ג'ון קרוֹמַרטי וג'וזפין לאקֶט מסרו את כרטיסיהם הירוקים בשער המסתובב ונכנסו אל גני "החברה הזואולוגית" מהכניסה הדרומית.
היה זה בוקר יום ראשון, יום חמים של סוף פברואר. באוויר עמד ריח אביבי המהול בריחותיהן של החיות — יאקים, זאבים וכבשי מוּשק — אך שני המבקרים לא חשו בו. הם היו צמד נאהבים, והם היו שקועים במריבה.
עד מהרה הגיעו אל הזאבים והשועלים, ושם נעצרו מול כלוב ובו חיה הדומה מאוד לכלב.
"האנשים! כל היום את דואגת לרגשות של האנשים," אמר מר קרומרטי. בת לווייתו לא השיבה, ועל כן המשיך: "את אומרת שההוא מרגיש ככה, וההיא מרגישה ככה. כל מה שמעניין אותך הוא מה שאחרים מרגישים, או עלולים להרגיש. הלוואי שהיית שוכחת מכל האחרים ומדברת קצת על עצמך, אבל נראה לי שאת מוכרחה לדבר על רגשות של אחרים כי אין לך רגשות משלך."
החיה שמולם השתעממה. היא הביטה בהם לרגע ושכחה אותם מיד. היא התגוררה בחלל קטן, וכבר שכחה שמחוצה לו יש עולם שבו יצורים כמוה רצים הלוך ושוב.
"אם זאת הסיבה," אמר קרומרטי, "איני מבין למה את לא אומרת אותה. היה ישר מצדך לומר לי שאינך מרגישה דבר כלפי. מה שאינו ישר הוא קודם לומר לי שאת אוהבת אותי, ואחר כך לומר שאת נוצרייה טובה שאוהבת את כולם."
"שטויות," אמרה הצעירה, "אתה יודע שאלו שטויות. זה לא בגלל הנצרות, אלא מפני שיש כמה אנשים שאני אוהבת מאוד."
"את לא אוהבת אותם מאוד," נכנס קרומרטי לדבריה. "אי אפשר לאהוב מאוד נשים כמו הדודות שלך. אי אפשר. נדמה לך שאת אוהבת אותן רק מפני שאין לך אומץ להישאר בלעדיהן."
"אני יודעת את מי אני אוהבת ואת מי לא," אמרה ג'וזפין. "ואם תכריח אותי לבחור בינך ובין כל האנשים, אהיה טיפשה אם אתמסר לך."
דינגו
Canis familiaris, תת־מין
ניו סאות’ ויילס, אוסטרליה
"מסכן הדינגו," אמר קרומרטי. "מוצאים פה תירוצים קלושים מאין כמוהם כדי לכלוא את היצורים האומללים. הוא פשוט כלב."
הדינגו ייבב וכשכש בזנבו. הוא ידע שמדברים עליו.
ג'וזפין נפנתה מבן זוגה אל הדינגו, ופניה התרככו.
"נראה שהם רוצים שיהיה להם כאן הכול, כל חיה שבעולם, גם אם היא כלב רגיל ולא יותר."
הם פנו מהדינגו, הלכו אל הכלוב הבא והתבוננו זה לצד זה ביצור השוכן בו.
"הכלב הצנום," קראה ג'וזפין את השלט. היא צחקה, והכלב הצנום קם והתרחק מהם.
"אז זהו הזאב," אמר קרומרטי כשנעצרו כעבור כמה צעדים. "עוד כלב בכלוב… להתמסר, ג'וזפין? את נשמעת לי כמו מטורפת. ובכל זאת, זה מוכיח שאת לא מאוהבת בי. אם את מאוהבת, זה עד הסוף. אי אפשר להיות מאוהב בכמה אנשים בעת ובעונה אחת. אני יודע זאת מפני שאני מאוהב בך, וכל אדם אחר הוא אויב שלי, בהגדרה."
"אילו שטויות!" אמרה ג'וזפין.
"אם אני מאוהב בך," המשיך קרומרטי, "ואת בי, פירוש הדבר שאת האדם היחיד בעולם שאינו אויב שלי, ואני האדם היחיד בעולם שאינו אויב שלך. תהיי טיפשה אם תתמסרי לי? כן, את טיפשה אם נדמה לך שאת מאוהבת בי, ואני אהיה טיפש אם אאמין לך. אנשים אינם מתמסרים למי שהם מאוהבים בהם — הם נעשים מי שהם, במקום להתהלך עטויי שריון."
"אין פה שום דבר חוץ מכלבים מאולפים?" שאלה ג'וזפין.
הם צעדו יחדיו אל מתחם האריות, וג'וזפין שילבה את זרועה בזרועו של ג'ון. "שריון. אין בזה שום היגיון. אני לא יכולה לשאת את המחשבה שאפגע באנשים שאני אוהבת, לכן אין לי כוונה לחיות אתך או לעשות אתך משהו שיפגע בהם אם הם ישמעו."
על כך השיב ג'ון במשיכת כתפיים, כיווּץ גבות, חיכוך חוטם ותו לא. במתחם האריות פסעו השניים לאטם מכלוב אל כלוב עד שהגיעו לטיגריס שהתהלך בסוגרו אנה ואנה, הלוך וחזור והלוך וחזור, והטה את ראשו הססגוני בתנועה מוכרת ללא נשוא. שפמותיו התחככו בקיר הלבנים.
"הם משלמים ביוקר על היופי שלהם, יצורים אומללים," אמר ג'ון לאחר שתיקה קלה. "והנה לך הוכחה שאני צודק. האנושות רוצה ללכוד כל דבר יפה ולכלוא אותו, ואז באים המוני אנשים לראות איך הוא גוסס לאטו. בגלל זה אנשים מסתירים את מי שהם באמת וחיים במסווה."
"אני שונאת אותך, ג'ון, אותך ואת הרעיונות שלך. אני אוהבת את בני האדם — את רובם — ואם אתה טיגריס ולא בן אדם, אין לי מה לעשות בעניין. אני לא משוגעת; אני מוכנה לומר לכל אחד מה אני מרגישה, ולעולם לא יהיו לי רגשות שלא ארצה לחלוק אותם עם כולם. לא משנה לי אם זו התנהגות נוצרית — מוטב כך מאשר לסבול משיגעון רדיפה ולנסות להפחיד אותי מפני שאני אוהבת את אבא שלי ואת דודה איילי."
אך העלמה לאקט לא נראתה כמי שנפל עליה פחד כשאמרה זאת. ההפך הוא הנכון — עיניה ירו גיצים, עורה סמק, היא נראתה גאה ויהירה, ובלי הרף תופפה על אבני המדרך בחוד נעלה. התיפוף הרגיז את מר קרומרטי, על כן אמר דבר־מה בשקט, כדי שג'וזפין לא תוכל לשמוע; המילה היחידה שנשמעה היתה "להפחיד".
בפראות רבה היא שאלה אותו מה אמר. ג'ון צחק. "מה הטעם לדבר אתך, אם את מתרגזת עוד לפני ששמעת מה יש לי לומר?" שאל.
ג'וזפין החווירה מרוב מאמץ למשול ברוחה; היא נעצה באריה השאנן מבט זועם עד כדי כך שמקץ רגע או שניים קמה חיית הטרף ופרשה למאורה שבירכתי הכלוב.
"ג'וזפין, חִשבי בהיגיון. או שאת מאוהבת בי, או שלא. אם את מאוהבת בי, לא תתקשי לוותר על אנשים אחרים למעני. מכיוון שלא זה המצב, הרי שאינך מאוהבת בי, ובמקרה כזה את דואגת שאשאר בסביבתך רק כדי להחמיא לעצמך. הייתי מעדיף שתבחרי לך מישהו אחר לצרכים כאלה. לי זה לא נעים, וכל אחד מהחברים הזקנים של אביך יתאים לכך יותר ממני."
"איך אתה מעז לדבר אתי על החברים הזקנים של אבי?" אמרה ג'וזפין. השניים השתתקו. לבסוף אמר קרומרטי: "בפעם האחרונה, ג'וזפין: התינשאי לי, ותתרחקי מכל הקרובים שלך?"
"לא! פרא טיפש!" אמרה ג'וזפין. "לא, חיית פרא שכמוך. אינך יכול להבין שככה לא מתנהגים? אני פשוט משחיתה עליך מילים. מאה פעם הבהרתי לך שאני לא מתכוונת לאמלל את אבא שלי. אני לא מתכוונת לתת למשפחתי לנשל אותי ולהיות תלויה בך, כשאין לך אפילו די כסף לקיים את עצמך, רק כדי לספק את יצר הגאווה שלך. להחמיא לעצמי? אתה חושב שהעובדה שאתה מאוהב בי מחמיאה לי? הייתי מעדיפה כבר דוב או בבון. אתה טרזן מלך הקופים; צריך לסגור אותך בגן החיות. בלעדיך האוסף כאן לא שלם. אתה אטאוויזם הישרדותי מהלך בהתגלמותו הגרועה ביותר. אל תשאל אותי מדוע התאהבתי בך — זה מה שקרה, אבל אני לא יכולה להתחתן עם טרזן מלך הקופים, אני לא רומנטית עד כדי כך. ברור לי גם שאתה מאמין במה שאתה אומר. אתה חושב שהאנושות היא האויב שלך. אני יכולה להבטיח לך שאם האנושות חושבת עליך בכלל, היא חושבת שאתה החוליה החסרה. צריך לסגור אותך בכלוב ולהציג אותך כאן בגן החיות — אני שבה ואומרת — עם הגורילה מצד אחד והשימפנזה מצד שני. המדע יפיק מזה תועלת רבה."
"טוב, אז כך יהיה. אני בטוח שאת צודקת לגמרי. אסדר שיציגו אותי," אמר קרומרטי. "אני אסיר תודה לך על שסיפרת לי את האמת על עצמי." ואז הסיר את כובעו ואמר: "שלום," הניד בראשו קצרות והלך.
"בבון אומלל," מלמלה ג'וזפין ומיהרה לצאת מבעד לשערים.
שניהם זעמו, אך זעמו של ג'ון קרומרטי היה נואש עד כדי כך שלא ידע שהוא זועם, והוא חשב שהוא אומלל ומיוסר מאוד ותו לא. ג'וזפין, לעומת זאת, היתה שרויה בהתרוממות רוח. היא היתה שמחה להצליף בקרומרטי בשוט.
באותו הערב לא הצליח קרומרטי לשבת בשקט. הוא הפיל כיסאות שעמדו כביכול בדרכו, אך עד מהרה גילה שהדיפת רהיטים אין בה כדי להביא מנוחה לנפשו. או־אז הגיע מר קרומרטי לכלל החלטה מיוחדת במינה — החלטה שאין צל של ספק ששום אדם מלבדו, במצבו, לא היה מגיע אליה.
הוא החליט להציג את עצמו לראווה, בדרך זו או אחרת, בגן החיות, כאילו הוא חלק מאוסף הגן.
ייתכן שנטייתו המשונה לעמוד במילתו די בה להסביר זאת. אך רבים מדחפינו הם עניין של גחמה גמורה, ואין להם הסבר הגיוני. והאיש הזה היה גאה וקשה עורף כאחד, ומשהחליט החלטה בלהט הרגע, התמודד עם השלכותיה והתמיד בכך עד שכבר לא יכול לסגת.
בפעם הזאת אמר לעצמו שיעשה זאת כדי להשפיל את ג'וזפין. אם היא אוהבת אותו, יגרום לה הדבר סבל, ואם אינה אוהבת אותו, אחת היא היכן הוא נמצא.
"ואולי היא צודקת," אמר לעצמו בחיוך. "אולי אני החוליה החסרה, וגן החיות הוא המקום היאה לי."
הוא לקח עט ודף נייר והתיישב לכתוב מכתב, אף שידע שאם ישיג את מבוקשו ידון את עצמו לסבל. זמן־מה הרהר בכל הייסורים הכרוכים בחיים בכלוב מול ההמונים הבוהים בלעג.
ואז עלה בדעתו שהקושי של כמה מהחיות גדול יותר מהקושי שייגזר עליו. הטיגריסים גאים ממנו, חירותם חשובה להם יותר מכפי שחירותו חשובה לו, אין להם לא שעשועים ולא רכוש, ומזג האוויר אינו מתאים להם.
במקרה שלו הקשיים הנוספים האלה אינם קיימים. הוא אמר לעצמו שהוא נמוך רוח ומוכן לוותר על חירותו מרצונו החופשי. גם אם לא יתירו לו להחזיק ספרים, הוא יוכל להתבונן בצופים באותה מידה של עניין שיתבוננו הם בו.
באופן הזה דרבן את עצמו, והמחשבה על חייהם הקשים של הטיגריסים נגעה ללבו עד כדי כך שקל היה לו להשלים עם גורלו.
אחרי ככלות הכול, הרהר, ברגע זה הוא אומלל עד כדי כך ששום מעשה מצדו לא יוכל להחמיר את מצבו. הוא איבד את ג'וזפין, ואובדן כזה קל יותר לשאת במשטר של בית סוהר. השיקולים האלה חיזקו אותו בהחלטתו, והוא טלטל את העט וכתב את המכתב שלהלן:
אדון נכבד,
אני כותב לך כדי להביא לעיונה של חֶברתך הצעה שאני מקווה שתמליץ לשקול במלוא הרצינות. ראשית, היורשה לי לומר שאני מיטיב להכיר את הגן שהחברה מנהלת ורוחש לו הערכה רבה? השטח רחב ידיים, וסידור המתחמים הוא מעשי ונוח כאחד. במתחמים אלו יש דוגמאות מכל עולם החי שעל פני כדור הארץ, ורק יונק חשוב אחד נעדר מהם. אך ככל שהרביתי להרהר בחיסרון הזה, כן הרבה להפליאני. השמטת האדם מאוסף בעלי החיים שעל פני האדמה משולה להצגת "המלט" ללא נסיך דנמרק. במבט ראשון אולי אין הדבר בולט כל כך, היות שהאוסף נועד לעיונם וללימודיהם של בני האדם. אני מודה שלעתים תכופות אפשר לראות בני אנוש מתהלכים בשבילי הגן, אך אני סבור שיש טעמים כבדי משקל להוספת המין האנושי לתצוגה שהחברה מעמידה.
ראשית, הדבר ישלים את האוסף. שנית, הוא יעורר את המבקר להשוואה שאולי לא היה ממהר לערוך על דעת עצמו. אם בן טיפוסי למין האנושי יוצג בכלוב בין האורנג־אוטן לבין השימפנזה, הוא ירתק את כל הבאים בשערי מתחם הקופים הגדולים. בעמדה זו יעורר האיש את המבקרים בגן, שהוקם בעיקר למען השכלתם, לכדי אלפי השוואות מעניינות. כל ילד יזכה לנקודת השקפה כשל דרווין בשעתו, וכשיגדל ידע לא רק מהו מקומו המדויק בממלכת החי, אלא גם במה הוא דומה לקופי האדם ובמה הוא שונה מהם. אני מציע שאדם כזה יוצג בתנאים דומים ככל האפשר לתנאים שבהם הוא חי בימינו, כלומר כשהוא לבוש תלבושת רגילה ועוסק בעיסוק רגיל כזה או אחר. על כן יש לרהט את כלובו בכיסאות, בשולחן ובמדפי ספרים. חדר שינה קטן וחדר רחצה מאחור יאפשרו לו לפרוש מעין הציבור בעת הצורך. הוצאותיה של החברה תהיינה צנועות ביותר.
כדי להראות רצון טוב אני מפציר בכם לשקול אותי עצמי כמועמד לתצוגה, בכפוף לאי־אלו הסתייגויות שאינן חורגות מגבולות הסביר.
פרטים אלו על אודותי עשויים להיות לכם לעזר:
גזע: סקוטי.
גובה: 5 רגליים ו־11 אינץ'.
משקל: 140 ליברה.
צבע שיער: כהה.
צבע עיניים: כחול.
אף: נשרי.
גיל: 27 שנים.
אשמח לספק כל מידע נוסף שהחברה תזדקק לו.
עבדך הנאמן,
ג'ון קרומרטי.
לאחר שיצא ושלח את המכתב ירדה שלווה על מר קרומרטי, והוא המתין לתשובה בדאגה פחותה בהרבה מזו שרוב הגברים הצעירים היו חשים במצבו.
יהיה זה מייגע שלא לצורך לתאר כיצד הגיע המכתב הזה לידיו של תת־מזכיר, בהיעדר המזכיר, וכיצד העבירו זה לידי הוועד הפועל ביום רביעי שלאחר מכן. עם זאת, ראוי ומעניין לציין שסביר מאוד שהצעתו של מר קרומרטי היתה נדחית אלמלא מר ווֹלוֹפּ. האדון הקשיש הזה לא היה אהוד על עמיתיו לוועדה. משום־מה הביא אותו מכתבו של מר קרומרטי לידי השתוללות של ממש.
זהו עלבון מכוון, הכריז. אין זה עניין לצחוק. זהו עניין שמן הראוי ומן ההכרח לסלקו מסדר היום באמצעים משפטיים. החברה תהיה ללעג ולקלס אם לא תתקומם נגדו. הדברים האלו, ודברים רבים אחרים כיוצא בהם, העניקו לשאר חברי הוועדה שהות להפוך בדעתם בעניין.
אחד או שניים מהם נקטו עמדה המנוגדת לזו של מר וולופ מכוח ההרגל; היושב־ראש ציין שאין ספק שנוכחותו של טיפוס מסקרן כמר קרומרטי תהיה מוקד משיכה למבקרים ותגדיל את ההכנסות ממכירת הכרטיסים; אך העניין לא הוכרע אלא לאחר שמר וולופ איים בהתפטרות.
מר וולופ פרש, והוועדה ניסחה מכתב לקרומרטי ובו היא מודיעה שהיא נוטה להיענות להצעתו ומבקשת לערוך ריאיון אישי.
הריאיון נערך ביום שבת שלאחר מכן, ועד אז השתכנעה הוועדה שהיא בהחלט חייבת להשיג דוגמה מהמין הומו ספיינס, אף שלא השתכנעה שמר קרומרטי הוא האיש הנכון, ואילו מר וולופ פרש אל בית הכפר שלו בוולופ תחתית.
הריאיון האישי השביע את רצון שני הצדדים, ותנאיו של מר קרומרטי התקבלו בלא עוררין. הם נגעו למזון ולמשקה, לביגוד, להשגחה רפואית ולדבר מותרות אחד או שניים שחשק בהם. הותר לו להזמין את ארוחותיו בעצמו, להיפגש עם חייט שיבחר ולזכות לביקורי רופא, רופא שיניים ויועצים משפטיים. הותר לו לנהל את הכנסתו, שעמדה על שלוש מאות לירות בשנה, ואיש לא התנגד לבקשתו לקבל ספרייה ומכשירי כתיבה בכלוב.
מצדה עמדה "החברה הזואולוגית" על כך שלא יתראיין לעיתונים ולשבועונים; שלא יקבל מבקרים בשעות שבהן הגן פתוח לציבור; ושיכפיף את עצמו לתנאי המשמעת ככל חיה אחרת.
ימים מספר נדרשו להכנת הכלוב לקראתו. הוא הוקם במתחם הקופים הגדולים, ומאחוריו הותקן חדר גדול יותר שישמש לו חדר שינה, ובו אמבט ובית שימוש מעבר למחיצת עץ. ביום ראשון שלאחר מכן, בשעות אחר הצהריים, הוכנס לכלוב והכיר את המטפל שלו, קוֹלינס, המשגיח גם על האורנג־אוטנית, על הגיבון ועל השימפנזה.
קולינס לחץ את ידו ואמר שיעשה ככל יכולתו כדי שירגיש בנוח, אך ניכר לעין שהיה נבוך, ולמרבה הפליאה לא פגה מבוכתו זו עם הזמן. יחסו לקרומרטי נותר רשמי והתאפיין בנימוס עילאי. למותר לציין שקרומרטי השיב לו באותה מטבע.
הכלוב עבר קרצוף וחיטוי יסודיים, שטיח פשוט נפרש על קרקעיתו והוא רוהט בשולחן, שעליו סעד מר קרומרטי את לבו, בכיסא בעל משענת ובכורסה. בירכתי הכלוב הוצבה כוננית ספרים. למעט רשת המתכת מלפנים ומהצדדים, המפרידה בינו ובין השימפנזה מעברו האחד והאורנג־אוטנית מעברו האחר, לא נבדל הכלוב במאומה מחדר עבודה של ג'נטלמן. בחדר השינה היה הריהוט מפואר יותר, והוא גילה ששום נוחות לא נחסכה ממנו. מיטה צרפתית, מלתחה, מראה גדולה מתכווננת ושולחן רחצה מוזהב, מעוטר מראות ועשוי עץ מלוטש, חברו כדי שירגיש בבית.
את ערב יום ראשון בילה ג'ון קרומרטי בפריקת חפציו, ובהם ספריו, משום שביקש להיראות כאדם מיושב בבוא המבקרים הראשונים ביום שני. לשם כך קיבל מנורת שמן, היות שחיבור הכלוב לחשמל עדיין לא הושלם.
לאחר שטרח בעסק הזה זמן־מה התבונן סביבו ושם לב שמצבו מוזר ביותר. בכלוב האפלולי שמימינו זע השימפנזה באי־נחת; מן העבר השני לא הצליח לראות את האורנג־אוטנית, שמן הסתם הסתתרה לה באיזו פינה. בחוץ היה המעבר חשוך. הדלת היתה נעולה. לפרקים שמע קריאות של חיות מחיות שונות, אך לרוב לא עלה בידו לדעת מי השמיע אותן. מפעם לפעם זיהה יללת זאב או שאגת אריה. בהמשך גברו צווחותיהן ויללותיהן של חיות הפרא ונשמעו כמעט ללא הפוגה.
זמן רב לאחר שסידר את כל ספריו על המדפים ונשכב במיטתו, נותר קרומרטי ער והאזין לקולות המוזרים. ההמולה גוועה, אך הוא המשיך להמתין לקולות שעוד עלו מפעם לפעם: צחוק של צבוע או שאגת היפופוטם.
בבוקר העיר אותו קולינס בשעה מוקדמת ושאל אותו מה ירצה לאכול לארוחת הבוקר ובהמשך היום. הוא הוסיף שהפועלים באו להתקין שלט לפני הכלוב. קרומרטי שאל אם יוכל לראותו, וקולינס הכניס את השלט פנימה.
כך נכתב על השלט:
Homo Sapiens
אדם
דוגמה זו, ילידת סקוטלנד, נתרמה לחברה בידי מר ג’ון קרומרטי. המבקרים מתבקשים להימנע מהערות אישיות העשויותלהרגיז את האדם.
