הסודות המדעיים של התזמון המושלם
מבוא: החלטתו של קפטן טרנר
חצי שעה לאחר צהרי היום של שבת, 1 במאי, 1915 , התנתקה ספינת פאר מרציף 54 שעל גדת ההדסון במנהטן, והחלה לעשות את דרכה לליברפול, אנגליה. כמה מהנוסעים ומאנשי הצוות חשו בלי ספק בחילה קלה - לא בשל גלי הגאות, אלא בשל צוק העתים.
בריטניה היתה שרויה במלחמה עם גרמניה, מלחמת העולם הראשונה פרצה בקיץ הקודם. גרמניה הכריזה לא מכבר כי המים הסמוכים לאיים הבריטיים, שבהם אמורה הספינה לעבור, הם אזור מלחמה. בשבועות שקדמו להפלגה המתוכננת, שגרירות גרמניה בארצות הברית אף פרסמה מודעות בעיתונים האמריקאיים, ובהן הזהירה את הנוסעים שתכננו להשתתף בהפלגה הזו שמי שייכנסו למים הללו "על ספינות של בריטניה הגדולה או של בעלות בריתה, עושים זאת על אחריותם האישית".
למרות זאת, בודדים בלבד מבין הנוסעים ביטלו את הפלגתם. אחרי ככלות הכול, הספינה הזו כבר חצתה את האוקיינוס האטלנטי יותר ממאתיים פעמים ללא כל תקלה. זו היתה אחת מספינות הנוסעים הגדולות והמהירות ביותר בעולם, והיא היתה מצוידת בטלגרף ובשפע סירות הצלה (הודות ללקחים שנלמדו מהטיטניק, שטבעה שלוש שנים קודם לכן).
וייתכן שהנתון החשוב ביותר במכלול השיקולים היה זהותו של האחראי על הספינה, קפטן ויליאם תומס טרנר, אחד מיורדי הים המיומנים ביותר בעולם - טיפוס מחוספס בן 58, בעל קריירה עשירה, שפע עיטורים ואותות כבוד ו"מבנה פיזי כשל כספת בנק".
הספינה שייטה במי האוקיינוס האטלנטי חמישה ימים, ללא אירועים ראויים לציון. אבל ב- 6 במאי, כשכלי השיט המגושם התקדם לעבר חופי אירלנד, טרנר קיבל התרעה שצוללות גרמניות - הידועות בכינויין יו-בוֹאט (U-boat) - משוטטות באזור. הוא נטש את שולחן הקפטן והתייצב על הגשר כדי לסרוק את האופק ולהתכונן לקבלת החלטה מהירה על פי הצורך.
בבוקר יום שישי, 7 במאי, כיסה את האזור ערפל כבד. הספינה היתה מרוחקת מהחוף כ- 160 קילומטרים וטרנר החליט להוריד את מהירותה מ- 21 קשר (כ- 40 קמ"ש) ל- 15 קשר בלבד (כ- 28 קמ"ש). בשעות הצהריים, כשהערפל נמוג, טרנר כבר היה יכול לזהות את קו החוף במרחק. השמים היו בהירים. המים היו שקטים.
בשעה 13:00 בצהריים, בלי שהקפטן או הצוות ידעו על כך, וָלטר שווייגר, מפקד צוללת גרמנית, זיהה את ספינת הנוסעים. במהלך השעה הבאה, טרנר קיבל שתי החלטות בלתי מוסברות. הראשונה - הוא העלה במעט את מהירות הספינה לכדי 18 קשר (כ- 33 קמ"ש), ולא למהירות המרבית האפשרית של 21 קשר (כ- 40 קמ"ש), וזאת אף על פי שהראות היתה טובה, המים היו שקטים והוא ידע שהצוללות עשויות לארוב לו באזור.
במהלך ההפלגה הוא הרגיע את הנוסעים והבטיח כי ישיט את הספינה במהירות, מפני שמהירותה הגבוהה ביותר עולה על זו של כל צוללת. את ההחלטה השנייה הוא קיבל בשעה 13:45 , והיא היתה קשורה לחישוב של מיקום הספינה.
טרנר ביצע "תכווין של ארבע נקודות" - מהלך שנמשך כ- 40 דקות - אף שהיה יכול לבצע מהלך תכווין פשוט יותר, שנמשך חמש דקות בלבד. וכיוון שהוא ביצע תכווין של ארבע נקודות, הוא היה חייב לנווט את הספינה בקו ישר, במקום להתקדם במסלול מזוגזג, שהיה הדרך הטובה ביותר לחמוק מהצוללות הגרמניות ולהטעות את פצצות הטורפדו שלהן.
בשעה 14:10 בדיוק טורפדו גרמני קרע את צדה של הספינה ופער בה חור ענקי. סילון של מי ים התפרץ והמטיר על הסיפון שברי ציוד וחלקים מגוף הספינה. דקות ספורות לאחר מכן הוצף חדר דודים אחד, ואז השני. ההרס חולל התפוצצות שנייה. טרנר נפל למים. הנוסעים צרחו וצללו כדי לחפש את סירות ההצלה. ואז, 18 דקות לאחר שהספינה נפגעה, היא התהפכה על צדה והחלה לטבוע.
ספינת הנוסעים, הוא התרחק ללב ים. הוא הטביע את הלוזיטניה. כמעט 1,200 אנשים נסִפו במתקפה, בהם 123 מתוך 141 האמריקאים שהיו על סיפון הספינה. האירוע החריף את מלחמת העולם הראשונה, קבע מחדש את חוקי ההתקפה הימית, ואף החיש את הצטרפותה של ארצות הברית למלחמה שנתיים לאחר מכן. אבל מה שהתרחש בדיוק באותו אחר צהריים של חודש מאי, לפני יותר ממאה שנים, נותר בגדר תעלומה.
שתי חקירות שנערכו מיד לאחר ההתקפה לא היו מספקות. פקידים בריטים הפסיקו את החקירה הראשונה כדי למנוע גילויים של סודות צבאיים. את החקירה השנייה הוביל ג'ון צ'רלס ביגהם, שופט בריטי, שנודע כלורד מרסי וחקר גם את אסון הטיטניק. חקירה זו ניקתה את קפטן טרנר ואת חברת השיט מכל חשד.
עם זאת, ימים אחדים לאחר סיום החקירה, לורד מרסי התפטר וסירב לקבל תשלום על שירותיו, באומרו: "המקרה של לוזיטניה הוא עסק ארור ומלוכלך!" במהלך המאה הקודמת, עיתונאים חיטטו בקטעי עיתונות וביומנים של הנוסעים, וצוללנים בחנו את שרידי הספינה הטבועה בניסיון למצוא רמזים למה שקרה באמת. סופרים וקולנוענים המשיכו להפיק ספרים וסרטים דוקומנטריים ששפעו השערות וניחושים.
האם בריטניה שלחה את הלוזיטניה אל המסלול המסוכן באופן מכוון, או אפילו זממה להטביע את הספינה, כדי לגרור את ארצות הברית למלחמה? האם הספינה, שנשאה מטען קטן של תחמושת, שימשה בעצם להעברת מטמון גדול ורב עוצמה של נשק לטובת מאמץ המלחמה של בריטניה? האם קצין הימייה הבכיר של בריטניה, אדם בן 40 בשם וינסטון צ'רצ'יל, היה מעורב בפרשייה הזו בדרך כלשהי?
האם קפטן טרנר, ששרד את ההתקפה, היה לא יותר מחייל פשוט בידיהם של אנשים רבי עוצמה, "בחור ]ש[הזמין אסון", כפי שתיאר אותו אחד הנוסעים ששרדו את האסון? או שמא הוא לקה בשטף דם קל במוח שפגע ביכולת השיפוט שלו, כפי שטענו אחרים? האם החקירות והבדיקות, שהתיעוד המלא שלהן טרם שוחרר לפרסום, היו בעצם סיפור כיסוי אדיר?
איש אינו יודע בוודאות. יותר ממאה שנות חקירה, ניתוחים היסטוריים והשערות מהשערות שונות לא הצליחו לספק תשובה ברורה. אבל ייתכן, שקיים הסבר פשוט יותר, שאיש לא לקח בחשבון.
ייתכן, שכאשר בוחנים את הדברים מבעד לעדשה רעננה של הביולוגיה ומדע ההתנהגות של המאה ה- 21 , מתברר שההסבר לאחד האסונות הגדולים ביותר בהיסטוריה הימית אינו זדוני כל כך. ייתכן, שקפטן טרנר פשוט קיבל החלטות לא טובות. וייתכן, שההחלטות הללו היו לא טובות, בשל העיתוי - הוא קיבל אותן בשעות אחר הצהריים.
זהו ספר על עיתוי. כולנו יודעים שהעיתוי הוא חזות הכול. הבעיה היא, שאיננו יודעים הרבה על התהליך עצמו. החיים שלנו מציגים בפנינו זרם בלתי פוסק של החלטות "מתי" - מתי לשנות קריירה, מתי להביא בשורות איוב, מתי לתכנן קורס, מתי לסיים נישואים, מתי לצאת לריצה ומתי להתייחס ברצינות לפרויקט או לאדם כלשהו. אבל רוב ההחלטות הללו נובעות מבִּיצה רוחשת של אינטואיציה וניחושים. העיתוי, כך אנחנו מאמינים, הוא מעשה אמנות.
אני אראה שעיתוי הוא בעצם מדע - גוף הולך ומתפתח של מחקר רב פנים ורב תחומי, המציע תובנות רעננות על מצבו של האדם ומספק הדרכה שימושית לצורת עבודה נבונה יותר ולחיים טובים יותר.
בכל חנות ספרים ובכל ספרייה תוכלו למצוא מדף (או תריסר מדפים) עמוס בספרים שמסבירים "איך" לעשות דברים - החל ב"איך" לזכות בחברים וכלה ב"איך" לשכנע אנשים לדבר פיליפינית בתוך חודש. מדובר בשפע גדול עד כדי כך, שספרים אלו ראויים להיות קבוצה בפני עצמה - ספרי ה"איך". חשבו, אם כן, על הספר הזה כעל ראשון בסוגה חדשה לגמרי - ספר ה"מתי".
בשנתיים האחרונות, קראנו וניתחנו - שני חוקרים נועזים ואנוכי - יותר מ- 700 מחקרים בתחומי הכלכלה, תורת ההרדמה, אנתרופולוגיה, אנדוקרינולוגיה, כרונוביולוגיה ופסיכולוגיה חברתית כדי לחשוף את המדע החבוי של עיתוי. ב- 220 העמודים הבאים אשתמש בידע המחקרי הזה כדי לבחון שאלות שנשאלות במהלך כל ההתנסות האנושית, אך לעתים תכופות נותרות חבויות מעינינו.
למה ההתחלות - בין שמדובר בהתחלה מהירה או בהתחלה מדומה - חשובות כל כך? ואיך אנחנו יכולים להתחיל מחדש, אם אנחנו מועדים שוב ושוב על קו הזינוק? למה ההגעה אל נקודת האמצע - של פרויקט, של משחק, של החיים - מדכאת אותנו לפעמים, אך ממריצה אותנו בפעמים אחרות? למה הסיוּמים יוצקים בנו אנרגיה להשקיע עוד מאמץ כדי להגיע לקו הסיום, אך גם משפיעים עלינו להאט את הקצב ולחפש משמעות?
איך אנחנו מתאמים את הזמן עם אנשים אחרים - בין כשאנחנו מעצבים תוכנות ובין כשאנו שרים במקהלה? למה לוחות זמנים מסוימים בבתי ספר מעכבים למידה, ואיזה תכנון שונה של הפסקות יכול לשפר את ציוני הבחינות של התלמידים? ובשורה התחתונה, איך אנחנו יכולים לבנות ארגונים, בתי ספר וחיים שלוקחים בחשבון את הכוח הבלתי נראה של עיתוי ושמכירים בכך - בפרפרזה על דברי מיילס דייוויס - שעיתוי איננו הדבר העיקרי, אלא הדבר היחיד?
הספר הזה סוקר הרבה ממצאים מדעיים. תקראו על מחקרים רבים, כולם מפורטים בהערות, כך שתוכלו לצלול עמוק יותר לתוכם (או לבדוק את עבודתי). אבל זהו גם ספר מעשי. בסוף כל פרק מופיע מה שאני מכנה "המדריך לפצחן הזמן", אוסף של כלים, תרגילים וטיפים שיסייעו להפוך את התובנות למעשים.
אז איפה נתחיל?
המקום שנתחיל בו את החקירה שלנו יהיה הזמן עצמו. כשלומדים את תולדות הזמן - החל משעוני השמש הראשונים במצרים העתיקה דרך השעונים המכניים המוקדמים באירופה של המאה ה- 16 וכלה בהופעת אזורי הזמן במאה ה- 19 - מבינים מהר מאוד, שהרבה ממה שנתפס בעינינו כיחידות "טבעיות" של זמן, הם בעצם גבולות שהציבו אבות אבותינו, כדי לכלוא בתוכן את הזמן.
שניות, שעות ושבועות הם כולם המצאה אנושית. רק אחרי שמגדירים אותם בבירור, כפי שכתב ההיסטוריון דניאל בורסטין,* האדם יכול "ללכת בדרכו ולמלא את עולמו בחידושים אנושיים", ולשם כך "עליו ליצור לו מידות זמן משל עצמו".
אבל יחידה אחת של זמן נותרת מעבר לשליטתנו - וזוהי התגלמות "מחזורי הטבע", שבורסטין מדבר עליהם. לדבריו, "כל עוד סימן האדם את חייו אך ורק על ידי מחזורי הטבע... הוא נותר שבוי בידי הטבע". אנו חיים על כוכב, הסובב סביב צירו בקצב קבוע ובדרך קבועה, והוא חושף אותנו לתקופות קבועות של אור וחושך.
לסיבוב הזה של כדור הארץ אנחנו קוראים יממה. היממה היא, כנראה, אחת הדרכים החשובות ביותר שבהן אנו מחלקים, מעצבים ומעריכים את הזמן שלנו. לפיכך, החלק הראשון של הספר הזה פותח את חקירת התזמון שלנו כאן, ביממה.
מה למדו המדענים על הקצב של היום? כיצד אנו יכולים להשתמש בידע הזה כדי לשפר את הביצועים שלנו, להגביר את בריאותנו ולהעמיק את קורת הרוח שלנו? ולמה, כפי שהראה קפטן טרנר, אל לנו לעולם לקבל החלטות חשובות בשעות אחר הצהריים?
