הנחת יסוד

פתח דבר

במהלך שישים שנות קיומה של מדינת ישראל, רגילים אנו לדבר על ישראל "הראשונה" וישראל "השנייה", כשהכוונה היא לחלוקה בין ישראל המבוססת הוותיקה ובעלת המעמד החברתי־כלכלי גבוה, לבין ישראל של ערי הפיתוח ושכונות המצוקה, של מפוני המעברות ועולים זה מקרוב באו, ושל בעלי מעמד חברתי־כלכלי נמוך. זו החלוקה המקובלת.

מזווית הראייה האישית שלי, יש אכן שתי "ישראל", אך בחלוקה שונה בתכלית. בעשר השנים בהן הייתי באוהלי תורה - בישיבת "קול תורה" בירושלים, בישיבת "כנסת חזקיהו" בזיכרון יעקב (כיום, בכפר חסידים) ובישיבת פונוביז' בבני ברק - הכרתי את ישראל ה"אחת". עם נישואי עברתי מירושלים לתל אביב, שם כבר התוודעתי לישראל ה"אחרת". כאשר התחלתי להורות תנ"ך ותלמוד בבתי ספר תיכוניים כלליים בפתח תקווה ובתל אביב, נוכחתי לדעת כי תהום פעורה בין שני חלקי החברה הישראלית וכי היא הולכת ומעמיקה מיום ליום. זה קרוב ליובל שנים שהנושא הזה עומד בראש מעייני, ואינני רואה את האור בקצה המנהרה.

כל אחד יודע כי האמונה היהודית, התורה והמצוות שמרו על עם ישראל לדורותיו בכל התפוצות. כל אחד מבין כי ללא המורשת היהודית היינו יורדים מבימת ההיסטוריה, כדרך שירדו ממנה עמון ומואב, פלשתים ואדום, צור וצידון, אשור, בבל, פרס ומדי, יוון העתיקה, רומא גבירת הממלכות, קרתגו ואומות נוספות. אך דא עקא, לרבים מבני עמנו, מורשת זו לוטה בערפל. כיצד אפשר להוקיר את מה שאינך יודע? כיצד אפשר לכבד את מי שאינך מכיר? חוסר הידע של יהדות בסיסית זועק ומשווע לתיקון ולהשלמה.

רבים מבני העם היהודי אינם מכירים את עיקריה של האמונה היהודית, הם אינם יודעים מה מכיל נרתיק המזוזה או מה כתוב בפרשיות התפילין. הם אינם יודעים לברך את ברכת המזון או את ברכת העלייה לתורה, ואף מתקשים באמירת ה"קדיש". המשנה והתלמוד, י"ד חלקי ה"יד החזקה" של הרמב"ם וארבעת חלקי ה"שולחן ערוך", עלומים, טמירים ונסתרים מתודעתו של רוב הציבור בישראל. מצב זה מחייב הקמת גשרים כדי לגשר על פני התהום הפעורה.

יומיים בטרם התמוטט ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, התמוטטות ממנה לא התעורר עד היום, הוא התקשר אלי כדי להעלות נושא זה. כשעה לפני הדלקת נרות בערב שבת היה הדבר. "אני נכנס לצינתור בראשית השבוע הבא ואשהה יום אחד בבית החולים. עם שובי לעבודה למחרת, מבקש אני ליצור עמך קשר ולקבוע פגישת עבודה בנושא כאוב שמדאיג אותי ביותר. בנוסף לבעיות הביטחון והכלכלה יש לנו שתי בעיות מהותיות, והן: הניתוק בין יהדות התפוצות לבין מדינת ישראל, והניתוק של הנוער מן המסורת היהודית. אם חלק גדול של הנוער יודע כי 'מעריב' הִנו שם של עיתון יומי ואינו יודע כי זו תפילה יומית שנאמרת בכל ערב זה אלפי שנים, אז יש לנו בעיה" - דברי אריאל שרון. הטלפון לתיאום הפגישה בין שנינו בשני הנושאים הללו מעולם לא צלצל. נפרדתי ממנו בשיחה זו באיחולי "שבת שלום" ו"רפואה שלמה", ולא ידענו אז כי היתה זו שיחתנו האחרונה. עד היום מפליא אותי כושר הראייה של מצביא דגול, אשר דואג לא רק לבעיה האירנית, ליחסים עם סוריה, לשאלה הפלשתינית, לארגוני הטרור, לפער החברתי ולכל בעיות הפנים, אלא חושב על הצורך בהידוק הקשר בין ישראל לתפוצות ובהקמת גשר בין הנוער למורשת היהודית.

ספר זה מנסה לסייע בהבנת ערכי היהדות ומורשתה ברוח תפילתו של שליח הציבור בראש השנה: "יוצרי, הבינני מורשה להנחיל" - תפילה לקב"ה כי ייתן לי את הבינה הדרושה להנחיל את המורשת לדורות הבאים. הורתו של הספר בעשרות שנים של הוראה, של חינוך והסברה בבתי ספר, בתנועות נוער, בארגונים חברתיים, במחנות צה"ל, בהתיישבות העובדת, בקמפוסים של אוניברסיטאות ומכללות בארץ ובחו"ל, בתקשורת הכתובה והמשודרת בכל ענפיה. לידתו של הספר בתוכנית "יש לך מושג?" אשר משודרת בערוץ הראשון שלוש פעמים בשבוע, זה חמש שנים ומחצה. נטלתי את הפינות ששידרתי, הרחבתי, השלמתי, הוספתי נושאים חדשים ויצקתי אותם למתכונת הספר אשר לפניכם.

למותר לציין, כי אין הספר מתיימר להיות תחליף ל"שולחן ערוך", ואין לפסוק הלכה מתוכו. הוא נועד להקניית ידע, להכרת מושגי יסוד ולהבנה בסיסית של ערכי המורשת. לא כל היסודות מצויים בספר, כי התורה רחבה מני ארץ ועמוקה מני ים. אף אלה המצויים אינם מכילים את הכול, וזה טיבם של דברי תורה שהִנם "עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר".

תודה עמוקה לבתי, הרבנית מרים סורוצקין שתחי', אשר סייעה לי רבות במעבר מנושא משודר בן חמש דקות לפרק מגובש וערוך בספר. היא אף הציעה לי את השם "הנחת יסוד", כי משתדל אני להניח בפניכם את היסודות לבניין האדיר והמפואר של מורשת ישראל.

"יישר כוח" גדול לחתני הרב־הדיין אריאל הכֹהן שוייצר שליט"א, שהשקיע מזמנו ומכישרונותיו המעולים לעריכה ולהגהה של החומר הרב המצוי במאה הנושאים שבספר, כדי להבטיח את העמדת הנושאים על דיוקם.

תודה להוצאת "ידיעות ספרים" ולעומד בראשה ידידי דב איכנולד שיחי', על הרעיון ועל הביצוע של העתקת מושגי היסוד מהפינה המשודרת ב"קצירת האומר", אל ארון הספרים הקבוע. אנשי ההוצאה הבינו היטב את חשיבות הספר כראש גשר בין חלקי הציבור בישראל.

יישר חילו של קותי טפר שיחי', האיש המופקד על הביצוע, אשר אינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן.

אסיים בשבח ובהודיה לבורא עולם כי קיים בי את הנאמר בתהלים: "כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת אֶת־עֵינִי מִן־דִּמְעָה אֶת־רַגְלִי מִדֶּחִי. אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים".

מי ייתן ו"הנחת יסוד" זו תהא אבן פינה לבית הלאומי המשותף, ברוח "הִנֵּה מַה־טּוֹב וּמַה־נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם־יָחַד".

מנחם אב התשס"ח
תל אביב-יפו, בשנת המאה להיווסדה ישראל מאיר לאו

עמוד התורה

פרשת השבוע

המושג "פרשת השבוע" כל כך מושרש אצלנו, וכולנו מרבים להשתמש בו. כולם מביאים אסמכתא לחיי היום יום ולאקטואליה מאותם פרקי תורה הנקראים פרשת שבוע. מהי, אם כן, פרשת שבוע, ומה מקורה?

בספר ויקרא, בפרשת אמור, מדברת התורה על שבתות ומועדי ישראל, וכך היא אומרת (שם כג ג): "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא־קֹדֶשׁ כָּל־מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַה' בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם". את פירוש המילים "לא תעשה כל מלאכה" אנו מבינים, שהרי הדברים כבר כתובים כך בעשרת הדיברות, וגם שם אנו מוזהרים שלא לעשות מלאכה בשבת. את המושג "שבת שבתון" ניתן גם כן להבין - זהו כינוי בלעדי לשבת וליום הכיפורים, שהם שני הימים היחידים בהם אסורה כל מלאכה, אפילו לצורך הכנת אוכל לאותו היום. אבל מה פשר הביטוי "מקרא קודש"?

מן הביטוי הזה אנו למדים ששבת היא לא רק יום שאסור בעשיית מלאכה, קדושתה אינה מתבטאת רק על הצד השלילי, מה לא לעשות וממה צריך להימנע, אלא לשבת יש גם צד חיובי ומעשי, והוא - "זָכוֹר אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ". יש לקדש את היום הזה ולרומם אותו משאר ימות השבוע. מכאן נובע החיוב להפוך את השבת ליום של "מקרא קודש", כלומר, לקרוא בו בספר הקודש. יש להוציא מן ההיכל את הספר הקדוש, את התורה שניתנה לנו בהר סיני, ולקרוא בו. הקריאה בתורה בכל שבת ושבת מעניקה ליום הזה את המשמעות "מקרא קודש".

כך, בכל שבת ושבת, כדי לקיים את החיוב להפוך את השבת ל"מקרא קודש", אנו קוראים בספר הקדוש את אחת מן הפרשות שבתורה, ולעתים אנו קוראים אפילו שתי פרשות. באופן זה מקבלת השבת תוכן רוחני. מדוע לעתים קוראים בשבת פרשה אחת ולעתים שתיים?

יש שנים־עשר חודשים בשנה רגילה ושלושה־עשר חודשים בשנה מעוברת, שהרי יש בה אדר ראשון ואדר שני. כך שבממוצע יש כחמישים ושתיים שבתות בכל שנה. במקביל, אנו מוצאים בחמשת חומשי התורה - בראשית, שמות, ויקרא, במדבר ודברים - חמישים וארבע פרשות. יוצא, אפוא, שלכל שבת משבתות השנה יש לפחות פרשה אחת. למעשה, יש פחות מחמישים שבתות בשנה שבהן אנו קוראים את הפרשות לפי סדרן, שכן יש שבתות שיש להן קריאה מיוחדת, שלא על פי סדר הפרשות. כך, למשל, לשבתות החלות בתוך המועד - שבת חול המועד פסח ושבת חול הסוכות - יש קריאה מיוחדת, המתייחסת למועד המסוים שבו הן חלות. לכן, כאשר השנה היא שנה רגילה בת שנים־עשר חודשים בלבד, קוראים מדי פעם שתי פרשות בשבת אחת. בין הפרשות שנקראות בקריאה אחת נמצאות הפרשות ויקהל - פקודי, תזריע - מצורע, אחרי מות - קדושים, בהר - בחוקותי, מטות - מסעי, ניצבים - וילך. בדרך זו מסיימים מדי שנה בשנה את קריאת כל חמשת חומשי התורה.

בשמחת תורה אנו מסיימים את קריאת חמשת חומשי התורה, ומיד מתחילים מחדש בקריאה בספר בראשית. תחילה מסיימים את מחזור הקריאה של השנה שחלפה בקריאת פרשת "וזאת הברכה", הפרשה האחרונה בספר דברים. העולה לקריאה המסיימת נקרא בשם "חתן תורה". לאחר מכן מתחילים לקרוא מבראשית, והעולה לקריאה זו נקרא על שם הקריאה "חתן בראשית". חתן תורה מסיים את המחזור הקודם, וחתן בראשית פותח את המחזור החדש.

הנוהג הוא, שבנוסף לקריאת פרשת השבוע בציבור, כל אדם קורא את הפרשה לעצמו בכל שבוע, בשיטת "שניים מקרא ואחד תרגום" - קריאת הפרשה פעמיים בשפת המקור, וקריאה נוספת בתרגום אונקלוס בשפה הארמית. תרגום זה הוא למעשה הפירוש הראשון לתורה, הוא נכתב בתקופת המשנה על ידי אונקלוס הגר, ובכך הוא קדם בהרבה לפירוש רש"י וליתר המפרשים. יש המהדרים לקרוא בכל שבוע גם את פירוש רש"י על הפרשה השבועית.

כל השבוע כולו מוקרן מאורה של השבת ומושפע מקדושתה. במשך כל השבוע אנחנו עוסקים בפרשת אותו שבוע, וכאשר אדם שולח איגרת לחברו, הוא כותב, למשל, יום ראשון לסדר - לפרשת־פנחס, או יום שני לסדר מטות־מסעי. זהו אופן נוסף לזכירת השבת בימות החול, כמו ב"שיר של יום" שאנו אומרים כל יום אחרי התפילה: "היום יום ראשון בשבת, שבו היו הלוויים אומרים בבית המקדש".

למעשה, כל חיינו סובבים סביב פרשת השבוע, שכאמור, זהו החלק בתורה שנקרא באותה שבת. וכך, השבת אינה רק יום מנוחה, אלא גם "יום קדושה לעמך נתת". היא לא רק יום של "שמור", היא גם יום של "זכור לקדשו" - יום של מקרא קודש.

כשם שמצמידים בשמחת תורה את "חתן בראשית" ל"חתן תורה", ואין מסיימים חמשת חומשי התורה בלי להתחיל מיד מחזור חדש - כך בכל שבת ושבת, לאחר שסיימנו קריאת התורה בפרשת השבוע בין תפילת שחרית לתפילת מוסף בבוקרו של יום השבת, מיד באותו יום, בתפילת המנחה אחר הצהריים, אנו קוראים את הקטע הראשון של פרשת השבוע הבא.

הקו החינוכי הוא שאף פעם לא גומרים ללמוד את התורה, ולעולם אין לחוש כאילו כבר קראנו ולמדנו די הצורך וכי אנו יודעים את ה"חומר" היטב. תמיד צריך להתחיל בלימוד התורה מחדש, ולהרגיש כי אין מסיימים את התורה. כל ימינו אנו בבחינת "תלמיד חכם", ולא "חכם" - הדגש הוא על ה"תלמיד", שכן אדם חייב להפנים כי אינו יודע את התורה כולה, ועליו לשנן וללמוד וללמד כל חייו. תורה - ללא הפסקה.

בדרך מליצית אומרים, כי כל מסכת מן התלמוד הבבלי מתחילה בדף ב', ואף פעם לא בדף א', כשם שהתורה שבכתב פותחת באות ב' - "בראשית". ללמד כל תלמיד, כי לא ירום לבבו ולא יחזיק טובה לעצמו, שהרי אפילו את הדף הראשון ואת האות אל"ף - טרם למד...

קריאה בתורה

בכל בית כנסת קבוע בכותל המזרח ארון קודש ובו ספרי תורה. אין מוציאים ממנו את ספרי התורה מדי יום, אלא ישנם ימים קבועים אשר בהם מוציאים ספר וקוראים בו. יש ימים מסוימים שבהם מוציאים אף יותר מספר אחד, וקוראים בכל אחד מהם.

לפי הנאמר בתורה עצמהּ, בכל יום שנקרא "מקרא קודש", יש לקרוא בספר התורה, ואלה הם השבתות ומועדי ישראל: ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות, שמיני עצרת, פסח ושבועות. אלה ימים, שמחייב אותנו הקדוש ברוך הוא ב"מקראי קודש", לקרוא בהם בספר הקודש. עזרא הסופר, שחי בראשית ימי בית שני והיה מראשי תנועת "שיבת ציון" ומראשי הכנסת הגדולה, התקין תקנה שעל פיה יש לקרוא בתורה גם בימים שני וחמישי. בשבת בבוקר לאחר תפילת שחרית ולפני תפילת מוסף קוראים את פרשת השבוע, ובתפילת מנחה של אותה שבת מתחילים את הקטע הראשון של הפרשה הבאה, אותו יקראו גם בימים שני וחמישי של השבוע הבא. מדוע מצא עזרא הסופר לנכון לתקן ולקרוא בתורה גם בימי שני וחמישי?

בתקנתו זו הסתמך עזרא על הפסוק "וַיֵּלְכוּ שְׁלשֶׁת־יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא־מָצְאוּ מָיִם" (שמות טו כב). הכתוב אמנם מספר על בני ישראל, שהלכו במדבר סיני בצאתם ממצרים, ובמשך שלושה ימים לא היו להם מים לשתות, אך עזרא מצא בזה רמז ללימוד התורה, שהרי מים אינם מושג גשמי בלבד - נוזל בסיסי ששותים אותו לרוויה, אלא אף מושג רוחני - "אין מים אלא תורה". מי התורה מרווים אותנו, מחיים אותנו ונותנים לנו את כוחות הקיום. בלתי אפשרי להיות שלושה ימים רצופים בלי מים, בלי מי התורה, "כי הם חיינו ואורך ימינו", ובלי מים חיים אלה, הנפש, חלילה, תיבש. לכן התקנה היא לקרוא בתורה לא רק בכל שבת, בשחרית ובמנחה, אלא להוסיף לזה קריאה בימי שני וחמישי. כך יוצא, אפוא, שמשבת עד יום שני, יש רק יום אחד בלא קריאה בתורה - הוא יום ראשון, ומיום שני עד יום חמישי מפרידים יומיים - ימי שלישי ורביעי. מיום חמישי עד שבת, שוב מפריד רק יום אחד - יום שישי, כך שאין שלושה ימים רצופים בלי קריאת התורה. זוהי, אם כן, תקנת עזרא הסופר - לקרוא במשך השבוע את הקטע הראשון של פרשת השבת הקרובה.

מעבר לקריאת התורה בימי "מקראי קודש" ובימי שני וחמישי, יש את קריאת התורה הנוהגת בראשי חודשים, בחנוכה, בפורים, ובארבע תעניות הציבור בשחרית ובמנחה.

גבאי בית הכנסת קורא ל"עלייה לתורה" קרואים מבין ציבור המתפללים. בימות החול עולים לתורה שלושה קרואים, והם: כֹהן, לוי וישראל. בראש חודש ובימי חול המועד עולים לתורה ארבעה קרואים, ואילו בחגים - פסח, שבועות, ראש השנה וסוכות - חמישה קרואים. ביום הכיפורים, שקדושתו רבה יותר, עולים לתורה שישה קרואים, וביום שבת קודש - שבעה.

בעדות אשכנז העולה לתורה אומר: "ברכו את השם המבורך", והציבור משיב: "ברוך ה' המבורך לעולם ועד". לאחר מכן הוא מברך את הברכה שלפני קריאת התורה: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ברוך אתה ה' נותן התורה". בציצית שבטלית בגדו, במעיל של ספר התורה או בחגורת הספר, הוא מנשק את המקום בו צריך לקרוא, ובעל הקריאה קורא. בתום הקריאה, שוב מנשק העולה לתורה את המקום בו פסקו לקרוא, ואומר: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו, ברוך אתה ה' נותן התורה".

בעדות המזרח, בטרם יאמר העולה "ברכו את ה' המבורך", הוא מוסיף שלוש מילים: "ה' עמכם", ו"רבנן, ברכו את ה' המבורך", אך שתי הברכות שנאמרות לפני הקריאה ולאחריה זהות לכל העדות, בכל תפוצות ישראל ובכל הזמנים. בנוסף לעולים לתורה - משלושה עד שבעה - יש את "המפטיר" או "המשלים", העולים לתורה באותם ימים בהם קוראים לאחר קריאת התורה פרק של נביא כ"הפטרה".

בכל עת שקוראים בתורה יש שלושה כיבודים נוספים, והם: פתיחת ה"היכל" להוצאת ספר התורה מן הארון ולהכנסתו, הגבהת הספר לעיני הציבור המכריז תוך כדי כך: "וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר־שָׂם משֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים ד מד), ומוסיפים "על פי ה' ביד משה". הכיבוד השלישי הוא גלילת ספר התורה, חגירתו ועטיפתו במעיל המיוחד לו. בכיבודים אלה יש הבדל בין עדות אשכנז לעדות ספרד, עדה עדה ומנהגיה. ההגבהה והגלילה נחשבות לכיבוד חשוב, כי על התורה נאמר בתלמוד: "גדול שימושה יותר מלימודה".

אדם שנעשה לו נס באותו שבוע, או שחצה את הים, או שעבר ניתוח ויצא ממנו בשלום, מוסיף לאחר קריאת התורה את "ברכת הגומל": "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב", וכולם עונים לו: "מי שגמלך טוב הוא יגמלך כל טוב סלה".

ברכות ותפילות רבות נקשרות עם קריאת התורה, כגון ברכת "ברוך שפטרנו" של אבי בר המצווה, קריאת שם לבת שנולדה בשעה טובה, וכן תפילת "מי שבירך" לרפואת חולים, לפדיון שבויים וכיוצא בזה. מקומן של כל אלה הוא במעמד קריאת התורה בין "גברא לגברא", כלומר, בין עולה לתורה אחד למשנהו. במעמד זה גם מתברך כל אחד מהעולים מפי הגבאי שכיבדו ב"עלייה" לתורה.

כך שמעמד הקריאה בתורה, מלבד היותו בסיס לשמירת הקשר עם דברי התורה, הוא גם ציר מרכזי סביבו מתנהלים חיי הקהילה בבית הכנסת.