ספר זה, אף שהוא עומד בפני עצמו, הוא המשך של האוסף Incerto ,1 שהוא שילוב של א) דיונים מעשיים; ב) מעשיות פילוסופיות; ו־ג) ביקורת מדעית ואנליטית על בעיות של אקראיות ועל השאלה כיצד יש לחיות, לאכול, לישון, להתווכח, להילחם, להתיידד, לעבוד, ליהנות ולקבל החלטות בתנאים של חוסר ודאות. אף על פי ש־Incerto נגיש לקבוצות שונות ורבות של קוראים, כדאי מאוד שלא תטעו בו — ה־Incerto הוא מַסָה, ולא גרסה פופולרית של כתבים אחרים בצורתם המשעממת (למעט הנספח הטכני שלו).
"חשיפה לסיכון" דן בארבעה נושאים בספר אחד: א) אי־ודאות ומהימנות של ידע (הן מעשי הן מדעי, בהנחה שיש הבדל בין השניים), או בניסוח פחות מנומס, כלי לאיתור זיבולי מוח, ב) סימטריה בעניינים שבין אדם לחברו, קרי, הגינות, צדק, אחריות והדדיות, ג) חילופי ידע ו־ד) רציונליות במערכות מורכבות ובעולם האמיתי. את העובדה שכל הארבעה הללו הם דברים בלתי נפרדים יודע כל מי ש... חשף את עצמו לסיכון.2
לא רק שחשיפה לסיכון נחוצה להגינות, ליעילות מסחרית ולניהול סיכונים: היא הכרחית להבנת העולם.
ראשית, חשוב לזהות ולסנן את זיבולי המוח. כלומר, את ההבדל בין תיאוריה למעשה, בין קוסמטיקה למומחיות אמיתית, בין אקדמיה (במובן השלילי של המילה) והעולם האמיתי. אם תרשו לי לומר משהו בנוסח יוֹגי בֶּרָה,3 באקדמיה אין הבדל בין האקדמיה לעולם האמיתי; בעולם האמיתי יש הבדל כזה.
שנית, הספר עוסק בעיוותי סימטריה ובהדדיות בחיים: אם אתם זוכים בפרס, אתם חייבים גם ליטול על עצמכם חלק מהסיכונים ולא לתת לבני אדם אחרים לשלם את מחיר הטעויות שלכם. אם אתם מסכנים אחרים והם ניזוקים, עליכם לשלם את המחיר. ממש כפי שעליכם להתייחס לאחרים כפי שהייתם רוצים שיתייחסו אליכם, כך אתם אמורים לקחת אחריות על אירועים בלי להיות לא הגונים ולעשות עוול לאחרים.
אם אתם אומרים למישהו את חוות דעתכם והוא פועל לפיה, אתם מחויבים מהבחינה המוסרית להיות חשופים להשלכות. כאשר אתם מספקים חוות דעת בעניין כלכלי:
אל תגידו לי מה אתם "חושבים", אמרו לי רק מה נמצא בתיק ההשקעות שלכם.
שלישית, הספר עוסק בשאלה כמה מידע יש לחלוק עם אחרים. מה סוחר מכוניות צריך (או לא צריך) לומר לכם על המכונית שאתם עומדים להוציא עליה נתח גדול מחסכונותיכם.
רביעית, הספר עוסק ברציונליות ובמבחן הזמן. רציונליות בעולם האמיתי אינה קשורה לשאלה מה הגיוני לדעת עיתונאים של ה"ניו יורקר" או איזה פסיכולוג שמשתמש במודלים נאיביים בסיסיים, אלא היא משהו שהוא עמוק הרבה יותר וסטטיסטי וקשור להישרדות שלכם.
אל תטעו ואל תראו בחשיפה לסיכון כפי שהיא מוגדרת כאן בעיה פשוטה הקשורה לתמריצים ולחלוקת רווחים (כפי שמבינים אותה בדרך כלל בעולם הפיננסי). לא. הספר הזה עוסק בסימטריה, ויותר בעניין חלוקת הנזקים, בעניין המחיר שיש לשלם על תקלות. אותו הרעיון עצמו עומד בבסיסם של עניינים כגון תמריצים, רכישת מכונית משומשת, אתיקה, תורת החוזים, לימוד (העולם האמיתי לעומת האקדמיה), ציווי קנטיאני, עוצמה שלטונית מקומית, מדעי הסיכון, קשר בין האינטלקטואלים והמציאות, אחריות של ביורוקרטים, צדק חברתי הסתברותי, תורת האופציות, התנהגות הולמת, אנשים שמוכרים זיבולי מוח, תיאולוגיה.... אעצור כאן לעת עתה.
כותרת מדויקת יותר (אם כי גם מסורבלת יותר) של הספר הזה היתה יכולה להיות: "ההיבטים הפחות מובנים מאליהם של החשיפה לסיכון: האסימטריות הנסתרות והשלכותיהן". כי אני לא אוהב ספרים שמספרים לי דברים מובנים מאליהם. אני אוהב הפתעות. מכיוון שכך, כדי לפעול באופן הדדי בנוסח החשיפה לסיכון, אני לא אוביל את הקורא למסע משעמם וצפוי מראש בנוסח הרצאת מכללה, אלא להרפתקה מעניינת שאני עצמי הייתי רוצה לעבור.
לפיכך, הספר מאורגן בסדר הזה: הקורא אינו צריך לקרוא יותר משישים עמודים בקירוב כדי להבין את החשיבות, את הנוכחות ואת השכיחות של עקרון החשיפה לסיכון (כלומר, הסימטריה) ברוב היבטיו. בה בעת, לא יהיה כאן הסבר מפורט ומוגזם למה משהו חשוב הוא חשוב: הבסיס לעיקרון הוא הצדקתו שוב ושוב.
המסלול כולל התמקדות במשמעויות מפתיעות — כל אותן אסימטריות שאינן נגלות לעין באופן מיידי — וכן בהשלכות הפחות ברורות מאליהן שכמה מהן אינן נעימות ורבות מהן מועילות באופן מפתיע. הבנת האופן שבו פועלת החשיפה לסיכון מאפשרת לנו להבין כמה מהבעיות החמורות המונחות בבסיס המרקם העדין של המציאות.
איך זה שמיעוטים לא סובלניים קיצוניים מנהלים את העולם וכופים על כולנו את רעיונותיהם? איך זה שהאוניברסליזם פוגע באותם האנשים שהוא אמור לסייע להם? איך זה שיש לנו כיום יותר עבדים מכפי שהיו בימי הרומאים? למה מנתח אינו אמור להיראות כמו מנתח? למה התיאולוגיה הנוצרית התעקשה שהפן האנושי של ישו הוא היבט נפרד ושונה מהפן האלוהי שלו? איך ההיסטוריונים מבלבלים אותנו כשהם מדברים על מלחמה ולא על שלום? איך קורה שמועמדים למשרות פוליטיות שפגמיהם האנושיים כה ברורים נתפסים מוצלחים יותר מפקידים נקיי כפיים? למה אנחנו מעריצים את חניבעל? למה חברות פושטות את הרגל ברגע שמתמנים להן מנהלים מקצועיים שיש להם כוונות להיטיב? איך קורה שפגאניזם סימטרי יותר בין אוכלוסיות? איך יש לנהל יחסי חוץ בין מדינות? למה אסור לתרום כסף לעמותות צדקה אלא אם כן הן פועלות באופן מבוזר (מה שמכונה אובריזציה בעגה המודרנית)?4 למה גֶנים ושפות מתפשטים בצורה שונה? למה גודל האוכלוסייה משנה (קהילה שלווה של דייגים הופכת לקהילה לוחמנית כשמספר חבריה גדל ולו במעט)? למה אין קשר בין כלכלה התנהגותית לבין התנהגות של פרטים — והמצב בשווקים קשור קשר רופף מאוד לנטייתם של המשתתפים במשחק? איך קורה שרציונליות קשורה להישרדות ואליה בלבד? מהו ההיגיון הבסיסי של נטילת סיכון?
אבל לגבי מחבר שורות אלה, המושג של חשיפה לסיכון קשור בעיקר לצדק, כבוד והקרבה, דברים שהם ערכים קיומיים לבני אדם.
כאשר הוא משמש ככלל מנחה בחיים, עקרון החשיפה לסיכון מצמצם את השפעותיהם של הפערים שגדלים עם התרחבות האוכלוסייה: הפערים בין פעולה ודיבור חסר משמעות, כוונה ותוצאה, תיאוריה ומעשה, כבוד ותדמית, מומחיות ושרלטנות, גשמי ומופשט, אתי וחוקי, אמיתי וקוסמטי, סוחר וביורוקרט, יזם ומנכ"ל, כוח ומראית עין, אהבה וניצול כספי, קובנטרי ובריסל, אומהה וּושינגטון הבירה, בני אדם וכלכלנים, סופרים ועורכים, למדנות ואקדמיה, דמוקרטיה וממשל, מדע ומדענות, פוליטיקה ופוליטיקאים, אהבה וכסף, הרוח והחוק היבש, קאטוֹ הזקן וברק אובמה, איכות ופרסום, מחויבות ותעמולה, והחשוב מכולם — הקולקטיב והיחיד.
ראשית נקשור כמה פריטים מתוך הרשימה המופיעה לעיל בעזרת שני קטעים קצרים — רק כדי לתת מושג על האופן שבו הרעיון מגשר בין הקטגוריות ועולה על סכום חלקיו.
1 לטינית: אי־ודאות (המערכת).
2 כדי לברר מדוע מוסר ומיומנות אינם ניתנים להפרדה בחיים האמיתיים, חשבו על הדבר הבא: כשאתם אומרים למישהו שיש לו אחריות כלפיכם, מנהל החשבונות שלכם למשל, "אני סומך עליך", האם אתם מתכוונים לומר: 1) אני סומך על המוסר שלך (הוא לא יסתיר את הכסף שלכם בבנק בפנמה), 2) אני סומך על היכולת שלך כמנהל חשבונות דייקן, או 3) שני הדברים גם יחד? הרעיון של הספר הוא שבעולם האמיתי קשה להפריד בין אתיקה לבין ידע ויכולת.
3 שחקן בייסבול אמריקאי. התפרסם לא רק ביכולתו כשחקן, אלא גם ביחסיו המיוחדים עם ההיגיון המקובל, שבאו לידי ביטוי באמירות כמו "לא אמרתי את כל הדברים שאמרתי", "עשינו יותר מדי טעויות לא נכונות", "זה לא נגמר עד שזה נגמר" וגם "בתיאוריה אין הבדל בין תיאוריה לפרקטיקה; בפרקטיקה יש" (המערכת).
4 Uberized; השֵם הולך בעקבות חברת "אובר" (המערכת).
פרולוג, חלק 1
המפלה של אנטיאוס
לא לברוח מאמא — אני מגלה כל הזמן אילי מלחמה — בוב רובין והמקצוע שלו — מערכות שהן כמו תאונות דרכים
אנטיאוס היה ענק. ליתר דיוק — ענק למחצה. הוא היה בנם של גאיה אמא אדמה ושל פוסידון אל הים, והיה לו עיסוק מוזר: הוא כפה על עוברי אורח בארצו, לוב, להשתתף בקרבות היאבקות נגדו. התחביב שלו היה להצמיד את יריביו לאדמה ולרסק אותם. מסתבר שהתחביב המקאברי שלו היה ביטוי לאהבת בן: אנטיאוס ביקש לבנות מקדש לכבוד אביו פוסידון, ורצה שהוא יהיה בנוי כולו מהגולגלות של קורבנותיו.
אנטיאוס נחשב בלתי מנוצח, אבל היה לו סוד. הוא שאב את כוחו מהמגע עם אמו, האדמה. כשהופרד מהקרקע, הוא איבד את כל כוחו. באחת מגרסאות האגדה עליו, אחת מתריסר המשימות שהוטלו על הרקולס היתה להביס את אנטיאוס. הוא הצליח להרים אותו מעל פני הקרקע, והיכה אותו בזמן שכפות רגליו היו מנותקות מן האדמה.
מהקטע הזה אנו לומדים שבדומה לאנטיאוס, גם לנו אסור להפריד את הידע מהקשר עם הקרקע. למעשה, אי אפשר להפריד דבר מהקשר עם הקרקע, והקשר עם העולם האמיתי נעשה באמצעות חשיפה לסיכון. כלומר, באמצעות חשיפה לעולם האמיתי ועמידה בתוצאות מעשינו, לטוב ולרע. השריטות שעל עורנו מנחות אותנו בלמידה ובגילוי, וזהו מנגנון של חינוך טבעי, מה שהיוונים כינו pathemata mathemata ("ללמוד מהכאב", משהו שאמהות וילדים מכירים היטב). בספרי "אנטי־שביר" הראיתי שרוב הדברים שאנו מאמינים ש"הומצאו" באוניברסיטאות, התגלו למעשה בניסיונות של חובבים, ורק לאחר מכן קיבלו אישוש בסוג כלשהו של הליך פורמלי. הידע שאנו צוברים באמצעות התנסות לא מקצועית — כלומר, בניסוי וטעייה, בהתנסות על פני זמן, ובמילים אחרות, באמצעות קשר עם הקרקע — עולה בהרבה על מה שאנו מקבלים בחשיבה הגיונית; אם כי המוסדות, שדואגים לאינטרסים של עצמם, טורחים מאוד להסתיר מאיתנו את העובדה הזאת.
בהמשך ניישם את הדברים על מה שקרוי בטעות "עיצוב מדיניות".
לוב לאחר אנטיאוס
הקטע השני. כמה אלפי שנים לאחר מכן, כאשר אני כותב את הדברים האלה, בלוב, ארצו של אנטיאוס, קיימים שוקי עבדים, שקמו כתוצאה מניסיון כושל "להחליף את המשטר" ו"להדיח שליט עריץ". כן, בשנת 2017, במגרשי חנייה ובאתרים אחרים, פועלים שווקים מאולתרים שבהם ילידי מערב אפריקה נמכרים לעבדות לכל המרבה במחיר.
כמה אנשים הידועים כתומכים בהתערבות בינלאומית במדינות זרות (ביל קריסטול ותומס פרידמן, אם לנקוב בשמות של שניים מהם),5 אשר קידמו את הפלישה לעיראק בשנת 2003 ואת הדחתו של מנהיג לוב בשנת 2011, מנסים לקדם כעת שינוי במשטרן של כמה מדינות נוספות, בהן סוריה, בגלל שהן נתונות למשטר של "עריצות".
תומכי ההתערבות האלה, וחבריהם במשרד החוץ האמריקאי, סייעו בגיוס ובאימון מורדים אסלאמים, שנחשבו באותה העת "מתונים", אבל הצטרפו בסופו של דבר לשורות אל־קעידה, אותו ארגון אשר פוצץ את מגדלי התאומים בניו יורק ב־11 בספטמבר 2001. למרבה הפלא, הם שכחו שארגון אל־קעידה עצמו היה מורכב בעבר מ"מורדים מתונים", והוקם (או נתמך) בידי ארצות הברית במטרה להילחם ברוסיה הסובייטית, משום שכפי שנראה, החשיבה של האנשים המשכילים האלה אינה מביאה בחשבון הישנוּת של מקרים כאלה.
ואז ניסינו את הדבר הזה שנקרא שינוי המשטר בעיראק, ונכשלנו כישלון חרוץ. ניסינו את הדבר הזה שוב בלוב, ועכשיו קמו בה שוקי עבדים פעילים. אבל השגנו את המטרה, הפלנו את "משטר העריצות". על פי אותו ההיגיון, רופא יזריק למטופל תאי סרטן "מתונים" כדי לשפר את רמת הכולסטרול שלו, ויכריז בגאווה על הישג לאחר מותו של המטופל, בעיקר אם הניתוח שלאחר המוות יצביע על רמות כולסטרול תקינות. אבל אנחנו יודעים שרופאים אינם מנסים "תרופות" קטלניות על חולים, או שאינם עושים זאת בדרך כל כך גסה ומסורבלת, ושאין שום סיבה לעשות זאת. לרופאים יש בדרך כלל מידה מסוימת של חשיפה לסיכון, הבנה כלשהי במערכות מורכבות, וכמה אלפי שנות אתיקה שיסייעו להם להחליט כיצד לפעול.
ואל תוותרו על היגיון, על אינטלקט ועל חינוך, כי חשיבה הגיונית קפדנית תוכיח שאלא אם כן אפשר למצוא דרך לדחות כל עדות אמפירית, ההיגיון מראה שפעולה שנעשית מתוך מטרה להחליף משטר משמעה גם קידום עבדות או הידרדרות דומה במדינת היעד (כי אלה תוצאות טיפוסיות של פעולות כאלה). לפיכך, המתערבנים, כלומר כל האנשים האלה שתומכים בהתערבות במשטרים זרים, לא רק שאין להם תבונה מעשית ושהם לא למדו דבר מההיסטוריה, אלא שהם כושלים גם בכל מה שקשור לתבונה טהורה, ומטביעים אותה בשיח מתוחכם ומופשט למחצה ומלא מילים גדולות.
יש שלושה פגמים בחשיבה שלהם: 1) הם חושבים בצורה סטטית ולא דינמית; 2) החשיבה שלהם בסיסית ואינה מרובת ממדים; 3) הם חושבים במונחים של פעולה, ולעולם אינם חושבים על פעולות גומלין. בהמשך נראה באופן מעמיק יותר את הפגמים בחשיבה של השוטים המשכילים (ליתר דיוק, משכילים למחצה) האלה, אבל אפשר לומר עליהם כבר עתה את הדברים האלה:
הפגם הראשון הוא שהם אינם מסוגלים לחשוב על השלב השני של התהליך, ואינם ערים לצורך לחשוב עליו — וזאת בזמן שכל איכר במונגוליה, כל מלצר במדריד וכל עובד בתחנת דלק בסן פרנסיסקו יודע שבחיים האמיתיים יבואו השלב השני והשלישי והרביעי וכן הלאה. הפגם השני בחשיבה שלהם הוא שהם אינם מסוגלים להבחין בין בעיות רב־ממדיות לבין הייצוג החד־ממדי שלהן — כאילו מצב רפואי בעל ממדים רבים היה מוצג באמצעות תוצאה אחת מבודדת של רמת הכולסטרול. הם אינם מסוגלים לתפוס את הרעיון, שלמערכות מורכבות אין מנגנון פשוט וחד־ממדי של סיבה ותוצאה, ושבמצב לא ברור, אסור להתעסק במערכות כאלה ביד גסה. ובהרחבה לפגם הזה אפשר להראות שהם משווים את פעולותיו של "העריץ" לפעולותיו של ראש ממשלה בנורווגיה או בשוודיה, ולא לפעולותיו של שליט באזור המדובר. הפגם השלישי הוא שהם אינם מסוגלים לחזות את התפתחותו של הגורם שהם מסייעים לו באמצעות התקפה, וגם לא לחזות את העוצמה המתקבלת בהיזון חוזר.
6Ludis de alieno corio
וכאשר יש התמוטטות, הם מעוררים אי־ודאות, משהו שנקרא ברבור שחור (מאורע לא צפוי רב השפעה), על פי ספר שכתב בחור עקשן (מאוד), כי הם אינם מבינים שאסור להם להתערב במערכת אם התוצאות כרוכות באי־ודאות רבה, או (אם לדבר ביתר כלליות) שעליהם להימנע מלנקוט פעולה שעלולה לגרום נזק רב אם אין להם שום מושג מה תהיה תוצאת פעולתם. אלמנט קריטי כאן הוא שהנזק אינו משפיע על התומך בהתערבות. הוא ממשיך במעשיו מביתו הנוח והמחומם בפרוורים, עם המוסך לשתי מכוניות והכלב וחדר המשחקים והחצר עם הדשא המרוסס בקוטלי חרקים ועם 2.2 הילדים שלו, שעליהם הוא שומר באופן מופרז.
תארו לעצמכם בני אדם בעלי מוגבלות שכלית דומה — בני אדם שאינם מבינים מצבים של אסימטריה — שיתנו להם להטיס מטוסים. טייסים חסרי יכולת וכשרון, שאינם לומדים מהניסיון או שאינם מהססים ליטול סיכונים שהם אינם מבינים, עלולים להרוג הרבה בני אדם. אבל במקרה של הטייסים, הם עצמם יגיעו למקומות כמו המצולות של משולש ברמודה, וכתוצאה מכך יפסיקו לסכן את הזולת ואת האנושות. אבל לא במקרה שלפנינו.
וכך אנו מאכלסים את מה שמכונה "אינטליגנציה" באנשים הזויים, מטורפים ממש, פשוט משום שהאנשים האלה אינם נאלצים לשלם את המחיר על מעשיהם, והאנשים האלה חוזרים על סיסמאות מודרניסטיות שאין בהן שום עומק (למשל, הם מדברים הרבה על "דמוקרטיה" בזמן שהם מעודדים עריצים עורפי ראשים; דמוקרטיה היא משהו שהם קראו עליו בזמן שלמדו בתיכון). באופן כללי, כאשר אתם שומעים בני אדם מדברים על רעיונות מודרניסטיים מופשטים, אתם יכולים לנחש שהם בעלי השכלה כלשהי (אבל השכלה חלקית, או השכלה בתחום הלא מתאים) ושהם אינם צריכים לתת דין וחשבון על מעשיהם.
ובני אדם שלא עשו רע — יזידים, נוצרים במזרח התיכון, מנדעים, סורים, אשורים, עיראקים, לובים — נאלצו לשלם את מחיר הטעויות של המתערבנים האלה שיושבים כעת במשרדיהם הממוזגים והנוחים. התופעה הזאת, כפי שנראה, מחללת את עצם רעיון הצדק במובנו הקדם־תנ"כי, הבבלי, וכן את המבנה האתי הבסיסי שאִפשר לאנושות לשרוד.
בדומה לעיקרון המנחה את המרפאים, עקרון ההתערבות צריך להיות: ראשית כול, אל תגרום נזק (primum non nocere); אנו נטען שמעבר לזה, מי שאינם נוטלים על עצמם סיכונים, אסור להם להיות מעורבים בתהליכי קבלת החלטות.
זאת ועוד:
מאז ומעולם היינו מטורפים, אבל לא היתה לנו היכולת להשמיד את העולם. היום יש לנו.
בהמשך נחזור אל המתערבנים, "משכיני השלום", ונראה איך תהליכי השלום שהם מנהלים יוצרים מבוי סתום, כמו למשל במקרה של ישראל והפלסטינים.
אילי המלחמה עדיין נמצאים בשטח
רעיון החשיפה לסיכון שזור בהיסטוריה האנושית; בעבר, כל המצביאים ומחרחרי המלחמות היו לוחמים בעצמם, ולמעט כמה מקרים יוצאי דופן, עמים ושבטים הונהגו בידי נוטלי סיכונים, ולא משליכי סיכונים על אחרים.
אנשים בעלי שיעור קומה נטלו סיכונים — גדולים בהרבה מאלה שנטלו בני אדם רגילים. יוליאנוס הכופר נהרג בשדה הקרב באחת מאינספור המלחמות שניהלה רומא נגד פרס. הדבר קרה בהיותו שליט האימפריה הרומית. בגלל האגדות שההיסטוריונים שזרו סביבם אפשר רק להעלות השערות בכל מה שקשור לאישים כמו יוליוס קיסר וכמו אלכסנדר הגדול ונפוליאון, אבל כאן המידע על מות הקיסר אינו מוטל בספק, והראיה לכך שיוליאנוס עמד ממש בראש אנשיו בקרב אינה אלא החרב הפרסית שנתקעה בחזהו (יוליאנוס לא לבש שריון בקרב). אחד הקיסרים שקדמו לו היה ולריאנוס, שנשבה בשדה הקרב באותו אזור. מסופר עליו כי שַהְפּוּר ה־1 מלך פרס דרך עליו כדי לעלות על סוסו. הקיסר הביזנטי האחרון היה קוֹנסטַנטינוֹס ה־11 פַּלֵיאוֹלוֹגוֹס, שנהרג בעת כיבוש קונסטנטינופול בידי הטורקים העות'מנים. קונסטנטינוס נראה בפעם האחרונה כאשר הסיר את הטוגה המלכותית שלו, והסתער עם יואנס דַלמַטוֹס ועם בן דודו תיאופילוס פליאולוגוס על הלוחמים הטורקים ואל מותו הוודאי. האגדה מספרת שקונסטנטינוס קיבל הצעה לעסקה אם יאות להיכנע. עסקאות כאלה אינן ראויות למלכים שמכבדים את עצמם.
הסיפורים האלה אינם בגדר אנקדוטות יוצאות דופן. ההיגיון הסטטיסטי של מחבר שורות אלה מבוסס למדי: פחות משליש משליטי האימפריה הרומית מתו בשלווה במיטותיהם, ואפשר לטעון שבהינתן העובדה שרק מעטים מאלה מתו בשיבה טובה, אילו היו חיים זמן רב יותר, הם היו נופלים בחרב או בגלל קשר כלשהו שנרקם נגדם.
גם כיום מלכים שואבים את הלגיטימיות שלהם מחוזה חברתי שדורש סיכון חיים. משפחת המלוכה הבריטית וידאה שאחד מבניה, הנסיך אנדרו, יסתכן יותר מ"בני העם הפשוט" במלחמת פוקלנד ב־1982, כשהמסוק שלו היה בקו הקדמי של המערכה. מדוע? כי האצילות מחייבת; המעמד של האצילים נסמך בעבר על העובדה שהם הגנו על אחרים וסיכנו את עצמם בתמורה למעמדם כשליטים — והם עדיין זוכרים את החוזה הזה. אי אפשר להיות אציל בלי להיות אציל.
עסקה נוסח בוב רובין
יש מי שסבורים שסילוק לוחמים מראש הפירמידה פירושו קידמה ותרבות. אין זה כך. בינתיים,
ביורוקרטיה היא מבנה שבאמצעותו אדם משתחרר בנוחות מהצורך לשאת בתוצאות מעשיו.
תשאלו, מה אפשר לעשות אם מערכת ריכוזית זקוקה בהכרח לאנשים שאינם חשופים למחיר השגיאות שלהם?
ובכן, אין לנו ברירה אלא לפעול לביזור המערכת, או, בנוסח מנומס יותר, לעשות אותה מקומית, כדי שיהיו לנו פחות מקבלי החלטות החסינים להשלכות של טעויותיהם.
הביזור מבוסס על הרעיון הפשוט שקל יותר לשכנע בשטויות ברמת המקרו מאשר ברמת המיקרו.
הביזור מפחית אסימטריה מבנית נרחבת.
אבל אל דאגה, גם אם לא נצמצם את הריכוזיות ונגדיל את מספר האנשים הנושאים באחריות, הדבר יקרה מאליו ובדרך הקשה; מערכת שאין בה מנגנון של חשיפה לסיכון, ואשר חוסר האיזון בתוכה הולך וגדל, תתמוטט בסופו של דבר מעצמה ותתקן את עצמה בדרך של ביזור. אם, כמובן, יעלה בידיה להחזיק מעמד.
לדוגמה, התמוטטות הבנקים בשנת 2008 קרתה בגלל הצטברות של סיכונים אסימטריים סמויים במערכת: הבנקאים, המומחים בהעברת סיכונים לאחרים, היו יכולים להרוויח באופן קבוע ויציב מסיכונים חבויים מסוג מסוים ולהשתמש במודלים אקדמיים לסיכון אשר עובדים אך ורק על הנייר (כי אנשי אקדמיה אינם יודעים דבר על סיכונים), ואז גרמו למצב של אי־ודאות לאחר הקריסה (אותו ברבור שחור בלתי נראה ובלתי ניתן לחיזוי ואותו מחבר עקשן מאוד מאוד) ושמרו בידיהם את הכנסות העבר — ולכך קראתי עסקת בוב רובין.
עסקת בוב רובין? בוב רובין, לשעבר שר האוצר של ארצות הברית, אחד מאלה שחותמים על השטרות שאנו משתמשים בהם כדי לשלם על ספל קפה, צבר יותר מ־120 מיליון דולר בחבילת שכר מסיטיבנק בעשור שקדם להתמוטטות הבנקים ב־2008. כאשר הבנק, שהיה חדל פירעון לחלוטין, ניצל בזכות כספי משלמי המיסים, רובין לא שילם סנט, אלא עורר אי־ודאות כתירוץ. אם המטבע נופל על צד אחד הוא מרוויח, ואם המטבע נופל על הצד השני הוא צועק: "ברבור שחור". רובין גם לא הודה שהוא העביר את הסיכון למשלם המיסים: מומחים לדקדוק בשפה הספרדית, עוזרי מורים, מפקחים במפעלי שימורים, יועצי תזונה לצמחונים ופקידים של תובעים מחוזיים "חיפו עליו", כלומר, נטלו על עצמם את הסיכונים שלו ושילמו על הפסדיו. אבל הניזוקים העיקריים היו השווקים החופשיים, שכן הציבור, שכבר נטה לפני כן לשנוא אנשי פיננסים, התחיל לזהות את השווקים החופשיים עם שחיתות ופרוטקציה, כאשר למעשה ההפך הוא הנכון; הממשלה, ולא השווקים, היא שמאפשרת את קיומם של מנגנוני החילוץ הללו. ולא מדובר במנגנוני מילוט בלבד: התערבות ממשלתית בכלכלה נוטה לצמצם את החשיפה לסיכון.
החדשות הטובות הן שלמרות המאמצים של ממשל אובמה, אשר רצה להגן על המשחק ועל הבנקאים מחפשי הרנטה,7 עסקים נוטלי סיכון החלו להתפתח לכיוון מבנים קטנים ועצמאיים הידועים כקרנות גידור. המהלך הזה אירע בעיקר בשל עודף הביורוקרטיזציה של המערכת, כאשר מזיזי המסמכים (אלה שסבורים שעבודה היא בעיקר הזזת ניירות מפה לשם) הכבידו על הבנקים בעודף כללים ותקנות, אבל הצליחו באיזה אופן, למרות תוספת של אלפי עמודים של תקנות, להימנע מלהביא בחשבון חשיפה לסיכון. לעומת זאת, בקרנות הגידור המבוזרות, הבעלים־המפעילים מחזיקים לפחות חצי מהשווי שלהם נטו בקרנות, מה שחושף אותם יותר מכפי שנחשפים לקוחותיהם, כי אם הספינה שוקעת הם אישית שוקעים יחד איתה.
מערכות לומדות באמצעות ניפוי
אם אתם מתכוונים להדגיש לעצמכם רק קטע אחד מהספר הזה, זהו הקטע שכדאי שתדגישו. נושא המתערבנים הוא מרכיב מרכזי בספר, כי הוא מראה כיצד היעדר חשיפה לסיכון משפיע מבחינה אתית ואפיסטמולוגית כאחת. ראינו שהמתערבנים, התומכים בהתערבות במדינות אחרות, אינם לומדים מהסיבה הפשוטה שהם אינם הקורבנות של השגיאות שהם עושים, וכפי שרמזנו כאן בקשר ללימוד מהכאב:
מנגנון העברת הסיכונים מפריע גם ללמידה.
ובאופן מעשי יותר:
לעולם לא תצליח לשכנע מישהו לחלוטין שהוא טועה — רק המציאות תשכנע אותו.
למעשה, אם לחדד את האמירה, המציאות אינה מייחסת חשיבות לטיעונים מוחצים: הדבר החשוב והקובע הוא הישרדות.
כי
קללת המודרניות היא שאנו מוקפים במספרים הולכים וגדלים של בני אדם שמסבירים טוב יותר מכפי שהם מבינים.
או מסבירים טוב יותר מכפי שהם עושים.
אם כך, למידה היא לא בדיוק התהליך שעובר על האסירים המצויים בבתי הסוהר לאסירים מסוכנים שאנו מכנים בתי ספר. בגוף הביולוגי למידה היא משהו שבאמצעות ברירה בין־דורית נכנס למערכת שלנו ברמה התאית — ואני מתעקש לומר שחשיפה לסיכון היא גורם מסנן יותר מאשר גורם מונע. האבולוציה יכולה להתרחש אך ורק אם קיים הסיכון שבהכחדה. זאת ועוד,
לא תהיה אבולוציה ללא חשיפה לסיכון.
הנקודה האחרונה שציינתי ברורה למדי, ובכל זאת אני כל הזמן רואה אנשי אקדמיה שאינם חשופים לסיכון, שמגינים על רעיון האבולוציה ובו בזמן דוחים את עקרון החשיפה לסיכון וחלוקת הסיכונים. הם מסרבים לתמוך ברעיון של תוכנית של בורא יודע כול, אבל בה בעת רוצים לכפות תוכנית אנושית כאילו הם יודעים את כל ההשלכות והתוצאות שלה. בעיקרון, ככל שאנשים סוגדים יותר למדינה המקודשת (או במקביל לחברות גדולות), כך הם שונאים יותר את החשיפה לסיכון. ככל שהם מאמינים יותר ביכולת החיזוי שלהם, כך הם שונאים יותר את החשיפה לסיכון. ככל שהם לובשים יותר חליפות ועניבות, כך הם שונאים יותר את החשיפה לסיכון.
ואם לחזור אל המתערבנים שלנו, ראינו שאנשים אינם לומדים מהטעויות של עצמם ושל אנשים אחרים. המערכת היא זו שלומדת באמצעות ברירה, והיא בוחרת באנשים שנוטים פחות לסוג מסוים של טעויות ומסלקת את האחרים.
מערכות לומדות באמצעות סילוק חלקים בדרך השלילה.8
טייסים גרועים רבים, כפי שאמרנו, נמצאים כרגע על קרקעית האוקיינוס האטלנטי, ונהגים גרועים ומסוכנים רבים נמצאים בכל מיני בתי קברות שקטים עם שבילים נאים ועצים מרשימים. התחבורה אינה נעשית בטוחה יותר משום שאנשים לומדים מטעויות, אלא משום שהמערכת לומדת. הניסיון של המערכת שונה מניסיונם של הפרטים; הוא מבוסס על סינון.
כדי לסכם עד כה:
חשיפה לסיכון מרסנת את ההיבריס האנושי.
ועכשיו, בואו נעמיק יותר בחלקו השני של הפרולוג, ונדון ברעיון הסימטריה.
5 לתומכים בהתערבות יש תכונה אחת משותפת — בדרך כלל הם אינם מרימי משקולות.
6 לשחק בחיים של אחרים.
7 חיפוש רנטה משמעו ניסיון להפעיל תקנות מגוננות או "זכויות" כדי לקבל הכנסה בלי להוסיף דבר לפעילות הכלכלית ובלי להגדיל את עושרם של אחרים. כפי שטוני השמן (שיוצג בעמודים הבאים) היה אומר, הדבר דומה למצב שבו אנשים נאלצים לשלם דמי חסות למאפיה בלי לזכות ביתרונותיה של החסות.
8 בדרך השלילה: העיקרון הוא שאנחנו יודעים ביתר בהירות מה לא בסדר מאשר מה כן, ושידע גדל בזכות סילוק והסרה. כמו כן, קל יותר לדעת שמשהו לא בסדר מאשר למצוא פתרון. פעולות שכרוכות בהסרה יעילות יותר, כי פעולת הוספה עלולה להיות כרוכה בסיבוכים לא צפויים. נושא זה נידון בהרחבה ב"אנטי־שביר".
