תחנה סופית אלג'יר

1

תערוכה בתל אביב

גלריה "פיץ" שבדרום תל אביב אולי איננה משאת נפשו של הצייר הישראלי הממוצע, במיוחד אם הוא בוגר "בצלאל" שניבאו לו גדולות ונצורות. אבל דבר מהנבואות לא התגשם, וכשבעליה של הגלריה הקטנה פנה אלי ביוזמתו, אחרי שראה ציורים שלי בתערוכה קבוצתית של בוגרי "בצלאל", נעתרתי להצעתו ותערוכת היחיד הראשונה שלי יצאה לדרך. המועד נקבע לאמצע ספטמבר, ממש לקראת סוכות, זמן טוב מבחינת הקהל. "אבל אל תצפה להרבה אנשים חוץ מהמשפחה והחברים שלך, וגם מהם אל תפתח ציפיות. אחרי בלי סוף פיגועים שלא נפסקים, אנשים לא אוהבים לצאת מהבית אם אין להם סיבה של ממש," אמר בעל הגלריה.
ידעתי שהוא צודק. מאז שפרצה האינתיפאדה השנייה, לפני שנתיים, משהתחדשו פיגועי ההתאבדות, הרגשתי שגם אני ממעט לשוטט כך סתם. נמנעתי מלהתקרב לריכוזים של אנשים, למשל ברמזור, פן יהיה הריכוז הזה מטרה למפַגע, ולמחוזות חפצי נסעתי במכוניתי או הלכתי ברגל, נמנע מנסיעה באוטובוסים. קיצרתי בסידורים, וחזרתי די מהר הביתה או לסטודיו. ביליתי זמן רב בסטודיו, ובאופן משונה, הדבר אפילו השפיע על סגנון הציור שלי: במקום הרישום התזזיתי והצביעה המהירה בצבעי עיפרון, התנסיתי בציור בשמן, הדורש אורך רוח רב, אך למדתי ליהנות מהגמישות ומהאפקטים שמתאפשרים דווקא בגלל שהצבעים מתייבשים לאט מאוד.
הגלריה כללה שלושה חדרים מסוידים בלבן עם תקרות מקומרות בבית ערבי משופץ על גבול נווה צדק. בחדר המרכזי מול הכניסה, שהיה גם גדול מהאחרים, נתלו הציורים שלי מהשנים האחרונות. מקום נכבד ביניהם תפסו ציורי שערים ודלתות ומבואות, חלונות ומרפסות, שציירתי בדיוק כמעט צילומי, עד שהיו מי שחשבו שמדובר בצילומים שעברתי עליהם במכחול. בכל פעם שחשבתי לצייר דיוקן עצמי, כמו כל צייר שמכבד את עצמו, מצאתי את עצמי מצייר את הכניסה לבית שבו גרתי, כאילו רק עד שם מגיעה רמת החשיפה שאני מאפשר לעצמי. ולפעמים את המרפסת, או את הנוף שנשקף מחלוני.
בחדר השמאלי תלינו את הדיוקנאות שרשמתי. מאות דיוקנאות, של עוברי אורח תל־אביבים וירושלמים, זקנים ורוכלים בשוק הכרמל וזקנות עם סלים בשוק מחנה יהודה, חרדים באוטובוס ונערות על מדשאות האוניברסיטה. רשמתי מהר מאוד, ואחרי המבט הראשון לא היה לי עוד צורך בדמות שמולי, קוויה העיקריים היו כבר חרותים בזיכרוני. ציירתי על פי רוב על דפיו החלקים של פנקס בגודל בינוני שמאז תחילת לימודי, כשהתחלתי לראות בעצמי צייר מקצועי, נשאתי עמי לכל מקום, יחד עם כמה עטי־עיפרון בעוביים שונים ועטים נובעים. הרישומים משכו אליהם לפעמים את הנערות שהרגישו כי נתפסו במבטי ובעפרוני. זו יכלה להיות דרך חיזור מוצלחת מאוד, אבל לא עשיתי בה שימוש מאז הושלכו למונית שלי הרישומים של ניקי, ואני השלכתי אותם בחזרה.

בחדר הימני, הקטן יותר, התעקשתי לשים את קומיקס ה"ישרא־מן" למרות הסתייגותו של בעל הגלריה. הוא טען שזה ילדותי, לאומני ועוד כל מיני תארים כאלה, אבל לי זה היה חשוב, דווקא על רקע הסביבה החברתית שלי ומה שקורה בארץ. לקח לי סמסטר שלם של השנה הראשונה ב"בצלאל" להבין, שהשירות הצבאי שלי עלול להיות מינוס, ולא פלוס כפי שנטיתי לשער. "בצלאל" הוא אולי מדגם מייצג של החברה הישראלית, אבל המחלקה לאמנות שונה מעט באופייה, ובהיררכיה הלא מדוברת שבין הסטודנטים שם הייתי רק דרגה אחת מעל ליצורים הנמוכים ביותר, יוצאי סיירות למיניהם, וכאלה היו מעט מאוד. אחרי עוד שני סמסטרים כמעט הפנמתי שקצין־צייר זו חיה דו־ראשית משונה, אדם שחייב לסבול מסכיזופרניה ברמה כלשהי. שהרי בידוע הוא שצייר (או משורר) הוא אדם רגיש, הומני, אוהב אדם (תומרקין ונתן זך, לדוגמה), קוסמופוליט שסבל העולם על כתפיו, ואילו קצין הוא איש אטום, מיזנתרופ, לאומן שרק מגדיל את הסבל בעולם. ועוד יותר מכך, הראשון הוא איש חולמני ומפוזר והשני איש מעשי וממוקד, ושני הדברים אינם יכולים לדור בכפיפה אחת.
לא שאלו אותי מה אני עושה ב"בצלאל". כמו בעניין הצבא, ההליכה ל"בצלאל" היתה ברורה לי מאליה: הדבר הכי טוב שאני עושה זה לצייר, אני נהנה לצייר, הרבה מהמעט שיש לי לומר אני אומר בציורים (אחרי שעם הקומיקסים גמרתי), וברור שאני רוצה ללמוד ציור. עדיף כמובן במקום הטוב ביותר, ו"בצלאל" נחשב לכזה.
היו לי יד מדויקת ועין טובה עוד לפני התיכון, והיה ברור שבתיכון ארחיב לבגרות במגמת אמנות. הורי התעניינו יותר בהרחבה השנייה שלי, בביולוגיה, אולי מתוך תקווה שאהיה רופא, או אגרונום, כאבי, אבל אני התעניינתי בביולוגיה רק מפני שהיתה לי תחושה ברורה עוד בנעורי, שכמו כל בעל חיים אחר, אני בעצם סוג של מכונה, ורציתי להבין איך היא פועלת ומהו שמפעיל אותה. באותה תקופה ציירתי בעלי חיים רבים והכלאות שלהם עם בני אדם. הקופים בפוזות מצחיקות עם פרצוף אדם - בעיקר אם הוא דמה במיוחד לאחד המורים שלנו - היו פופולריים מאוד בקרב חברי.
הגעתי ל"בצלאל" מוכן יותר מרוב חברי לחוג, לאיש לא היו השגות על רמת הציור שלי, אבל זה לא הפך אותי למקובל. לא הבנתי מה לא מסתדר להם, ומדוע כן מובן להם המקרה ההפוך שהיה שכיח בכיתה - של מי שיש לו שתי ידיים שמאליות, ומעט מאוד כישרון, אבל יש לו מעיל ארוך וצעיף ארוך, ועדיף גם שיער ארוך.
לימודי התואר השני נעשו רובם ככולם במתחם של סדנאות אמנים בתל אביב, אשר התרוקן מיושביו כל אימת שהיתה הפגנה בעד או נגד נושא שבנשמת אפה של הדמוקרטיה או בנשמת אפו של השלום. אני המשכתי לעבוד בסטודיו הנטוש, וחברי רק משכו כתף, אבל הסיקו גם מכך את מה שהסיקו.
כנראה שלא רק העמדות הלאומיות המשתמעות שלי מנעו ממני להפוך ל"אחד מהחבר'ה", אלא גם עמדותי בעניין האמנות בכלל והציור בפרט. תמיד סברתי שהיד המדויקת שלי והעין הבוחנת הן מהותיות לצייר, ואילו כאן גיליתי שהן מהוות מרכיב שולי בלבד במה שנתפס כיכולת אמנותית. מורי וחברי דיברו על "חיבור בין עולם האמנות ותיאוריות פוסט־מודרניסטיות", על "ריבוד וגיוון של עולם האמנות" - דברים שהתבטאו ביצירת ציורים ופסלים מופשטים או מיצבים ספקטקולריים - שלא עמדו מאחוריהם לא מיומנות ולא עומק רעיוני של ממש.

בהפתעה מסוימת גיליתי, שאוצרים ומנהלי גלריות למיניהם שאליהם פניתי מדי פעם כדי לבדוק את האפשרות להציג מעבודותי, ידעו לא רק על סגנוני ה"שמרני" אלא גם על עמדותי הפוליטיות דברים מדויקים יותר מאשר ידעתי אני. והרי שמרן, או חלילה לאומי (פאשיסט, במילה המפורשת הנאמרת במקומותינו), לבו גס, וגסה בוודאי גם ידו, ולא ייתכן שציוריו הם יפים, עדינים, ראויים.
אני לא חושב שאני שמרן, ואף כי מעולם לא השתתפתי במצעד הגאווה או במגוון אירועים פמיניסטיים או הומו־לסביים - שום נטייה, אמונה או התנהגות שאינה פוגעת באחר לא מפריעה לי. ולפחות מאז תום גיל ההתבגרות, משחדלתי עם הקומיקסים של "ישרא־מן", גם לא הייתי לאומן. היה לי ברור שאני צריך לתת בשירות הצבאי שלי את המקסימום האפשרי, שכן לא היה לי ספק בכך שבלי צבא חזק המדינה שלנו לא תתקיים.
את השירות בהנדסה הקרבית עשיתי כי לטיס לא התקבלתי, לסיירות לא ניסיתי להתקבל כי אני כבד גוף ומתקשה בריצות למרחקים ארוכים, ולשריון לא רציתי כי בזיכרונות ילדותי שזורים האשפוזים של אבי ותהליך השיקום רב־השנים שעבר אחרי פציעותיו בטנק במלחמת יום הכיפורים. בהתחשב בנתונים האלה, השירות הטוב ביותר שיכולתי לעשות היה בהנדסה הקרבית.
את עמדותי לא העליתי על דל שפתי, כי ידעתי עד כמה שטחיות הן נשמעות, ולא הייתי קל לשון דיי להתווכח עם עמיתי, שידעו בוודאות כי רק עוולות הכיבוש אחראיות להיעדר השלום והאחווה באזורנו. מבחינתם, כמו במידת־מה גם מבחינתי, התקופה שלפני 67' היתה לוטה בערפל.
אבל אני הייתי, כדברי השיר, אחד מ"הילדים של חורף שנת 73'". הורי הרו אותי בכאב כשאבי שב, שבור, רצוץ ושרוף מהמלחמה ההיא, אחרי שנפגע, החליף טנק ונפגע שוב, וזכה לצל"ש שמעולם לא הלך לקבל. סוד אפף את התקופה ההיא, והאד שעלה ממנה ועטף את ילדותי כלל חרדה שהתחברה לחרדותיהם של סבי וסבתי, הורי אבי, ששרדו את מחנות ההשמדה כנערים, ונפגשו במחנות העקורים והרו שם תאומים שכנראה רק אחד מהם שרד. אבי לא הזכיר את אחיו מעולם, והנחתי שמת עוד שם, במחנות. עבורי, כילד, אושוויץ ומיידנק התחברו ברצף אחד לקרבות הבלימה בסיני. הינצלותם של סבי וסבתי ופציעותיו וגבורתו של אבי היו רק נקודות אור חמקמקות ברצף כואב ואפל.
"אנחנו לא מדברים על זה," אמר לי אבי בפסקנות כששאלתי שאלה כלשהי שאיימה לחדור את מעגל הסוד הנעלם. ומילדות, הורגלתי שלא לשאול.
כשעיינתי בגנֵבה באלבומי התמונות של הורי, מצאתי בכיס הפנימי של אחד האלבומים חבילה שלמה של תמונות גזורות. בכולן צולם אבי עם אחד מהוריו, וההורה השני חסר, אבל מדי פעם התגנבה לה כף יד קטנה אל החצי הנותר. ניגשתי איתן אל אמי. היא הניחה את אצבעה על שפתיה ונבלמתי עוד בטרם עלתה השאלה אל שפתי. בשבעה של סבתי, כשמצאתי במגירת השידה שליד מיטתה תמונות שלה ושל סבי, צעירים כחושים בתל אביב הלבנה של שנות החמישים, חובקים שני תינוקות שלא ידעתי לזהות מי מהם הוא אבי, חטף אבי את התמונות מידי כמעט באלימות, ולא ראיתי אותן יותר, ולא העזתי לשאול. הבנתי רק שמותו של האח התאום, זה שאמור היה להיות דודי, התרחש מאוחר יותר משסברתי קודם לכן, וכנראה כאב יותר.
הדברים הללו אירעו בילדותי המוקדמת, וזיכרונותי מהם מטושטשים. אושוויץ־מיידנק וכמעט־חורבן־הבית־השלישי במלחמת יום הכיפורים היו הסיפור האמיתי, שהטיל צל גדול על פרטי הסיפור המשפחתי הנעלם. הפרטים היו משניים לתחושת האיום, אם לא האימה, שריחפה סביב. הענן שעטף אותי למן שנות ילדותי היה ענן של חשש קיומי שהצביע על ודאות אחת בלבד: אם לא נהיה חזקים, אם לא נהיה מוכנים להילחם, נושמד.
וכך, במקום לצייר נופים או נערות, ציירתי את "ישרא־מן", ואף על פי שהייתי חזק אבל כבד תנועה ולא ספורטיבי, נעשיתי לוחם. בשביל אבי, וסבי, והמדינה והעם. "המדינה", במקרה זה, היתה שכונת מגורי בחיפה, ו"העם" היה המשפחה המורחבת שלי, אולי גם שכנים וחברים. באופן טבעי לי, המדינה והעם שלי כללו את חברי ילדותי מרחוב עבאס, ערבים ברובם, שאיתם העברתי את רוב שעותי עד שהורי עזבו את הרחוב העולה מהעיר התחתית לכיוון דרך סטלה מאריס ועקרו - תחילה לקנדה, שם השתלם אבי ביערנות בשליחות הקרן הקיימת - ואחר כך למרומי הכרמל.
השאלות הללו לא התעוררו באופן ממשי ולא הטרידו אותי, והתשובות היו מובנות לי מאליהן. לא עסקתי בהגדרות, אבל מכיוון שמעולם לא חשבתי שהמדינה שלנו טובה יותר מאחרות או שהעם שלנו טוב יותר מאחרים, ואפילו לגבי השטחים היו לי דעות פרקטיות מאוד, ודאי שלא הייתי לאומן. אפשר היה להגדיר אותי כביטחוניסט, אבל רק דקי אבחנה יכלו לעמוד על ההבדל, ואת דקות האבחנה שמרו חברי לעניינים אחרים.

כישרון הציור שלי בולט יותר, מן הסתם, בציורי המאוחרים, אך גם בגיל עשרים ושמונה, כשלוש־עשרה שנים אחרי שציירתי אותם, וכשאני בדרך להיות צייר נחשב, לא רציתי לוותר על תוכניהם של הקומיקסים. באחד מהם הופיע "ישרא־מן" ברציף המשלוחים, כפי שדמיינתי את הרציפים שמהם שולחו סבי וסבתי, ניפץ את ראשיהם של השומרים הגרמנים ושילח לחופשי את כל היהודים שרוכזו לקראת המשלוח. באחר הוא כנראה איחר, כי הוא ריחף אל מול הרכבת הנוסעת, בולם אותה בכל כוחו, ומשחרר את נוסעיה הלכודים בקרונות המטען. וכשהוא איחר עוד יותר, הוא הופיע במחנה ההשמדה עצמו, חובט בשומרים ומוליך את העצורים דרך היער המושלג למקום מבטחים.
עסקתי גם במלחמת השחרור ובמלחמת ששת הימים, ובחוברת האחרונה שציירתי, על מלחמת יום הכיפורים, "ישרא־מן" עוד הספיק לרחף מעל לתעלה, מסיט בגופו את הפגזים שעשו שמות בכוחות הצולחים, ובעזרת סירות הצליחה המצריות שאב מים מהתעלה ושפך אותם על טנק בוער אחד, מציל בכך את חייו של אחד הלוחמים, שאת פניו ידעתי לצייר אפילו בחשכה, וגניחות הכאב שלו עוד הדהדו בראשי.
אהבתי את "ישרא־מן", האמנתי במטרות שלמענן נלחם, ולא רציתי לוותר עליו. המשא והמתן עם מנהל הגלריה כמעט התפוצץ, הוא ניסה להסביר לי איזה נזק בלתי־הפיך זה יגרום לי, אבל כשעמדתי במריי, הסכים.

***

את צילומי החוברות סידרתי בעצמי על לוחות קלקר וגם תליתי אותם בעצמי, בעוד שעל השאר היתה ממונה האוצרת של המוזיאון הקטן. אישה ג'ינג'ית פרועת שיער, גדולת דדיים ונטולת חזייה, שמשום־מה חשבה שזה מובן מאליו שכשאנחנו תולים את התמונות בלילה, לבדנו בגלריה, ניתָלה גם זה בזו.
אמנם הייתי כבר זמן רב עם דולי, אבל לא חשבתי שזה ממש לא בסדר. מאז האירוע המופלא עם ניקי, היתה אצלי הפרדה גמורה בין סקס ואהבה. כלומר, היה רק סקס. מזדמן, סטודנטיאלי, שלפעמים נמשך כמה וכמה פגישות עד שהבחורה הבינה שזה לא הולך לשום מקום. ואם היא נשארה איתי עוד איזה זמן, זה היה כנראה מפני שבסופו של דבר נראיתי לא רע, הפנים שלי אפילו די נאות, והייתי כנראה גם איש שיחה מעניין. לא היתה להן סיבה לברוח. אך האהבה לא התעוררה, ובסופו של דבר הסקס דעך.
את יום הולדתי העשרים וחמישה חגגתי עם הורי ואחיותי במסעדה. אמי שאלה, במלוא העדינות, אם אין לי מישהי רצינית. עניתי שלא, והיא לא שאלה שוב. ידעתי שבשביל הורי יש להמשכיות הדורית משמעות מיוחדת, אבל נראה היה שהם יצטרכו להסתפק בצאצאיהן של אחיותי. כך גם אמרתי, אבל אחיותי הן עכשיו בן־אבו ורוזנשטיין, ואבי השתקן אמר, ומה עם השם שמחוני?
"אבל אתה, אבא, הפכת את השם לשמחוני. אתה התנתקת מכל מה שהיה קודם, למה השם משנה בכלל?"
אבי הביט בי בעיניים עצובות, מאוכזבות על שאינני מבין. ידעתי שרק בקושי הוא לא אמר, הנאצים התחילו ואתה ממשיך? אבל השתיקה שלו אמרה זאת. מה יכולתי לעשות. פשוט לא הצלחתי להתאהב. בוודאי לא ברמה כזו שאהיה מוכן לחשוב על נישואים ועל ילדים.
לא מצאתי לכך שום סיבה הגיונית, ממש כפי שלהתאהבות הפתאומית בניקי ולסקס המטורף איתה לא היתה שום סיבה הגיונית. כנראה לא ההיגיון הוא שקובע. שם, בטוקיו, חברו להם מן הסתם תחושת חוצלארץ המעצימה רגשות באופן טבעי, הריחוק ממה שהייתי והניתוק ממי שהייתי, הבדידות והאובדן, וכמובן יופייה של ניקי, העדינות והביישנות שלה לצד הישירות והפתיחות המפתיעות. בכל מקרה, ניקי היתה כבר זיכרון רחוק, שכמעט לא הטריד אותי, ואלמלא אותן שלושים ושש שעות בטוקיו, אולי לא הייתי יודע שאפשר להרגיש כל כך אחרת, ואולי הייתי מַתמיד עם בת זוג כלשהי. הן היו באמת חמודות.

ואז הגיעה דולי, שענתה על רוב ציפיותי. אישה יפה עם רגליים (דקות וארוכות) על הקרקע, חיוך שובה לב ומעשיוּת שחסרה לרוב האמניות שהקיפו אותי בשנים האחרונות. היא היתה יועצת השקעות, אחד התחומים שלא רק שלא הבנתי בו, אלא גם לא הבנתי איך אפשר להבין בו. זה לא עשה אותה פחות רוחנית מבנות הפקולטה, וודאי שלא פחות סוערת באהבתה. זומנתי אליה על ידי סניף הבנק שלי, שם היא עבדה, וזו היא שאמרה לי שזה בזבוז שהכסף שלי שוכב בפק"מ, ואפשר לעשות איתו דברים הרבה יותר מעניינים. וכששאלתי מה, שאלה עד כמה אני נועז ומוכן להסתכן. המשך השיחה הוביל אותנו לפגישה מחוץ לכותלי הבנק. שאלתי אותה אם זה מקובל ביחסים בין יועצת השקעות ללקוח, והיא אמרה שלא, אבל הפעם היא תחרוג מהנהלים.
אחרי כמה חודשים הייתי חייב לענות - לה, לעצמי, לשאלה הבלתי־נשאלת של הורי - שזה כנראה "as good as it gets".
ועברנו לגור יחד.
אני טיפוס די סתגלן, לפחות בכל הקשור ליחסים הבין־אישיים, הדרישות שלי מהזולת - ומעצמי - לא גבוהות, וכך גם הציפיות שלי. רוב הדברים הקטנים אינם נחשבים כלל בעיני - מה נאכל היום, לאיזה סרט נלך - ואני חושב שקל להסתדר איתי. דולי ואני הסתדרנו היטב. היה לנו טעם דומה, מעט החברים שלי מצאו חן בעיניה ומעט החברות שלה מצאו חן בעיני. היינו זוג יציב, ואני שאלתי את עצמי אם זה מספיק.
למרות "אירוע ניקי", כפי שכיניתי את הפרשייה ההיא ביני לביני, אני לא רומנטיקן, והגישה שלי לאהבה היא די ארצית, אפשר לומר. מכיוון שלדעתי כל רגש נועד לשרת משהו ביולוגי, הישרדותי (כפי שעושים הפחד, מכאן, והכעס או התוקפנות, מכאן), הנחתי שהדבר נכון גם לגבי רגש האהבה. מן הסתם, הוא נועד להאיץ את ההזדווגות (ואז הוא מתגלה גם כהתאהבות ותשוקה), ונועד להקל על החיבור הזוגי וגידול הצאצאים בהמשך (ואז הוא לובש צורה של אהבה רגועה ויציבה יותר.) הנחתי שהורמונים שונים דואגים לווסת את הרגשות בהתאם. התאהבות לא היתה כאן, תשוקה היתה, והיו רגשות קרבה שאפשרו לדעתי מערכת זוגית ומשפחתית ארוכת טווח. אבל האם זה מספיק?
כשדולי העלתה את העניין אמרתי לה בדיוק מה אני מרגיש. היא בכתה קצת, אבל הבינה, והואילה לתת לי את הזמן הדרוש כדי להחליט. ביום השנה ליחסינו היא העלתה זאת שוב. הבטחתי להשיב בקרוב. הייתי עסוק בתערוכה המתקרבת ובשנת הלימודים שהחלה והפילה עלי תשע כיתות אמנות בשלושה תיכונים שבהם לימדתי. לא הייתי פנוי לבחון את רגשותי.
הקוויקי עם האוצרת הג'ינג'ית היה הבגידה היחידה שלי בדולי, ובאופן מוזר לא הרגשתי רע בעקבותיה. הרגשתי רע מכך שלא הרגשתי רע. כאילו מובן מאליו, שאם גבר ואישה נמצאים יחד בחדר קטן, באמצע הלילה, מתחככים, פעם הוא עם הראש בישבנה כשהיא תולה משהו למעלה ופעם היא עם הפרצוף באשכיו כשהיא מגישה לו תמונה לתלות, טבעי שזה יקרה. באופן מבודד לגמרי ממערכות היחסים שלהם שמחוץ לחדר האטום הזה. רק אחרי שגמרנו - זה היה בעמידה, סוער, חזק ומהיר - עלה בדעתי שאני לא יודע אפילו אם היא נשואה. כשחזרתי הביתה מאוחר בלילה הייתי כל כך מעורר מינית, ששכבתי עם דולי כשהיא חצי ישנה.
היה ברור לי שהאירוע אמור להשליך איכשהו על ההחלטה שלי בענייננו, אך עדיין לא ידעתי בוודאות איך. דחיתי בינתיים את האפשרות לספר זאת לדולי - לא מפני שזה יכול לגרום לה ללכת, אלא כי חשבתי שלא מגיע לה שאכאיב לה כך.
ובאופן מוזר, כשגמרנו והיא נרדמה שרועה עלי, מתרפקת בביטחון ובאהבה, הרגשתי גם אני כלפיה, אולי לראשונה, אהבה. ושאלתי את עצמי אם אני לא מבלבל זאת עם רחמים או בקשת מחילה. אבל באותו הרגע, אחרי שני אירועים מיניים כאלה ויום לפני פתיחת התערוכה, הרגשתי שאני רוצה בעיקר לישון.

***

יום הפתיחה של התערוכה היה חגיגי מאוד לי, להורי ולאחיותי. הורי, שהתביישו קצת ברווקותי, עד כדי כך שאמי אמרה לכל מי שרצה לשמוע שדולי ואני "מתחתנים, רק שהמועד עדיין לא נקבע", וגם לא הבינו בדיוק את המשיכה שלי לציור ולא התגאו בה, מצאו לפתע מקור לגאווה: תערוכת יחיד שלי בגלריה תל־אביבית! עבורם, החיפאים, זה היה בערך כמו תערוכת יחיד בגלריה ניו־יורקית נחשבת, והם אפילו הזמינו כמה מחבריהם. אחיותי ובני המשפחות שלהן, שתמיד הלכתי לאירועים "שלהם" ואף פעם לא היו אירועים "שלי", שמחו וסיפרו לי שכבר קנו לילדות בגדים חגיגיים לכבוד האירוע.
חברים מ"בצלאל" הפגינו שמחה בשמחתי ואמרו שיבואו. לא סחבנו אחרינו מטענים מתקופת הלימודים, כי אני ממהותי לא נוטר טינה, ולהם לא היתה סיבה לנטור, שהרי כבר אז נעדרה ממני התחרותיות שגרמה לאחרים לטייח חיוך כל אימת שמישהו עשה עבודה מיוחדת במינה וזכה להערכת המורים. הקשרים בינינו נשמרו, אולי כי לדבריהם "תמיד אפשר לסמוך עלי." בשנים שאחרי "בצלאל" עזרתי לכמה מהם בהקמת מיצגים ברחבי הארץ, ולאחרים במציאת עבודה כמורים לאמנות, כשקיבלתי יותר הצעות עבודה במענה לקורות החיים ששלחתי - בליווי פנקס רישומים - משיכולתי לקחת בעצמי.
גם תלמידי הצעירים משלושת התיכונים התל־אביביים אמרו שיבואו. בעיניהם הייתי מורה מוזר, שיודע להעביר להם את האומנות שבאמנות, ובמקביל פתוח לשיגיונותיהם האמנותיים, כל דבר בזמנו: תלמידי כיתות י' ידעו שאני עומד להעביד אותם בפרך בהעתקת תמונות ולא מאפשר שום ציורים מופשטים; קודם כול שיֵדעו לצייר סוס שלא נראה כמו חמור וכלב שלא נראה כמו שועל. ולשם כך, הם היו מביאים תמונות כבחירתם, מעבירים על התמונה קווי שתי וערב, משרטטים משבצות על לוח הציור, ומתחילים להעתיק, בהגדלה, משבצת אחרי משבצת. וכשרכשו די מיומנות בכך הייתי מקפיד איתם על ערבובי הצבעים עד שיתקבלו הגוונים המדויקים של הציור המקורי. ואז עובד איתם על רישומי דומֵם ומקפיד על כל קו, על הפרספקטיבה והעומק ועל משחקי אור וצל, ומוודא שגוני הגוונים של השחור והאפור יהיו במקומותיהם. בעיקר אצל מי שבחר להתמקד ברישום, ויכול היה ליצור את הנפח רק באמצעות קווים ואור וצל.
בכיתה י"א אפשרתי להם להתחיל לחרוג מהריאליסטי והמדויק, וגם על כך ביקשתי הסברים: צריכה להיות סיבה לכל קו. אבל בכיתה י"ב, כשהיו כבר מיומנים ומודעים לעשייה שלהם, הענקתי להם חופש רב, מודרך אמנם - רציתי לראות התאמה בין הרעיון המופשט לבין הביצוע - והתוצאות היו מעולות.
עם תלמידי מ"שבח מופת", שהיו ברובם ילידי ברית המועצות או בנים לכאלה, היחסים היו הרבה מעבר ליחסים של מורה ותלמידים. בסמוך לסוף שנת הלימודים של 2001, היו בין עשרים ואחד הצעירים שנהרגו בפיגוע הדולפינריום שבעה מתלמידי בית הספר וביניהם גם תלמידה שלי, במגמת הציור והגרפיקה, ובוגר אחד, שבעיני היה צייר מוכשר מאוד. מכיוון שרוב התלמידים והמורים לא היו ילידי הארץ, התחוור לי מהר מאוד שעלי לתפוס מקום מרכזי בשיחות שנערכו אחרי האסון. לא רק לחבק ולנחם, אלא גם להסביר את המציאות הקשה שנקלעו אליה. מציאות שגם אני התקשיתי להבין, בוודאי לא להבין את עומק השנאה והרצחנות של אדם שמחליט להעניק לעצמו חיי גן עדן על חשבון עשרות ילדים הממתינים בתור לדיסקוטק. חלקם עלו ארצה רק לפני שנים ספורות, כדי לבנות לעצמם חיים טובים יותר משהיו להם, ומצאו את עצמם במרכזה של טרגדיה גדולה יותר מכל מה שעלול היה להתרחש ברוסיה.
במשך הקיץ כולו המשכתי לבקר משפחות ותלמידים, מנחם, מסביר, מנסה להציג את המציאות הישראלית בצורה שתאפשר להם שלא להצטער על הצעד שעשו, אף כי אני־עצמי לא יכולתי לומר שחייו של ילד מתאזנים מול החלום הציוני. בזווית הראייה הרחבה של עם, אולי כן, בוודאי עם שחווה השפלות, גירושים, פוגרומים, ולבסוף שואה. אבל לא בזווית האישית והכואבת כל כך של משפחה שאיבדה את ילדה. מה גם שבחלק מהמשפחות הללו היה מדובר בהורה אחד ובילד אחד בלבד.
הקיץ חלף, שנת לימודים חדשה החלה, ולקראת סופה גויסתי לחודש מילואים ב"חומת מגן", בשכם ובג'נין, אחרי פיגוע ליל הסדר במלון "פארק" בנתניה. הרגשתי שאני נלחם גם למען התלמידים שלי, והם החזיקו לי אצבעות. שנת הלימודים נסתיימה, וחלף עוד קיץ, ועבור חלקם נותרתי הדמות הישראלית העיקרית שאליה הם נקשרו. ועתה הם עשו את דרכם אלי.
גם כמה חברים שלי מהמילואים אמרו שיבואו, בהם אחדים שעשיתי איתם עוד את הסדיר, והרינו כאחים בלב ובנפש. גם הם לא הבינו אותי, אבל מהכיוון ההפוך: איך בן אדם מעשי כמוני, לוחם אמיץ - בחיים האזרחיים שלו הוא צייר ומורה לציור, ולא מנכ"ל של איזו חברה, או לפחות עורך דין. ואמרו שיבואו גם כמה חברים שנותרו לי מהילדות והנעורים, וכמה שאספתי לאורך הדרך, ואפילו חברות לשעבר, ששמרתי איתן עדיין על קשרים טובים. הפרֵדה הרי היתה תמיד בהסכמה ואני לא חושב שהיא כאבה להן במיוחד. לא הייתי גבר שנשים יתאבדו בגללו.

***

גלריה "פיץ" חלקה את הבית הערבי ואת החצר עם מסעדה מימינה ומשרד אדריכלים משמאלה. בערב הפתיחה צמצמה המסעדה את מספר השולחנות המיועדים לסועדיה בחצר, ובמקומם הועמדו שני שולחנות ארוכים, האחד עם יינות אדומים ולבנים וגביעי פלסטיק, והשני עם מלוחים למיניהם. ויתרתי על טעימת היין האדום והיין הלבן; הנחתי לבעלי המקום לבחור, שהרי אני לא מבין בטעמי יינות: כל היינות האדומים היבשים הם לטעמי בלתי־טעימים באותה המידה, וכל הלבנים הם בסדר באותה המידה. פעם אמרתי לדולי שבעיני כל עניין תרבות היינות, הטקס של ההרחה והסיבוב והטעימה הקטנה, זו פלצנות לשמה, והיא השיבה שאני לא יכול לשפוט אחרים על סמך היעדר אנינות הטעם שלי. הרי די לי בחומוס, לחם שחור טרי וחמוצים, אמרה, וצדקה.
בניגוד ללשון ולחך, עין טובה היתה לי, ויכולתי לראות מתי דולי - או כל אישה אחרת - מתלבשת יפה, אבל בדומה לעניין היינות והמאכלים, הייתי כפרי לחלוטין במלבושי־שלי: ג'ינס וטריקו פשוטה בקיץ, קורדרוי וחולצת פלנל בחורף. דולי הכריחה אותי לחדש את הגרדרובה שלי לקראת התערוכה, ולראשונה זה כמה שנים הלכתי לחנות בקניון ויצאתי משם עם זוג מכנסי בד חדשים ושתי חולצות. דולי לבשה שמלה סגולה, ארוכה וצמודה, שרכשה לכבוד הפרמיירה. היא נראתה נפלא, ולרגע יכולתי כבר לדמיין אותה גם בשמלה לבנה, בחופה, וגם עם בטן קטנה, קצת אחר כך. למרות מחאותיה ("אתה מקמט לי אותה!"), השכבתי אותה על הספה בסלון לאחד היותר מוצלחים שלנו. אבל כשהיא גילתה שהשמלה הוכתמה, היא נעצבה אל לבה, וצר היה לי בצערה.
סיכמנו שאני אצא לגלריה ראשון, היא תנסה להסיר את הכתם בשמלה ותגיע קצת באיחור. האנשים הרי ממילא יטפטפו לאטם בשעות הראשונות.

לא הייתי הראשון אף שהגעתי כחצי שעה לפני שעת הפתיחה המיועדת. הורי כבר היו שם, עם שני זוגות חברים - הם הגיעו יחד ברכבת מחיפה - וגם כעשרה תלמידים, בני כיתה אחת. בטפטוף, כפי שחזתה דולי, הגיעו עוד ועוד אנשים. כשהחדר הראשי בגלריה היה כבר מלא מפה לפה הוחלט לפתוח את הדלתות האחוריות, והאנשים יכלו לצאת לגינה ואל הכיבוד.
אתם כמובן לא שותים יין, הזהרתי את התלמידים, אבל מכיוון שנכחו שם כמניין בוגרי "בצלאל" בני מחזורי, לא היה חשש שהבקבוקים יישארו מלאים. את המלוחים הילדים גרסו כאילו מדובר בגרעיני חמניות. האווירה היתה עליזה, עוד ועוד חיבוקים ומחמאות, וכשהחשיך הגיעו גם עיתונאים. הם ביקשו שאשא דברים, ואני צלצלתי לדולי לשאול היכן היא. היא אמרה שהגיעה לתחנה המרכזית והיא כבר עולה לאוטובוס לכיוון שלי, אבל שאתחיל בלעדיה. אמי מסרה לי שציפי, אחותי הגדולה, התעכבה קצת בגלל הילדות, אבל עליזה, הצעירה, והתינוקת, או־טו־טו מגיעות.
כשנדלקו הפרוז'קטורים של צוות ערוץ התרבות, שכבר צילם את התמונות וערך לי ריאיון קצר ליד הקומיקסים של "ישרא־מן", והם אמרו שעליהם להגיע לעוד אירוע, נטלתי את המיקרופון, ואט־אט השתרר שקט.
"אני רואה כאן הרבה פנים מוכרות ואהובות," פתחתי, סוקר את הקהל, עד שהתמקדתי בהורי. "הורי האהובים, שהניחו לי ללכת בדרך שהכישרון שלי התווה לי" (מחיאות כפיים ספורות), "מורי היקרים, שלימדו אותי הרבה מאוד ממה שאני יודע" (מחיאות כפיים בעיקר מצדם של בוגרי "בצלאל"), "חברי ללימודים, לצבא, לילדות," (אחד מחברי הילדות שלי מחא כף אל כף פעם אחת ונדם), "תלמידי היקרים, שגם מהם אני לומד כל יום דברים חדשים" (הם פרצו בצהלה כשהזכרתי את שמות בתי הספר), "חסרים לי כאן עדיין אחיותי היקרות, הגיסים והאחייניות שלי, ודולי, האישה שבחיי. יש גם כמה חברים יקרים שאמרו שיגיעו, ותלמידים שמן הסתם נמצאים בדרכם לכאן. עבורם אני אשא אחר כך נאום נפרד."
כשסקרתי את הקהל, שמתי לב לפרצוף אחד לא מוכר, שכנראה הגיע בדקות האחרונות ועמד באחת השורות האחוריות - גבר גדל גוף עם ראש עגול שהשיבה החלה לבצבץ בשערו. לקחתי נשימה כדי לפתוח בנאום עצמו, שבו תכננתי לפרוש את משנתי האמנותית, ולהתחיל דווקא בקומיקסים, ב"ישרא־מן", ש"בדמותו אפשר לראות הרבה ממה שעיצב אותי עד כאן, ולהבין למה אני כאן, במובן הרחב של המילה 'כאן'."
עוד לפני שהוצאתי את האוויר מריאותי, נשמע ה"בום".

***

לא היה אפשר לטעות במהותו של הפיצוץ. לא בתוך שרשרת הפיגועים של האינתיפאדה השנייה, לא בעוצמה שבה נשמע. זה כנראה לא היה רחוק, כי בנוסף לרעם אפשר היה גם להרגיש את הדף האוויר. הזגוגיות נקשו, כוסות היין שעל השולחנות והתמונות שעל הקיר זזו. וכעבור רגע, עוד בטרם התאוששתי, החלו לרטוט הזימוניות, תחילה של העיתונאים, וצפירות של אמבולנסים ורכבי משטרה התעוררו ופילחו את האוויר מארבעת כיווניו.
"אני אפסיק כאן עד שנדע מה קורה," אמרתי וקולי יציב לגמרי.
"ספיץ', ספיץ'," קראו כמה מחברי ונשמעו עוד דרישות שאמשיך בנאומי. כמה קריאות ביניים אפילו דרשו זאת דווקא בגלל הפיצוץ: "אנחנו לא ניתן להם להשבית פה שמחות!"
היכולת לחיות בבועה שעה שהנוזל שבתוכו היא צפה נגוע וטבול בדם, תמיד הפתיעה אותי. אולי זה נורמלי, ודווקא חוסר היכולת לחיות בבועה היא בעיה אישית שלי, אבל מעולם לא יכולתי. מה שגם עשה אותי למכוּר לחדשות. הכול נגע לי, הכול כאילו קרה לי, וכאילו הרבה תלוי בי. איזושהי אחריות שזורמת לי בדם לא מאפשרת להתנתק. אבל הפעם ההחלטה היתה שלי:
"הפסקה של רבע שעה," הכרזתי. "אחר כך נראה."
היתה לי הרגשה ברורה מאוד שלא יהיה לזה המשך. התחנה המרכזית קרובה, דולי היתה שם אך לפני דקות, אחיותי ובני משפחותיהן עוברים סמוך לשם, חברים ותלמידים אולי מחליפים שם אוטובוסים בדרכם לכאן. וזה היה הכיוון שממנו הגיע הפיצוץ, זיהיתי בוודאות.
"אנחנו לא נוכל להתעכב," אמר לי ראש הצוות של ערוץ התרבות.
"סעו לשלום, וניפגש בשמחות," אמרתי כפי שאומרים בבית הקברות. ואז הוא התכופף ולחש לי, שזה היה פיגוע התאבדות באוטובוס שיצא מהתחנה המרכזית. כך הודיעו לו עכשיו בזימונית.

בגלריה לא היה מכשיר רדיו ולא היתה טלוויזיה, אבל במסעדה הסמוכה היתה. מצאתי את בעל המקום נסער, אחרי ששלושת עובדיו הפלסטינים נמלטו בבהלה והשאירו אותו לבד, עם מלצרית אחת. משכתי כיסא אל מול מכשיר הטלוויזיה והפעלתי אותו. כתב של הערוץ הראשון נראה מדווח תוך כדי התקדמות אל המקום, מתנשף, וכעבור רגע לא נותר מקום לאשליות. מרחוק נראו שרידיו המפויחים של האוטובוס, באמצע רחוב אלנבי, ליד בית הכנסת הגדול. מכוניות שהיו לידו עלו באש, פצועים נוטפי דם ומפויחים פונו משם בידי עוברי אורח, והועלו השערות ראשוניות בדבר מספר הפצועים וההרוגים.
לידי ראיתי לפתע את האיש הגדול עם אניצי הכסף בשערו.
"באתי לראות אותך בעניין אחר לגמרי," רכן אל הכיסא שעליו ישבתי ודיבר בקול עמוק. "וממילא התכוונתי רק לתת לך את כרטיס הביקור הזה," אמר ומסר לי כרטיס ביקור שלא הבטתי בכתוב בו. "תתקשר כשתוכל."
הוא הזדקף, ביד גדולה וחמה לחץ על כתפי, ויצא בצעד כבד ושחוח. הוא נראה בשנות הארבעים לחייו, אבל צעד כאילו הוא נושא את העולם כולו על גבו.
כמה ממורי ומחברי נכנסו למסעדה.
"מיקי, אתה חייב להמשיך," אמרו כשמול עיניהם תמונות הזוועה ממלאות את מסך הטלוויזיה. "זה היום הגדול בחייך, אל תיתן לאף אחד להשבית לך אותו."
הוצאתי מכיסי את הסלולרי וחייגתי לדולי. אם היא תענה, חשבתי, ואחיותי יענו, אז אולי. לא הצלחתי להשלים את החיוג, הרשתות הסלולריות קרסו.
"בוא, פתיחה של תערוכה ראשונה יש רק פעם אחת בחיים," אמר לי ראש המחלקה לאמנות, שהגיע גם הוא. הם נראו כולם כמנחמים, אבל הרי הרבה אנשים נפגעו, שלי או לא שלי. בכל מקרה שלי.
חזרתי לגלריה. האווירה היתה שונה לחלוטין. הרבה מהאורחים ניסו לדבר בסלולרים שלהם. לפתע הבחנתי באחיותי, שנכנסו בדקות האחרונות עם בעליהן וילדיהן, ודמעות של הקלה פרצו מעיני.
"שמעתי שהיית באמצע משהו. המתחיל במצווה, אתה יודע," אמרה לי עליזה אחרי שמחתה בטישיו את לחיי.
"אלף סרטים הספיקו לעבור לי בראש כי לא הייתם פה," אמרתי לה, ואכן רק אז שמתי לב שהספקתי לחשוב באופן מפורט ביותר מה אעשה עם הורי אם ייוודע שאחת מאחיותי - או אחת מילדותיהן - נהרגה בפיגוע. אעביר אותם אלי? אעבור לגור לידם? ואם אחותי ובעלה נפגעו והילדות לא, מה אז? אאמץ את הילדות? דולי תסכים? אולי אחותי השנייה תיקח אותן אליה? מדהים כמה מחשבות מצליחות להתרוצץ בראש בזמן שכזה.
בלחץ הקהל שבתי אל המיקרופון. בלא הפלאשים של המצלמות היה לי נוח יותר, אבל הדברים שאמרתי היו קצרים ושונים מכל מה שתכננתי.

"אנחנו אנשים כמו אנשים בכל מקום אחר," אמרתי. "אנשים שרוצים לקום בבוקר ולשתות קפה, לנסוע לעבודה ולעשות משהו שהם אוהבים, לחזור הביתה אל מי שהם אוהבים, לישון בשקט. יש בינינו כאלה שאוהבים לעבוד בהיי־טק, לנהוג במונית, ללמד, לצייר. כל אחד לפי נטייתו, לפי כישרונו. אנחנו רוצים לחיות במדינה כמו כל המדינות. שתספק לנו מסגרת של ביטחון פיזי, כלכלי וחברתי. אבל אנחנו לא אנשים כמו בכל מקום אחר, וזו איננה מדינה כמו כל מדינה אחרת."
התחלתי לראות פליאה, אולי גם טיפה של נרגנות, אצל חלק מהאנשים, בעיקר אצל חברי, אבל הדברים בקעו מתוכי בשטף.
"בשום מדינה לא עומדת פתיחתה של תערוכה בצל מתקפת טרור. אין אף מדינה שבה צייר יכול להיות צייר רק אחד־עשר חודשים בשנה, כי את החודש השנים־עשר הוא עושה במילואים, על גבולותיה. ואלמלא היו די אנשים כמותו, אף אחד לא יכול היה לצייר כאן, או לעסוק בכל דבר אחר, במשך אחד־עשר החודשים האחרים."
הצלחתי שלא לומר דבר על אלה שמציירים שנים־עשר חודשים בשנה, ושכחו כבר על מה אני מדבר. חלקם היו שם.
"אין הרבה ציירים שהחלו את דרכם בציורי קומיקס של גיבור־על לאומי שאינו עוסק בהצלת אזרחים מפני הפשע, אלא בהצלת עמו. ושהדבר עלה ישירות מהביוגרפיה של ההורים ושל הסבים והסבתות שלו."
כאן נשמעו כמה מחיאות כפיים מפתיעות.
"ברגע שכזה אני לא מוצא לנכון לפרוש בפניכם משנה אמנותית. התכוונתי לדבר על הציורים שבחדר הזה, המרכזי, אבל פתאום נראה לי הרבה יותר רלוונטי החדר הקטן ההוא, עם הקומיקס. בתקופה ההיא לא שאלתי את עצמי מהו הסגנון הנכון, מהו הסגנון המועדף, מהם הנושאים שיצליחו - בקרב האוצרים או בקרב הקניינים, או, גרוע יותר, בקרב הברנז'ה. דווקא אז, בגיל שלוש־עשרה, ארבע־עשרה וחמש־עשרה, צעיר יותר מתלמידַי היום, השילוב של יד, ראש ולב היה אצלי הכי הדוק והכי נכון."
סימנתי לאחד התלמידים להביא לי כוס יין.
"יש אומרים שהחגיגה צריכה להימשך. אולי. שהחיים צריכים להימשך. זה נשמע יותר טוב," הגבתי לתיקון של אחד האורחים. כוס היין הובאה לי והנפתי אותה. "אני רוצה להרים כוס לחיי החיבור של יד, ראש ולב, שהוא החיבור גם לשורשים שלנו: האישיים - להורים שלי; המקומיים - לארץ הזאת; החברתיים - לכל האנשים היקרים שבאו לכאן לחגוג איתי. זהו הראש וזהו הלב, ורק משם צריכה לצאת היד הרושמת."
שתיתי את כוסי על רקע מחיאות כפיים פושרות. השמחה היתה כבר משם והלאה. בשורה האחורית בלט בעל הראש הגדול, שהחליט כנראה להמתין, ונד לי בהבעת כבוד והסכמה. חייגתי שוב לדולי. הפעם היה צלצול, אבל לא היה מענה. כמה תלמידים שלי אמרו שיש שמועות על כך שאחדים מחבריהם שהיו בדרך לכאן עלו על האוטובוס שהתפוצץ. ראש המחלקה ביקש לדבר איתי ביחידות ואמר שככל הידוע לו - ומדובר בשמועות בינתיים - כמה מתלמידי שנה ד' במחלקה, שהחליטו לבוא לתערוכה, עשו את דרכם מירושלים באוטובוסים, ואין איתם קשר. הוא מאוד מודאג וכולם בלחץ, כי רק לפני כחודש וחצי הם איבדו תלמידים בפיגוע בקפטריית בניין פרנק סינטרה באוניברסיטה בהר הצופים.
מרגע לרגע גדל מספר האנשים שככל הידוע היו בדרכם לכאן והקשר איתם ניתק. כשדולי לא ענתה לי שוב, נפרדתי מעל הורי ואחיותי, התנצלתי חטופות בפני מכרי, והלכתי אל מקום הפיגוע. ומשם לבתי החולים.

***

כשלוש שעות אחר כך, בתום מסע הזוי, שטוף דם ופחד וקריאות צער וזעם ואבל, ישבתי על ספסל בפתחו של חדר הטראומה בבית החולים "וולפסון" שבחולון. בפנים, כך הבנתי, נאבקים הרופאים על חייה של דולי. לידי התקבצו בני משפחותיהם של הפצועים האחרים שהובהלו לשם. מכל הגילים והעדות, אמהות ואבות, אחים ואהובים. היו שם גם שני זוגות הורים של תלמידים שלי, שהיו בדרכם לתערוכה והגיעו במקום זה ל"וולפסון".
רשימת הנפגעים שהיתה תלויה על דלת חדר המיון היתה קטנה ממספרם של בני המשפחות שהמתינו לבשורה, בעיקר בני האזור שלא מצאו את שמות יקיריהם בשום רשימה, וידעו כי רבים מהפצועים קשה ומההרוגים לא זוהו עדיין. היו בהם שמיהרו ל"יוספטל", אולי שם ימצאו, והיו שהתייאשו ויצאו לכיוון אבו כביר, לזהות את מתיהם. אבל שמה של דולי היה שם. אף כי בשעה ההיא, כך הבנתי מאוחר יותר, היתה כבר מתה.
כשנקראתי לזהות את גופתה הזהיר אותי הרופא שזה יהיה רגע קשה. "כבר ראיתי מתים," אמרתי לו, ואכן ראיתי כבר גופות מרוסקות וחרוכות. אבל אף אחת מהן לא היתה של בת הזוג שלי. ולנוכח המראה האיום התמוטטתי. הרופא ושני אחים גררו אותי לחדר טיפולים צדדי, ואחרי ששבה אלי רוחי, הוציאו אותי משם. לא במילים, אפילו לא בהרגשה ברורה, נשבעתי לנקום.
מישוש אקראי בכיסי מצא שם את כרטיס הביקור של הגבר גדל הראש. היתה בראשו מסגרת קטנה ובה סמלו של משרד ממשלתי, מנורה ועלי זית, ומתחתיה היה כתוב רק אודי ברקאי, ומספר טלפון.