פתח דבר
מהו אופן ההתייחסות הראוי שלנו לעצמנו, לזולת ולעולם לנוכח מקומנו בו? מהי ההתנהגות המוסרית הנכונה לנו על פי טבענו? אלה השאלות העיקריות שבהן ידון ספר זה, והתשובות יתבססו על בחינה מקיפה של מגוון תחומים במדע, תוך בחינה השוואתית של האדם מול שאר עולם החי וניסיון להבין את מהות האדם — ובהתאם לכך את עקרונות ההתייחסות, ההתנהגות והמוסר המתאימים לו.
במסגרת לימודי הפילוסופיה שלי לתואר ראשון, וכן כשהכנתי את עבודת המאסטר שעסקה באקזיסטנציאליסטים — הופתעתי לגלות שהמהפכות העצומות שאירעו בעולם המדע מאז "מוצא המינים" של דרווין ועד להתבססותה של תיאוריית המפץ הגדול, המקנות הסבר להיווצרות העולם, להיווצרות החיים ולהתפתחותם, לשאלה מהם הגנים וכיצד הם קובעים תכונות, או איך פועלים המעגלים העצביים במוח — עדיין לא מתבטאות בגיבושה של פילוסופיה חדשה ומקיפה שתתבסס על חידושים אלה.
שנים רבות לאחר סיום התואר השלישי, כששבתי לחבוש את ספסל הלימודים, והפעם בחוג להיסטוריה ולפילוסופיה של המדעים, התרשמתי שהמצב עדיין לא השתנה באופן מהותי. (בין הגישות בפילוסופה החדשה הנשענות על מדעי הטבע, ובין גישות בנות זמננו הנשענות על הפסיכולוגיה ועל חקר המוח והקוגניציה, לא מצאתי שיטה פילוסופית שלמה המנסה לגבש תורת מוסר על בסיס אפיון האדם בהתאם לממצאי המדע העדכניים.) סברתי שגיבושה של שיטה פילוסופית כזו הוא חשוב, ובדחילו ורחימו, כלומר, בחשש ובאהבה, יצאתי לעשות זאת.
התוצאה היתה ספר פילוסופי־מדעי עב כרס, "החיים, האהבה, המוות — מסע לגיבושה של פילוסופיה על בסיס המדע" (הוצאת "ידיעות ספרים", 2011). בתחילתו גיבשתי מכנים משותפים לתיאוריות העיקריות בשורה של תחומי מדע; בהתאם להם אפיינתי את האדם, וגזרתי מסקנות בכמה שאלות פילוסופיות־מוסריות מרכזיות. על סמך מסקנות אלה ניסחתי בחלקו השני של הספר עקרונות וכללי התנהגות המבוססים על אפיונו זה של האדם. את הגישה בכללותה כיניתי "קוסמוסופיה", היינו, פילוסופיה המבוססת על העולם, הקוסמוס. עידוד ראשוני שאבתי מהתלהבותו של העורך המדעי, ד"ר אורן קולודני, ועם צאתו התקבל הספר בחום על ידי מדענים, פילוסופים ואנשי חינוך, אך הוא היה פחות נגיש לקורא הלא־מקצועי. גרסת ה-PDF שלו עומדת לרשותם של קוראי "על החיים ועל המוות", כמפורט בדברי הסיום.
"על החיים ועל המוות" מתמקד בעקרונות ההתייחסות הראויה המתבקשת מאפיוניו של האדם, על בסיס הספר הקודם, ובתוספת עדכונים שעלו מהמחקר בעשור האחרון. בפתיחת כל אחד מהפרקים הבאים מוצג בתמצית אחד העקרונות, בעמודים שאחריו הוא מוסבר בעזרת הנתונים המדעיים העיקריים שמבססים אותו, ובסופו מוצגת התמונה הפילוסופית המתבקשת. כך מתקבלת תפיסה פילוסופית המתאימה לאדם כפי שהוא מאופיין על ידי ענפי מדע שונים, והמהוָוה אלטרנטיבה לתיאורי האדם ולתורות המוסר כפי שעלו בדתות השונות ובפילוסופיות שונות.
החלק הראשון של הספר כולל עשרה עקרונות שהם עקרונות ההתייחסות הראויה לעצמנו, לזולת ולעולם הנובעים מהכרת מהותנו ומעמדנו בעולם. עיקרם הוא ענווה, אחווה וסובלנות המתבקשות מנתונים שונים של ענפי המדע: נתונים על היקום (כגון ממדיו ומקריותו), על היווצרות החיים (המקרית) והתפתחות המינים (האקראית), על הדמיון בינינו לבין בעלי חיים אחרים (דמיון גנטי ודמיון בהתנהגויות), על מגבלות מוחנו ומגבלות השיטה המדעית.
קבוצת העקרונות המסיימת חטיבה זו מתמקדת בעובדת המוות ובמה שמתבקש מכך מבחינת קביעת הערכים שינחו אותנו בחיינו (יחס לקרובים לנו והימנעות ממה שיניב רווחים מדומים אחרי מותנו), וההתייחסות הנכונה הנובעת ממנה (ענווה קיומית, אחווה כלפי שאר בני התמותה, הבחירה בעצב הקיומי).
בחלקו השני של הספר מוצגים מאפיינים שונים שלנו, בני האדם, שחשוב לנו להבין את מקורם ואת המשתמע מהם בכל הנוגע ליחסנו לעצמנו ולשאר בעלי החיים. תיארתי את מה שנראה לי כַּגורמים למדרגה שנפערה בינינו לבין שאר בעלי החיים: "המרווח העל־ביולוגי" המאפשר לנו חופש לבחירה רציונלית כאשר קיימות אלטרנטיבות שונות למילויו של אותו צורך ביולוגי; ו"מעגלי הקסמים" בין סביבתנו מרובת הגירויים לבין מוח היילוד האנושי, המסבירים לדעתי את התפתחותנו המואצת. אליהם מתווספת בדורות האחרונים הטכנולוגיה, היוצרת פער גדול בין אורח חיינו לזה של שאר בעלי החיים ומאיצה את האמור לעיל, אך אינה מתבטאת בביולוגיה שלנו, לא בגנטיקה ולא במוחו של הרך הנולד (ואינה מערערת את הענווה הביולוגית שראוי שנחוש).
עיקרון נוסף בקבוצה זו מתייחס לתכונות וליכולות שלנו, שבעיני מקורן ביולוגי, דבר המחייב את הצורך לממשן — ועל בסיס זה מוסבר גם הטיפוס בסולם ההיררכי (הדרוש רק עד לרמה שבה היכולות הטבעיות של אדם ביחס לאחרים מתממשות). מכאן אנו מגיעים לדיון במשמעות החיים הנכונה והאפשרית לנו, כיצור ביולוגי בעל יכולת רציונלית מפותחת, שדינו מוות: בעיני, מימוש יכולותינו הטבעיות מהווה הגשמה של ייעודנו ומתן משמעות פנימית לחיינו. בעקבות זאת הצגתי את האפשרות להגיע לאיזון בין ההכרות הקוסמוסופיות לציוויים הביולוגיים שלנו.
בחלק המסיים את הספר אדון באפשרות לקבוע ערכים מוסריים על פי טבע האדם, כפי שיוצג כאן, ואפתח בסקירה של מערכת היחסים בין הטבע למדע, בין הפילוסופיה לאתיקה, מימי הקְדם־סוקרטים ועד ימינו. אנסח ואסביר תבחין שלפיו פעולה היא מוסרית אם נעשתה בהתאם לטבענו ובה סייענו לזולת או מנענו ממנו נזק אף על פי ששילמנו על כך מחיר כלשהו. אתאר באופן נרחב יחסית את הרקע הביולוגי של התנהגותנו המינית, הזוגית והמשפחתית ואת יחסנו לילדינו — תחומים שהוצבו בהם יותר איסורים מאשר בכל תחום אחר, ואנסח את ההשלכות המוסריות הנובעות מהתנהגותנו בתחומים אלה על פי העיקרון שמה שטבעי לנו — מותר, כל עוד אינו פוגע בזולת. בהמשך אציג את הצד המוסרי של פעולות שונות ברמת החברה והמדינה.
השתמשתי במונח "עקרונות", שכן הוא נראה לי מתאים יותר ממונחים שיש להם הוראה מחייבת לגבי ההתייחסות וההתנהגות המתבקשות מאפיונים שונים של העולם ושלנו. (דבר המתברר גם על רקע שמו המשני של הספר, "הטאו לרציונלים", שכן כמו ה"טאו" בפילוסופיה הסינית, מדובר בדרך שעיקרה תובנה, תבונה, ולא הוראה או הנחיה. הדבר מוסבר בפרק על האיזון התודעתי.)
חשוב לי להדגיש: עקרונות הקוסמוסופיה אינם באים במקום התכונות הטבעיות, הביולוגיות, שמנחות את ההתנהגויות שלנו — אלא נועדו להוות מסגרת הכרתית שתשלים ותאזן אותן. ועם זאת, העקרונות הללו מבוססים כולם על נתונים שבטבענו — ושבחלקם נדחו על ידי נתונים ביולוגיים אחרים. (למשל, אלטרואיזם קיים בטבע, ויש מדדים ביולוגיים שמסבירים אותו, אף על פי שבדרך כלל רווחת התנהגות המוכתבת על ידי "הגן האנוכי".)
הא"ב של הטבע הוא לשרוד — ולהעמיד צאצאים; והטבע עיצב בכל מין ובכל פרט מגוון של תכונות ויכולות, יצרים ואינסטינקטים, רגשות, רצונות ודרכי חשיבה והתנהגות שנועדו למלא את שני הציוויים הבסיסיים הללו, שבלעדיהם שום מין לא היה מגיע עד הלום. מערכת של עקרונות התייחסות לעצמנו ולזולת המנוסחת במונחים של ענווה, אחווה וסובלנות, או תפיסה שקובעת שמה שפוגע בזולת אינו מוסרי, אינה מתיימרת לשלול או להחליף את התכונות שיצר בנו הטבע — אלא להעניק לנו אופן הסתכלות נוסף ומאוזן על המכלול שבו אנו חיים, בהתבסס על תובנות באשר למהותנו או על תכונות טבעיות פחות דומיננטיות. ובדימוי אחר: עקרונות הקוסמוסופיה יהוו עוגן שימנע מספינת היצרים שלנו להרחיק מדי.
מטבע הדיון כאן, אתייחס בעיקר למסגרת העקרונות הפילוסופית, ולא למערכת היצרים הטבעית, הידועה ומוכרת לנו מהווייתנו היומיומית, ולאו דווקא לטובה: רבים בינינו מכים על חזם בעוז, "אני, אני," כמו שימפנז אלפא; רבים רואים בָּאחר — בן עם אחר, בן מין (gender) אחר, בן דת אחרת — יצור פחוּת מהם ומרגישים עליונות שממנה נובעות פגיעות באותו אחר — שלא לדבר על העליונות שאנו חשים כלפי מינים (species) אחרים בטבע ועל הזוועות שאנו מבצעים בהם. רבים יטפסו בכל כוחם ומאודם, כעיוורים, בסולם הרלוונטי להם תוך רמיסת האחר; פרטים (ועמים) רבים ינגסו בחלקת שכנם וברכושו ככל שיוכלו — ועוד ועוד. העקרונות הקוסמוסופיים באים לאזן זאת ולהציג אפשרות אחרת, כוללת יותר. שלא כמו דתות ופילוסופיות שמתנכרות למהות הביולוגית שלנו, אנסה להציג את "הצד הנוסף של המטבע", שנגזר מהבנה של מהותנו כבעל חיים ממין מסוים וממקומנו בעולם. שני צדי המטבע יחד, ההכרתי והיצרי, מהווים את המרחב הדואלי האותנטי שלנו.
הקדמה קצרה על שיטת החקירה
כמה כיוונים אפשריים עומדים בפני מי שרוצה לצאת למסע להבנת העולם ולהבנת עצמו: הסברים שנותנות הדתות, תפיסות פילוסופיות שונות, תפיסות מיסטיות שונות ותיאוריות מדעיות. במקור של כולם עומדות השאלות איך נוצרו העולם והאדם, מי אנחנו וכיצד עלינו לנהוג. ברוב הדתות, התשובה לשאלה הראשונה מצביעה על כוחות עליונים שיצרו את העולם — אלים, כוחות טבע המתגלמים בצורות שונות, או אל עליון אחד.
שלוש הדתות המונותאיסטיות העיקריות מבוססות על כתבים המקודשים בעיני מאמיניהן ועל נביאים שחייהם שזורים במעשים פלאיים. בשלושתן מוכתבת תפיסה של המציאות, שבעיני המאמינים אינה נתונה לערעור מרגע שהופיעה בכתבים אלה. לאור מעמדם הקדוש, המאמינים מרשים לעצמם לכל היותר לפרש אותם, כפי שנעשה בספרות חז"ל.
הסתמכות על גילויים שחווה היחיד — משה, ישו, מוחמד או הבודהה — או על מעשי נסים שלהם, או על כתביהם הבלתי ניתנים לערעור — איננה בבחינת דרך חקירה שיטתית שניתן להסתמך עליה. גם אם יש בכתבים הדתיים תובנות חכמות, חסרים כאן אלמנטים המהותיים לכל חקירה — כגון היכולת לדרוש הסברים והוכחות, היכולת לאמת, להפריך או לתקן וכיוצא באלה.
התפיסות המיסטיות דומות לדתות בכמה היבטים: מעמדם של "גורואים" רבים הוא מעמד על־אנושי בעיני מאמיניהם: ניצוץ אלוהי מתגלה אצל גורואים מקודשים, ותורתם מקודשת גם היא עקב כך. בהיותן "תורות סוד", אין התפיסות המיסטיות ניתנות לבחינה באמצעים רציונליים או אמפיריים. לכך יש להוסיף את היותה של ההשקפה המיוחדת לעתים קרובות פרי הגותו של אדם בודד, שאינו מעמיד את התהליך המחשבתי שעבר או את תוצאותיו לבדיקה פומבית.
המדע — בניגוד לדת ולמיסטיקה — אינו מקבל מראש הכתבה לגבי מהותה של המציאות; הוא יוצא לחפש אמיתות לגביה. מובן שהמדען אינו פועל בחלל ריק, ויש הנחות יסוד שעל ברכיהן הוא גדל, אבל הוא מחפש להן אישוש או הפרכה: השיטה המדעית כוללת תצפיות על העולם, הבחנה בעובדות והעלאת השערות בקשר אליהן. לכך מתלווים ניסויים המאפשרים לאמת או להפריך השערות אלה, והמחויבים בהדירות — דהיינו בקבלת תוצאות זהות בכל ניסוי. המדענים מנסחים תיאוריות, מפרסמים אותן בכתבי עת מוכרים ומקובלים ומעמידים אותן בכך לבדיקה פומבית בקרב אנשי המדע.
אולם המדע אינו מספק תשובות מוחלטות: מהפכות גדולות שינו באופן קיצוני את כל תפיסותיו. גם היום, תיאוריות רבות — ודווקא ב"עניינים הגדולים" הרלוונטיים לנו — אינן ניתנות להוכחה, ואנו חיים במסגרתן של כמה פרדיגמות גדולות בדבר היווצרות היקום, היווצרות התא החי והאבולוציה. לכך יש להוסיף את המציאות הקוונטית החמקמקה, את הסוציולוגיה של ההתקבלות המעדיפה לעתים תיאוריות מסוימות על פני אחרות לאו דווקא מהסיבות הראויות, ואת הרלטיביזם. ועם זאת — המדע הוא הבסיס המוצק ביותר שאחת מדרכי החקירה הללו יכולה לספק, ושעליו ניתן לבנות פילוסופיה שהקשר שלה למציאות הוא מבוסס, ניתן לבדיקה, לאישוש ולהפרכה — ושנמצא בבחינה מתמדת.
הפילוסופיה ידעה לאורך תולדותיה גישות שהוזנו על ידי הדת והזינו אותה, כאלה שהתבססו על השכל לבדו (רציונליזם), וכאלה שהוזנו על ידי המדע והזינו אותו (אמפיריציזם). היו גם גישות פילוסופיות שכלל לא עסקו בשאלות היסוד של מי אנחנו ומהו מעמדנו בעולם הטבע או במוסר (אלא למשל בלשון, בלוגיקה, בדרכי ההכרה), וכאלה שהתמקדו בהיבטים מוגבלים של חיי האדם, החברה והמדינה. גישה פילוסופית המבוססת בזהירות הראויה על המדע בכל הנוגע לשאלות המרכזיות שתוצגנה כאן, יכולה להוות בסיס להבנת העולם, האדם, ולבניית תורת מוסר.
הבחירה במדע כדרך החקירה להבנת העולם והאדם, ובפילוסופיה המבוססת עליו, היא הכלי — או שילוב הכלים — הטוב ביותר העומד לרשותנו היום. זה גם הכלי שיאפשר לנו, עם התקדמות המדע, להתאים ולשנות את תפיסת העולם שלנו, ובמסגרתה את תפיסת עצמנו ומעמדנו מול הזולת, מול החברה ומול העולם. בהיות המדע ושכלנו רחוקים משלמות, חשוב גם להציג את המגבלות והקשיים שטמונים בעיקרון זה, והמפורטים בפרק הדן במוגבלות המדע והשכל, המובילים ל"ענווה הכרתית" (העיקרון השביעי).
