פרק 1
לוק
כל החיים הרגילו אותנו להיזהר מפניהם. לעשות הכול כדי שהם לא יגלו את דבר קיומנו.
בני האדם.
הייעוד שלנו, המָליפּיקים, הוא לשמור את קיומו של העולם העל־טבעי בסוד מפניהם.
היום, בפעם הראשונה אחרי מאה שנים שאנו לכודים במבנה הסודי שלנו, הרֵיאַל, מנותקים ומבודדים מהעולם החיצון, כדור הסָבוּאַר סוף סוף חזר אלינו, באותה פתאומיות שבה הוא נלקח. זמן קצר לאחר מכן אריאנה, מנהיגת המליפיקים, הודיעה לי שאני נבחרתי לצאת מהריאל כדי לבצע את המשימה.
סוף סוף אנחנו, המליפיקים, יכולים לחזור ולמלא את תפקידנו.
בחדר הכניסה הגדול של הריאל עמדו כל האחרים — אוליבר, גרי, אמילי ואריאנה. צעדתי לקראתם, ואלכס בעקבותי, ממהרת להצטרף אל השורה, כדי שאפרד מהם לשלום.
אוליבר היה היחיד שלא חייך אלי ולא איחל לי דרך צלחה. הוא נראה ממורמר. ידעתי בדיוק למה. הוא קיווה לקבל את המשימה הזאת במקומי. להוכיח אחת ולתמיד לאריאנה, ולכל המליפיקים, שהוא לא כזה לא־יוצלח כפי שחשב שחושבים עליו, שהוא יכול להיות גיבור ולהציל את כולנו. אבל זה היה קרב אבוד מראש בשבילו, כי אריאנה כבר סמכה עליו פעם אחת והוא אכזב אותה. ואת אריאנה לא מאכזבים פעם שנייה, כי היא לא נותנת לך הזדמנות נוספת.
לרגע היססתי אם לצעוד ישר אל הקיר שבו ייפתח לי השער, ואז החלטתי לגשת קודם ולחבק את כולם. ראשונה ניגשתי אל אמילי, שהשתוקקה להיפרד ממני כמו שצריך, אחר כך אל גרי. ואז ניגשתי אל אוליבר, שנראה מכווץ ונעלב ולא ממש רצה לחבק אותי.
"בקרוב," מלמלתי בשקט כשהענקתי לו חיבוק כמעט בעל כורחו. "בקרוב תגיע גם ההזדמנות שלך."
כתפיו הקשיחות התרככו מעט.
"עוד נראה," שמעתי אותו אומר.
מאריאנה לא נפרדתי בחיבוק. לחצתי את ידה. הלחיצה שלה הייתה חזקה וקרה.
"תזכור," אמרה. "כל זמן שכדור הסבוּאר נמצא בהיבּוּ," היא הסתובבה והצביעה על פסל הינשוף שעמד במרכז המבואה, "יש לנו כוחות. בכל מקום. גם פה, וגם בחוץ. אתה יכול להפנט את מי שאתה רוצה, לשאוב את הזיכרונות שלהם, לקרוא את המחשבות שלהם, להשתלט להם על התודעה. אתה יכול לגרום להם לעשות את כל מה שאתה רוצה. הכול."
נשכתי את שפתי.
"בני האדם שבחוץ לא יודעים על הייעוד שלנו," היא המשיכה. "אתה חייב לשמור את זה בסוד, זה הדבר הכי חשוב." הנהנתי. זה היה ברור. "כל גורל המליפיקים על כתפיך, לוק. הסבואר יכבה אם תיכשל. כולנו נאבד בגללך."
"בלי לחץ," לחשתי לעצמי בלגלוג, בקול רם מדי כנראה.
"מה?"
"אה, כלום. אני לא מתכוון להיכשל."
אריאנה שונאת ציניות. גם אילו רציתי להצחיק אותה בנושא, לא הייתי מסוגל. מגיל צעיר היה עלי להתחיל לעבוד על צמצום חוש ההומור שלי. לְרוב המליפיקים אין ממש חוש הומור, אנחנו רציניים מדי. ואוהבים את זה כך. חוש הומור גורם בעיקר לבעיות בתקשורת, לבלגן ולבלבול. ולמען האמת, מאז שהרגלתי את עצמי לא לחייך, הכול נעשה הרבה יותר פשוט, ברור ורגוע. ועדיין, אני יכול לצחוק וגם להצחיק, אם ממש מתחשק לי, אבל אחרי שאתה מגלה כמה כוח זה נותן לך, להיות רציני וקשוח, אתה לא רוצה לחזור לחיוכים ולצחוקים.
"בהצלחה," אמרה אריאנה.
"אני לא אאכזב אתכם," אמרתי. אבל לא הייתי בטוח בעצמי לחלוטין.
אם לא אצליח להשלים את המשימה בתוך שלושים יום, כדור הסבואר יכבה, וכל יצורי העל־טבעי בעולם ייחשפו בפני בני האדם, וקיומם בקרב בני האדם לא יהיה עוד סוד. וראשונים לספוג את העונש יהיו המליפיקים.
"ביום שהסבואר יכבה, לכולנו יידלק סימן זיהוי על המצח. נכון?" שמעתי את אלכס ממלמלת מאחורי גבי, כאילו היא עדיין אינה מאמינה שזה מה שעלול לקרות אם אכשל במשימה. היא הייתה הצעירה מכולנו. הספקנו ללמד אותה כל מה שעליה לדעת במהלך הזמן שהיא כאן איתנו. "בני האנוש יוכלו לרדוף אותנו בכל מקום, ולא נוכל להסתתר."
נאנחתי בשקט.
"אבל למה דווקא לוק חייב לעשות את זה?" המשיכה אלכס ותהתה, "למה לא אוליבר או אמילי?"
אריאנה נחרה בבוז. ניכר בה שהתמימות של אלכס אינה חמודה בעיניה, אלא מעוררת רחמים. "בחרתי במי שלדעתי הכי מתאים למשימה," השיבה בקרירות. "זה משהו שמצריך אומץ וחשיבה לוגית. אני לא יכולה להמר כאן."
חשבתי בליבי שתפקידה מן הסתם אינו פשוט כלל. אם מתעוררים ספקות בליבו של מי מאיתנו, היא מיד מכבה אותם. אסור שנפקפק אף לא לרגע בייעודנו, אחרת כולנו אבודים. אפשר לומר שאריאנה מצילה אותנו פעם אחר פעם.
ראיתי את ניצוץ הזעם שנדלק בעיניו של אוליבר. יכולתי להבין אותו. הוא היה חדור כולו מוטיבציה לעשות משהו כראוי, לשם שינוי. הרי באשמתו אלכס נכלאה כאן איתנו, לאחר שנכשל במשימה ההיא מהעבר. איש מאיתנו לא סיפר לה שהיא בת אדם. עכשיו בוודאי הוא היה מוכן לעשות הכול כדי להתחלף איתי ולהוכיח לאריאנה, אחת ולתמיד, שהוא נחוץ, שהוא יודע מה הוא עושה. שהוא גיבור.
"אז אם השער יכול להיפתח, אני יכולה סוף סוף לחזור הביתה?" קראה אלכס בתקווה.
אריאנה נתנה בה מבט מצמית, שהשתיק אותה, וסימנה לי בראשה שאצא כבר, לפני שההתרגשות הכללית תעורר דיון נוסף.
ואז, אחרי מאה שנים שבהן שער הריאל היה סגור ומסוגר — הוא נפתח.
קריאת התרגשות בקעה מפיהם של חברי, שנותרו מאחור.
כשיצאתי אל מחוץ לריאל, שטף את פני אור שמש מסנוור. מצמצתי.
בחוץ הכול נראה בהיר יותר.
בתוך זמן קצר התרגלו עיני לכל הירוק והכחול האלה. האפלוליוּת של המתחם שבו חייתי הלכה והתעמעמה מאחורי. עשיתי סדר במחשבותי. דבר ראשון, עלי להחליף בגדים. כאן זה העולם של בני האדם, ואני חייב לציית לחוקים — וללְבוּש — האידיוטיים שלהם.
אלא שזה לא הדאיג אותי כמו ההבנה שכדי להצליח במשימה אני חייב להתנהג כמו בן אדם. וקצת קשה להתחפש למשהו שהראש שלו עובד בצורה כל כך שונה משלך.
