גפנית
מפּחד מלאך השִכחה, שכנפיו הפרושות סוככות על הכול, אני ממהר להעלות על הכתב את זכרן של אותן פגישות אקראי שהטביעו עליי את חותמן בטרם יתפוגג רישומן, או אירועים בעלי משמעות מן העבר הצפים ועולים להרף עין מירכתי הזיכרון בטרם ישובו לצמיתות אל הנשייה.
מבחר של יצירות קטנות מעין אלו הראיתי לחברי אֹהד זמורה, עורך "דבר השבוע", בשעה שהזמין אותי להשתתף בקביעות בשבועונו. הוא חיבב את הטקסטים האלה — ה"וִינְיֵטוֹת" כפי שכינה אותם — ולמענם ולמען אלה שעוד עתידים היו להיכתב כונן את המדור "מזיכרונותיה של תולעת ספרים", ובו נדפסו כמעט בכל שבוע במשך תריסר השנים שבהן "דבר השבוע" היה ביתי הספרותי.
מאֹהד למדתי שאת המונח וינייטה טבעו מומחי סְדר וטיפוגרפים צרפתים לשם אפיון הדימויים הדקורטיביים, מִשלבות של עלי גפן, אשכולות ענבים, שׂריגים וקנוקנות, שבהם עיטרו את העמודים הפותחים ואת העמודים החותמים של פרקי הספרים שעיצבו.
"לא פלא שזמורה בקי במונחים מעולם הגפן", קטעתי אותו. אֹהד צחק ושאל אם שמתי לב שהמילה וינייטה מוצאה מהמילה הצרפתית vigne, גפן. אלא שלווינייטה שיחק המזל, ודי מהר היא חרגה מגבולות הכרמים והטיפוגרפיה ונעשתה שם נרדף לסיפור קצר או לפריט אמנותי קטן שנתפס בעיני הדובר כמשובח וכבעל חשיבות. המשכיל רחב האופקים שלף ממדף הספרים שמאחוריו קטלוג עתיק־יומין של דגמי וינייטות, הצביע על הווינייטות האהובות עליו ואמר כי לדעתו מן הראוי לקרוא לווינייטה בעברית "גפנית", חידוש שאכן השתרש מאז בין מעצבי הספרים, אף שבמילונים שבידי עדיין אין הוא מופיע.
מתוך כאלף רשימות וּוינייטות שהדפסתי במרוצת השנים, חלקן מעל דפי שבועונו של אֹהד זמורה, בחר חברי ד"ר גדעון טיקוצקי — שערך את מזיכרונותיה של תולעת ספרים ואת קשר לאחד — אותן רשימות הראויות לדעתו לשם וינייטה וכינסן כאן, בספר שלפניכם. אליהן נוספו רשימות שנכתבו במיוחד לספר זה. אני מודה לו מקרב לב על התגייסותו, שהרי בלעדי תבונתו, שקדנותו, נחישותו ושאר הרוח שלו היו פיסות פרוזה אלו מוסיפות להעלות אבק במקום מנוחתן בתיקי החומר.
תודה לרעייתי בתיה, שליוותה באהבתה את הרשימות לאורך כל הדרך. תִקצר היריעה לתאר את תרומתה לשיפורו של הספר ולשכלולו.
תודה לבתי ד"ר רוני באר מרקס, ששׂכלה הישר, רגישותה, מוסריותה וידענותה היו לי לאחיעזר ואחיסמך.
תודה לעדנה צחור, שעודדה אותי לכנס את הרשימות ואחר כך טרחה וקראה את כתב היד ואת עלי ההגהה, ועיניה החדות היטיבו מאוד אף הן עם הספר.
תודה לרפי ויזר, שרוחו הטובה מלווה את הספר כולו.
תודה למנכ"לית הוצאת עם עובד חניטל סויסה, למנהל מחלקת ההפקה והייצור אליעזר זקס, לדורית שרפשטיין על עיצוב הספר ועל העטיפה, לעורכת המרַכזת רוית דלויה, למתקינה חנה לפלר ולרותם רז המגיהה.
ואחרון־אחרון חביב, תודה לאברהם יבין, עורכי הנאמן והמסור, המיטיב עימי ועם אשר יוצא מתחת ידי כל הימים, שגם הפעם הפליא עשות.
חיים באר
