27 ‬בפברואר ‭‬1974 ‬

 

מלכה‭ ‬הולכת‭ ‬לקראת‭ ‬בנה‭ ‬שעוד‭ ‬לא‭ ‬חזר‭ ‬מהשוק,‭ ‬שם‭ ‬עבד‭ ‬כל‭ ‬הלילה.‭ ‬תוך‭ ‬כדי‭ ‬הליכה,‭ ‬היא‭ ‬מותחת‭ ‬את‭ ‬צווארה‭ ‬כג׳ירפה‭ ‬כדי‭ ‬לאתר‭ ‬אותו‭ ‬בהמולה.‭ ‬מאחר‭ ‬ששניהם‭ ‬גבוהים,‭ ‬היא‭ ‬תמצא‭ ‬אותו‭ ‬במהירות‭ ‬וכך‭ ‬תחסוך‭ ‬כמה‭ ‬שניות.‭ ‬אחרי‭ ‬עשר‭ ‬דקות‭ ‬של‭ ‬צעדים‭ ‬ארוכים‭ ‬ומהירים‭ ‬נדמה‭ ‬לה‭ ‬שהיא‭ ‬רואה‭ ‬אותו.‭ ‬ואכן‭, ‬מבטה‭ ‬פוגש‭ ‬בעיניו‭ ‬הכחולות‭, ‬הבוהקות.‭ ‬אברהם‭ ‬מרים‭ ‬גבותיו‭ ‬בשאלה‭ ‬תוך‭ ‬כדי‭ ‬הרמת‭ ‬ידו‭ ‬הימנית‭ ‬מעל‭ ‬הקהל‭ ‬שמפריד‭ ‬בינו‭ ‬לבינה.‭ ‬הוא‭ ‬מקפל‭ ‬את‭ ‬אצבעו‭ ‬המורה‭ ‬ככלה‭ ‬שמסכימה, ‬מתחת‭ ‬לחופה,‭ ‬להינשא‭ ‬כדת‭ ‬משה‭ ‬וישראל.‭ ‬מלכה‭ ‬מבינה‭ ‬את‭ ‬הסימן‭ ‬ותוך‭ ‬כדי‭ ‬צמצום‭ ‬המרחק‭ ‬ביניהם‭ ‬היא‭ ‬מהנהנת:‭ ‬כן‭!‬

כאשר‭ ‬הגיעו‭ ‬למצב‭ ‬המאפשר‭ ‬שיחה‭ ‬מחוץ‭ ‬לטווח‭ ‬השמיעה‭ ‬של‭ ‬הסובבים,‭ ‬אברהם‭ ‬שואל‭ ‬שוב‭ ‬את‭ ‬מה‭ ‬ששאל‭ ‬בשפת‭ ‬הסימנים‭ ‬כמה‭ ‬שניות‭ ‬לפני‭ ‬כן‭:‬

‭"‬זה‭ ‬בן‭?"‬

‭"‬כן‭, ‬יפיוף‭!"‬

‭"‬איך‭ ‬שמחה‭?"‬

‭"‬מעולה‭! ‬גיבורה‭ ‬אמיתית‭"‬‭.‬

האם‭ ‬והבן‭ ‬הולכים‭ ‬במהירות‭ ‬בדרך‭ ‬שממנה‭ ‬מלכה‭ ‬הגיעה‭.‬

בצריף,‭ ‬אברהם‭ ‬מגלה‭ ‬שמחה‭ ‬חיוורת,‭ ‬מותשת‭ ‬ממאמצי‭ ‬הלידה‭ ‬שהתמשכה‭ ‬מאמצע‭ ‬הלילה‭ ‬עד‭ ‬שמונה‭ ‬בבוקר.‭ ‬אחרי‭ ‬שנשק‭ ‬למצחה‭ ‬של‭ ‬אשתו,‭ ‬אברהם‭ ‬מתנפל‭ ‬על‭ ‬המיטה‭ ‬הקטנה‭ ‬שבה‭ ‬מונח‭ ‬יצור‭ ‬קטן, ‬מכוער‭ ‬ושמנמן.‭ ‬אברהם‭ ‬חש‭ ‬רגשות‭ ‬מעורבים.‭ ‬הוא‭ ‬מרגיש‭ ‬שהוא‭ ‬אוהב‭ ‬את‭ ‬התינוק‭ ‬גם‭ ‬בלי‭ ‬להכירו.‭ ‬אברהם‭ ‬הוא‭ ‬שאמר‭ ‬לשמחה‭ ‬שרצונו‭ ‬בילד.‭ ‬הרצון‭ ‬הזה‭ ‬בער‭ ‬בו.‭ ‬האם‭ ‬היה‭ ‬זה‭ ‬צורך‭ ‬לממש‭ ‬את‭ ‬אהבתם?‭ ‬אולי‭ ‬צורך‭ ‬נרקיסיסטי‭ ‬להמשכיות‭ ‬שלו?‭ ‬או‭ ‬פשוט‭ ‬חשק‭ ‬טבעי,‭ ‬פרימיטיבי,‭ ‬אבולוציוני, ‬להעביר‭ ‬את‭ ‬הגנים‭ ‬הלאה?‭ ‬אולי‭ ‬זה‭ ‬מסוג‭ ‬הדברים‭ ‬שהחברה,‭ ‬הקהילה,‭ ‬המשפחה,‭ ‬כופות‭ ‬עלינו‭ ‬עד‭ ‬כדי‭ ‬כך‭ ‬שאנו‭ ‬בטוחים‭ ‬כי‭ ‬זו‭ ‬הייתה‭ ‬החלטה‭ ‬עצמאית‭ ‬שלנו‭?‬

אברהם‭ ‬לא‭ ‬עסוק‭ ‬בסוגיות‭ ‬האלה‭. ‬יש‭ ‬לו‭ ‬בן‭ ‬בכור,‭ ‬זה‭ ‬מה‭ ‬שחשוב‭.‬

כך,‭ ‬ביום‭ ‬חורפי‭ ‬בשנת,‭ ‬1974‭ ‬נולדתי.‭ ‬אני‭ ‬תמיד‭ ‬מספר‭ ‬בהומור,‭ ‬או‭ ‬מה‭ ‬שאני‭ ‬חושב‭ ‬שהוא‭ ‬הומור, ‬שבהגעתי‭ ‬לעולם‭ ‬דרכתי‭ ‬על‭ ‬צואה‭ ‬ענקית‭. ‬

הספר‭ ‬הזה‭ ‬הוא‭ ‬הסיפור‭ ‬שלי,‭ ‬אני, ‬האוטיסט‭.‬