כשעשה את הדרך ברגל לזוֹשָה בפעם הראשונה לפני חמישה חודשים, היה אמצע ינואר. לא חשב מה ישאל את זושה על אימא. מאז הביקור השתנה העולם, והתהפכו חייו. בקול מעושן וצרוד השיבה בטלפון כי ברצון רב תספר לו את מה שהיא יודעת, והוסיפה שחבל שלא שאל את אימא כשעוד היה אפשר, וחש עקיצה בבשר. אימא הייתה דברנית קטנה והוא דברן קטן ממנה וקצר רוח, וממילא לא ידע ולא אהב לשאול. לזושה לא השיב בטלפון על ההערה הדוקרת והחליק אותה בגרון. מינקות הכיר טעם נזיפות. ובאמת, לא ידע איך יעביר את הזמן בהקשבה לדיבור הטרחני שלה. רגל קופצנית יש לו. עניינו, האמת, במשהו שלא הודה בו אפילו בינו לבין עצמו. מי יֵדע במה תעלה לו הליכה זו. עורבים קשוחים וצרחניים ומַיינות פרועות השתלטו על רחוב אלכסנדר וליוו את הליכתו. חודשיים קודם לביקור, כשזושה הגיעה ללוויה של אימא, נמשכה העין לבת לווייתה, שכנה צעירה בעלת מראה חריג, אינדיאנית עדינה, יצוקת לְחָיֵי קטיפה ובעלת מבט נחוש. כבר בטלפון צעקה זושה בפקודה שלא יעז לקבור את אימא בלעדיה והבטיח שימתין לה. כשעמדו בשער הרחמים בכו המנחמים על כתפו והרטיבו את חולצתו. הרגיע אותם ויצק להם מים בכוסות. זושה לא נראתה. שלוחים במעילים שחורים קראו לו לזהות את הנפטרת, הכרוז צעק, המלווים התכנסו קרוב לעגלה, ולא הגיעה. ביקש מנציג חברה קדישא המזוקן להמתין, אך זה הצביע על שעון הזהב המהודר שלו והסביר בדיבור צפוף שהסתבך ביער השיער שעל פניו, שאי אפשר, רבע שעה של איחור, ויש עוד עשרה נפטרים היום ואלפים עוד בדרך. הקשיב לו מבועת ותמה אם פרצה מגפה בעיר ושאל, המשיח הגיע? המתים ממהרים לאנשהו? והרב צעק לו אל תתחכם איתי, יהודי צעיר. אחר כך עלה על קצות אצבעותיו לזהות אותה בין ראשי המנחמים וגילה את יענקל שנאסר עליו להגיע, וטוב שלא התקרב ליפול על צווארו. הטקס נפתח במזמורים, ולידיו נדחף סידור וקרא קדיש, ונורית אמרה מה שאמרה, והתחילה הצעדה בין המצבות החלקות. גשם קל ירד, והוא הרים את כובע המעיל שלו. כולם צעדו כברת דרך הגונה בין השבילים, וכל העת הסתובב לראות אם הזקנה הגיעה. הטלפון צלצל ונענה מיד להסות את צלילו הבוקע, שלא להרגיז את הרב ענוד שעון הזהב, שהלך ומלמל באנפוף נהי. הזקנה צעקה, מיכה, אתה מחכה לי, נכון? הנה, כבר, כבר, אנחנו בפנים, אבל לאן להגיע? הוא ביקש ממנה שתיתן לו לדבר עם הנהג שלה, איזה נהג, צרחה בהיסטריה, זו השכנה שלי, דורה. אז תני לי את דורה, תבע, והסביר למי שענתה בקול צעיר ובניב זר ורך ומתגלגל להגיע לאזור הקבורה בקומות. היא שאלה: קֶה סֶמֶנְטֶריוֹ? איזה בית קברות? איפה פה? ושמע אותה מבקשת עזרה מפלוני מחוץ לרכב והשיחה התנתקה. המתקהלים זחלו אחרי העגלה בשביל שהוליך לתוך מבנה בנוי למחצה, מאבנים ירושלמיות, שהתפתל מעלה והסתובב בעלייה. סביב המבנה וגם בתוכו היו מונחים שקי מלט, מוטות ברזל וקרשים, וחשב שאימא הייתה נרתעת מהלכלוך שאליו הובאה וצועקת שיטאטאו וינקו לפני שייגעו בה. הם עלו לגג המבנה המוקף גדר ושיחים. קברים טריים נגלו עליו לצד בורות פתוחים, ומסביב ערב של פרחים, שיחים מלבלבים, עצים צעירים וצמחייה נובלת. הכול רטוב ובוצי. האדמה, השלטים, האנשים, המטריות. סתם, פתאום, בנובמבר ירד לו הגשם, מוקדם מהרגיל וקנטרני. הוא חזר וביקש מהרב להשתהות, חייבים, מישהי חשובה צריכה להגיע. עדה התערבה, בפָנים נוטפות טיפות הציעה שלא לחכות. ופֶלה, שחבשה כובע רחצה מניילון שקוף ואפה הארוך והלבן בלט מתוך הפנים הנפולות בשתי שקיות צידיות, אמרה, אני לא יודעת מה להגיד, אבל לא מעכבים את המת. יענקל, אטום מבע, במעיל עור מהודק ושפמפם קצוץ נוצץ, שתק בזעף במרחק צעדים אחדים. הרב פרש ידיו בייאוש. מאחור עלו קולות צחוק כבושים. ניגש לקצה הגג והשקיף למרחקי עיר האבנים. מכונית לבנה עשתה דרכה בשביל הצר בין הקברים והעצים. פעם קרובה ופעם רחוקה, הולכת וסובבת ומתבלבלת וחוזרת. הדקות חלפו כנצח, הנפטרת דָממה, דממו המלווים, שעוּנים פעם על רגל אחת ופעם על זוגתה, ונדמה שזושה לעולם לא תגיע. הוא חזר לרב. כבודה מחכה על העגלה בגשם, להט הרב בחימה והציץ חטופות בפעם המי־יודע־כמה לתוך שעון היד שלו. כבוד הרב, הנפטרת חשובה למנחמת, חובה לחכות לה, לחש לתוך זקנו, והרב נעץ בו עיני נץ ושתק. רוח קרירה נשבה והעיפה את שולי המעילים. סוף־סוף עצרה המכונית ליד מבנה הקומות ומתוכו יצאה זושה על המקל שלה, ומהצד השני באה אישה צעירה ותמכה בזרועה. היא הלכה צעד וסגרה אותו, שוב הלכה צעד וסגרה, וכל באי הלוויה עמדו ועקבו בנשימה עצורה על גג המבנה, ספרו את צעדיה הנסגרים, התלחשו במתח, ליוו את החֲברה של אימא ובת לווייתה כשהן גומאות את המרחק הבלתי נגמר אל הבור. לבסוף רץ איש גדל גוף והניף את זושה כתינוקת בזרועותיו והאינדיאנית הִדביקה את ריצתו וכחכוחי הגיחוך הדקיקים לא החמיצו את אוזניו. כשהגיעו, הוא עצמו ניגש אליה והיא נפלה על צווארו בוכה. נורית זזה הצידה ודרכה על כף רגלה של המלווה שצרחה אַיי שברירי ודקיק, והרב חידש את תפילותיו.

לבית האבלים כבר הגיעה במונית כעבור יומיים, ביום השלישי לשבעה. הוא ישב הרבה זמן לבד על השטיח למרגלות הספה, גבו שעון אליה, מחוגי השעון חרקו על לוח הספרות הלטיניות. העיניים שלו היו עצומות כשזיהה נקישות על המדרגות. מעין דידוי בקצב חדגוני איטי ומתמשך. הנקישות פסקו קרוב לדלת הבית הפתוחה. אחר כך שמע לחשושים, מעין שיח ספקני שנמשך דקה ארוכה. הוא זינק על רגליו. זושה שטיין נשענה ביד אחת על הפתח, נשימתה קרסה מהטיפוס במדרגות. מיכה, קראה בתמיהה, השתנית עם הזקן, לא הכרתי אותך. בלוויה נראֵיתָ אחרת. ובכלל, פעם היית רזה יותר. הוא בלע את ההערה בקיבה קפוצה והתחיל לחפש מילות התנצלות, עיניו סקרו בחדר המדרגות לראות עם מי שוחחה, שמא השכנה הצעירה נשארה בירכתיים. אחר כך נסוג כדי לאפשר לה להיכנס והיא אמרה שנהג המונית, אתיופי חביב, עזר לה לעלות. כשעצר ברחוב אלכסנדר לא האמינה שהגיעו. השתנה פה משהו מאז שראיתי את רוֹזַליָה בפעם האחרונה. הם התיישבו ודיברו, וזושה ביקשה שיפתח את התריסים, אחר כך בכתה וצחקה חליפות על חברתה רוזליה, ולבסוף הזכירה את השכנה הנחמודת והנהדרת שלה, וסיפרה איך לפני חמש שנים היא, זושה, התדפקה אצלה בהיסטריה בדלת, הייתה שעת ערב מאוחרת, בדלתות האחרות לא ענו ולא פתחו, ביקשה חתיכת לחם כי הארגז שלה נשאר ריק, ורק מי שהיה פעם רעב עד מוות יכול להבין את זה, והשכנה הצעירה, שהגיעה לגור בכניסה השנייה בבניין, מיד פתחה לה, מיד הבינה ולא כעסה, אדרבא, הכניסה אותה והושיבה אותה והרגיעה אותה. הביאה לי את כל הלחם שהיה לה בבית, ומאז אני והיא כמו חוט ומחט אפילו שהיא לוקחת ממני תפוחי אדמה וקישואים וביצים ושוכחת להחזיר, אבל מי עושה חשבון, היא בחיים לא הכירה את סיביר, אמרה זושה בצעקה, מה שמעו הספרדים בדרום אמריקה על לודז'? היא הניפה זרוע כבדה בתנועת קשת נמוכה, זה לא הרעב בבטן כמו הפחד הנורא שאין. אין לחם. בלי לחם זה מוות שחור. אחר כך ביקשה ממנו מאפרה וקפץ לחפש אותה במזנון של אימא. רוזל הייתה הורגת את שנינו, לחשה בנימת גיחוך, עוד לא הסתובבה על החול וכבר נוגעים לה בקריסטל הטהור. זושה הבעירה את הסיגריה, השתעלה ונחנקה. הוא קפץ להביא את בדל הסיגר שלו. יחד התכסו בעשן ענוג.

זמן רב לא ראה אותה וחש אדמומית בפנים. זושה הייתה ישירה ונוקבת. אימא אהבה ושנאה אותה כאחת. היא דקרה אותה וחיבקה אותה ורוזליה נשארה מבולבלת כלפיה. בביישנותה לא מצאה חברה טובה ממנה. לזושה לא היו ילדים. בעלה ליפא היה נמוך קומה, בעל כתם לידה אדום על הרקה. הוא ידע לנגן יפה בהרמוניקה והיה מהפנט את מיכה לדקות ארוכות במרפסת בעוד הנשים קשקשו להנאתן בחדר. הם גרו מהלך חמישה או שישה רחובות מביתם, באלימלך. הוא ואימא היו צועדים בקלאוזנר, חוצים את הרצל והרא"ה, עד לבניין של זושה, ששני דקלים בעלי מניפות מפוארות הזדקרו לו בכניסה. ליפא היה פקיד במשרד הראשי של הביטוח הלאומי. לאחר שסיים צבא, סידר למיכה עבודה באחד מסניפי קופת חולים בגלל שיוּדה ביקש ממנו. אבל מיכה לא התייצב במועד שסוכם איתו והוציא את רוזליה מדעתה. כל כך התביישה שהבן שלה הכזיב את ליפא שצעקה עליו שידעה שלא יֵצא ממנו משהו, תמיד ידעה. אבל הוא, מיכה, לא רצה לשבת בסניף קופת חולים, פשוט לא רצה. התבייש מהחולים, מהרופאים, מהאחיות. אבא בא אליו לדירה החדשה שקנו לו בבית דגן, הוציא אותו מהמיטה וצרח עליו בפנים אדומות ושתי רצועות קצף דקיקות נזלו מזוויות פיו שעה ארוכה. הוא השיב לו בקול רפה, אני כבר לא הילד הקטן שלך, ולא נכנע ולא סיפר לאבא שהוא לא סובל קופות חולים.

אימא וזושה באו מאותו סבל ידוע, אבל רק מעט מפרטיו ידע מיכה בסדר הנכון. גשם כבר לא ירד, וטוב שהחליט ללכת ברגל. הוא טיפס במדרגות ומישש פתק כלשהו בכיסו, וקרא את השמות החרותים על הדלתות. בכל קומה הרִיח תבשיל אחר, עוף צלוי, קציצות חמות ברוטב עגבניות, נקניקיות בפירה, מרק אפונה, דגים מבושלים בשוּם. אהב את משחק הניחושים. כשהגיע לישורת של האלמנה שטיין נעשה הניחוח מתוק ונלוו לו ציפורן וקינמון. פתאום נפתחה הדלת והצעירה הנחמודת מהלוויה יצאה בחופזה ובעיניים מלאות אור וענן ופלטה אוֹלָה, ואחר כך אמרה גם סָלום וחלפה עליו, בידיה החזיקה תפוזים. יובש נתלה בחיכּוֹ והלשון לא החליקה כהלכה. איכשהו השיב לברכתה בשפה רפה. מאחוריה השתרך גבר מאובק בחולצת טריקו כחולה שהחזיק ביד פלייר והתבונן בו במבט יבש. לביקור הזה חיכה יותר מחודשיים, מאז שאימא הלכה, וחשש שלא יגבר על הביישנות. זושה, שעמדה במרחק צעד מהדלת, הזמינה אותו להיכנס והתלוננה על הסתימה בכיור וסיפוֹן מטפטף. בנחיריים כבר זחל הריח החמים והמתוק של עוגת הלֶעקֶעך שלה. בטנו החלה לרעוב ולצהול, נזכרֶת באבא. "אִיך בִּין הינגֶעריק, אִיך וויל אַ שטיקֶעלֶע בְּרוֹיְט," היה אבא מפזם כשישבו כל פעם לשולחן. אני רעב, אני רוצה חתיכת לחם, אותן מילים מלמל בזמן שחיפשו עיניו בשלג של סיביר כשלרגליו סמרטוטים. הפזמון הזה התיישב כבר מיַנקות באוזניים של מיכה. עתה פסע בעקבות זושה לסלון, שהזכיר לו את הסלונים הישנים של החברים של ההורים, שטיח, מזנון עם קריסטלים, תמונות חומות במסגרות שהזדקרו מעל מפיות קרוֹשֶה. בַּכול שלט ניקיון דקדקני, בדיוק כמו שאימא אהבה. מבלי לבדוק היה בטוח שגם הבגדים והחפצים בארונות מסודרים כמו חיילים ממושמעים. שנים לא ביקר אצל זושה. בילדותו היה מתנדנד שעות על מעקה המרפסת שלה, שפנה לרחוב, כשבאו הוא ואימא לבקר, ואחר כך היה נעמד על בהונותיו מול המזנון הישן והכרסתן ומציץ בוויטרינה שהייתה מחולקת לשלושה חלקים, שתי דלתות מעץ שחבקו זכוכית גדולה עמוסה בקאטְשְׁקֶעלֶך ובכֶּצֶעלעך, אווזים לבנים, איילות וג'ירפות אפריקאיות, עשויות חרסינה, בעלות אוזניים קטנות, צבים סרוגים עבי כרס וממולאי ספוג, קרפדות משמלות פרומות שאת עיניהן הענקיות והבולטות הכינה זושה מכפתורי מעיל, ולא חסרו שם מערכות של קעריות פורצלן, כוסיות וגביעי קריסטל. מאחורי דלת העץ השמאלית היו מקופלות בקפידה מפיות סרוגות ורקומות ומאחורי דלת העץ הימנית היו אוצרות שעם הזמן למד לפענח את טיבם. זושה הייתה לוכדת אותו במרפסת ונותנת לו סוס או חתול מבד ואומרת בתערובת של יידיש ועברית, קוֹם קוֹם מיכה'לה אויצר, בוא בוא מיכה אוצרי, תראה מה הבאתי לך, שים בכיס, אובֶּר דֶערְצַיְיל נישְׁט די מאמֶע. אבל אל תספר לאימא. חיות הבד היו מלאות בשוקולדים קטנים, עטופים בניירות כסף וזהב, ולא עזר לרוזליה שהשמיעה באוזני זושה מחאה רוטנת בנימת קול רפָה.

עכשיו פסעה בכבדות לעבר הכורסה להראות לו את המקום המדויק שבו יֵשב, והודיעה בנשימה כבדה של מבוגרים סחוטי ריאות אך בעלי מחשבות צלולות ומדויקות, שהעוגה כבר מוכנה. היא תרתיח מים לקפה או לתה, איך שירצה. הוא אמר תודה, תודה. היא עיכבה עליו מבט מהסס והדגישה בקול מנסר ומחוספס, תודה קפה או תודה תה? והשיב, קפה, ואחר כך אמר תה, ומשהתנהלה לכיוון המטבח חזר בו וביקש קפה בחלב והרגיש לא בנוח שהוא מטריח אישה בגילה והציע להכין בעצמו, והיא צחקה ואמרה, מיכה, מיכה, אותו ילד מפעם, שש פעמים מחליף צבע סוכרייה.