כיצד נעשתה ישראל קפיטליסטית

פרק ראשון
תקציר

מי שעדיין יש ספק בלבו, יכול להסירו: ישראל כחברה וכמדינה היא קפיטליסטית. אשכול העקרונות המהווים את בסיס הקפיטליזם הם היום המסד שעליו נשענת מדינת ישראל ועל פיהם היא מתנהלת. כמה סימני זיהוי חשופים לעין המתבונן: ריכוז ההון בידי מעטים הולך וגובר; קיומם של כמה תאגידים גדולים במיוחד, חלקם אף חובקי עולם, המרכזים בידיהם כוח כלכלי רב; נסיגה של המדינה ממעורבות בכלכלה, והשארת הזירה ל'כוחות השוק'. המהלך הבולט ביותר בעשורים האחרונים בישראל ־ שממזג היבטים כלכליים, חברתיים ותרבותיים ־ הוא ההפרטה, וזו אינה פוסחת על ערכים חומריים ורוחניים. השכירים מהווים כיום כארבע–חמישיות מכוח העבודה הנסחר בשוק. חלוקת העבודה מזוהה עם חלוקה מעמדית שנמהלים בה היבטים אתניים, לאומיים ומגדרים. למעשה, הייצור, החליפין והצריכה מתנהלים על פי עקרונות קפיטליסטיים, והרווח הוא העיקרון השולט. ובסיכומו של דבר, בסמוך מאוד למגן דוד המופיע על דגל המדינה, נרשם באותיות שאינן נראות לעין בלתי מזוינת: הכול סחיר. הכול סחיר ־ היא הסיסמה הממצה את השיטה הקפיטליסטית מיום היוולדה ועד ימינו: כמעט הכול, ובכל ערכאה, נאמד בראש ובראשונה על פי ערך החליפין שלו בשוק. בישראל, כמו במקומות אחרים, מתגלה הקפיטליזם כיצור בעל כמה נשמות. המשברים אינם מכלים אותו: יש בו כוח רב להתמיד, להחליף מהלך, ואם צריך ־ גם את עורו, ולהמשיך ולשרוד. דומה כי הוא כאן עמנו ־ בעדנו או נגדנו ־ לזמן רב. כי עבור רוח הרפאים של התשוקה לרווח ־ השמים הם הגבול.
קפיטליזם הוא סוג של סדר חברתי היסטורי בעל היגיון משלו. המודל הבסיסי שלו מושתת על כמה עקרונות יסוד, והתקיימותם יחדיו במקום ובתקופה מסוימת מסמנת כי אכן מדובר בחברה קפיטליסטית. גילו של הקפיטליזם המודרני אינו עולה על כמאה וחמישים שנה. אך בקרב החוקרים בנושא יש הסוברים כי הוא החל לרקום עור וגידים עוד במאה ה–16, אך צורתו הבוגרת נקבעה בשלהי המאה ה–19 ואילך (Berger, 1986; Larrian, 1994; Dubb, 1947; Polanyi, 1944). כאמור, שיטה זו נסמכת על אשכול של עקרונות יסוד שהם הסיבות לקפיטליזם ובה בעת הם מהווים גם את הכוח המשמר הדינאמי שלו, למשל, 'עקרון הרווח' שסביבו מתארגנים המוסדות הקפיטליסטיים למיניהם. עוד יש לציין כי קפיטליזם אינו סדר חברתי שניתן לסמן את השלמתו. להלכה ולמעשה מדובר בשיטה שהיא תהליך המחדש את עצמו ־ לעתים בוואריאציות או במוטציות של המודל הבסיסי (אשכול העקרונות). כיוון שקפיטליזם נושא עמו מתח/ים בלתי מתכלים, עליו להמציא מדי פעם מחדש דרכים להקהות או להדחיק את המתחים הללו, ומתברר כי למרות המשברים שעבר עד כה, הוא לא התמוטט ולא פינה את עצמו לטובת סדר חלופי. הקפיטליזם לא "חפר את הקבר לעצמו", כפי שסבר מרקס; להפך, הוא שרד וגבר על מתחריו, ובייחוד על שיטת הקומוניזם הצנטרליסטי ששלטה בברית המועצות ובמדינות הכפופות לה עד לשלהי שנות השמונים של המאה הקודמת. כושר העמידה של הקפיטליזם מעורר השתאות. עד כי יש מי שסוברים כי עמו הגיע קץ ההיסטוריה.
בהווה כמו בעבר, אין קפיטליזם אחד בלבד, אין שיטה אחת שלמה, אחידה וזהה המונהגת בכל החברות הקפיטליסטיות. הקפיטליזם של ארצות הברית אינו זהה לזה של שוודיה, פינלנד, צרפת ודרום אפריקה; הקפיטליזם של בריטניה אינו דומה לזה הצומח ברוסיה, פולין, הונגריה, צ'כיה וסלובקיה. השוני נובע בין השאר מכך שקפיטליזם יכול לשאת טווח רחב של תכנים פוליטיים אידיאולוגיים ותרבותיים. אי לכך הוא יכול לחיות בשלום עם ממשלות שמאליות–סוציאליסטיות כמו עם ממשלות ימניות ואפילו פשיסטיות. נראה אפוא כי השיטה הפוליטית בכל אחת מהמדינות מתעצבת בהתאם לדרגות החופש שמתירה בה השיטה הקפיטליסטית. גם ממשלה בראשות מפלגה או קואליציה סוציאליסטית נזהרת מאוד מפני פגיעה במה שמכונה בעגה הקפיטליסטית "כוחות השוק" (Galbraith, 1967). כי להון שמור כוח של וטו ביחס למדינה. אין כיום שום ממשלה שמאלית, כולל ממשלות שמאליות בדרום אמריקה, שמוכנה ללכת עד הסוף ולבטל את השיטה הקפיטליסטית בארצן, כלומר להחליפה באחרת. כוח הווטו של הקפיטליזם אינו מושג ערטילאי, הוא כוח אמיתי שיכול לרסק ממשלות ומדינות. הגלובליזציה העצימה את כוחו והציבה את כללי המשחק שלו מעל לאלה של המדינות–אומות. דומה כי כפי שהדברים עומדים עכשיו, לפועלי כל העולם 'יש מה לאבד' (Przeworski, 1977). נדמה כי לקפיטליזם אין היום חלופה.
התבוננות ולוּ מרפרפת בהיסטוריה של הדיאלוג בין כלכלה וחברה, למשל בארבע–חמש מאות השנים האחרונות, מלמדת כי מדי פעם מישהו, או משהו, שם נקודה, סוף פסוק, קביעה ־ כי הגיענו לסופה של ההיסטוריה, וכי גילינו את השיטה הכלכלית–חברתית, האולטימטיבית הנכונה, היעילה והצודקת, שאין עוד דבר מאחוריה ומלפניה (Bell, 1960). אדם סמית רמז על כך; קרל מרקס העניק להיסטוריה שלאחר הקפיטליזם עוד פרק חיים אחד בלבד. יורשיהם לא חדלו מהדיון בנושא זה. שמו של הוגה הדעות האחרון הקובע זאת בנחרצות הוא פרנסיס פוקויאמה, בספרו קץ ההיסטוריה והאדם האחרון (1993). ספר זה עורר כצפוי רעש רב, בין השאר משום שיצא לאור עם קריסתה של ברית המועצות שסימנה לכאורה את סופן של השיטות ההיסטוריות. מעתה ואילך, קבע פוקויאמה, ישלטו בעולם הקפיטליזם והנגזרת שלו לכאורה, הדמוקרטיה, כי הם בבחינת הטוב שבכל העולמות בהווה ובעתיד. הרעש שעורר פוקויאמה סביב ספרו היה רב לאין שיעור מערכו הממשי של הספר, שחולשתו נובעת בעיקר מן הדלות של ההיבט ההיסטורי בו. בעצם כבר היו דברים מעולם: הפיזיוקרטיסטים, המרקנטליסטים, המרקסיסטים האורתודוקסים ואחרים, כל אלה קבעו בהחלטיות כי שיטתן הכלכלית (וכמובן החברתית) המגובה בחשיבה תיאורטית מנומקת, היא הנכונה מכל שהיה לפניה ושיבוא אחריה. ואכן, לולא הייתה היסטוריה היה ניתן לומר כי לפחות אחד מהם צדק, וכי רק רשלנותם או רוע לבם של שליטים או בערותו של ההמון, הם שמנעו מן השיטה (הכלכלית) המסוימת שלהם לפרוח ולהטיב עם העם והשלטון. אבל כפי הנראה להיסטוריה יש סדר יום משלה, והיא נעה הלאה תוך שהיא חושפת סתירות, מעמתת אותן, מבטלת אחדות ומגלה חדשות. מה שניתן לומר היום בביטחון יחסי הוא שהקפיטליזם צפוי (או עלול) להישאר עמנו עוד זמן רב, אבל אין זה סוף פסוק. מן הראוי לשנן את אמרתו הצוננת של קרל מרקס: "אנשים עושים היסטוריה אך לא בתנאים שהם בחרו" (Marx, 1963). לרישא של אִמרה זו יש להתייחס כנקודת מוצא לחשיבה היסטורית–חברתית: "אנשים עושים היסטוריה". יש להניח כי אנשים ימשיכו לעשות היסטוריה בתנאים שלא הם בחרו. בעצם כדי שיוכלו לעשות היסטוריה כרצונם ־ נניח, להעמיד חלופה לקפיטליזם ־ עליהם ראשית לכול לתקן (או לשנות) את התנאים המסוימים האלה. וגם תיקון זה אינו מובטח, כי כבר למדנו מן ההיסטוריה עד כמה קשה לשנות מוסדות חברתיים, ועל אחת כמה וכמה להמירם באחרים (Urry, 1981); עד כמה קשה לשנות דפוסי תרבות, או אף מקצתם, וכן עד כמה קשה להניע אנשים ליטול סיכון הכרוך בעשייה כזו. המודל הבסיסי של הקפיטליזם המוצג כאן היה גלוי לעין כול, אך העתקתו ויישומו לא היו קלים כלל למרות הגיבוי לכך מצד מדינות קפיטליסטיות ותיקות (למשל, ברוסיה שלאחר פירוק הקומוניזם). צירי הלידה של השיטה הקפיטליסטית בחברה מסוימת קלים יותר כאשר נמצא בה סוכן חזק שחפץ בהבאתה (למשל המדינה עצמה), והנוטל על עצמו את תפקיד המיילדת. בדיעבד נראה כי גם בישראל היה גורם כזה, והוא היה לא אחר מאשר ההנהגה שהשתייכה למחנה 'תנועת העבודה'.
תהליך הבינוי של האומה ישראלית והמדינה הריבונית שלה החל בתחום הזדמנויות שבו לכאורה עמדו לבחירה שתי אופציות רחבות: האחת ־ חברה סוציאליסטית, והשנייה ־ חברה קפיטליסטית. הגורם שהכריע בין החלופות ובחר לבסוף בדרך ביניים ('משק מעורב בפיקוח המדינה), היה המדינה עצמה, וליתר דיוק האליטה הפוליטית שלה, שהשפעתה הייתה רבה מאוד בכל אחד ממוסדותיה ובארגונים שפעלו לצדה, כמו הסתדרות העובדים והסוכנות היהודית. היה זה תחום הזדמנות מיוחד במינו: הערכאה הפוליטית הייתה דומיננטית על פני שאר הערכאות, ובעיקר על פני הכלכלית. המדינה ייצרה, גייסה, שלטה והקצתה משאבים כלכליים לסקטורים הציבוריים (היא עצמה וההסתדרות), ולסקטור הפרטי, שכוחו הכלכלי היה רב מכל האחרים גם יחד, אך הגיבוי הפוליטי שלו לקה בחסר. המדינה, באמצעות האליטות שנגזרו ממפלגת השלטון (מפא"י) ומקורביה, שלטה באופן מובהק בזרם העלייה, בהתיישבות, בדיור, בתעסוקה, בבריאות ועוד. המדינה גם שלטה בצבא (לאחר כמה חיכוכים), ועשתה בו שימוש לצרכים חוץ–צבאיים, כמו הנחלת השכלת יסוד. המדינה, בשונה מן האליטה השלטת, נהנתה מלגיטימציה שגבלה ביחס מקודש מצד כמעט כל המפלגות בכנסת. היא נשענה, בביטחון יחסי רב, על שני רכיבים אידיאולוגיים: יהדות וציונות, ובכך העמידה מכנה משותף רחב ככל האפשר לאוכלוסיית הרוב היהודי ולארגונים השונים שלה.
בשנות החמישים, תקופת הכינון והבינוי של האומה והמדינה הישראלית, הייתה המדינה הגורם הבולט והמשפיע ביותר בכל החברה הישראלית. היא ריסנה גורמים אופוזיציוניים מבית ומחוץ ועשתה מאמץ רב להאדיר את כוחה. למעשה, היה מדובר במעין כפל פנים: במדינה כמוסד פוליטי הנשען על לגיטימציה רחבה, ובמדינה כאליטה (או אליטות) שנשענה על גורמים פוליטיים ־ מפא"י והקרובים לה. בפועל, באמצעות שליטה בלתי מתפשרת במוסדות המדינה, היה למחנה העבודה בראשות מפא"י מעמד דומיננטי בישראל: הוא השפיע, ולעתים קרובות הכריע, בתחומים פוליטיים וכלכליים (ייצור, גיוס משאבים והקצאתם). בכוח, היה באפשרותו להכתיב את דמותה של המדינה לעתיד. אם נכון הדבר "שאנשים עושים היסטוריה", אזי השמאל בישראל היה ה'אנשים' הללו, הוא היה הגורם הדומיננטי והחזק ביותר בעשייה ההיסטורית הזו.
ישראל מעולם לא הייתה מדינה סוציאליסטית. חוקרים שונים, בעיקר אלה המבקשים לאיים על המציבים סימני שאלה ביחס ל'כלכלה החופשית', נוטים להפריד בין שתי תקופות היסטוריות: הנוכחית המכונה 'ניאו–ליברלית', וזו שקדמה לה המכונה 'סוציאליסטית'. לעתים, כדי להעצים את האיום, מכונה התקופה הקודמת 'הסוציאליזם של מפא"י'. אכן בישראל של שנות החמישים וגם לאחר מכן התקיימו גופים סוציאליסטים מסוימים (קיבוצים, קואופרטיבים) דומה כי בראשית דרכה מפא"י הייתה מפלגה סוציאל–דמוקרטית, אך יש לסייג כי לא הסוציאליזם היה דִגלה, אלא הממלכתיות. והממלכתיות ־ אולי שלא בכוונת מכונן ־ אפשרה לקפיטליזם לצמוח ולהיות דומיננטי והגמוני, כפי שיבואר להלן. הקפיטליזם לא יובא לישראל מבחוץ אך גם לא צמח בה מעצמו. לבורגנות של אותם הימים ־ והייתה בישראל של שנות החמישים בורגנות של ממש (בן פורת, 1999) ־ לא היה לגיון פוליטי שיציב אותה כמעמד, כתודעה פוליטית וכמתחרה באליטה הקיימת. זאת חרף העובדה שמבחינת הבעלות על אמצעי ייצור, פריון הייצור, תעסוקה ועוד פרמטרים כלכליים, היווה הסקטור הפרטי יותר משישים אחוזים מהכלכלה הישראלית (ברקאי, 1990). מה שנרמז כאן בקווים גסים הוא שהקפיטליזם הישראלי החל את דרכו בחממה שבנתה וטיפחה עבורו המדינה, אותה מדינה שנשלטה אז על ידי האליטות של מחנה העבודה.
מאז ועד היום למדינה מעמד של בכורה בישראל בכל הקשר. כך היה גם בשנות השמונים, כאשר הליכוד הניאו–ליברלי (לפחות חלק נכבד ממנו, קרי, הרכיב הליברלי) שלט במוסדות של המדינה. גם כאשר כוחה של המדינה נשחק, ובייחוד כאשר הערכאה הכלכלית החלה להאפיל על שאר הערכאות, עדיין הייתה המדינה גורם בעל כוח יחסי רב. אמנם הקפיטליזם מאתגר אותה ומאלצה להתאים עצמה לעקרונות השוק החופשי, אך גם במצב זה ־ בו הערכאה כלכלית דומיננטית והאידיאולוגיה הניאו–ליברלית מתחפרת בעמדות של הגמוניה ־ יש למדינה בישראל אוטונומיה יחסית והיא אינה כפופה לכל גחמה של הכלכלה המקומית או העולמית. מסיבות מסוימות, בעיקר משום ששני הרכיבים ־ ציונות ויהדות ־ עדיין מהווים את הבסיס האידיאולוגי של מדינת ישראל, אין הקפיטליזם יכול לבטל את מקומה של המדינה. אך גם מחוץ להיבט האידיאולוגי–הישראלי ייחודי, בישראל, כמו בכל מקום אחר, הקפיטליזם זקוק למדינה.
מי שחוקר את הקפיטליזם, ובכלל מי שחוקר נושאים שנויים במחלוקת (למשל, Hobsbawm, 1983 ;Callinicos, 2004; גינצבורג, 2003; ברלין, 1995; בלוך, 2009), אינו משוחרר מדעות קדומות ־ אינו אדיש למושא מחקרו ולבטח אינו ניטרלי לגביו. עם זאת, למחקר היסטורי–סוציולוגי ישנם כללי עבודה. וגם אם אלה אינם מבטיחים היעדרן של תפישות מוקדמות כלפי מושא המחקר, הם מחייבים את החוקר לשקול היבטים שאינם עולים בקנה אחד עם עמדותיו. כך למשל, הוא מחויב לקריאה רחבה של ספרות העוסקת בקפיטליזם, כזו שעומדת על מעלותיו ותרומותיו לצד כזו המקטרגת עליו. מכל מקום, מתוך ההיכרות עם ההיבטים השונים של הקפיטליזם ניתן לחלץ את המאפיינים הבסיסיים המגדירים אותו, להעמיד מודל המציב אותם יחדיו, ולגזור ממנו משמעויות ומסקנות. בנוגע לכך ניתן למצוא תמימות דעים, אך אם חלקית, בין חוקרים ממחנות תיאורטיים שונים. עניין בעייתי נוסף במחקר מסוג זה היא הפרשנות המתחייבת למעשיהם של אישים. לרוב מדובר בבעלי עמדות מפתת המעורבים בקבלת החלטות ברמות הגבוהות. כאשר אין בנמצא מקורות ראשוניים (למשל, זיכרונות או דוחות מסודרים), המידע מסתמך על מקורות משניים או נגזר מתוך תנאי המצב, קרי הבהרת תחום ההזדמנויות ההיסטורי על טווח האפשרויות, התנאים והאישים שאיישו אז את עמדות מפתח. מן הסתם חוקר אחר עשוי להגיע למסקנות כאלו או לאחרות. ישפוט הקורא.
אפשר להניח בבִטחה כי שנות החמישים, העשור הראשון לקיומה של מדינת ישראל, היו תקופה מעצבת מבחינת החברה הישראלית. מי שכיהנו אז בתפקידי מפתח קיבלו החלטות מרחיקות לכת, ולעתים דווקא נמנעו מהחלטות כאלה. כך למשל, ההחלטה לעודד עלייה המונית לארץ ־ עלייה בלתי סלקטיבית ־ הניעו תהליך ששינה את פני החברה הישראלית דאז וטלטל אותה עם כל גל עלייה חדש. אי יכולתה של המנהיגות דאז לקבוע גבולות מוסכמים למדינה, או לחלופין 'ההחלטה' שלא להתאמץ לשם כך (ביגר, 2001) היא גורם המשפיע עד היום על התנהלותה של החברה הישראלית. ואפשר להוסיף עוד כהנה וכהנה החלטות, או הימנעות מהחלטות, בעלות השפעה עמוקה על החברה הישראלית עד לימינו אלה. כיוון שספר זה עניינו בתהליך הפיכתה של החברה הישראלית לחברה קפיטליסטית, נבחרו על ידי הכותב אירועים ותהליכים מסוימים הנראים לו רלוונטיים לנושא, בעוד שאחרים הוכנסו לסוגריים. אין ספק כי תהליך הקפיטליזציה של ישראל הושפע במישרין מגורמים המיוחדים לחברה ולמדינה הישראלית, כמו הקונפליקט הנמשך עם הפלסטינים. גורמים אלה יצוינו מדי פעם בהמשך, אך ניתן להניח בדיעבד כי גם לולא הגורמים המסוימים האלה, ישראל הייתה נעשית קפיטליסטית במוקדם או במאוחר.