אבקועים

 

בראשית היו השמים. הם נפרשו מעלינו בכתמים של אדום ואפור, כמו נייר לקמוס של עונת מעבר. שמעתי את צליל הנשימות המהירות שלי ואת הרגליים שלנו — שלושה זוגות הולמים בתיאום במורד השביל שחצה את השדה, יהודי ושני ישמעאלים עוברים בחרבה, רומסים בדרך את אותם שיחים עקשניים שכבר רמסנו מי יודע כמה פעמים בעבר.

נעצרתי כשג'מיל נעצר. על הפנים שלו הייתה אכזבה. "ברח," הוא אמר. התכופפתי לרגע כדי להסדיר את הנשימה, וכשהזדקפתי חזרה הריאות שלי התמלאו באוויר הכי נקי שיש. הנחתי יד על הכתף של ג'מיל. "בוא, נמצא לך פרפר אחר," אמרתי. הדופק פעם לי ברקות והרגשתי הכי חי שאפשר. הכול היה בדיוק איפה שהיה צריך להיות.

אז גם ראיתי את הצב. הוא השתין עליי בשנייה שהרמתי אותו בידיים, קילוח חם וחזק הרטיב את חולצת בית הספר שלי ומשם המשיך לנזול לי על הבטן. עומאר פרץ בצחוק, אבל ג'מיל דווקא הסתכל עליי בהערכה. "סחתיין עליך שלא הפלת אותו," הוא אמר. מה פתאום להפיל את הצב? כבר ידעתי שאני חוזר איתו הביתה ומגדל אותו. "אתה רוצה לבוא אלינו?" שאל עומאר. "ג'מיל מצא גולגולת של חתול ליד הכביש."

"נמייה."

"איזה נמייה בראש שלך. חתול."

"איך חתול? אם היה חתול הגולגולת שלו הייתה עגולה."

הקשבתי לאחים חמאדה מתווכחים, כשברחבי השדה הדהדה פתאום הקריאה, "בועז! בועז!"

ג'מיל חייך. "איזה קול חזק יש לאמא שלך, שתהיה בריאה."

"בועעעעעז!"

"נו, תלך אליה. זה לא יפה לתת לה לחכות," הוא אמר, אבל אני בטוח ששלושתנו חשבנו ביחד על הפעם ההיא שהיא נעלה אותי בחוץ. ג'מיל טפח על כתפו של אחיו הצעיר, שכבר היה גבוה ממנו בהרבה. "יאללה, גם אנחנו נזוז."

צעדנו אל מחוץ לשדה כשהצב בידיים שלי. בהתחלה הוא בעט והשאיר עליי כמה שריטות, אבל די מהר הוא נרגע או אולי סתם התייאש, ואחרי כמה צעדים ראיתי את הצללית של הבית שלנו, ארוך וצר כמו נחש, לא מרובע ופונקציונלי כמו הבתים של המקימים ולא לבן ומנקר עיניים כמו הווילות של המתעשרים מההרחבה, עם הרחובות ההולנדיים והרכבים המפונפנים שלהם. אנחנו היינו החצר האחורית, התחת, קרובים יותר לכביש המהיר מאשר למושב עצמו.

אמא עמדה במטבח ומעכה תפוחי אדמה במזלג, כמו שידעתי שהיא תעשה. "אז האוזניים שלך כן עובדות," היא אמרה בלי להסתכל עליי.

"הייתי בשדה."

"אני יודעת יופי איפה היית. לך תתנקה לפני שאתה מתקרב לאוכל שלי."

"אני יכול לקחת כרוב בשביל הצב?"

היא משכה בכתפיה. "אפשר לחשוב שבשדה הוא היה אוכל כרוב," אמרה, יותר לעצמה. "לך תשטוף את עצמך כבר." לקחתי את הצב, שביני לביני התחלתי לקרוא לו אוסטין. הנחתי אותו על רצפת חדר האמבטיה, שטפתי את הידיים טוב טוב במים ובסבון, מוריד מהן את כל האדמה והג'יפה, ואז פשטתי את חולצת בית הספר והנחתי אותה בכיור עם מים ואבקת כביסה. אוסטין המשיך לעמוד בדיוק איפה שהנחתי אותו ולבהות באריחי החרסינה בעניין בזמן ששפשפתי מהחולצה את השתינה שלו. צל חלף ליד דלת הכניסה לאמבטיה. אמא הניחה שם בחבטה ארגז גדול וחזרה למטבח. כשהרמתי את אוסטין כדי להניח אותו בתוך הבית החדש שלו, גיליתי בפנים כמה עלי כרוב.

"עכשיו תלך לצרכנייה, וכשהוא מתקתק בקופה את הביצים, תסתכל טוב־טוב שלא התחלקה לו האצבע, לחולירע, כמו שתמיד מתחלקת לו, בסדר?"

"אבל אמא, לא בא לי ללכת עד לצרכנייה רק בגלל שחסרה לך ביצה אחת."

"אתה מדבר כאילו זה רק אני אוכלת בבית."

"אבל אני שונא ללכת לצרכנייה. יהודה תמיד מסתכל עליי מוזר."

"יותר טוב שיסתכל מה אשתו עושה בזמן שהיא לא עוזרת לו בצרכנייה. אתה עוד כאן? קדימה, התנור שלי כבר עובד על ריק."

"אבל אני רוצה לשחק עם הצב החדש שלי."

היא נראתה מרוצה. "או, עכשיו אתה מדבר את האמת. תחזור עם הביצים ותלך אליו, אני לא מחזיקה אותך פה בכוח. ותביא גם ארבעה אשל ולחם אחיד."

נאנחתי קצת יותר חזק ממה שהתכוונתי, שתבין את גודל המאמץ וההקרבה, ויצאתי לצרכנייה עם סל הקניות שלה, המשובץ באדום וירוק. צביה השכנה עמדה בחוץ עם סיגריה כבויה בזווית הפה ושרפה מסמכים בתוך חבית מתכת גדולה, כמו תמיד. היא נראתה כמו מכשפה כשערבבה אותם עם מקל. הדמות שלה הייתה מטושטשת מאחורי הלהבות, ואני ממש ציפיתי שיבוא עורב ויתיישב לה על הכתף, או שחתול שחור יעבור שם בדיוק. אבל הדבר היחיד השחור בטווח עין היה הקיר המפויח של הבית שלה, מזכרת לשרפה הגדולה שהתחוללה במושב כשהייתי בן שנה. לא זכרתי ממנה כלום, כמובן, אבל ותיקי המושב ידעו לספר על הלהבות שהשתוללו, ליחכו את הקירות החיצוניים של בתי המקימים ואיימו לאכל אותם. השדה ליד הבית שלנו נשרף כליל על כל היצורים שחיו בתוכו, חוץ מכמה שהיו ערמומיים מספיק כדי לברוח בזמן ולמצוא מחסה בבתים הסמוכים. מאחד הלולים נשארו רק כמה רשתות תיל מפוחמות וריח בלתי נסבל של נוצות שרופות, שריחף באוויר עוד הרבה זמן אחרי הכיבוי. הרוח נשאה את הלהבות הרחק מהבית שלנו, שנשאר בלי פגע. השדה השתקם כמו ששדות משתקמים. הבתים סוידו בלבן, ולול חדש, גדול ומשוכלל יותר, הוקם במקום זה שנשרף, אף על פי שכמה מהוותיקים לא נגעו מאז בעוף לשארית חייהם.

במשך שנים סימנו במושב שתי אשמות אפשריות בשרפה: צביה, בגלל התחביב שלה לשרוף קוצים, מסמכים שפג זמנם וסתם אשפה, ואמא, בגלל ההרגל שלה להעיף סיגריות מהחלון של הטנדר בלי לכבות אותן ובלי להקדיש יותר מדי מחשבה לאיפה הן נוחתות.

אף אחת מהן מעולם לא הודתה באשמה. מספרים שעד השרפה הגדולה הן היו חברות קרובות מאוד, אבל מאז השרפה הן הפסיקו לדבר, וגם המעמד שלהן במושב, שעוד קודם לא היה בשמים, ירד מתחת לרצפה.

שקוע במחשבות על השרפה התקרבתי לצרכנייה, אבל עוד לפני שנכנסתי לשם הצצתי כמו תמיד לסניף הדואר ששכן מולה. בפנים ישב כרגיל יוסף עצמון, פקיד הדואר שכל המושב כינה אותו "יוזף" בגלל השפם הסטליניסטי העבות שטיפח. הוא לא היה שם לבד. איתו בתוך התא הצפוף עמד הבן שלו, שי עצמון, שלמד איתי באותה כיתה והיה האויב המושבע שלי. הם היו כפופים מעל חבילה גדולה עטופה בנייר אריזה חום, אבא ובן חולקים רגע משותף. גם בלי להסתכל יכולתי לדעת מה תוכן החבילה — טיסן חדש. יוזף אולי לא היה אב השנה, אבל הוא ניצל את תפקידו בדואר כדי להזמין טיסנים מקטלוגים מבריקים באנגלית, ואחר כך הוא ושי היו יושבים ומרכיבים אותם יחד. בלעתי רוק וקנאה בדיוק כשיוזף הרים אליי את העיניים שלו. הן ישבו מתחת לגבות שהיו עבותות ממש כמו השפם שלו.

"ג'ומעה. מה אתה עומד שם ולוטש עיניים כמו אידיוט?"

"ס... סתם," גמגמתי. "זה טיסן חדש?"

"לא סתם טיסן," אמר יוזף בגאווה. "הקרם דה לה קרם של הטיסנים. שי, זוז. תעשה קצת מקום. ג'ומעה, תיכנס ותראה בעצמך."

שי זז בחוסר חשק בולט, ואני נדחקתי ליד יוזף והסתכלתי איך הוא מפשיט את החבילה מהעטיפה שלה. "תראה איזה דבר יפה," אמר בהערכה. "עשוי מבלזה, לא פלסטיק קקה בלי שום יכולת אווירודינמית." המהמתי בהערכה ויוזף אמר, "לא ידעתי שאתה מתעניין ככה בטיסנים. אז בגלל זה אתה כל הזמן מרגל אחריי ליד הדואר?"

שי, מצדו השני של יוזף, חייך אליי חיוך מרושע ואני הרגשתי את הפנים שלי מתלהטות. לא ידעתי שיוזף שם לב לריגול שלי אחריו או למבחנים הקטנים שהייתי עושה לו לפעמים כשהייתי תולש את הפלקטים של השירות הבולאי עם צילומי הבולים שהם הנפיקו לכבוד השנה החדשה, 1982 — "לראשונה בישראל, בול ללא ערך נקוב!" — או זורק אבנים קטנות על החלון של הדואר, שהיה תמיד פתוח חוץ משבכה חצי קרועה מרוב יושן, ובודק אם הוא מתרגז או מנסה לחנך אותי, אם יש משהו אבהי ביחס שלו אליי. לא היה. אז הנהנתי בתגובה לשאלה שלו. "בטח," אמרתי. "מי לא אוהב טיסנים."

יוזף טפח על המצח הרחב שלו. "תראה איזה רעיון בא לי עכשיו. למה לא תבוא אלינו? חמש דקות אני סוגר פה את הכוך שלי. אם אתה ככה אוהב טיסנים, בוא תראה את האוסף שיש לנו בבית. משהו משהו, הלסת תיפול לך." וככה ברחו לי מהראש הביצים של אמא והאצבע המתחלקת של יהודה מהצרכנייה, ואפילו אוסטין, הצב החדש שלי, ואמרתי רק, "בטח," וצעדתי אל הבית של משפחת עצמון, כשהגוף הכבד של יוזף חוצץ בין שי לביני.

ההבעה על הפנים של רותי, אמא של שי, הייתה כמעט מצחיקה כשהבחינה בי. "אה... אני רואה שהבאתם אורח." יוזף ליטף לי את הכתף בגמלוניות. "הילד מת על טיסנים, אז אמרתי לו שיבוא אלינו ללמוד מהמאסטר." איך שהוא גמר לדבר, הרגשתי גל של איבה בוקע משי עצמון ואופף אותי כמו ענן מסריח כשרותי אמרה, "כן, בטח. תיכנס. בועז או ג'ומעה, איך אני אקרא לך?"

"איך שבא לך."

היא ניגבה את הידיים בשמלה הפרחונית שלה, אף על פי שלי הן נראו יבשות לגמרי, וצחקה בעצבנות. "אתה יודע, במשך שנים אני חשבתי שאתה אחד מהאחים חמאדה. כאילו, בגלל שאמא שלך חיה לבד, וגם פאדי המסכן אלמן, וכאילו, בגלל השם שלך, וגם הצבע..." יוזף טפח לי חזק על הגב. "זה בגלל שהוא כל היום בשדה, בשמש, במקום לשבת בכיתה. לא ככה?" הנהנתי, ויוזף המשיך, "תכלס, אני מבין את הילד. מילא אני, אבל איזה ילד רוצה להיות תקוע בין ארבעה קירות כל היום? ילדים צריכים להוציא אנרגיה, לא ככה, שי?" ושי עצמון, שהיה התלמיד הכי טוב בכיתה שלנו, רק הזעיף פנים ולא ענה.

"אז מה יש לארוחת ערב?" שאל יוזף וליטף את הכרס שלו באהבה, בתנועה שראיתי עד אז רק אצל נשים בהיריון.

"אוכל," אמרה רותי ונכנסה למטבח.

יוזף קרץ אליי. "עצבנית," אמר. "בוא, נעשה לך את הסיבוב שהבטחתי. שי, לך תראה אם אמא שלך צריכה עזרה."

נראה ששי עצמון ואמא שלו אכלו בלעדינו במטבח בזמן שיוזף סייר איתי בבית. הוא התעכב על כל טיסן וטיסן, הסביר לי על החומרים שמהם היו עשויים, על העלויות שלהם ועל יתרונותיהם וחסרונותיהם. שי עצמון לא יצא מהמטבח כשנפרדתי מאבא שלו והלכתי הביתה. רק שלא באמת הלכתי הביתה. במקום זה, נעמדתי מחוץ לאחד החלונות שהשקיפו לתוך הסלון של משפחת עצמון והסתכלתי איך יוזף ושי עצמון פורקים את החבילה החדשה שלהם, איך הם מיישרים את חוברת ההדרכה ומוודאים שכל החלקים נמצאים, איך הם מסדרים ביניהם תוכנית עבודה כשהם רכונים מעל התחביב המשותף שלהם, ראש כמעט נוגע בראש. ורציתי לחכות שהם יירדמו ואז לקחת את פטיש השניצלים של אמא, או יותר טוב — את הפטיש האמיתי מארגז הכלים שלה — לעבור דגם־דגם ולרסק אותו לרסיסים של בלזה ופיברגלס.

מי יודע כמה זמן עמדתי שם עם האף דבוק לחלון של העצמונים. כשחזרתי הביתה, התנור היה קר וריק ואמא ישנה.

השמש האירה חזק על העפעפיים העצומים שלי. פקחתי את העיניים ותכף הבנתי שאני מאחר לבית הספר. אמא יצאה לעבודה במשתלה ולא העירה אותי. מבט מהיר בשעון היד שלי אישר את מה שחשבתי — השעה הייתה שמונה עשרים ושבע. אוי לא אוי לא אוי לא. עמדתי לאחר למה שנקרא אצלנו בכיתה "בוקר בוכבינדר" — שעת תושב"ע, וישר אחריה שעת תנ"ך, שתיהן עם אותו מורה: יהורם בוכבינדר.

בוכבינדר גר במושב השכן, שנחשב לפחות איכותי משלנו. הוא חבש כיפה סרוגה, והייתה לו עמידה קצת כפופה עם כתפיים שמוטות, שגרמה לבטן שלו להזדקר קדימה. לאורך כל השנה הוא לבש אפודות צמר שגרמו לו להדיף ריח חזק של זיעה, ותחתן חולצות כפתורים בעלות שרוולים קצרים, שחשפו זרועות אכולות אקזמה. לילדים שלו היה מזל; הם למדו בבית הספר הממלכתי־דתי בעיר. לנו היה קצת פחות מזל. המבוגרים האחרים במושב ובבית הספר זלזלו בבוכבינדר בהפגנתיות, ואת כל הזעם שלו הוא פרק עלינו, הילדים. במושבים של האזור רצו עליו כל מיני שמועות: ראו אותו מסתובב במקומות שבהם איש משפחה לא אמור להסתובב, מתרועע עם נשים שאף אחד לא אמור להתרועע איתן ועושה דברים שאיש משפחה לא אמור לעשות. סיפרו שהילדים שלו מסכנים, שהוא הכריח אותם ללמוד בעל פה את כל ספר "בראשית", ושהוא בוחן אותם בכל ערב, ואם הם טועים — הוא שולח אותם לישון במרתף. בוכבינדר לא היה צריך לשלוח אותנו לשום מרתף. מספיק היה לראות איך העיניים שלו נדלקות ואיך הוא מזדקף פתאום ומתנפח כמו קוברה ואז יורק עלינו את הארס שלו, כדי לפחד ממנו ולשנוא אותו שנאת מוות.

עם התמונה הזאת של בוכבינדר בראש זינקתי מהמיטה, כשאני תופס ביד אחת את הילקוט שלי. יצאתי מהבית אפילו בלי לצחצח שיניים. את חולצת בית הספר כפתרתי תוך כדי ריצה. רצתי כל הדרך לבית הספר, כל הדרך לכיתה שהייתה סגורה, ואז פתחתי את הדלת ועמדתי בפתח הכיתה מתנשם ומזיע.

בוכבינדר עמד בגבו ללוח. הוא הפסיק באמצע המשפט כשהבחין בי, ואז הסתובב אליי באטיות. לאט לאט לאט. "מר בועז קרמר הנכבד," הוא אמר, "אני רואה שהחלטת לכבד אותנו בנוכחותך?"

עשיתי תנועה בכיוון הכיסא שלי, שהיה ממוקם בסוף הכיתה בפינה הימנית, אבל בוכבינדר אמר, "לא, לא, אל תשב. בשביל אורח מיוחד כמוך יש לי תוכנית מיוחדת. לך תעמוד ליד הלוח."

"המורה, בבקשה בלי בוחן בעל פה היום."

"למה לקרוא לזה בוחן, קרמר? מילה כזאת לא נעימה. בוא נקרא לזה חידון. עכשיו בוא נראה אם אתה זוכר מה לימדתי אתכם בשיעור שעבר על קינת דוד לאבשלום."

שתקתי. עדיין היה לי חם מהריצה וניסיתי להסדיר את הנשימה. עברתי עם העיניים על כל הכיתה, מחפש איזה איתות של עזרה.

"אה, נכון," בוכבינדר טפח על המצח הרחב שלו. "אתה לא היית בשיעור שעבר! רצת לך בשדה עם החברים שלך, נכון קרמר? אבל בוא, תנסה בכל זאת. אתה בחור חכם. במה לדעתך עוסקת קינת דוד לאבשלום?" בוכבינדר לא מיהר לשום מקום. מכיס האפודה שלו הוא הוציא מסרק קטן וגירד את מרפק שמאל שלו בהנאה ניכרת, בזמן שעורו הלך והאדים.

זוג עיניים מתוך ים הפרצופים בכיתה. שי עצמון רומז לי, מנסה לתפוס את תשומת לבי. הוא מגרד במרץ את ראשו, מסתכל עליי כדי לוודא שהבנתי את המסר, ואני פותח את הפה במה שברור לי שהולכת להיות התשובה הלא נכונה: "לדוד ואבשלום היו כינים?"

הכיתה משתוללת מצחוק. שי עצמון מנגב דמעות של צחוק מהעיניים. רק בוכבינדר רציני. "לך למקום שלך, קרמר. מחר בבוקר אני רוצה שתדקלם לי את קינת דוד לאבשלום בעל פה."

"אבל המורה, מחר אין לנו תנ"ך."

"לך יהיה, קרמר. לך יהיה."

התיישבתי בכיסא שלי בשורה האחרונה, מתעלם מהתלמידים שהסתובבו בכל רגע כדי להסתכל עליי. בסוף השיעור חיכיתי לשי עצמון מאחורי בית הספר ודפקתי לו מכות רצח. שי עצמון היה יותר חלש ממני אבל הוא לא ויתר, גם כשישבתי על בית החזה שלו. מהר מאוד נהייתה סביבנו התקהלות, חבורה של נערים שקראו קריאות ועודדו אותי ואותו והסתירה אותנו מעיני המורים, ואני שחררתי אותו, לא לפני שנתתי לו עוד אגרוף בפה. גם אז הוא לא הסתלק, רק ניגב את הדם מהפה ואמר, "שלא תתקרב יותר לבית שלי. אין לך מה לחפש אצלנו, אתה מבין? תרד מהעץ הזה, יא מטומטם. את אבא שלך לך תחפש במקומות אחרים."