"תשמרו לי עליו", צעקה אימא שלי, ואבא שלי התחיל לבכות.
המיילדת רצה עם האלונקה, הניחה את ידה על החזה של אימא שלי וצעקה לה חזרה, "אל תדאגי, שושי, הכול יהיה בסדר, אל תדאגי". ככל שהמיילדת צעקה בקול רם יותר, כך אימא שלי צרחה חזק יותר. אבא שלי התמוטט בכניסה לחדר הניתוח.
***
סבתא פאניה סיפרה לי את הסיפור הזה מאות פעמים. בילדותי היינו נפגשות כמעט בכל יום, ותמיד ביקשתי לשמוע מה קרה שם.
מרותקת, ישבתי לידה, מקשיבה לכל מילה שיצאה מפיה שעה שהייתה רוקמת, מקפלת כביסה או שותה תה לאחר ארוחת הצהריים. בדמיוני הצטיירו האירועים לפרטי פרטים, ממש כמו בסרט קולנוע, עד שהפכו לזיכרון הפרטי שלי.
מעולם לא סיפרה את כל הסיפור בבת אחת. לפעמים הייתה ממשיכה מהמקום שבו הפסיקה בפעם הקודמת, ולפעמים דרשתי שתתחיל במה שקרה בבית החולים, והיא הסכימה. את הפרטים שלא סיפרה דליתי מההורים ומהדודה שלי.
לרוב הם שיתפו פעולה, ואני יכולתי להתמסר לפאזל שהתארגן לי בראש, קצת כמו "מנהרת הזמן" של דאג וטוני, או כמו בנסיעה הזויה בדלוריאן של הדוק אמט בראון עם מייקל ג’יי פוקס.