשיב רוב קשב ושמע אותו מצטלצל ופוגש בו בתום ובעוצמה כמו בכי ראשון של תינוק. הצליל היה צלול כפי שקיווה והוא המשיך לנגן את הסונטה. הוא ישלח את הפסנתר החדש הנוצץ הזה במלוא התקווה שיצליח לגייס, ובידיעה שכבר לא יהיה בתולי לגמרי ברגע שייגעו בו ידיהם האנושיות להחריד של בעליו העתידיים.
.jpg)
