עלילת הספר מתרחשת בג'פרסון שבמיסיסיפי ועוסקת בהתפוררותה של משפחה דרומית אריסטוקרטית בתחילת המאה העשרים.
החלק הראשון מסופר מפיו של הבן הצעיר בנג'מין (בנג'י), שהוא אוטיסט, כנראה, אלא שהאבחון הזה לא היה מוכר בדרום בתקופה הזאת, ולכן הוא מכונה ברומן "מטורלל", "מפגר" וכד'. הטקסט שלו הוא רצף מראות, צלילים ומחשבות אסוציאטיביות, ללא סדר עקבי של חלל וזמן.
בחלק השני מתוארים הדברים מבעד לתודעתו של הבן הבכור, קוונטין, סטודנט בהארוורד, ואף שראייתו צלולה יותר, נפשו המסוכסכת יוצרת מערבולות בסדר ההתרחשות ומערבבת בין דמיון למציאות.
בחלק השלישי נמסר הסיפור מפי הבן השלישי, ג'ייסון, והוא מתרחש יום אחד לפני החלק של בנג'י — ביום שישי הטוב, המציין את צליבת ישו. לעומת שני החלקים הקודמים, החלק הזה נמסר באופן ישיר ביותר ומשקף את נחישותו של ג'ייסון להתעשר ולהצליח בחיים.
רק בחלק הרביעי — המתרחש יום לאחר החלק של בנג'י, בחג הפסחא, ומתמקד בסוכנת הבית השחורה, דילסי — הדברים נמסרים באופן לינארי, מפי מספר חיצוני, וכוללים פרטי אקספוזיציה בסיסיים, כגון מראה הדמויות.
לפיכך, תהליך הקריאה מתחיל מתמונה מטושטשת, שהולכת ומתבהרת לאורך הספר.
המעברים בין זמני ההתרחשות השונים מיוצגים באופן בלתי עקבי באמצעות גופן מודגש.
שבעה באפריל, 1928
דרך הגדר, בָּרווחים של הפרח שמתפתל, ראיתי שהם חובטים. הם התקרבו אל המקום של הדגל, ואני הלכתי לאורך הגדר. לאסטֶר חיפש בעשב ליד העץ עם הפרחים. הם הוציאו את הדגל וחבטו. ואז הם שמו בחזרה את הדגל והלכו לַמקום השטוח, וההוא חבט והשני חבט. ואז הם הלכו הלאה, ואני הלכתי לאורך הגדר. לאסטר התרחק מהעץ עם הפרחים ואנחנו הלכנו לאורך הגדר והם עצרו ואנחנו עצרנו ואני הסתכלתי דרך הגדר בזמן שלאסטר חיפש בעשב.
"לכאן, קֵדי."2 הוא חבט. הם התרחקו לאורך השדה. אני החזקתי בגדר והסתכלתי עליהם כשהם התרחקו.
"תקשיב לעצמך." לאסטר אמר. "משהו אתה, בן שלושים ושלוש ומתנהג ככה. וכל זה אחרי שהלכתי עד העיר בשביל לקנות לך את העוגה. תפסיק את היללות האלה. למה אתה לא עוזר לי למצוא את המטבע הזה, בשביל שאני יוכל ללכת למופע היום בערב."
הם חבטו קצת, בקצה של השדה. הלכתי בחזרה לאורך הגדר לַמקום של הדגל. הוא התנפנף על הדשא הבוהק והעצים.
"בוא כבר." לאסטר אמר. "כבר הסתכלנו מספיק שם. הם לא באים עוד פעם עכשיו. בוא נרד לנחל ונמצא את המטבע הזה לפני שהכושים האלה ימצאו אותו."
הדגל היה אדום והתנפנף בשדה. ואז ציפור נטתה וירדה עליו. לאסטר ירק. הדגל התנפנף על הדשא הבוהק והעצים. אני החזקתי בגדר.
"תפסיק כבר את היללות האלה," אמר לאסטר. "אני לא יכול להכריח אותם לבוא אם הם לא באים. אם לא תשתוק, מאמי לא תעשה לך שום יום הולדת. אם לא תשתוק, אתה יודע מה אני יעשה. אני יאכל לך את כל העוגה. גם את הנרות אני יאכל. את כל השלושים ושלוש נרות. בוא, נרד לנחל. אני חייב למצוא את הרבע דולר שלי. אולי נמצא גם איזה כדור שלהם. הנה. הנה הם. שם, רחוק. רואה." הוא ניגש לגדר והצביע. "רואה אותם. הם כבר לא חוזרים לפה. בוא."
הלכנו לאורך הגדר והגענו לַגדר של הגן, בַּמקום שהיו הצללים שלנו. הצל שלי היה יותר גבוה משל לאסטר על הגדר. הגענו לַמקום השבוּר ועברנו בו.
"רגע, רגע." לאסטר אמר. "שוב פעם נתפסת במסמר הזה. למה אתה לא יכול לזחול כאן בלי להיתקע במסמר הזה."
קֶדי שחררה אותי וזחלנו ועברנו. הדוד מוֹרי אמר שניזהר שאף אחד לא יראה אותנו, אז עדיף שנתכופף, קדי אמרה. תתכופף, בֶּנג'י. ככה, רואֶה. התכופפנו וחצינו את הגן, שבו הפרחים השתפשפו ונקשו עלינו. האדמה היתה קשה. טיפסנו על הגדר בַּמקום שהחזירים חרחרו ורחרחו. בטח הם עצובים כי היום הרגו אחד מהם, קדי אמרה. האדמה היתה קשה, דחוסה ומלאה גושים.
תשאיר את הידיים בכיסים, קדי אמרה. אחרת הן יקפאו. אתה לא רוצה שהידיים שלך יקפאו בחג המולד, נכון?
"יותר מדי קר בחוץ." וֶרְש אמר. "לא כדאי לך לצאת."
"מה קרה עכשיו." אמא אמרה.
"הוא רוצה לצאת." ורש אמר.
"שיֵצא." הדוד מורי אמר.
"קר מדי." אמא אמרה. "עדיף שהוא יישאר בבית. בנג'מין. תפסיק מיד."
"לא יקרה לו כלום." הדוד מורי אמר.
"הֵיי, בנג'מין." אמא אמרה. "אם לא תתנהג יפה, תצטרך ללכת למטבח."
"מאמי אמרה לא להכניס אותו למטבח היום." ורש אמר. "היא אמרה שהיא חייבת להספיק המון בישולים."
"תני לו לצאת, קרוליין." הדוד מורי אמר. "עוד תהיי חולה מרוב שאת דואגת לו."
"אני יודעת." אמא אמרה. "זה העונש שלי. לפעמים אני שואלת את עצמי"
"אני יודע, אני יודע." הדוד מורי אמר. "את חייבת לשמור על הכוחות שלך. אני אכין לך תה עם ויסקי."
"זה רק מערער אותי עוד יותר." אמא אמרה. "אתה יודע את זה."
"תרגישי יותר טוב." הדוד מורי אמר. "תעטוף אותו טוב־טוב, בחורצ'יק, ותוציא אותו קצת."
הדוד מורי הלך. וֶרש הלך.
"בבקשה תהיה בשקט." אמא אמרה. "אנחנו מנסים להוציא אותך הכי מהר שאפשר. אני לא רוצה שתהיה חולה."
ורש הלביש לי מעיל וערדליים ולקחנו את הכובע שלי ויצאנו. הדוד מורי החזיר את הבקבוק למזנון בחדר האוכל.
"תעסיק אותו בחוץ חצי שעה או משהו כזה, בחורצ'יק." הדוד מורי אמר. "אבל שלא יֵצא מהחצר."
"כן, אדוני." ורש אמר. "אנחנו אף פעם לא נותנים לו להתרחק מהחצר."
יצאנו. השמש היתה קרה ובוהקת.
"לאן אתה הולך." ורש אמר. "אתה לא חושב שאתה הולך לעיר, מה." הלכנו דרך העלים המרשרשים. השער היה קר. "כדאי שתשאיר את הידיים בכיסים." ורש אמר, "הם יקפאו לך על השער, ואז מה תעשה. למה שלא תחכה להם בבית." הוא שם לי את הידיים בכיסים. שמעתי אותו מרשרש בעלים. הרחתי את הקור. השער היה קר.
"הנה כמה אגוזי פקאן. יוּ־הוּ. בוא לעץ. תסתכל על הסנאי הזה, בנג'י."
לא הרגשתי בכלל את השער, אבל הרחתי את הקור הבוהק.
"כדאי שתחזיר את הידיים לכיסים."
קדי הלכה. ואז היא רצה, והילקוט התנדנד וקפץ מאחוריה.
"שלום, בנג'י." קדי אמרה. היא פתחה את השער ונכנסה והתכופפה. לקדי היה ריח של עלים. "באתָ לפגוש אותי?" היא אמרה. "באת לפגוש את קדי? למה נתת לו לקרר ככה את הידיים, ורש."
"אמרתי לו להשאיר אותם בכיסים." ורש אמר. "הוא החזיק את הברזל של השער."
"באת לפגוש את קדי?" היא אמרה ושפשפה לי את הידיים. "מה קרה. מה אתה מנסה להגיד לקדי." לקדי היה ריח של עצים וכמו כשהיא אומרת שאנחנו הולכים לישון.
מה אתה מיילל, לאסטר אמר. תוכל לראות אותם עוד פעם שנגיע לנחל. הנה. קח לך דָטוּרָה. הוא נתן לי את הפרח. עברנו בגדר, לתוך המגרש.
"מה קרה." קדי אמרה. "מה אתה מנסה להגיד לקדי. שלחו אותו החוצה, ורש?"
"לא יכלו להחזיק אותו בבית." ורש אמר. "הוא לא הפסיק, עד שנתנו לו ללכת והוא בא ישר לפה והסתכל דרך השער."
"מה קרה." קדי אמרה. "חשבת שחג המולד כבר יגיע עד שאני אחזור מבית הספר? זה מה שחשבת? חג המולד מחרתיים. סנטה קלאוס, בנג'י. סנטה קלאוס. בוא, נרוץ הביתה ונתחמם." היא החזיקה לי את היד ורצנו דרך העלים המרשרשים הבוהקים. עלינו בריצה במדרגות וברחנו מהקור הבוהק לתוך הקור החשוך. הדוד מורי החזיר את הבקבוק למזנון. הוא קרא לקדי. קדי אמרה,
"קח אותו אל האֵש, ורש. לֵך עם ורש." היא אמרה. "אני תכף באה."
הלכנו אל האש. אמא אמרה,
"קר לו, ורש?"
"לא, גברת." ורש אמר.
"תוריד לו את המעיל והערדליים." אמא אמרה. "כמה פעמים אני צריכה להגיד לך לא להכניס אותו הביתה עם הערדליים."
"כן, גברת." ורש אמר. "תעמוד בשקט רגע." הוא הוריד לי את הערדליים ופתח את הכפתורים במעיל. קדי אמרה,
"חכה, ורש. אולי הוא יכול לצאת שוב, אמא. אני רוצה שהוא יצא איתי."
"עדיף שתשאירי אותו פה." הדוד מורי אמר. "הוא כבר היה מספיק בחוץ היום."
"נראה לי עדיף ששניכם תישארו בבית." אמא אמרה. "נהיה קר יותר, ככה דילסי אומרת."
"אוף, אמא." קדי אמרה.
"שטויות." הדוד מורי אמר. "היא היתה בבית הספר כל היום. היא צריכה קצת אוויר צח. רוצי לךְ החוצה, קֶנְדיס."
"תרשי לו לצאת, אמא." קדי אמרה. "בבקשה. את יודעת שהוא יבכה."
"אז למה דיברת בנוכחותו." אמא אמרה. "למה נכנסת לכאן. לתת לו תירוץ להדאיג אותי שוב. הייתם מספיק בחוץ היום. לדעתי עדיף שתשבי כאן ותשחקי איתו."
"תני להם לצאת, קרוליין." הדוד מורי אמר. "קצת קור לא יזיק להם. תזכרי, את צריכה לשמור על הכוחות שלך."
"אני יודעת." אמא אמרה. "אף אחד לא יודע כמה אני פוחדת מחג המולד. אף אחד לא יודע. אני לא מסוג הנשים שמסוגלות להתמודד עם כל מיני דברים. הלוואי שהייתי חזקה יותר, למען ג'ייסון והילדים."
"את חייבת להשתדל ולא לתת להם להדאיג אותך." הדוד מורי אמר. "אז תצאו, שניכם. אבל אל תישארו בחוץ יותר מדי זמן. אמא שלכם תדאג."
"בסדר." קדי אמרה. "בוא, בנג'י. אנחנו שוב יוצאים." היא כפתרה לי את המעיל והלכנו לעבר הדלת.
"את מוציאה את הקטנטן בלי הערדליים שלו?" אמא אמרה. "את רוצה שהוא יהיה חולה כשהבית מלא אנשים?"
"שכחתי." קדי אמרה. "חשבתי שהוא עוד לובש אותם."
חזרנו פנימה. "את חייבת להפעיל את הראש." אמא אמרה. אל תזוז ורש אמר. הוא נעל לי את הערדליים. "יום אחד אני כבר לא אהיה, ותצטרכי להפעיל את הראש גם בשבילו." עכשיו תדרוך עם הרגל ורש אמר. "בוא הנה ותיתן לאמא נשיקה, בנג'מין."
קדי לקחה אותי אל הכורסה של אמא, ואמא החזיקה את הפנים שלי בכפות הידיים שלה ואז היא חיבקה אותי.
"קטנטן מסכן שלי." היא אמרה. היא הרפתה ממני. "אַת ווֶרש תטפלו בו יפה, מותק."
"כן, אמא." קדי אמרה. יצאנו. קדי אמרה,
"אתה לא חייב לבוא, ורש. אני אעסיק אותו קצת."
"בסדר." ורש אמר. "ממש לא מתחשק לי לצאת בקור הזה." הוא המשיך ואנחנו עצרנו במבואה וקדי כרעה על הברכיים וחיבקה אותי והפנים הקרות והבוהקות שלה היו צמודות לשלי. היה לה ריח של עצים.
"אתה לא קטנטן מסכן. נכון? קדי איתך. נכון שקדי איתך?"
אולי תפסיק כבר את היללות והבכִיות האלה, לאסטר אמר. איך אתה לא מתבייש מכל המהומה שאתה עושה. כבר עברנו את ביתן הכרכרות, שהכרכרה עמדה בו. היה לה גלגל חדש.
"תעלה ותשב במנוחה עד שאמא שלך תבוא." דילסי אמרה. היא דחפה אותי לתוך הכרכרה. טי־פּי החזיק במושכות. "בחיי שאני לא מבינה למה ג'ייסון לא קונה כרכרה חדשה." דילסי אמרה. "יום אחד הדבר הזה יתפרק מתחתיכם. תראה את הגלגלים האלה."
אמא יצאה מהבית ומשכה למטה את הרעלה. היו לה פרחים ביד.
"איפה רוֹסקוּס." היא אמרה.
"רוסקוס לא יכול להזיז את הידיים היום." דילסי אמרה. "טי־פי יודע לנהוג."
"אני פוחדת." אמא אמרה. "לא נראה לי מוגזם לבקש שפעם בשבוע תסַפּקו לי נהג לכרכרה. אלוהים יודע כמה מעט אני מבקשת."
"את יודעת בדיוק כמוני שהשיגרון של רוסקוס קשה נורא והוא לא יכול לעשות יותר ממה שהוא חייב, מיס קרוליין." דילסי אמרה. "בואי תיכנסי. טי־פי יכול לנהוג בשבילך לא פחות טוב מרוסקוס."
"אני פוחדת." אמא אמרה. "עם הקטנטן."
דילסי עלתה במדרגות. "לַדבר הזה את קוראת קטנטן," היא אמרה. היא החזיקה בידיים של אמא. "גבר גדול כמו טי־פי. קדימה, אם את רוצה לנסוע."
"אני פוחדת." אמא אמרה. הן ירדו במדרגות, ודילסי עזרה לאמא להיכנס. "אולי ככה יהיה עדיף, לכולנו." אמא אמרה.
"איך את לא מתביישת שאת מדברת ככה." דילסי אמרה. "הרי קוויני לא תברח בגלל כושי בן שמונה־עשרה, נכון? היא יותר מבוגרת ממנו ומבנג'י יחד. ושלא תעשה שום שטויות עם קוויני, אתה שומע אותי, טי־פי? אם לא תנהג כמו שמיס קרוליין רוצה, אני אשלח אליך את רוסקוס. לטפל בך הוא עוד יכול."
"בסדר." טי־פי אמר.
"ברור לי שמשהו יקרה." אמא אמרה. "תפסיק, בנג'מין."
"תני לו להחזיק פרח אחד." דילסי אמרה, "זה מה שהוא רוצה." היא הכניסה את היד.
"לא, לא." אמא אמרה. "כולם יתפזרו."
"תחזיקי אותם טוב." דילסי אמרה. "אני יוציא לו אחד." היא נתנה לי פרח והיד שלה נעלמה.
"קדימה, לפני שקְוֶונְטין תִראה אותכם וגם היא תרצה לנסוע." דילסי אמרה.
"איפה היא." אמא אמרה.
"בַּבּית, משחקת עם לאסטר." דילסי אמרה. "קדימה, טי־פי. תנהג בכרכרה כמו שרוסקוס אמר לך."
"בסדר." טי־פי אמר. "דִיוֹ, קוויני."
"קוונטין." אמא אמרה. "אַל ת"
"ברור." דילסי אמרה.
הכרכרה התנדנדה וגרסה את השביל. "אני פוחדת לנסוע ולעזוב את קוונטין." אמא אמרה. "עדיף שאני לא אסע, טי־פי." עברנו בשער, ושָם הכרכרה כבר לא היטלטלה. טי־פי הצליף בשוט בקוויני.
"הֵיי, טי־פי." אמא אמרה.
"צריך לזרז אותה." טי־פי אמר. "שהיא לא תירדם עד שנחזור לאסם."
"תסתובב." אמא אמרה. "אני פוחדת לנסוע ולעזוב את קוונטין."
"אי־אפשר להסתובב פה." טי־פי אמר. ואז הדרך נהייתה רחבה יותר.
"אתה לא יכול להסתובב כאן?" אמא אמרה.
"בסדר." טי־פי אמר. התחלנו להסתובב.
"היי, טי־פי." אמא אמרה ותפסה אותי.
"אני חייב להסתובב איכשהו." טי־פי אמר. "הוֹיסָה, קוויני." נעצרנו.
"אתה עוד תהפוך אותנו." אמא אמרה.
"אז מה את רוצה לעשות." טי־פי אמר.
"אני פוחדת שתנסה להסתובב." אמא אמרה.
"דִיוֹ, קוויני." טי־פי אמר. המשכנו.
"אני פשוט יודעת שדילסי לא תשגיח ומשהו יקרה לקוונטין בזמן שאני לא שם." אמא אמרה. "אנחנו חייבים לחזור מהר."
"קדימה." טי־פי אמר. הוא הצליף בשוט בקוויני.
"היי, טי־פי." אמא אמרה ואחזה בי. שמעתי את הרגליים של קוויני, והצורות הבוהקות זזו חלקות בלי הפסקה, והצללים שלהן זרמו על הגב של קוויני. הן נמשכו כמו ראשי גלגלים בוהקים. ואז בצד אחד הן נפסקו ליד העמוד הלבן הגבוה שבו היה החייל. אבל בצד השני הן נמשכו חלקות בלי הפסקה, אבל קצת יותר לאט.
"מה את רוצה." ג'ייסון אמר. הידיים שלו היו בכיסים, והיה לו עיפרון מאחורי האוזן.
"אנחנו נוסעים לבית הקברות." אמא אמרה.
"בסדר." ג'ייסון אמר. "אני לא מנסה לעצור אותך, נכון? אז זה כל מה שרצית ממני, רק להגיד לי את זה?"
"אני יודעת שאתה לא תבוא." אמא אמרה. "הייתי מרגישה מוגנת יותר אם היית בא."
"מוגנת ממה." ג'ייסון אמר. "אבא וקוונטין לא יכולים לפגוע בך."
אמא הכניסה את הממחטה מתחת לרעלה. "תפסיקי, אמא." ג'ייסון אמר. "את רוצה שהמשוגע הזה יתחיל לצרוח באמצע הכיכר? תיסע, טי־פי."
"דִיוֹ, קוויני." טי־פי אמר.
"זה העונש שלי." אמא אמרה. "אבל בקרוב גם אני אסתלק."
"רגע." ג'ייסון אמר.
"הויסה." טי־פי אמר. ג'ייסון אמר,
"הדוד מורי רוצה למשוך ממך חמישים. מה את רוצה לעשות בקשר לזה."
"מה הטעם לשאול אותי." אמא אמרה. "הדעה שלי לא נחשבת. אני משתדלת לא להטריח אותך ואת דילסי. בקרוב אני אסתלק, ואז אתם"
"קדימה, טי־פי." ג'ייסון אמר.
"דִיוֹ, קוויני." טי־פי אמר. הצורות שוב זרמו. ואלה שבצד השני שוב התחילו, בוהקות ומהירות וחלקות, כמו כשקדי אומרת שאנחנו הולכים לישון.
תינוק בכיין, לאסטר אמר. אתה לא מתבייש? עברנו באסם. כל התאים היו פתוחים. עכשיו אין לך סוס מנומר לרכוב עליו, לאסטר אמר. הרצפה היתה יבשה ומאובקת. הגג התפרק. החורים באלכסון היו מלאים צהוב מסתחרר. בשביל מה אתה רוצה ללכת בדרך הזאת. אתה רוצה שאיזה כדור שלהם יפצפץ לך את הראש?
"תשאיר את הידיים בכיסים." קדי אמרה, "אחרת הן יקפאו. אתה לא רוצה שהידיים שלך יקפאו בחג המולד, נכון?"
עקפנו את האסם. הפרה הגדולה והפרה הקטנה עמדו בפתח, ושמענו את פְּרינס וקוויני ופֶנסי רוקעים בתוך האסם. "אם לא היה כל כך קר, היינו רוכבים על פנסי." קדי אמרה, "אבל קר מדי היום." ואז ראינו את הנחל, משם נָשב העשן. "שם הם הורגים את החזיר." קדי אמרה. "אנחנו יכולים לחזור משם ולראות אותם." ירדנו במדרון.
"אתה רוצה להחזיק את המכתב?" קדי אמרה. "אתה יכול להחזיק אותו." היא הוציאה את המכתב מהכיס שלה ושמה אותו בכיס שלי. "מתנה לחג המולד." קדי אמרה. "הפתעה מהדוד מורי לגברת פַּטֶרסון. אנחנו צריכים לתת לה אותו בלי שאף אחד יראה. תשאיר את הידיים בכיסים טוב־טוב." הגענו לנחל.
"הוא קפא." קדי אמרה, "תִראה." היא שברה את פני המים והחזיקה חתיכה מול הפנים שלי. "קרח. זה רק מראֶה כמה קר עכשיו." היא עזרה לי לחצות ועלינו במדרון. "אסור לנו אפילו לגלות לאמא ואבא. אתה יודע מה אני חושבת? אני חושבת שזאת הפתעה לאמא ואבא וגם למר פטרסון, כי מר פטרסון שלח לך ממתקים. אתה זוכר שמר פטרסון שלח לך ממתקים בקיץ שעבר?"
היתה שם גדר. המטפס היה יבש, והרוח רשרשה בו.
"אבל אני לא מבינה למה הדוד מורי לא שלח את ורש." קדי אמרה. "ורש לא היה מגלה." גברת פטרסון השקיפה מהחלון. "חכה כאן." קדי אמרה. "אתה תחכה כאן. אני תכף חוזרת. תן לי את המכתב." היא הוציאה את המכתב מהכיס שלי. "תשאיר את הידיים בכיסים." היא טיפסה על הגדר עם המכתב ביד ועברה דרך הפרחים החומים המרשרשים. גברת פטרסון ניגשה לדלת ופתחה אותה ועמדה שם.
מר פטרסון עדר בפרחים הירוקים. הוא הפסיק לעדור והסתכל עלי. גברת פטרסון חצתה את הגן בריצה. כשראיתי את העיניים שלה התחלתי לבכות. מפגר שכמוך, גברת פטרסון אמרה, אמרתי לו אף פעם לא לשלוח אותך שוב לבד. תן לי את זה. מהר. מר פטרסון בא מהר, עם המעדר. גברת פטרסון נשענה מעבר לגדר והושיטה את היד. היא ניסתה לטפס על הגדר. תן לי את זה, היא אמרה, תן לי את זה. מר פטרסון טיפס על הגדר. הוא לקח את המכתב. השמלה של גברת פטרסון נתפסה בגדר. ראיתי שוב את העיניים שלה ורצתי למטה במדרון.
"אין שם כלום חוץ מבתים." לאסטר אמר. "אנחנו יורדים לנחל."
הם כיבסו בנחל. מישהו שר. הרחתי את הבגדים המתנפנפים, והעשן שנשב על הנחל.
"תישאר כאן למטה." לאסטר אמר. "אין לך מה לעשות שם למעלה. האנשים שם יפגעו בך, זה בטוח."
"מה הוא רוצה לעשות."
"הוא לא יודע מה הוא רוצה לעשות." לאסטר אמר. "נדמה לו שהוא רוצה לעלות לשם, איפה שהם חובטים בכדור. תשב כאן ותשחק עם הדָטוּרה שלך. תסתכל על הילדים האלה שמשחקים בנחל, אם אתה חייב להסתכל על משהו. למה אתה לא יכול להתנהג כמו כולם." ישבתי על הגדה, איפה שהם כיבסו, והעשן נשב בכחול.
"מישהו ממכם ראה פה מטבע?" לאסטר אמר.
"איזה מטבע."
"זה שהיה לי כאן בבוקר." לאסטר אמר. "איבדתי אותו איפשהו. הוא נפל דרך החור הזה בכיס שלי. אם אני לא ימצא אותו, אני לא יוכל ללכת למופע היום בערב."
"מאיפה השגת מטבע, ילד. מצאת אותו בכיס של איזה לבן שהוא לא הסתכל?"
"השגתי אותו איפה שמשיגים." לאסטר אמר. "ויש שם עוד הרבה כאלה. אבל אני צריך למצוא את המטבע הזה. אולי כבר מצאתם אותו?"
"אני לא ראיתי שום מטבע. יש לי דברים שלי להתעסק בהם."
"בוא הנה." לאסטר אמר. "תעזור לי לחפש אותו."
"הוא לא היה מזהה מטבע גם אם הוא היה רואה אותו, לא ככה?"
"בכל זאת הוא יכול לעזור לחפש." לאסטר אמר. "כולכם הולכים למופע היום בערב?"
"אל תדבר איתי על שום מופע. עד שאני יגמור את הגיגית הזאת, לא יהיה לי כוח להזיז את היד בשביל לעשות משהו."
"בטח תהיו שם." לאסטר אמר. "בטח הייתם שם אתמול בערב. אני בטוח שכולכם תהיו שם כשיפתחו את האוהל."
"יהיו שם מספיק כושים גם בלעדי. ככה היה אתמול בערב."
"כסף של כושים לא פחות טוב מכסף של לבנים, ככה נדמה לי."
"לבנים נותנים לכושי כסף כי הם יודעים שאיך שיבוא איזה לבן עם תזמורת, הכושי ייתן לו את כל הכסף ואז יחזור לעבוד בשביל עוד כסף."
"אף אחד לא מכריח אותך ללכת למופע הזה."
"עוד לא. על הרעיון הזה הם עוד לא חשבו כנראה."
"מה יש לך נגד לבנים."
"אין לי שום דבר נגדם. אני בדרך שלי והלבנים בדרך שלהם. המופע הזה לא מעניין אותי."
"יש שם מישהו שיכול לנגן מנגינה על מסור. מנגן כמו על בנג'ו."
"אתם הלכתם אתמול בערב." לאסטר אמר. "אני הולך היום בערב. אם אני ימצא איפה איבדתי את המטבע הזה."
"אז אתה לוקח אותו איתך, מה."
"אני." לאסטר אמר. "באמת נראה לך שאני יהיה מוכן להיות איתו ברגע שהוא מתחיל לצרוח."
"מה אתה עושה שהוא מתחיל לצרוח."
"אני מחטיף לו." לאסטר אמר. הוא התיישב וקיפל למעלה את מכנסי הסרבל שלו. הם שיחקו בנחל.
"מה עם כדורים לבנים כאלה, שנראים כמו ביצים. כבר מצאתם?" לאסטר אמר.
"ביצים? מה זה הדיבורים האלה? נראה לי עדיף שסבתא שלך לא תשמע אותך מדבר ככה."
לאסטר נכנס לנחל, שבו הם שיחקו. הוא חיפש במים לאורך הגדה.
"עוד היה לי אותו שהיינו פה בבוקר." לאסטר אמר.
"מאיפה בערך איבדת אותו."
"מהחור הזה פה בכיס." לאסטר אמר. הם חיפשו בנחל. ואז פתאום כולם נעמדו מהר ועצרו, ואז הם התיזו ונאבקו בתוך הנחל. לאסטר הצליח לתפוס את זה והם רבצו בחזרה במים והסתכלו אל ראש המדרון דרך השיחים.
"איפה הם." לאסטר אמר.
"עוד לא רואים אותם."
לאסטר שם את זה בכיס. הם ירדו במדרון.
"התגלגל לכאן כדור?"
"הוא בטח במים. אף אחד מכם לא ראה או שמע אותו."
"לא שמענו שום דבר שמגיע לכאן למטה." לאסטר אמר. "שמעתי משהו נותן מכה בעץ הזה שם. לא יודע לאן זה נפל."
הם חיפשו בנחל.
"לעזאזל. תסתכלו לאורך הנחל. הוא התגלגל לכאן. ראיתי אותו."
הם הסתכלו לאורך הנחל. ואז הם עלו בחזרה במדרון.
"הכדור אצלך?" הנער אמר.
"מה לי ולכדור." לאסטר אמר. "לא ראיתי שום כדור."
הנער נכנס למים. הוא המשיך הלאה. הוא הסתובב והסתכל שוב על לאסטר. הוא המשיך ללכת לאורך הנחל.
האיש אמר "קדי" על הגבעה. הנער יצא מהמים ועלה בחזרה לגבעה.
"נו באמת, תקשיב לעצמך." לאסטר אמר. "תהיה בשקט."
"מה הוא מיילל עכשיו."
"אלוהים יודע." לאסטר אמר. "הוא פשוט מתחיל ככה. הוא לא הפסיק כל הבוקר. כנראה בגלל שיש לו יום הולדת."
"בן כמה הוא."
"שלושים ושלוש." לאסטר אמר. "שלושים ושלוש היום בבוקר."
"אתה מתכוון שהוא בן שלוש כבר שלושים שנה."
"אני יודע רק מה שמאמי אומרת." לאסטר אמר. "לא יודע. יהיו שלושים ושלוש נרות על העוגה, בכל מקרה. עוגה קטנה. בקושי יהיה מקום. תהיה בשקט. תחזור לכאן." הוא בא ותפס לי את היד. "משוגע אחד." הוא אמר. "אתה רוצה שאני יחטיף לך."
"כאילו שתעשה את זה."
"כבר עשיתי את זה. תהיה בשקט נו." לאסטר אמר. "אמרתי לך שאתה לא יכול לעלות לשם. הם יורידו לך את הראש עם כדור אחד כזה. בוא הנה." הוא משך אותי בחזרה. "שב." ישבתי והוא הוריד לי את הנעליים וקיפל לי למעלה את המכנסיים. "עכשיו תיכנס למים ותשחק ותראה אם אתה יכול להפסיק עם היללות והרוק שנוזל לך ככה."
שתקתי ונכנסתי למים ורוסקוס בא ואמר שנבוא לארוחת הערב וקדי אמרה,
עוד לא הזמן לארוחת ערב. אני לא הולכת.
היא היתה רטובה. שיחקנו בנחל וקדי רבצה בנחל והשמלה שלה נרטבה ווֶרש אמר,
"אמא שלך תחטיף לך שהרטבת את השמלה."
"היא לא תעשה שום דבר כזה." קדי אמרה.
"איך את יודעת." קוונטין אמר.
"אני יודעת טוב מאוד." קדי אמרה. "איך אתה יודע."
"ככה היא אמרה." קוונטין אמר. "חוץ מזה, אני יותר גדול ממך."
"אני בת שבע." קדי אמרה, "אז כנראה אני יודעת."
"אני יותר גדול." קוונטין אמר. "אני הולך לבית ספר. נכון, ורש?"
"אני הולכת לבית ספר בשנה הבאה." קדי אמרה, "כשהשנה תגיע. נכון, ורש?"
"את יודעת שהיא מחטיפה לך שאת מרטיבה את השמלה." ורש אמר.
"היא לא רטובה." קדי אמרה. היא נעמדה במים והסתכלה על השמלה שלה. "אני אוריד אותה." היא אמרה. "ואז היא תתייבש."
"מתערב איתך שלא תעשי את זה." קוונטין אמר.
"מתערבת איתך שכן." קדי אמרה.
"מתערב איתך שעדיף לך לא." קוונטין אמר.
קדי ניגשה אל ורש ואלַי וסובבה את הגב.
"תפתח לי את הכפתורים, ורש." היא אמרה.
"אל תעשה את זה, ורש." קוונטין אמר.
"זה לא שמלה שלי." ורש אמר.
"תפתח את הכפתורים, ורש." קדי אמרה, "או שאני אגיד לדילסי מה עשית אתמול." אז ורש פתח את הכפתורים.
"נו תורידי את השמלה." קוונטין אמר. קדי הורידה את השמלה וזרקה אותה על הגדה. ואז לא נשאר עליה כלום חוץ מהגופייה והתחתונים, וקוונטין נתן לה פליק והיא החליקה ונפלה למים. כשהיא קמה, היא התחילה להתיז מים על קוונטין, וקוונטין התיז מים על קדי. חלק ניתז על ורש ועלַי, ווֶרש הרים אותי ושׂם אותי על הגדה. הוא אמר שהוא ילשין על קדי וקוונטין, ואז קוונטין וקדי התחילו להתיז מים על ורש. הוא הסתתר מאחורי שיח.
"אני ילשין למאמי על כולכם." ורש אמר.
קוונטין טיפס על הגדה וניסה לתפוס את ורש, אבל ורש ברח וקוונטין לא היה יכול. כשקוונטין חזר, ורש עצר וצעק שהוא ילשין. קדי אמרה לו שאם הוא לא ילשין, הם ירשו לו לחזור. אז ורש אמר שהוא לא ילשין, והם הרשו לו.
"בטח עכשיו את מרוצה." קוונטין אמר. "עכשיו שנינו נחטוף."
"לא אכפת לי." קדי אמרה. "אני אברח."
"כן, בטח." קוונטין אמר.
"אני אברח ולא אחזור לעולם." קדי אמרה. התחלתי לבכות. קדי הסתובבה ואמרה "שקט." אז השתתקתי. ואז הם שיחקו בנחל. גם ג'ייסון שיחק. הוא היה לבד, במורד הנחל. ורש יצא מאחורי השיח ושם אותי בחזרה בתוך המים. קדי התרטבה לגמרי והתלכלכה בבוץ מאחור, ואני התחלתי לבכות והיא באה והתיישבה במים.
"די כבר." היא אמרה. "אני לא אברח." אז השתתקתי. לקדי היה ריח של עצים בגשם.
