בעודי כושל אל המטבח כדי לקחת בקבוק נוסף, אני קולט שהיין עלה לי לראש. אני מבושם ותחושת החמימות הנעימה, המטשטשת, ממלאת את כולי. לפתע מתפרץ מגרונה של קרלה קול צחוקה המוכר, מעין קרקור צורמני שיכול לגרום לרוחות רפאים להימלט בבהלה לו היו בסביבה. ובמקביל, על רקע קול הנעירה הרועם של קרלה, נשמע גם צחוקה הרך, הזהיר קמעה של סטף. לא שמעתי את הצחוק הזה שבועות. מאז.

אני מנסה להתעלם מן התזכורת המטרידה שמתחת למדף התחתון במזווה הצר, שולח בזריזות את ידי לעבר שקית צ'יפס נוספת ונסוג שוב אל המטבח. בן זוגה הערב של קרלה הביא איתו בקבוק יין אדום יוקרתי, וכשהצמיד אותו אל חזי הדגיש כי לא כדאי שנשתה אותו הערב, שעדיף שנשמור אותו לאירוע מיוחד. אבל אני בטוח שהוא יֵרד לנו טוב בגרון גם עכשיו. אני פותח את שקית הצ'יפס, תוחב כמה מהם לפי ומושיט את ידי לעבר הבקבוק הנח על הדלפק העמוס, כשבדיוק אז מפעיל חיישן התנועה האוטומטי את זרקור התאורה בחצר האחורית. אני מרים את מבטי, אחיזתי בבקבוק מתרפה והוא נשמט מידי וצונח לתוך ערימה של כוסות משומשות. כמה מזלגות וסכינים שנחים על צלחת בראש הערימה מתפזרים לכל עבר.

לרגע קצר אני חש שרעש ההתרסקות מציף אותי. הצליל מתעצם ואז דועך ונעלם, השברים והסכו"ם נוחתים על כפות רגליי ועל הרצפה סביבי, אך עדיין איני מסוגל לנתק את מבטי מן החלון הפונה אל החצר האחורית. אני בוהה בזרקור, כאילו אורו ירחיק ממני את שדי הלילה.

אך פרק הזמן שחלף הוא יותר מרגע קצר. הרבה יותר, למען האמת, משום שכאשר הזרקור סוף סוף כבה, לאחר שלא חשף שום תנועה חשודה, כל האנשים סביבי שותקים, עד שלבסוף אני שומע מישהו זע במקומו סמוך לדלת המטבח מאחוריי.

"מארק?" נשמע קולה של סטף. "אתה בסדר, חומד?"

אני מתנער מההלם ועונה. "כן. סליחה. פשוט... הפלתי משהו."

סטף צועדת לעברי בזהירות ברגליה היחפות בין שברי הזכוכית שעל הרצפה.

"אל תתקרבי," אני אומר לה. "את עלולה להיפצע."

היא מתעלמת ממני, מדדה לעברי על בהונותיה ומביטה אל החצר האחורית החשוכה, הריקה. "ראית שם משהו?" היא שואלת ברכות. "מישהו?"

"זה בטח היה חתול."

"אתה בטוח שאתה בסדר?" היא שואלת ולוחצת מעט את זרועי.

"בסדר גמור," אני עונה, אך עדיין חש נבוך בשל תגובתי לאירוע, ולכן לוקח את בקבוק היין ומוביל את סטף בין שברי הזכוכית בחזרה אל חדר האוכל, כאילו היא זקוקה לי שאוביל אותה. האמת היא שכרגע, לצידה של אשתי הנחושה, החזקה והצעירה, אני מרגיש עיוור ופגיע. "בואו נשתה את היין כל עוד אפשר."

סטף מגניבה לעברי מבט. "זה נשמע מבשר רעות."

"התכוונתי להגיד, כל עוד אנחנו יכולים ליהנות ממנו."

"אני באמת חושב שכדאי לשמור את הבקבוק הזה למועד מוצלח יותר." שכחתי את שמו של "החבר" החדש של קרלה, שניצב כעת ליד עמדת המוזיקה, מחבר את הטלפון שלו למערכת הסטריאו ובוחר בשיר חלקלק, ציני. "יין שוקולד מפורסם כזה לא כדאי לבזבז סתם."

"יין שוקולד מפורסם?" שואלת קרלה ממקום מושבה ליד שולחן האוכל, מעמידה פנים שלא הבחינה בתאונה שהתרחשה במטבח. "אתה מתכוון ידוע לשמצה? היין המלוקק הזה הוא בשביל היפסטרים צעצוע. אל תיעלב, דיימון יקירי."

"לא נעלב, קרלה מתוקתי."

אני מתיישב, מתבונן בדיימון מחליק בחזרה אל כיסאו ליד השולחן, ותוהה מה קורה בינו לבין קרלה. האם הוא יודע שהוא החדש בסדרת גברברי השעשוע שלה? מה היא מחפשת בו? מה הוא מחפש בה? הוא ודאי צעיר ממנה לפחות בעשרים וחמש שנה, אבל מצד שני — אני מזדקף ונזכר — אני מבוגר מסטף בעשרים ושלוש שנה. אני שוכח זאת בכל יום מחדש. אני לא מרגיש בן ארבעים ושבע, לא כמו מישהו בגיל העמידה. אני לא מרשה לעצמי לדמיין איך היא ודאי רואה אותי — גבר כרסתן, מדולדל, מעורר רחמים, פגום, כושל, תשוש, מעין תחביב משונה וחסר פשר שאימצה לעצמה.

סטף עומדת מאחוריי, מעסה את כתפיי, וכעת היא נשענת לעברי ושערה, המדיף שילוב של ריח שמפו צמחי כלשהו וניחוחות הארוחה, עוטף את פניי וגואל אותי ממחשבותיי האומללות.

"אני רק קופצת למעלה לרגע לבדוק מה שלום הֵיידן," היא אומרת.

"אני בטוח שהיא בסדר. המוניטור כאן, היינו שומעים אותה."

"רק בודקת."

"בטח, בסדר גמור. תודה."

"אם הצחוק של קרלה לא העיר אותה, שום רעש אחר לא יצליח." דיימון טופח על גבה על קרלה, כאילו הוא ראה בכלל את הבת שלנו, כאילו הוא מכיר אותה. קרלה מחייכת ומגלגלת את עיניה. דבריו לא מרגיעים אותי.

אני לוקח לגימה מן היין — הוא אפילו לא מזכיר בטעמו שוקולד — ומאזין לקולה האיטי והעצל של הזמרת כשאני מנסה לשקוע בחזרה לתחושת החמימות הנעימה.

"מה שלומך?" שואלת אותי קרלה. "אני באמת רוצה לדעת."

אני מושך בכתפיי ונאנח, ואז מעיף מבט לעבר דיימון.

"אל תדאג, אני יודע," הוא אומר. "ואני באמת מצטער. לאחי קרה בדיוק אותו דבר."

סטף חוזרת לחדר ומסמנת לי במבטה שהיידן בסדר. "תפסיק עם זה, דיימון," קרלה אומרת כשסטף מתיישבת בחזרה במקומה, אבל דיימון ממשיך לקשקש.

"המדינה הזאת דפוקה, אני אומר לך. זה לא ככה במקומות אחרים, אתה יודע? אם מישהו רוצה לשדוד אותך, הוא לא מרגיש צורך גם לענות אותך ו — "

"תשמע," אני קוטע אותו. "אני לא רוצה לדבר על זה."

"אבל את לא חייבת להשתיק אותו בשבילי, קרלה," מוסיפה סטף. "אני ילדה גדולה."

"נכון," אני אומר לקרלה. "למען האמת, סטף מתמודדת עם זה מצוין."

יותר טוב ממני, אני חושב לעצמי אך לא אומר, ומניח את ידי על ירכה של סטף מתחת לשולחן. היא אוחזת באצבעותיי בחום.

"טוב, סליחה," דיימון אומר בטון נעלב. "זה לא ענייני."

"זה בסדר. פשוט... אתה יודע..."

"אני רק מנסה להגיד שאני מבין אתכם," הוא אומר. "חרא כזה קורה להרבה אנשים כאן. זה פשוט נורא."

"כן. נכון."

"ועכשיו, דיימון יקירי, אם תואיל בבקשה לסתום לרגע את הג'ורה שלך ולתת לחבר שלי לדבר."

"אני אצא החוצה לסיגריה. זה יעזור לי לסתום את הפה." הוא קם ומתקדם לעבר דלת היציאה ואני נלחם בדחף שעולה בי לבקש ממנו לא לצאת, אלא פשוט להשאיר את כולנו נעולים בבטחה בפנים. ממקומה בראש השולחן שולחת קרלה את בהונותיה החשופות אל רגלי, ואז מחליקה אותן במורד הרגל, עד לקרסול. אני לא בטוח מה זה אומר. אני נאלץ להניח שזו מחווה שמגיעה במקום חיבוק קטן או טפיחה על השכם שאין לה חשק להתרומם ממקומה ולתת לי. אני נאלץ להניח זאת כי קרלה ואני לא קיימנו מגע פיזי בינינו זה שנים רבות. סטף היושבת לצידי לא מבחינה בדבר.

"זה לא מפריע לו שאת מדברת אליו בצורה כזו?" אני שואל את קרלה.

היא מושכת בכתפיה. "הוא יתמודד. הוא צריך ללמוד קצת נימוסים והליכות."

"אני לא מבין אותך," אני אומר.

היא מתעלמת מדבריי. "אתם לפחות נפגשים עם פסיכולוג?"

"אני? עם פסיכולוג?" אני שואל.

"שניכם. כולכם. טראומה כזו משפיעה גם על ילדים קטנים. אתם יכולים לשלוח את היידן לטיפול באומנות."

"אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו משהו כזה," אומרת סטף. "אפילו אם היינו חושבים שזה יעזור."

"אבל המשטרה הציעה לכם ייעוץ פסיכולוגי, לא?"

"כן," אני אומר. הם אכן הציעו. ביום שלאחר התקיפה הקפדנו לעשות הכל כמו שצריך. התקלחנו, לבשנו את הבגדים הזולים שרכשתי עבורנו בסופרמרקט והלכנו אל תחנת המשטרה בוודסטוק. באופן מפתיע השוטרים התנהגו בנימוס ובאכפתיות, למרות העובדה שנראינו כמו זוג חייזרים בתוך קבוצה מעוררת רחמים של תושבים אומללים וחבולים, שהצטופפו ליד דלפק הקבלה וחיכו שמישהו יתייחס אליהם. הובילו אותנו לעבר משרד קטן בקצהו של מסדרון ארוך. מבעד לחלון ומעברה השני של החצר יכולתי לראות את תאי המעצר, את חלונותיהם המסורגים עם הווילונות הישנים והקרועים, את הקירות המתקלפים, כמעט מבעבעים, כאילו הבניין כולו רותח מרוב זעם, השלד שלו הופך להיות גוש בוצי ורעיל. יועצת הטראומה המשטרתית הייתה חביבה וחמימה ומלאת רצון לסייע, אחת מאותן נשים שלא ייתנו לגלי המציאות הקשה להטביע אותן. היא הייתה סבלנית והקדישה לנו את כל הזמן שבעולם. בזמן שהיידן סידרה קוביות משחק על השטיח, אני הצטערתי שלא הבאתי איתי נוזל לחיטוי ידיים, והיועצת לימדה את סטף טכניקת דמיון מודרך לשחרור אנרגיות שליליות. בהיתי בחדרון המקלחת הקטן ובתיבת הפלסטיק שהכילה צעצועים ובובות עבור המשפחה הבאה בתור. לא יכולתי לנתק את מבטי מהתיבה הזו, למרות שהיא העלתה זיעה קרה על מצחי. "אבל קיבלתי רושם שהם עסוקים במקרי טראומה חמורים יותר מאשר איזו משפחה ממעמד הביניים שפרצו לה לבית."

"אלוהים, מארק, אתה חייב לתת לעצמך יותר קרדיט."

"יותר קרדיט? למה?"

סטף לא אומרת דבר. היא מסובבת את כוס היין שלה באצבעותיה חסרות המנוחה. עכשיו קרלה נמתחת מעלי בחופשיות לעבר סטף ומניחה את כף ידה על זרועה. "שניכם צריכים לצאת מכאן קצת. לאיזו חופשה. זה ממש ישפר את המצב, אני בטוחה."

"לאן?" שואלת סטף.

"לאיזה מקום מיוחד, אקזוטי. באלי, תאילנד. או משהו רומנטי. ברצלונה, האיים היווניים... פריז."

"אוו, פריז!" סטף כמעט צווחת בהתלהבות. "אלוהים, מארק, נכון שזה יהיה נפלא?"

"עם ילדה בת שנתיים? מאוד רומנטי."

קרלה משפילה את מבטה אל השולחן. "אולי אני... לא, לא נראה לי שתסכימו. לא הייתי רוצה לחשוף ילדה קטנה לכישורי האימהות המזעזעים שלי."

"לא היינו יכולים להרשות את זה לעצמנו בכל מקרה. אלוהים, אנחנו אפילו לא מסוגלים לממן את תיקון המכונית של סטף."

סטף נאנחת ומנידה בראשה. "כן, ברור," היא אומרת, והניצוץ המבריק שזהר בעיניה לרגע דעך, ואיתו גם חלק ממני. מגיע לה לקבל את מה שהיא משתוקקת לו. מגיע לה מישהו יותר... ממני, ממה שאני מסוגל להעניק לה. שזה בעצם כמעט כלום. כל מה שהיה לי לזמן קצר — נגמר.

"אנחנו נמצא דרך," אומרת קרלה. "זה חייב לקרות. אתם חייבים — "

כשהצווחות נשמעות אני מזנק על רגליי, ורק כשאני כבר באמצע החדר אני קולט מה אוזניי שומעות. זו אזעקה של מכונית ברחוב, רק אזעקת מכונית, אך שריריי זינקו מהר יותר מכפי שהספקתי לחשוב, ועוד לפני שאני מספיק להבהיר לעצמי במה מדובר, אני פותח בכוח את דלת הכניסה וסורק בעיניים פעורות לרווחה את הרחוב החשוך למחצה, אוזניי כרויות לכל רחש קל. עשן הסיגריה של דיימון מחזיר אותי בסופו של דבר אל קרקע המציאות.

"היי, מארק, אתה בסדר?"

"אני... כן, רק בודק מה קורה עם האזעקה." כבר אין לה זכר. השכן מבית 17 הניע את מכוניתו ונסע משם. אני קורא בקול מרגיע אל סטף שהכל בסדר.

"אתה על הקצה, הא?" דיימון שואל אותי ומושיט לעברי את חפיסת הסיגריות שלו.

אני שולף אחת, למרות שאני יודע שהיא כנראה רק תגביר את תחושת המתח שלי. אני לא נוהג לעשן, עישון גורם לי בחילה. אבל אולי הבחילה תסיח את דעתי מהמפלצות המנוולות והבלתי נראות שרודפות אותי.

הוא מקרב אלי את המצת שלו, ואני מדליק את הסיגריה ונושף את העשן אל מול הרוח. אני מרגיש את הרוח החמה שנושבת מכיוון ההר בשערי ומאחורי אוזניי. "זה קרה לך פעם?"

"לא, תודה לאל, אבל אני מניח שאני פשוט מחכה לתורי. זה קרה לכל כך הרבה אנשים שאני מכיר. זה מטריף אותך, הא?"

אני מהנהן ונושף את עשן הסיגריה באיטיות. היועצת בתחנת המשטרה המליצה שאחליף את האנרגיה השלילית הכלואה בתוכי באוויר נקי, מרפא. שאנשוף את האימה הרעילה החוצה. אני חושש לשחרר את האימה שלי. יש לה תפקיד חשוב: היא דואגת שאשאר דרוך.

אנחנו מועכים את בדלי הסיגריות שלנו בתוך עציץ יבש ונכנסים בחזרה פנימה. סטף אומרת, "תמיד רציתי לבקר במוזיאון ד'אורסה, אבל אין לנו מספיק כסף. פשוט אין."

"כסף למה?" שואל דיימון, שקלט רק את סופה של השיחה.

"קרלה חושבת שכדאי לנו לצאת לחופשה בחו"ל, שחופשה כזאת תעזור לנו להתגבר על הטראומה," אני אומר. "אבל זו הוצאה גדולה מדי בשבילנו."

"מה לגבי החלפת בתים?" הוא שואל. "החברים שלי ואני עשינו את זה בשנה שעברה. יש אתר אינטרנט שמיועד לזה. אתם מתארחים בבית של מישהו והוא מתארח אצלכם. התארחנו בבית מדהים בבוסטון ובעלי הבית התארחו אצלנו — והם ממש נהנו. אתם לא משלמים כלום על הלינה ואתם יכולים לקנות אוכל בזול אם תרצו, ככה שזה כמעט לא יעלה לכם כלום."

"אבל לארח אנשים זרים בבית שלך?" אני אומר. "מה אם הם יחריבו את הבית ויגנבו את כל הרכוש?"

"כל מי שמשתמש באתר הזה רשום וכל הפרטים שלו שמורים. המארחים משאירים הערות וחוות דעת באתר על כל מי שמתארח אצלם בבית. למשל, הזוג האמריקני שהגיע אלינו, התארח כבר בשמונה בתים קודמים, וכל המארחים שלהם כתבו עליהם חוות דעת כאורחים. יש תיעוד מסודר של הרושם שהם הותירו, וככה אתם יכולים לדעת אם אפשר לסמוך עליהם או לא."

סטף מחייכת. "הממ... נשמע מעניין. נכון, מארק?" ואז, כשאני מבחין שהבחור הזה מצליח לטפח אצלה ציפיות, אני מחליט שהדבר הכי טוב שאוכל לעשות באותו רגע הוא להרוג אותן כשהן קטנות.

"זה לא יעלה לנו כלום," אני אומר, "חוץ מכמה סכומים זניחים עבור טיסות, ויזות, נסיעות פנימיות, דמי כניסה, בתי קפה ואלוהים יודע אילו עוד הוצאות יהיו לנו בפריז." אני מביט באכזבה בפניה של סטף כשהתלהבותה מתפוגגת ורוחה נופלת. זה משהו שאני יודע לעשות טוב — לדכא את תשוקתם של אנשים צעירים. אני עושה את זה כל יום במכללה, זה אחד הכישורים הבולטים היחידים שלי. היא מהנהנת בתבוסה ואני מצטער שלא סתמתי את הפה שלי. אני אף פעם לא מעריך נכונה את כוחה הרב של הציניות המדכאת שלי, ותמיד שוכח שסטף היא אישה צעירה, מלאת חיים. אני חייב להיזהר יותר בגישה שלי כלפיה.

"אבל זה בהחלט נשמע מעניין," אני מפטיר בנימה חלושה. "הרעיון הישים ביותר ששמענו עד עכשיו," אני מנסה לגרום לה לחייך שוב, אבל איחרתי את המועד.

 

מאוחר יותר אני מתעורר, נעמד במסדרון, הדופק הולם בגרוני, רגלי רועדת וידי אוחזת בחוזקה במכשיר הטלפון הנייד. הספרות האדומות שעל מסך האזעקה מראות שהשעה 02:18 לפנות בוקר. הכלב האלזסי של השכנים נובח, ואני יכול להישבע שאני שומע חבטה — עוד חבטה? — בצד שלנו של הבית הדו משפחתי.

כדאי שאביט מחלון חדר העבודה כדי לוודא ששום דבר — או אף אחד — לא מסתובב בסמטה בחוץ, אבל האזעקה שלנו פועלת והחיישן שלה סורק גם את החדר ההוא. אני לא רוצה לנטרל את האזעקה, כי אולי הם ממתינים לי שאעשה בדיוק את זה. אז אני עומד קפוא במסדרון, במרכז הבית, מסתובב בזהירות ובאיטיות כדי שלוחות הרצפה לא יחרקו ויעירו את היידן. אני מאזין היטב לכל רחש ומביט סביבי בעיניים חדות, כאילו יש לי שמיעה על־קולית, כאילו אני סופרמן עם עיני רנטגן. אבל אני לא. אני תקוע במקום, חסר אונים.

אם מישהו מסתובב עכשיו בסמטה הצדדית, החיישן יפעיל את האזעקה, אני אומר לעצמי. אנחנו מוגנים.

הכלב נרגע ואני לא שומע אף צליל נוסף. החיישן החיצוני לא מפעיל את האזעקה, אז לבסוף אני חוזר לקומה העליונה, למיטה. סטף שוכבת על הגב ובוהה בתקרה בייאוש.

אני עומד על השטיח, ליד המיטה. "נראה לי שכדאי שאבטל את האזעקה בחדר העבודה, אבל מצד שני זה יקל עליהם להיכנס פנימה דרך החלון."

"כן, כדאי שנשאיר אותה פעילה."

"אבל ככה לא אוכל להסתכל החוצה דרך החלון."

"אם מישהו יעבור בסמטה, החיישן יקלוט אותו."

"כן, כנראה." אני מחזיר את הטלפון הנייד אל שולחן הלילה. "את בטח מאוד נהנית משיחות אמצע הלילה שלנו, מהבקרים הנעימים שלנו." היא לא מגיבה ובוודאי לא צוחקת. אבל למה שתצחק? אני בוהה בספרות האדומות שעל השעון המעורר. "נסי לחזור לישון. מוקדם מדי לוותר על הלילה."

"ומה לגביך?"

אני לא אומר לה שלדעתי אחד מאיתנו תמיד צריך להישאר ער, למקרה שהם יחזרו, ושלא הייתי אמור להירדם מלכתחילה. זה לא ישפר את המצב אם אגיד זאת. "אני רק אירגע קצת, אצטרף אלייך עוד מעט."

"לפעמים אני שונאת את המקום הזה, אתה יודע?"

"אני יודע."

"אתה לא מוכן אפילו לשקול את הטיול? אתה לא חושב שזה יהיה נחמד?"

"זה פשוט לא נראה לי אפשרי. זה טיול מותרות שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו."

סטף מתרוממת והכריות שלה נמעכות אל ראש המיטה בצליל חיכוך קל. "לדעתי זה לא טיול מותרות. אני חושבת שזה טיול חיוני ונדמה לי שהוא מאוד יעזור לנו. במיוחד לך."

"לי?"

"כן, לך." עכשיו היא צוחקת, אבל זה צחוק עייף. "אני חושבת שנסיעה כזאת תכניס אותך קצת לפרופורציות, תעניק לך קצת שלווה. ומי יודע, אולי היא אפילו תעשה אותך מאושר."

לא נוח לי לקיים את השיחה הזו כשאני עומד מעליה כמו איזו דמות סמכותית, אז אני מתיישב למרגלות המיטה, בגבי אליה, ומתבונן בחלק מגופה דרך מראת השידה. "אפילו אם יכולנו להרשות את זה לעצמנו, לא הייתי רוצה שניסע בגלל שאת חושבת שאני קורס. אני לא רוצה להיות איזה חולה אומלל שמאלץ אותך להקריב את מעט המשאבים שלנו בשבילי, לבזבז כסף שאין לנו רק כדי שאני ארגיש קצת יותר טוב, כדי שלא תהיה לי התמוטטות עצבים. לא תהיה לי. אני בסדר. אני מתמודד."

סטף אפילו לא טורחת להסכים או להתנגד לאבחון העצמי שלי. היא מכירה אותי טוב מדי. "חשבתי על זה הרבה ואני בטוחה שהיידן תהיה בסדר. היא כבר ישֵנה הרבה יותר טוב. קרלה אומרת שאפשר לשכור שם עגלת תינוק. הרבה הורים בפריז מסתובבים עם התינוקות שלהם בעגלות. דמיין אותנו מטיילים בפארקים בפריז, כמו משפחה צרפתית."

אני יודע שזה לעולם לא יקרה, אבל אני מתבונן בחיוך החולמני, התמים שלה דרך המראה, והפעם אני מצליח לא לנפץ לה את הבועה. הטיול הזה לא עומד לקרות — זאת רק פנטזיה, כזו שגורמת לה לחייך שוב. וזה משמח אותי ואני שומר על פי סגור.