נזק משני 1 - אחרי ההדף
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נזק משני 1 - אחרי ההדף
מכר
אלפי
עותקים
נזק משני 1 - אחרי ההדף
מכר
אלפי
עותקים

נזק משני 1 - אחרי ההדף

4.3 כוכבים (47 דירוגים)
ספר דיגיטלי
36
ספר מודפס
59 מחיר מוטבע על הספר 98

עוד על הספר

תקציר

אנה

לאחר מות הוריי, נשלחנו אחותי ואני לבית אומנה והופרדנו. תחת כפייה ודיכוי הפכו אותי לזונה. שפחה. רכוש. 

השלמתי עם העובדה שיום אחד אמות בחדר האפל שבו נכלאתי, אך התברר שלגורל היו תוכניות אחרות עבורי ושהוא טרם סיים להתל בי. 

כשנלקחתי משם תחושת החופש הייתה קרובה כל כך, עד שכמעט יכולתי לטעום אותה על לשוני. אבל מהר מאוד הבנתי שזאת הייתה אשליה ושוב נחטפתי במסווה של הגנה על חיי.  

הגעתי אל ביתו המפואר של רפאל דה קרוז, ראש קרטל קשוח ואכזר. הוא נראה מרושע ושנאתי אותו מהרגע שבו מבטינו נפגשו. אומנם בתנאי מחייה כאלו חיי אמורים היו להיות טובים ונוחים יותר, אך גם כלוב מזהב הוא עדיין כלוב. 

תחושה זרה שלא יכולתי להסביר אפילו לעצמי, ניקרה בי. איך האיש שהטיל אימה על אנשיו גרם לי להרגיש בטוחה במחיצתו?

 

רפאל

בעולם שלי אין מקום לחולשות. 

הרוסייה בעלת פני המלאך והגוף השברירי נכנסה לביתי כעירבון. לא הייתי אמור למצוא בה עניין מעבר למילת הכבוד שנתתי לנרו ורדי, האיש שבבעלותו הייתה ושדרש שתישאר בחיים. 

מתברר שלוורד העדין היו עלי כותרת עשויים פלדה. אנה ריתקה אותי אליה והייתי מוכן לדמם מקוציה בתמורה למגע מרצון. בתמורה למבט מביע אמון.  

היא הפכה לכמיהה האסורה, לפרי עץ הדעת שיכול לרפא או לחרב אותי.

***

ברומן פשע רווי תשוקה ומסתורין, אישה מפוחדת ואבודה וראש קרטל מטיל אימה מתחברים בעל כורחם. באופן קוסמי כמעט ולמרות הבדלי השפה, הם מוצאים את נקודת האיזון המאפשרת להם להתאהב ולהפוך לכוח בלתי מנוצח. 

לורן לאוול היא מחברת רבי־מכר רבים, מתגוררת באנגליה, ג'ינג'ית טבעית וסוערת שסובלת מפליטות פה ללא פילטרים. לפני שאתם מכירים אותה לחברים שלכם, כדאי שתתנצלו מראש. ראו הוזהרתם. 

לעברית תורגם עד כה הדואט 'נשיקת מוות ונשיקת פיתוי' אשר הפכו לרבי־מכר וזכו להצלחה רבה. אחרי ההדף הוא החלק הראשון בסדרת נזק משני אשר מחבר את חלקי הפאזל של כל הספרים יחד.   

פרק ראשון

הקדמה
 
אנה
 
בת 13
 
הלב שלי הולם כמו משוגע עד שאני חוששת שהוא עלול להימלט מבין צלעותיי. כשאני עומדת שם בין שאר הילדים אני מרגישה כאילו שלט מהבהב תלוי מעל לראשי והוא גורם לי להתכווץ לתוך עצמי ולהצטער שאני לא בלתי־נראית. אני מביטה באריחים המלוכלכים בצבע שמנת שלרגליי ונושכת את השפה התחתונה שלי עד שאני מרגישה טעם של דם בפה.
נקישת הנעליים האיטית על המרצפות נשמעת כמו הלמות תוף בדרך אל הגרדום. אני עוצמת את עיניי בכוח ונאבקת בנשימה רוטטת. הפוגה שקטה. עורי סומר מרוב מוּדעות ואני בולעת את הרוק בכבדות לפני שאני פוקחת אט־אט את עיניי ומבטי ננעץ ברצפה. הדבר היחיד שאני רואה הוא נעליים מבריקות שעוצרות ממש מולי ומצביעות עליי באופן מבשר רעות. שום התכווצות לא תעלים אותי. כבר הייתי צריכה לדעת שאין שום סיכוי שהמזל יהיה לצידי.
 
הרי בסופו של דבר, ראיתי את אחותי עומדת בחדר הזה ממש לפני שלוש שנים. בכיתי כשאותו איש גרר אותה והיא שוב לא נראתה מאז. יכול להיות שהיא מתה...
או גרוע יותר. אני לא יודעת. שלוש שנים גרתי בבית היתומים הזה בלעדיה ואף פעם לא הרגשתי לבד כל כך, בלי אף טיפה של טוב בעולם הזה. והאיש הזה עומד לחרוץ את גורלי, לקחת אותי ולשלוח אותי אלוהים יודע לאן.
שמעתי סיפורים על הווֹלינשיק. הם נהגו בלחישות מפוחדות של ילדים מבועתים. תמיד חשבתי שזה רק מיתוס — סיפור שנועד להפחיד ילדים כדי שיתנהגו יפה. סיפורים על איש שמגיע וגונב ילדים מהוריהם. אבל לי אין הורים וגם לא את אוּנָה שלי. הוא לקח אותה ועכשיו הוא ייקח גם אותי. פעימות ליבי מאיצות כשמבטי נודד על פני החליפה וסוקר את הפנים שכמעט אין בהן קמט, עיניים שחורות ושיער כסוף מעט. הוא נראה כמו אדם רגיל אבל האכזריות שבעיניו מצמררת אותי. שפתיו נמתחות בחיוך שהופך את קרביי ואני מרגישה כאילו אני עומדת להקיא.
הוא מכופף את מותניו, תופס את סנטרי בידו עד שפניו במרחק של סנטימטרים ספורים מפניי. אני מרגישה את הבל פיו המדיף ריח טבק בשעה שעיניו הגדולות סוקרות כל תו בפניי. "היופי הוא קללה, קטנטונת." יבבה קטנה חומקת מבין שפתיי ואני משתדלת שלא להיבהל, אך לא מצליחה להתאפק. הפחד הולם בי בכוח ובמהירות ואני נסוגה. הוא שוב מחייך. "אין לאן לברוח."
"בבקשה," אני שומעת את עצמי אומרת.
הוא מזדקף וצחוק עמוק בוקע מבין שפתיו הדקות. "היא כבר מתחננת. אקח אותה ואת השתיים האחרות."
 
 
המנהלת מביטה בי והבעתה הזועפת נותרת ללא שינוי. שערה האפור משוך בפיתול הדוק והקרדיגנים הפרחוניים שהיא לובשת לא מסווים את המפלצת שבפנים. הוולינשיק מוסר לה צרור שטרות והם לוחצים ידיים לפני שהיא משחררת את שאר הילדים.
הרגע נמכרתי, סחרו בי כמו בפרה במכירה פומבית.
 
1
אנה
 
הווה
 
אני סופרת את האריחים שעל הקיר המרוחק. שלושה־עשר לרוחב וחמישה־עשר לאורך. מאה תשעים וחמישה בסך הכול. אני זוכרת כל סדק, כל טיפת לכלוך, כל חלק מושחר וסדוק של חומר האיטום חקוק כמו מפה בראשי. הדברים האלה שאמורים להיות חסרי חשיבות ונטולי משמעות הם ההצלה היחידה שלי בין כתלי המקום הזה. אריחים וסדקים — הסחת דעת הכרחית.
הראייה שלי מתעוותת על פי הקצב שבו הבל הפה החמים תוקף את צווארי. אצבעות מחוספסות לופתות את מותניי, ציפורניים קצרות שורטות את עורי.
"תסתכלי עליי," הוא נוהם. באנחה כנועה אני מסבה את פניי אליו. אני לא יודעת איך הוא נראה, עוד דמות חסרת פנים, חסרת ייחוד וחסרת חשיבות. הוא חודר לתוכי, גונח ונאנח בעודו גוזל את העונג שלו. ראייתי מזדגגת ומחשבותיי נמלטות אל אותו מקום כמו תמיד.
 
לשום מקום. היעדר מוחלט של מחשבה או רגש.
פעם הייתי חושבת על החיים שהיו לי בעבר. נהגתי לקוות ולחלום על משהו טוב יותר. הימים האלה עברו מזמן.
מה שפעם חשבתי שהוא צורה אכזרית ביותר של השפלה הפך עכשיו לשגרה שלי, ובהשלמה מצאתי מעט שלווה. זה פשוט... מי שאני. אני קיימת. הוא קיים. ואלה הם חיי. ברגע שמשלימים עם המצב, הוא הופך לנסבל הרבה יותר. תקווה שוברת גם את החזקים מכולם.
הוא לופת את הלסת שלי ופולט גניחה ארוכה אל תוך שקע צווארי. לאחר שהוא נושם בכבדות, הוא מרים את הראש לאיטו. כשהוא מרפה ממני, ראשי מסתובב הצידה ואני חוזרת לספור אריחים.
"את זיון מחורבן, רוּבְּיָה, אדומה," הוא מסנן. אני לא אומרת מילה והוא מתרחק ממני. אני שומעת אותו גורר את רגליו בחדר לפני שהדלת נטרקת. וכאן אני שוכבת ומחכה לבא בתור, ולזה שאחריו... ולזה שאחריו.

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
47 דירוגים
32 דירוגים
7 דירוגים
3 דירוגים
2 דירוגים
3 דירוגים
3/7/2023

מושלם באמת איך לא שמעתי עליו יותר הזייה

1
12/5/2023

בין הספרים היותר טובים בג׳אנר הזה כבר פעם שניה שאני קוראת❤️

1
17/7/2023

כובש, ממשיכה לספר הבא

3/3/2023

טוב אני רק יכולה לומר שזה ספר טוב היו קטעים שזה שבר אותי מה שהבחורה עברה וכמה היא חזקה ששרדה את זה מומלץ מאוד עוברת לחלק השני

31/8/2022

מצד אחד הרבה חלקים בספר מזכירים ספרים אחרים דומים ומצד שני לא יכולתי להוריד את הספר לדקה

11/8/2022

מזעזע לעיתים, מפחיד, עצוב אך גם מעורר תקווה. מיד עוברת להמשך

18/7/2022

מומלץ.

2/4/2022

וואווו מומלצץ קראתי את 2 הספרים הראשונים די מזמן, שהם היו וואו עכשיו נתקלתי בספר הזה ששמתי במועדפים פעם … טוב בהחלט ספר מעניין כתוב נפלא

5/12/2021

חובה לקרוא אחרי שני הספרים של נשיקת מוות. מרתק

10/8/2021

בסדר. יכול היה להיות מעולה אם היו מגבירים את קצב העלילה

10/4/2021

לא עזבתי את הספר, מעולה, מתה על העלילה

22/1/2021

אין כמו סיפור אהבה במאפיה...ממשיכה לחלק השני..

3/1/2021

ספר מעולה! כתוב מצויין

11/9/2020

מדהים! אומנם קשה אבל בהחלט סוחף. חבל שקצר .. ממשיכה לחלק הבא

29/3/2020

מרתק

10/1/2020

כובש, מרגש, מותח ומסקרן מאוד. המלצה חמה.

14/12/2019

ללא ספק עומד בציפיות

5/12/2019

לורן לאוול היא סופרת בחסד! הספר הזה אמנם מתחיל סדרה חדשה אך הוא מהווה המשך ישיר לסדרת הנשיקות הכ"כ מוצלחת. הספר הזה מופלא! מותח! כתוב מושלם! ממליצה בחום רב. מחכה להמשך. סדרה פנומנלית.

24/11/2019

ספר טוב אפשר בקלות להיקרא אל הדמיות
אהבתי מאוד ממליצה שווה קריאה

5/11/2019

אין לי מילים ספר כל כך מדהים ומרגש מציג צד אחר של העולם
פשוט מושלם ! ❤

30/10/2019

איזה כיף שהוצאת הספרים החליטה לתרגם את סיפור אהבתם של אנה ורפאל
חיכיתי בכיליון עיניים לתרגום בעברית
הסיפור מקסים ונקרא בשקיקה וללא הפוגה
מרתק וסוחף בדיוק כמו סיפורם של נרו ואנה
מומלץ ביותר 5 כוכבים מנצנצים !!!!
מחכה בקוצר רוח לספרי ההמשך …

11/3/2021

מרתק

17/2/2021

קליל לבנתיים מעניין

15/7/2020

ספר מעולה . הרבה יותר טוב מהשתים הראשונים על אחותה

28/5/2020

השאיר אותי במתח. עולם המאפיה והקרטלים, עולם מפחיד ומאיים. שומר נפשו ירחק. בתוך העולם האכזר נולדת אהבה. רצה לקרוא את ספר ההמשך.

7/10/2019

הספר טוב. הכתיבה קולחת וגורמת.
גם האלימות שם היתה הגיונית ביחס לאירועים ולמקום.
הבעיה שלי היתה למוסר הכפול של הדמות הגברית הראשית. זה גם עלה באיזה משפט שתיים בספר. מוות וסמים זה בסדר אבל נשים בתעשיית המין לא? למרות ההסבר ההגיוני בערך המוסר הכפול הפריע לי. הרגיש שהוא שם רק כדי שהוא יתרכך כלפי הדמות הראשית והעלילה תתקדם.

18/8/2023

ספר חמודי וזהו. מאוד מאוד דומה לקודם על אחותה, דואט נשיקת המוות. בגדול לא קורה בספר הראשון כלום והוא קצת קצר אבל במחיר רגיל. ממליצה לקור אם משעמם לכם או שממש אהבתם את הדואט הראשון.

1/10/2022

חמוד

11/4/2020

מתחיל טוב ואז נמרח ונמרח מרגיש שלא קורה שם כלום. בסוף זה עוד ספר מאפיה כמו עוד המון כמוהו בזאנר. לא אמשיך לספר הבא.

8/9/2022

מאכזב

21/11/2024

אחד הספרים הכי גרועים שיצא לי לקרוא מעולם... הלוואי שידעתי מראש... אין לי מושג איך קיבל ציון כזה גבוה. השפה רדודה וילדותית, העלילה דלה ופלאקטית. ממליצה לסופרת לשבת ולקרוא את הספרים של קורה ריילי או אשלי זווארלי, הן יכולות ללמד אותה איך לכתוב כמו שצריך על מאפייה או אופל. אין סיכוי שאמשיך לשאר הסדרה

10/11/2023

ספר גרוע מאוד, אין בו טיפת מיניות. משעמם ונמרח

12/1/2020

סיפור רדוד שפה דלה, תרגום גרוע,גיבוב של מילים ללא משמעות.

נזק משני 1 - אחרי ההדף לורן לאוול
הקדמה
 
אנה
 
בת 13
 
הלב שלי הולם כמו משוגע עד שאני חוששת שהוא עלול להימלט מבין צלעותיי. כשאני עומדת שם בין שאר הילדים אני מרגישה כאילו שלט מהבהב תלוי מעל לראשי והוא גורם לי להתכווץ לתוך עצמי ולהצטער שאני לא בלתי־נראית. אני מביטה באריחים המלוכלכים בצבע שמנת שלרגליי ונושכת את השפה התחתונה שלי עד שאני מרגישה טעם של דם בפה.
נקישת הנעליים האיטית על המרצפות נשמעת כמו הלמות תוף בדרך אל הגרדום. אני עוצמת את עיניי בכוח ונאבקת בנשימה רוטטת. הפוגה שקטה. עורי סומר מרוב מוּדעות ואני בולעת את הרוק בכבדות לפני שאני פוקחת אט־אט את עיניי ומבטי ננעץ ברצפה. הדבר היחיד שאני רואה הוא נעליים מבריקות שעוצרות ממש מולי ומצביעות עליי באופן מבשר רעות. שום התכווצות לא תעלים אותי. כבר הייתי צריכה לדעת שאין שום סיכוי שהמזל יהיה לצידי.
 
הרי בסופו של דבר, ראיתי את אחותי עומדת בחדר הזה ממש לפני שלוש שנים. בכיתי כשאותו איש גרר אותה והיא שוב לא נראתה מאז. יכול להיות שהיא מתה...
או גרוע יותר. אני לא יודעת. שלוש שנים גרתי בבית היתומים הזה בלעדיה ואף פעם לא הרגשתי לבד כל כך, בלי אף טיפה של טוב בעולם הזה. והאיש הזה עומד לחרוץ את גורלי, לקחת אותי ולשלוח אותי אלוהים יודע לאן.
שמעתי סיפורים על הווֹלינשיק. הם נהגו בלחישות מפוחדות של ילדים מבועתים. תמיד חשבתי שזה רק מיתוס — סיפור שנועד להפחיד ילדים כדי שיתנהגו יפה. סיפורים על איש שמגיע וגונב ילדים מהוריהם. אבל לי אין הורים וגם לא את אוּנָה שלי. הוא לקח אותה ועכשיו הוא ייקח גם אותי. פעימות ליבי מאיצות כשמבטי נודד על פני החליפה וסוקר את הפנים שכמעט אין בהן קמט, עיניים שחורות ושיער כסוף מעט. הוא נראה כמו אדם רגיל אבל האכזריות שבעיניו מצמררת אותי. שפתיו נמתחות בחיוך שהופך את קרביי ואני מרגישה כאילו אני עומדת להקיא.
הוא מכופף את מותניו, תופס את סנטרי בידו עד שפניו במרחק של סנטימטרים ספורים מפניי. אני מרגישה את הבל פיו המדיף ריח טבק בשעה שעיניו הגדולות סוקרות כל תו בפניי. "היופי הוא קללה, קטנטונת." יבבה קטנה חומקת מבין שפתיי ואני משתדלת שלא להיבהל, אך לא מצליחה להתאפק. הפחד הולם בי בכוח ובמהירות ואני נסוגה. הוא שוב מחייך. "אין לאן לברוח."
"בבקשה," אני שומעת את עצמי אומרת.
הוא מזדקף וצחוק עמוק בוקע מבין שפתיו הדקות. "היא כבר מתחננת. אקח אותה ואת השתיים האחרות."
 
 
המנהלת מביטה בי והבעתה הזועפת נותרת ללא שינוי. שערה האפור משוך בפיתול הדוק והקרדיגנים הפרחוניים שהיא לובשת לא מסווים את המפלצת שבפנים. הוולינשיק מוסר לה צרור שטרות והם לוחצים ידיים לפני שהיא משחררת את שאר הילדים.
הרגע נמכרתי, סחרו בי כמו בפרה במכירה פומבית.
 
1
אנה
 
הווה
 
אני סופרת את האריחים שעל הקיר המרוחק. שלושה־עשר לרוחב וחמישה־עשר לאורך. מאה תשעים וחמישה בסך הכול. אני זוכרת כל סדק, כל טיפת לכלוך, כל חלק מושחר וסדוק של חומר האיטום חקוק כמו מפה בראשי. הדברים האלה שאמורים להיות חסרי חשיבות ונטולי משמעות הם ההצלה היחידה שלי בין כתלי המקום הזה. אריחים וסדקים — הסחת דעת הכרחית.
הראייה שלי מתעוותת על פי הקצב שבו הבל הפה החמים תוקף את צווארי. אצבעות מחוספסות לופתות את מותניי, ציפורניים קצרות שורטות את עורי.
"תסתכלי עליי," הוא נוהם. באנחה כנועה אני מסבה את פניי אליו. אני לא יודעת איך הוא נראה, עוד דמות חסרת פנים, חסרת ייחוד וחסרת חשיבות. הוא חודר לתוכי, גונח ונאנח בעודו גוזל את העונג שלו. ראייתי מזדגגת ומחשבותיי נמלטות אל אותו מקום כמו תמיד.
 
לשום מקום. היעדר מוחלט של מחשבה או רגש.
פעם הייתי חושבת על החיים שהיו לי בעבר. נהגתי לקוות ולחלום על משהו טוב יותר. הימים האלה עברו מזמן.
מה שפעם חשבתי שהוא צורה אכזרית ביותר של השפלה הפך עכשיו לשגרה שלי, ובהשלמה מצאתי מעט שלווה. זה פשוט... מי שאני. אני קיימת. הוא קיים. ואלה הם חיי. ברגע שמשלימים עם המצב, הוא הופך לנסבל הרבה יותר. תקווה שוברת גם את החזקים מכולם.
הוא לופת את הלסת שלי ופולט גניחה ארוכה אל תוך שקע צווארי. לאחר שהוא נושם בכבדות, הוא מרים את הראש לאיטו. כשהוא מרפה ממני, ראשי מסתובב הצידה ואני חוזרת לספור אריחים.
"את זיון מחורבן, רוּבְּיָה, אדומה," הוא מסנן. אני לא אומרת מילה והוא מתרחק ממני. אני שומעת אותו גורר את רגליו בחדר לפני שהדלת נטרקת. וכאן אני שוכבת ומחכה לבא בתור, ולזה שאחריו... ולזה שאחריו.