כל יום הוא טרבלינקה

פרק ראשון
ההפרדה הגדולה

עליונות אנושית וניצול בעלי החיים
במאמר משנת 1917 נדרש זיגמונד פרויד לסוגיית העליונות האנושית מנקודת מבט היסטורית: "במהלך היעשותו לבן תרבות, קנה לו האדם עמדת שליטה ביחס לאחיו בני ממלכת החי. משלא הסתפק בעליונות זו, פנה האדם להקים חיץ בין טבעו לבין טבעם של יצורים אלו. הוא הכריז עליהם כמשוללי תבונה, ובה-בשעה ייחס לעצמו נשמה אלמותית, והתכחש בשם מוצאו האלוהי לכל זיקה קהילתית בינו לבין ממלכת החי".[1] פרויד כינה את העליונות שתבע לעצמו האדם על פני שאר היצורים החיים "שיגעון-הגדלות של האדם".[2]
מאות אחדות קודם לכן הביע הסופר הצרפתי מישל מונטיין (1533—1592) עמדות דומות באשר ל"זכויות-היתר המפליגות שהאדם נוטל לעצמו ביחס לצורות קיום אחרות". הוא האמין כי "מחלתו החמורה והעתיקה ביותר של האדם" היא דעתו הקדומה על עצמו; "האדם הוא השברירי שבכל היצורים, כשם שאין בכל הבריאה מי שמיטיב ממנו להמיט פורענויות — ובכל זאת אין עוד ברייה יהירה וזחוחה כמותו... היצור האומלל ומעורר הרחמים הזה, שאפילו בטבעו-שלו אין הוא מושל, מרהיב לראות בעצמו אדוניו של היקום כולו. האם ניתן לדמיין דבר-מה נלעג יותר מזה?"[3] מסקנתו של מונטיין: "אין זאת אלא שגאוות פְּתָאים ועקשנות לשמה, ולא שיקול נבון, הם שהשיאו אותנו להמליך עצמנו על החיות האחרות, להיבדל מתנאי חייהן ולהחרים את חברתן".[4]
פרק זה מתחקה אחר הפצעתה של ההפרדה הגדולה בין האדם לבין החיות האחרות ועמה עקרון "החזק צודק", המכתיב את יחסו של האדם למינים אחרים — "היהירות האנושית", בלשונו של מונטיין, "שיגעון הגדלות של האדם", בלשונו של פרויד.
הזינוק הגדול קדימה
התבססותו של האדם במעמד המין השליט מציינת שלב מאוחר מאוד בתולדותיו. קרל סאגאן מסביר כי אילו נדחסו 15 מיליארד שנותיו של היקום למהלכה של שנה אחת, הייתה מערכת השמש נוצרת רק בספטמבר (ב-9 בחודש, למען הדיוק). אז, בהתעבותו של חומר בין-כוכבי, היה נולד כדור הארץ (ב-14 בספטמבר), והחיים עלי אדמות היו יוצאים לדרכם (ב-25 בספטמבר). הדינוזאורים היו מגיחים בערב חג המולד, ונכחדים ארבעה ימים לאחר מכן. היונקים הראשונים היו באים לעולם ב-26 בדצמבר, הפרימאטים הראשונים היו מופיעים ב-29 בדצמבר, וההוֹמינידים הראשונים (אבות-אבותינו, הפרימאטים הדו-רגליים) היו מציגים את כפות רגליהם על האדמה ב-30 בדצמבר. בני האדם (הומו ספיינס) היו נכנסים לזירה רק בשעה 30:22 ביומה האחרון של השנה, וכל ההיסטוריה המתועדת של המין האנושי הייתה נדחסת לעשר השניות האחרונות של אותה שנה.[5]
הפַּלֵיאונטולוגים ריצ'רד ליקי ורוג'ר לוין ממחישים את מהלכו של הזמן בדרך אחרת, כאשר הם מציעים לקוראיו של כתב-העת אוריג'ינס לדמות את ההיסטוריה של כדור הארץ לספר בן אלף עמודים. בהנחה שכל עמוד מייצג תקופה בת 4.5 מיליוני שנים, יידרשו 750 עמודים כדי להגיע אל ראשיתם של החיים בים. ההומינידים עתידים להופיע רק שלושה עמודים לפני סיומו של הספר, והשימוש בכלים שסותתו באבן יידחק אל מחציתו של העמוד האחרון. סיפורו של ההומו ספיינס יחל בשורה החותמת את הספר; כל העלילה כולה — החל בציורים על קירות המערה, עבור בפירמידות וכלה בשואה ובעידן המחשב — תידחס אל המילה האחרונה.[6]
על פי קרל סאגאן ואן דרוּיאן, מעמדנו כמין השליט ניכר בכמה מאפיינים: "הימצאותנו בכל אתר, שעבודם של מינים אחרים (הליך המכונה בלשון נקייה 'ביות'), הדרך שבה אנו מפקיעים את מרבית תוצרתו של כדור הארץ, התערבותנו המכרעת בסביבה".[7] הם תוהים כיצד "מין אחד, חשוף, מוגבל ופגיע, הצליח לשעבד לרצונו את כל השאר ולמשול ללא מצרים בעולם הזה ובעולמות אחרים".[8] אדוארד א' וילסון, המכהן כפרופסור באוניברסיטת הרוורד, טוען כי עלייתו של האדם למעמד של מין שליט לא הביאה ברכה לכוכב-הלכת הזה. "מדענים רבים סבורים כי בעיקר עבור עולם החי הייתה זו התפתחות מצערת, שמין של פרימאטים טורפים הוא שכבש לו מעמד זה, ולא צורת חיים נאצלת יותר".[9]
ג'ארד דיימונד כותב כי ההתקדמות הטכנולוגית המכרעת של המין האנושי — מה שנהוג לכנות "הזינוק הגדול קדימה" — התרחשה לפני כ-40,000 שנים, כאשר אבותינו הקדמונים רכשו את היכולת להתקין מכשירים, כלי מוזיקה, מנורות, גילו את הכישרונות האמנותיים והניחו את יסודותיהם של המסחר והתרבות. "אם ניתן להצביע על רגע מסוים בזמן, שבו נעשינו לבני אנוש, הרי זהו הרגע שבו התחולל הזינוק הזה".[10] מאחר שהמצע הגנטי של בני האדם קרוב במידה רבה לזה של השימפנזים, מותר להניח כי הזינוק הגדול הוּנע במידה זעומה בלבד על-ידי גנים אנושיים. דיימונד מוסיף ומציין כי לסברתם של מדענים רבים, הגורם המכריע היה כושר השימוש בשפה מילולית.[11]
יש מי שמרחיקים את הרגע שבו נעשינו לבני אנוש לתקופה שקדמה לימינו אלה בשני מיליוני שנים ויותר — התקופה הארוכה שבה נפוצו אבותינו הקדמוניים על פני האדמה וחיו במרחביה כציידים ולקטנים. אלן ג'ונסון וטימותי ארל כותבים: "התרבותם ארוכת-השנים של ציידים ולקטנים אנושיים ותפוצתם על פני האדמה הניחו את היסוד להתפתחותנו הביולוגית ולכל ההתפתחויות התרבותיות שבאו בעקבותיה".[12] כמו כן שרווד וושברן וסי.אס. לנקסטר טוענים כי אמנם המהפכה החקלאית והמהפכות התעשייתיות והמדעיות שבאו בעקבותיה חילצו אותנו מן התנאים שהגבילו את קיומנו לאורכם של 99 אחוזים מכלל ההיסטוריה שלנו, ועם זאת "במהלך אותה תקופה ארוכה שבה מילאו את הארץ ציידים ולקטנים התעצב המצע הביולוגי של המין האנושי".[13]
ברברה ארנרייך מאמינה אף היא כי "הטבע האנושי" נוצק בתקופה בת שני מיליוני השנים, שבמהלכה חיינו בלהקות קטנות, וניזונו מצמחים ומשיירי טרפם של בעלי חיים אחרים. היא מוסיפה וטוענת כי עלה בידינו להדחיק כמעט לחלוטין את רשמיה הטראומטיים של ההיסטוריה הארוכה שלנו — לא ההיסטוריה שבמהלכה פעלנו כציידים, אלא זו שלאורכה היינו אנו הניצודים, טרף לרעבונן של חיות שמיומנויות הציד שלהן האפילו על שלנו. לטענתה של ארנרייך, הופעתם של פולחני קרבן כמו גם צימאוננו למלחמה ולאלימות "חוגגים וממחיזים שוב ושוב, למרבה הזוועה, את השינוי שחל במעמדו של האדם כאשר הפך מנטרף לטורף".[14]
דיימונד טוען כי פרימאטים אחרים היו מנועים מלפתח את הכושר להשתמש בשפה מילולית מורכבת מאחר שהופעתו של כושר זה כרוכה, ככל הנראה, ב"מבנה מסוים של הגרון, הלשון והשרירים המניעים אותם, שיש בו כדי לאפשר שליטה בצלילים המופקים". הקול האנושי מופק באמצעות מנגנון מורכב, הכרוך בתפעולם המתואם של רקמות ושרירים רבים, ומשום כך "סביר להניח כי המרכיב החסר במסלול הפקתו של הקול אצל החיה הקדם-אנושית לא היה אלא שינוי קל במנגנון זה, שדי היה בו כדי לאפשר לנו לשלוט בקולנו ביתר יעילות ולהפיק מגוון צלילים רחב מאוד".[15] מאחר שלועותיהם וגרונותיהם של השימפנזים אינם מותאמים לדיבור כפי שאיברינו שלנו כשירים להפקתן של רבות מן התנועות היסודיות, כושר ההבעה שלהם מוגבל לכמה תנועות ולכמה עיצורים.[16] כך, העדרן של "המוטציות אשר חוללו שינויים במבנה הלשון והגרון" ואפשרו בדרך זו את המבע הקולי של האדם, הוא שמוסיף לדוּן שימפנזים שנשבו לכליאה ב"מרכזי מחקר" ולניצול בגני החיות, במועדוני הלילה, בטיסות לחלל ובניסויים רפואיים. קרל סאגאן הציג שאלה נוקבת: "כמה חכם צריך קוף שימפנזה להיות, כדי שהריגתו תיחשב לרצח?"[17]
"הזינוק הגדול קדימה", כפי שנהוג לכנותו, שתודות לו יכלו בני האדם המבורכים בכושר הדיבור לפתח חקלאות, להתקין כלי מתכת, להמציא את הכתב ולפוּץ לכל קצוות האדמה, הזינוק הזה הוא שהניח לבני האדם לנצל לצורכיהם את תושביה "חסרי הקול" של האדמה הזאת. דיימונד כותב: "מכאן לא נתבקש אלא צעד קטן נוסף לשם הקמתם של אותם מונומנטים תרבותיים, המבחינים את בני האדם מבעלי החיים — מונומנטים כמו המונה ליזה והסימפוניה ארואִיקה, מגדל אייפל והספוטניק, המשרפות בדכאו והפצצתה של דרזדן".[18] דיימונד יכול היה להוסיף לרשימתו את המעבדות העורכות ניסויים בבעלי חיים, את המשקים המתועשים ואת בתי המטבחיים.
ביותם של בעלי החיים
ניצולם של בעלי חיים כגון כבשים, עזים, חזירים, ובני בקר כדי להפיק בשר, חלב, עורות וכוח-עבודה — תהליך שנהוג לכנותו בלשון נקייה "ביות" — החל לפני כ-11,000 שנים במזרח הקרוב הקדום, כאשר כמה קהילות עברו בהדרגה מתזונה שהתבססה על ליקוט וציד לכזו שנסמכה על ביותם של צמחים ובעלי חיים.[19] במשך מאות אלפי שנים נהגו אבותינו הקדמונים ללקט את מזונם באמצעים שונים; הם צדו ודגו, תרו אחר פֵּרות, ירקות, אגוזים, צדפות, זחלים ושאר מזונות מתנובת הארץ הפראית.[20]
המעבר לחקלאות ולגידול עדרים התרחש בהדרגה. ציידי הכבשים והעזים נצמדו לעדר מסוים, עקבו אחר תנועותיו וניצלו אותו בהתמדה, עד שהפך ל"שלהם". מאחר שקל יותר ללכוד ולביית בעלי חיים צעירים, נהגו הרועים הראשונים להרוג את החיות המבוגרות, שגוננו על צאצאיהן, ואז ללכוד את בניו הצעירים של העדר ולהרחיקם מסביבת המחיה הטבעית שלהם ומן הקהילה שגידלה אותם. ככל שהתמחו בהרג בעלי חיים לשם אכילת בשרם ובניצולם על מנת להפיק מהם חלב, עורות או כוח-עבודה, קנו להם הרועים שליטה בכושר התנועה של החיות, כמו גם במזונן, בדרגת התפתחותן ובתנאי רבייתן. הם עשו זאת באמצעים כמו סירוס, קשירת רגליים, צריבת סימנים מזהים ורציעת אוזניים, ובעזרת מכשירים, כגון רְסָנִים מעור, שוטים, מַלְמָדים ולבסוף שלשלאות וקולרים.[21] דזמונד מוריס כותב: "]בעלי החיים המבויתים[ שילמו בחופש ההתפתחותי שלהם. הם איבדו את עצמאותם הגנטית, והתפתחותם נתונה כעת לחסדינו ולגחמותינו".[22]
במגמה לייצר בעלי חיים שיהלמו את צורכיהם, הרועים הרגו או סירסו את מרבית הזכרים, וכך הבטיחו כי הזכרים ה"נבחרים" הם שיפרו את הנקבות.[23] סירוסם של הזכרים הקל גם על השליטה בהם, כפי שמסביר קרל סאגאן:

שוורים, סוסי הרבעה ותרנגולים מסורסים בשיטתיות משום שבני האדם מתקשים להתמודד עם גבריותם — אותה גבריות עצמה שהמסרסים מעריצים מן הסתם אצל עצמם. די בהינף סכין חטוף — או בנשיכה מיומנת של רועת איילים לפלנדית — כדי להצניח את שיעור הטסטוסטרון לרמה בת-שליטה למשך שארית ימיה של החיה. בני האדם מעוניינים בבעלי חיים כנועים, נוחים להישלט. בתנאים אלו, הזכרים השלמים בגופם נחוצים במידה מוגבלת בלבד, המידה הדרושה כדי להצמיח דור חדש של עבדים.[24]

השיטות שבאמצעותן מנהלים הרועים את עדריהם בימינו עשויות ללמד משהו על השיטות ששימשו את הרועים בתקופות קדומות יותר. הסירוס מוסיף להיות תו-ההיכר המרכזי של הבעלות על בעל החיים. בני שבט הנוּאֶר באפריקה מייעדים להרבעה את עגליהן של פרות החליבה המשובחות ביותר, ומסרסים את כל השאר. כך נותר עגל יחיד שלא סורס כנגד כל שלושים או ארבעים עגלים מסורסים. הלפלנדים בצפונה של סקנדינביה מסרסים את רוב האיילים בעדריהם, ואז משתמשים בהם כבהמות משא. בני הטוּאַנג מסרסים גמלים משום שבדרך זו בעלי חיים אלו מצמיחים דבשות גדולות יותר, מאריכים ימים כבהמות רכיבה ונוחים יותר לשליטה בעונת הייחום.
עבור רוב בעלי החיים — בני בקר, סוסים, גמלים וחזירים — נהוגה שיטת סירוס אחידה; הרועים מבתרים את כיס האשכים ומסירים את האשכים עצמם. רועים אפריקניים עושים זאת באמצעות סכין או בחודה של חנית, ואילו תושביה של גינאה החדשה מסרסים את החזירים שבבעלותם באמצעות סכיני במבוק. רועים אחרים משמידים את האשכים או מסבים להם נזק מבלי להסירם מן הגוף; אחת השיטות הרווחות בקרב הרועים היא הידוקו של כיס האשכים באמצעות חבל, עד לניוונם של האשכים. הלפלנדים נוהגים לרסן את האייל, לכרוך פיסת בד סביב כיס האשכים שלו, ואז לנשוך וללעוס אותה בשיניהם עד למחיצתם של האשכים. בני שבט הסוֹנג'ו בטנזניה נוהגים לסרס את התיישים שישה חודשים לאחר היוולדם; הם חונקים את כיס האשכים באמצעות מיתר של קשת, ואחר כך מרסקים את האשכים בעזרת מכשיר ארוך מאבן. בני שבט המסאי מוחצים את אשכיהם של האיילים בין שתי אבנים. הרועים אינם נוהגים לשלוט בתהליכי הרבייה באמצעות גופן של הנקבות. ובכל זאת, בני שבט הטוּארֶג, הבֶּרְבֶּרִים של מדבר סהרה, מחדירים לעתים אבן קטנה לתוך רחמן של הנאקות המשמשות אותם לרכיבה, מתוך אמונה כי הם תורמים בכך לקלוּת מִצְעדן.
בימינו נוהגים הרועים לתזמן את עונות הרבייה של עדריהם בהתאם לעקומת הביקוש של החלב ושל הבשר. הרועים הקָזַקים באסיה שולטים ברבייתם של האיילים באמצעות רסנים מעור, ואילו בני שבט הטוארג נוהגים לכרוך חבל סביב ערלתם של התיישים, ואת קצהו האחר לקשור לכיס האשכים.[25]
הרועים המבקשים לנצל את חלבן של הנקבות פיתחו דרכים שונות למנוע מן החלב להגיע אל הצאצאים; מאחר שנוכחותו של העגל נדרשת כדי לעורר את זרימתו של חלב האם, הרועים מהשבטים נוּאֶר, בּאסוּטוֹ וטוּארֶג נוהגים להניח לעגל להתחיל לינוק, אבל ברגע שבו חלב האם מתחיל לנבוע מן העטינים, הם מסלקים את העגל וחולבים את אמו לשימושם-הם.
במקרה שהעגל מת או שהרועים מבקשים לשחוט אותו, הפקתו של חלב האם קשה יותר. חלק מן הרועים נוהגים לפשוט את עורו של העגל המת, למלא את העור בקש או בעשבים, ואז להגישו לאם. בני שבט הנואר נוהגים למרוח את הפוחלץ בשתן של האם, כדי לשוות לו ריח מוכר יותר. בני שבט הרוּאָלה הורגים אחד מוולדותיה של הנאקה עם לידתו, אוכלים אותו, מורחים ולד אחר בדמו ולאחר מכן מביאים אותו לנאקה. רועים בצפון אנגליה נהגו לפרוש עור של עגל מת על מתקן מתנדנד, ולהצמיד את אחוריו של המתקן לעטיניה של הנקבה. הרועים במזרח אפריקה מעוררים את "אינסטינקט ההנקה" של הנקבה באמצעות גירוי ידני של איבר מינה או על-ידי נפיחת אוויר אל תוך הנרתיק שלה.
הרועים מונעים את החלב מפיהם של הצאצאים שלהם הוא נועד גם באמצעות הכבדה על פעולת היניקה, עד שהיא הופכת קשה ומכאיבה, אם לא בלתי-אפשרית; בני שבט הנואר קושרים טבעת קוצים סביב פיו של העגל, כך שבניסיונותיו לינוק הוא דוקר את עטיניה של האם. רועים אחרים כורכים זמם סביב ראשו של העגל ונועצים בזמם מקלות משוננים, וכתוצאה מכך העגל מנוע מלהתקרב אל האם. בני שבט הרואלה נועצים שיפודים חדים בנחיריהם של ולדות הגמלים, ועקב כך הם נוקבים את עטיניהן של האימהות כל אימת שהם מנסים לינוק. בנוסף לכך בני השבט כורכים שק או רשת שנארגו משערותיו של תיש סביב עטיניה של הנאקה, כדי לחסום את גישתו של הוולד אל חלב אמו. הלפלנדים מורחים צואה על עטיניהן של האיילות כדי למנוע מן העופרים את האפשרות לינוק את חלבן.
בני שבט הטוארג תוחבים מקל אל לועו של עגל, כאילו נגס בו, אחר כך הם קושרים את המקל לקרניו, והדבר מונע ממנו את האפשרות לינוק. במקרים אחרים הם נוהגים לשפד את לחייהם של הצאצאים במקלות לשם אותה התכלית. בניו של שבט זה נוהגים גם לנקב את מערות האף של עגלי הבקר בעזרת מקל משונן, דמוי מזלג, כך שפעולת היניקה כרוכה בכאבים. הם מבקעים את שפתיהם העליונות של ולדות הגמלים ומשחילים פנימה שורש, שאותו הם קושרים בשני קצותיו. בתנאים אלו, האם מתקשה להיניק והצאצא סובל מכאבים איומים בניסיונו לינוק. בקרב שבט הטוארג נהוג גם לקטום את אפיהם של ולדות הגמלים והבקר כדי למנוע מהם את האפשרות לינוק.[26]
רועים נוהגים להגביל את תנועותיהם של בעלי החיים שברשותם, כדי למנוע מהם להזדווג או להתרחק יתר על המידה בשעת המרעה, או במהלך החניות במסע שבו הן משמשות כבהמות משא. בני שבט הטוארג "אוֹזְקים" את האיילים באמצעות קשירתן של הרגליים הקדמיות והאחוריות בחזקה, בצד אחד. הם נוהגים לכבול כך את ולדות הגמלים כדי למנוע מהם את הגישה אל אימהותיהם. הגוֹנְדים במַדהִייה פְּראדֶש עוקדים את רגליהם של בני הבקר במוט עץ כבד כדי שלא יתרחקו מן העדר.
תושבי גינאה החדשה פיתחו מגוון אמצעים כדי למנוע מן החזירים לשוטט בחופשיות או לנבור באתרים שאינם מיועדים לכך. בצפונה של גינאה החדשה נהוג לחתוך נתח מחוטמו של החזיר, כך שהפצע מסב כאבים לחיה כל אימת שהיא מבקשת לרחרח את האדמה. התושבים במקורותיו של נהר הסֶפִּיק מגבילים את תנועותיהם של החזירים בדרך אחרת; הם עוקרים את עיניהם, משפדים אותן במקלות "כדי להוציא את המים", ואז משיבים את העיניים ההרוסות אל ארובותיהן. בהגיע השעה, הם הורגים את החזירים שעיוורו ואוכלים את בשרם.[27]
בימינו, בארצות הברית, נהוג לסרס בעלי חיים באמצעות תלייתם מאנקול וביתורו של כיס האשכים עד לחשיפתם של האשכים עצמם. אחר כך לופתים את האשכים ועוקרים אותם ממקומם באמצעות ביתוקו של החבל המחברם אל הגוף.[28] שיטה מקובלת אחרת כרוכה בשימוש בטבעת. החוואי האמריקני הֶרְבּ סילברמן מתאר את התהליך: "אני שונא לסרס אותם. זה באמת מזוויע. אתה מהדק את הטבעת סביב כיס האשכים, ואז העגל השרוע בועט ברגליו ומכה בזנבו במשך חצי שעה ויותר, עד שכיס האשכים מתאלחש סוף סוף. אין ספק שהוא סובל. הוא מסתובב עם הטבעת הזאת במשך חודש ימים, עד שלבסוף הביצים שלו נושרות".[29]
נהוג להידרש לסיפור "ביותם" של בעלי החיים בנשימה אחת עם תִרבותם או ביותם של הצמחים, ולראות בם חלק מן "המהפכה החקלאית" — המהפכה שמקובל להעלותה על נס כנקודת המפנה בתולדותיו של מצעד הניצחון של המין האנושי מתקופת האבן אל הציביליזציה. אלא שהסיפור הרווח הזה אינו מתעכב על האכזריות הכרוכה בו.
אכזריות וניכור
לשעבודם או ביותם של בעלי החיים נודעה השפעה על הדרך שבה התייחסו בני האדם לחיות שהחזיקו בשבי כמו גם זה לזה. בחברות שהתבססו על ציד וליקוט שררה לעתים קרובות תחושת אחווה בין האדם לממלכת החי. תחושה זו באה על ביטויה בטוֹטֶמִים ובמיתוסים שהציגו בעלי חיים, או יצורים שמחציתם אדם ומחציתם חיה, כאבותיו הקדמונים של המין האנושי. עד לרגע שבו עלו על עקבותיהן והרגו אותן, חיו החיות בחירות גמורה, הרחק מתחום שלטונו של האדם.[30] אך משעה שבעלי החיים "בויתו", אימצו הרועים והחקלאים מנגנונים של ניכור, התרצה, הכחשה ולשון נקייה כדי להקים חיץ רגשי בינם לבין שבוייהם.[31]
המנגנון העיקרי שבאמצעותו התמודדו בני האדם עם המצב החדש התבטא בהיבדלותם מן החיות האחרות, ובאימוצה של ההשקפה בדבר עליונותו המוסרית של האדם על חיות אלו, ברוח הדברים שהבאנו מפיו של פרויד בראשית הפרק. כך התעצב יחסו של האדם ליצורים אחרים במתכונתו הנוכחית, כיחס של שליטה וניצול, שבמסגרתו נוטלים להם בני האדם את הזכות לחרוץ לשבט או לחסד את גורלם של בעלי החיים "שלהם". טים אינגולד כותב: "כמו צמיתים באחוזה פיאודלית, בעלי החיים הם לעולם כקטינים בפני החוק, נתונים למרותו של אדונם האנושי".[32]
אלימות מולידה אלימות, ולפיכך שעבודם של בעלי החיים הזריק מינונים מוגברים של דיכוי וכפייה לעורקיה של ההיסטוריה האנושית. הוא יצר חברות הייררכיות ודכאניות וליבה מלחמות בהיקף שלא נודע כמותו קודם לכן. אנתרופולוגים מסוימים מאמינים כי התפשטותם של ענפי החקלאות והמרעה היא שקידמה את העמדה הפולשנית בחיים הפוליטיים. חוקרים אלו מצביעים על כך שבמקומות כמו פולינזיה, שתושביהם מתקיימים על ירקות ויבולים אשר גידולם כמעט שאינו תובע התערבות אנושית, רווחת ההשקפה כי יש להניח לטבע להתנהל במסילותיו, ובה-במידה ראוי להניח לבני האדם לדאוג לענייניהם מבלי להתערב בהם "מלמעלה".
ההיסטוריון קית' תומס סבור כי ביותם של בעלי החיים עודד את התגבשותן של עמדות אדנותיות, מאחר ש"שליטתם של בני האדם ביצורים ה'נחותים' מהם יצרה את הדגם המנטלי שממנו נגזרו הסדרים פוליטיים וכלכליים רבים".[33] ג'ים מייסון טוען כי הצבת ניצולם המקיף של בעלי החיים בתשתיתה של החברה האנושית יצקה אכזריות, ניכור ולגיטימציה חברתית של אלימות אל מֵחַ-העצמות של תרבותנו, וגדעה את האחווה העמוקה ששררה בינינו לבין שאר ברואיו של הטבע.[34]
משעה שניצולם של בעלי החיים התמסד והתקבל כנדבך בסדרו הטבעי של העולם, הוכשרה הקרקע להחלתו של יחס דומה על בני אדם. כך נסללה הדרך לפרקים החשוכים ביותר בהיסטוריה האנושית, כמו העבדות והשואה.[35] כפי שכותבת אביבה קנטור, "אין עוד מצב שבו אגרוף הברזל של הפטריארכיה חשוף כמו בדיכוים של בעלי החיים, המשמש כדגם יסוד ומעין מחנה אימונים לכל צורותיו האחרות של הדיכוי".[36]
—1832), שזיהה את העריצות הגלומה בביותם של בעלי החיים, ייחל ליום שבו פני הדברים יהיו שונים: "אפשר שעוד יבוא יום, שבו שאר ברואיו של עולם החי ישיבו לעצמם את הזכויות, שלא ניתן היה לחמוס מהם אלא בכוחה של העריצות".[37]
עבדות אנושית
קרל ג'קובי טוען: "אין זה צירוף מקרים בלבד, שהאזור שבו נתגלו עקבותיה הראשונים של החקלאות — המזרח התיכון — הוא גם האזור שבו נתגלו עקבותיה הראשונים של העבדות".[38] ואכן, ג'קובי מסביר כי במזרח הקרוב הקדום, העבדות לא הייתה אלא "החלתו של עקרון הביות על בני אדם".[39] מרבית המחקרים שהוקדשו לשעבודם של בני אדם החמיצו את התפקיד שמילא שעבודם של בעלי החיים — כדגם וכמקור השראה — בתולדותיה של העבדות האנושית. ובכל זאת, ראוי להתעכב על המחקרים שחרגו מכלל זה.[40]
אליזבת' פישר מאמינה כי הכפפתן של הנשים למרותם של הגברים, כדרך שהיא נהוגה בכל התרבויות המוכרות לנו, נגזרה מביותם של בעלי החיים. "ביותן של הנשים הונהג בעקבות כליאתם של בעלי החיים", כותבת פישר. "מנקודה זו ואילך החילו הגברים את שליטתם על יכולת הרבייה של הנשים, גזרו עליהן אידיאלים של צניעות ודיכאו את מיניותן".[41] פישר טוענת כי המבנה האנכי-הייררכי המציב את האדון האנושי מעל בעל החיים המשועבד לצרכיו הוא שליבה את אכזריותם של בני האדם והכשיר את הקרקע לעבדות האנושית. שלילת זכויותיהם של בעלי החיים החישה את הדרך לשלילת זכויותיהם של בני אנוש.

בני האדם אספו את בעלי החיים אל תחומם והאכילו אותם, התיידדו עמם ואחר כך הרגו אותם. כדי לעשות זאת, היה עליהם להמית רגישות כלשהי בקרבם. כאשר החלו לשלוט ברבייתם של בעלי החיים, העמיקה מעורבותם האישית בפעולות שהובילו לשרשרת של אכזריות, אשמה, ובסופו של דבר קהות. כליאתם של בעלי החיים היא שהניחה את היסודות לשעבודם של בני אדם, ובמיוחד לניצולן רחב-ההיקף של נשים לשם רבייה ועבודה.[42]

פישר סבורה כי האלימות הכרוכה בשליטה בבעלי החיים ובניצולם, האלימות שסללה את הדרך לשליטתם של הגברים בנשים, היא שאחראית לרמת הדיכוי הגבוהה המובנית בחברות הפטריארכליות.[43] כמו כן היא סבורה שהגברים למדו את תפקידם בתהליך הרבייה מן ההתבוננות באורחותיהן של החיות המבויתות, וכי ההזדווגות הכפויה הרווחת בעולם החי היא שנטעה בתודעתם של הגברים את הרעיון לאנוס נשים. מרי אובראיין טוענת אף היא כי שעבודם של בעלי החיים היה כר הצמיחה של האלימות הגברית.[44]
בארם נהריים, מלחמה שניטשה בין ערי-מדינה הובילה על פי רוב לטבח המוני בלוחמים שנפלו בשבי ולשעבודם של הנשים והילדים. הנשים שימשו את אדוניהן ככוח-עבודה, וכן כאמצעי לייצורם של עבדים נוספים. הנערות נשארו עם אימהותיהן בלהקות של נשים-משרתות, בשעה שהנערים סורסו כשוורים ונשלחו למחנות עבודה. במקרים שבהם ערי-המדינה שנחלו ניצחון לא טבחו מיד בלוחמים שנשבו, הן סירסו אותם ולעתים קרובות גם עיוורו אותם. אחר כך גזרו עליהם חיי עבדות.
שוּמר, אחת מערי-המדינה הקדומות והחזקות ביותר בארם נהריים, ניהלה את העבדים שבתחומה באותה דרך שבה היא ניהלה את בעלי החיים שבמכלאותיה. השומרים סירסו את הגברים ושעבדו אותם, כדרך שנהגו בבעלי החיים המבויתים, בשעה שהנשים הוחזקו במחנות לשם עבודה ורבייה. המילה שבאמצעותה ציינו השומרים עבד מסורס — עָמַר-קָד — ציינה גם חמורים, סוסים ושוורים שסורסו.[45]
עבדים כחיות מבויתות
בחברות שהעבדות הייתה נהוגה בהן, השיטות ששימשו לשליטה בבעלי החיים הן ששימשו גם לשליטה בעבדים — סירוס, צריבת סימנים מזהים, הצלפות שוט, כבילה בשלשלאות, רציעת אוזניים. קית' תומס טוען כי המוסר האדנותי שהתיר לבני האדם להגלות את בעלי החיים מתחום דאגתם ומחויבותם הוא ש"העניק לגיטימציה ליחס המחפיר כלפי אותם בני אדם שהושפלו והורדו לדרגתן של החיות".[46] והעבדים, יותר מכל קיבוץ אנושי אחר, אכן "הורדו לדרגתן של החיות". תומס מצביע על כך שבקולוניות האירופיות, "הייתה העבדות על שוקיה הפעלתניים, שיטות הסימון שהנהיגה ועבודת הפרך שגזרה על נתיניה בגדר אמצעי לניהולם של בני אדם, שנתפסו כחיות לכל דבר".[47]
נוסע אנגלי דיווח כי הפורטוגזים נהגו "לקעקע את בשרם של העבדים בברזל מלובן, כפי שאנו מסמנים כבשים". נוסע אחר, שביקר בשוק העבדים בקונסטנטינופול, ראה כיצד הקונים בוחנים את העבדים במערומיהם וממששים את איבריהם "כדרך שאנו נוהגים בבהמות כאשר אנו מבקשים לעמוד על משקלן ועל כוחן". צורף מן המאה ה-18 הכריז על מרכולתו במילים אלו: "מנעולים מכסף לכושים ולכלבים". באנגליה נהגו לפרסם את קלסתריהם של עבדים נמלטים כשלצווארם כרוך קולר.[48]
בקולוניות אמריקניות כגון: קרוליינה, וירג'יניה, פנסילבניה וניו ג'רסי, סירוסם של עבדים היה עונש מקובל על עברות כמו הכאתו של אדם לבן או ניסיון בריחה. בכמה מן הקולוניות עוגן הסירוס בחוק, והחילו אותו על כל השחורים, עבדים ובני חורין כאחד. הסירוס לא נבע בשום דרך מן החוק האנגלי. היה זה ניסוי אמריקני מקורי, ואמריקנים רבים נחלצו להגנתו כאמצעי הכרחי לריסונו ולהכנעתו של עם ברברי ושטוף זימה.[49] וינתרופ ג'ורדן כותב: "סירוסם של השחורים חשף בבירור את הצורך של הלבנים לשכנע את עצמם כי הם אכן נמנים עם גזע האדונים, וכי אדנותם אינה יודעת גבולות. הדבר ממחיש בדרמטיות באיזו קלות העתיקו הלבנים אל הכושים שלהם את יחסם לפרים ולסוסים — בעלי החיים שהלבנים ביקשו להכניע את 'רוחם' על-ידי מחיקת זכריותם".[50]
הלבנים בכל רחביה של ארצות הברית נהגו לצרוב סימנים מזהים בבשרם של עבדיהם עד לשלהי המאה ה-18;[51] הספרדים הטביעו אותיות על פניהם של עבדים אינדיאנים, ובכל פעם שהעבד החליף בעלים, נצרבו על פניו אותיות נוספות. כך אירע שפניהם של חלק מן העבדים כוסו לגמרי באותיות.[52] במהלך המאה ה-19 נהגו בעלי האחוזות בדרומה של ארצות הברית לצרוב בברזל מלובן את בשרם של עבדים סוררים. במקרים מסוימים הוסיפה הצריבה לשמש להטבעתם של סימנים מזהים. עד לשנת 1833, התירו חוקיה של דרום קרוליינה לבעלי האחוזות לצרוב את בשרם של עבדיהם ולהענישם ברציעת אוזניהם.[53] בעל אחוזה מג'ורג'יה נהג להעניש עבדים שניסו להימלט בעקירת אחת מציפורניהם בעזרת מלקחיים.[54]
בדרום אמריקה נהגו לצרוב בברזל מלובן את כתפיהם של עבדים שנתפסו בשעת ניסיון הימלטות. אך כאשר אדוניהם של עבדים אלו גילו כי הללו רואים בסימן הצריבה אות של כבוד, הם מנעו את הישנותם של ניסיונות הבריחה באמצעות ביתורו של גיד אכילס באחת מכפות רגליו של העבד.[55] בשנת 1838 הכריז בעל אחוזה מצפון קרוליינה, "צרבתי בברזל מלובן את לחייה השמאלית של שפחה שניסתה להימלט; ניסיתי להטביע בבשרה את האות M". עשר שנים לאחר מכן צרב בעל אחוזה מקנטקי על חזהו של עבד שניסה להימלט "כתם בצורת האות L".[56]
מנהגים כהטלת מום בעבדים או צריבת בשרם עברו בהדרגה מן העולם במהלך מחציתה הראשונה של המאה ה-.19 ובכל זאת, בכמה מקומות הוסיפו שיטות ענישה אלו להיות מעוגנות בחוק. במיסיסיפי ובאלבמה נהגו עדיין להעניש עבדים באמצעות "צריבת כף היד" בעקבות כל עברה שלא גררה עונש מוות. ב-1831 דיווח סוהר מלואיזיאנה על מעצרו של עבד נמלט: "הוא סורס לאחרונה, וניכר שטרם התאושש מכך". תושב לואיזיאנה דיווח כי שכנו סירס "שלושה מבין עובדיו".[57] אדם שנתפס בשעה שביקש להושיט עזרה לעבדים נמלטים נענש בקעקוע האותיות SS (גונב עבדים, [Slave Stealer]) על כף ידו.[58]
בעלי האחוזות אסרו את עבדיהם בשלשלאות מאותה הסיבה שהניעה את הרועים לכבול את בעלי החיים — הגבלת התנועה. בעל אחוזה ממיסיסיפי תפס את שפחתו, מריה, בשעה שניסתה להימלט ו"כבל את רגליה באזיקי פלדה שחוברו בשלשלת". כאשר הושב לרשותו עבד אחר שניסה לברוח, אלברט, אותו בעל אחוזה "חבש את צווארו של העבד בקולר ברזל". הוא גם אסר ב"שלשלת עם כדור ברזל בקצהָ" את וודסון, עבד שהִרבה בניסיונות בריחה. תושב קנטקי זוכר כיצד העבדים במדינתו התהלכו "כשקולרי ברזל לצווארם, מקצתם קשורים לפעמונים". מכל מקום, נדמה כי השלשלאות לא השיגו את מטרתן, מאחר שהמודעות שהכריזו על בריחתם של עבדים בעיתוני הדרום ציינו שוב ושוב כי העבדים היו כבולים בשלשלאות בשעה שנמלטו. ביומן מ-1844 אנו מוצאים את הדיווח הבא: "אלונזו ברח כשהוא כבול בשלשלאות" (ב-17 ביולי); "היום החזירו את אלונזו, ללא שלשלאות" (ב-30 ביולי); "...כבלנו שוב את אלונזו" (ב-31 ביולי). פטר, עבד מלואיזיאנה, "נמלט כשכפות רגליו נתונות בטבעות ברזל, המחוברות זו לזו בשרשרת קטנה".[59] מעמדם החוקי של תושביה השחורים של אמריקה — עבדים ובני חורין כאחד — היה זהה לזה של החיות המבויתות.[60]
שליטתו של האדם בבעלי החיים
כאשר הופיעו ניצני התרבויות המוכרות לנו על גדות נהרותיהן של מצרים הקדומה, ארם נהריים, הודו וסין, ניצולם של בעלי חיים שהוחזקו בשבי כדי להפיק מהם מזון, חלב, עורות, מלבושים וכוח-עבודה היה מושרש במידה כזאת, שהדתות שנוצרו בתרבויות אלו, ובכלל זה המסורת היהודית-נוצרית, קידשו את האמונה שהעולם נברא למען המין האנושי.[61]
על פי ספר בראשית, אלוהים ברא "את חיַת הארץ למינָה ואת הבהמה למינָה ואת כל רמש האדמה למינהו". אחר כך ברא אלוהים את האדם בצלמו ובדמותו והעניק לו שליטה "בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרומש על הארץ".[62] פיליפ קַפְּלוּ מציין כי בקרב ההיסטוריונים והמומחים לאיכות הסביבה יש מי שסבורים כי "מילים הרות-גורל אלו של המקרא דנו את התרבות המערבית לנתיב של הרס, שנמשך אלפיים שנה".[63] יאן מקהארג, הוגה חברתי המתמחה בסוגיות של איכות הסביבה, אמר במהלך הרצאה שנסבה על יחסו של האדם המערבי לטבע ולעולם החי: "מי שיבקש למצוא טקסט אחד, שדי באמונה בו וביישומו ככתבו וכלשונו, שדי באימוצן של המסקנות המשתמעות ממנו, מבלי להביא בחשבון את מקורותיו התיאולוגיים, כדי להסביר את מלוא היקפם של מעשי ההרס והביזה שבן תרבות המערב מבצע בסביבתו במהלך אלפיים השנים האחרונות, מי שיבקש למצוא טקסט אחד כזה אינו צריך להרחיק בחיפושו מעבר לאותם פסוקים מחרידים והרי-אסון".[64]
לדבריו של קפלו, אם על פי ספר בראשית חטאו הקדמון של האדם הוא אכילת הפרי האסור בגן עדן, הרי "חטאו השני של האדם הוא הכניעה לפיתוי להרוג את אחיו בעלי החיים ולאכול את בשרם". קפלו מורה על האפשרות, שהאדם החל לאכול בשר במהלך אחד מעידני הקרח של התקופה הפרה-היסטורית, כאשר הצמחים — מזונו של האדם עד לאותה עת — נעלמו מתחת למעטה הכפור. אפשר שאכילת הבשר התפתחה בעקבות היוקרה שנתקשרה בהריגתם של יונקים גדולים, שחלשו על שטחים נרחבים. "כך או כך, ניתן לטעון כי עריצות, אלימות, שפיכות דמים, מעשי טבח ובסופו של דבר גם מלחמות — כל אלה נבעו מאותה תפנית הרת-גורל".[65]
הפסוקים בספר בראשית, המועידים לאדם שליטה ביצורים אחרים, שיקפו את המציאות הפוליטית והחברתית ששררה בשעת חיבורם.[66] כפי שמציין מילן קונדרה, ספר בראשית נכתב מנקודת מבטו של האדם:

כבר בתחילתו של ספר בראשית אנו למדים כי האל ברא את האדם כדי להעניק לו שליטה בעולמם של הדגים, העופות וכל שאר הברואים. למותר לציין, כי את ספר בראשית כתב בן אדם, ולא סוס. אין כל דרך לדעת אם באמת העניק האל לאדם את הזכות לשלוט ביצורים אחרים. סביר יותר להניח כי האדם המציא את אלוהים כדי לקדש באמצעותו את הזכות לשלוט בפרה ובסוס, זכות שהקדים ונטל לעצמו. כן, הזכות להרוג צבי או פרה היא העניין היחיד שהמין האנושי אינו נחלק בו לעולם, אפילו במהלך העקובות שבמלחמות.[67]

המקרא מקדש בשם שמים את עליונותו של האדם על בעלי החיים. ובכל זאת, החוקים שבהם הוא אוסר על התעללות גופנית או נפשית בחיות ("צער בעלי חיים") והתנגדותו למעשים שיש בהם משום התאכזרות לבעלי חיים מחילים על עיקרון זה סייגים מסוימים. דן כוהן-שרבוק ואנדרו לינזי כותבים: "היהדות אינה מתפשרת בהשקפתה, כי בפועל יש להעניק לבעלי החיים זכויות-יסוד מסוימות. עמדה זו מתגלה שוב ושוב במסכת החוקים העבריים, שבעודם מתירים לבני האדם את השימוש בבעלי החיים, הם מורים להם כיצד להימנע מגרימתו של סבל מיותר לברואיו של אלוהים".[68]
המסורת היהודית, העומדת בסימנה של חמלה כלפי בעלי החיים, יונקת מן התורה האוסרת להעביד חיות בשבת ולכבול בעלי חיים חלשים לבעלי חיים חזקים מהם, כשם שהיא מורה להקצות שטחי מרעה לבהמות הרתומות למחרשה וכן הלאה. ישעיהו, כדרכם של נביאים, מסכם השקפה זו במילים בוטות: "שוחט השור מכה איש".[69]
טקסטים עבריים מאוחרים יותר, כמו התלמוד והמשנה, מרחיבים מסורת זו; הם אוסרים מכול וכול שעשועים שיש בהם משום שפיכות דמים, ובכלל זה ציד "לשם התענוג", ומורים ליהודים לדאוג למזונן של החיות שברשותם לפני שהם פונים לאכול בעצמם. החובה לדאוג לצורכיהם של בעלי החיים נתפסה כמרכזית במידה כזאת, שהחוקים התירו ליהודי לדחות את קיומה של מצווה דְּרַבָּנָן מפני האכלתן של החיות שבבעלותו.[70] "ספר חסידים" מתמצת עמדה זו במילים הבאות: "לפי התורה חל איסור גמור להשית מכאוב על כל יציר חי. אדרבא, חובתנו היא להקל במכאובם של כל יצירי עולם".[71]
המקרא מעלה על נס את זכרם של ימים אלימים פחות, ומייחל להישנותם בעתיד. על פי ספר בראשית, במוצא ההיסטוריה האנושית היה גן עדן, שבתחומו חיו אדם וחווה ושאר בעלי החיים בשלווה ובהרמוניה כשהם מצייתים לתכניתו של האל, שהועידם לאכול צמחים, ולא לטרוף זה את זה.[72] התיאולוג הפרוטסטנטי קרל בארת קובע: "בין אם הדבר ימצא חן בעינינו ובין אם לא, האל הועיד את ברואיו, בני אדם ובעלי חיים כאחד, לצמחונות".[73] יתרה מזאת, המסורת היהודית מנבאת כי עם בואו של המשיח, המצב החף-מאלימות ששרר עם בריאת העולם ישוב על מכונו. אך לפי שעה, רוב אגפיה של היהדות מתירים את אכילת הבשר, והמסורת הגורסת יחס של חמלה כלפי בעלי החיים היא בגדר הבטחה הממתינה עדיין להגשמתה.
הטקסטים שהניחה בידינו התרבות היוונית-רומית אינם מסגירים את עקבותיהם של רגשות אנושיים מעין אלה. אריסטו ושאר ההוגים של העולם העתיק הקימו חומה גבוהה ועבה בין בני האדם לבין החיות האחרות, על יסוד הטענה כי בעלי החיים, שאינם יצורים תבוניים, שקולים במעמדם לחפצים הדוממים. אריסטו קבע בחיבורו פוליטיקה כי "בעלי החיים מתקיימים למען האדם" וכי הטבע ברא את כל החיות למען המין האנושי.[74] גם על פי תורת הסטואיקנים הטבע אינו מתקיים אלא כדי לשרת את האדם ולספק את צרכיו.[75]
אריסטו הגדיל לעשות והחיל את שליטתו של האדם בבעלי החיים גם על עבדים ועל נשים. השקפה זו שיקפה אף היא את המציאות הפוליטית של זמנה; עבדות כמו גם הכפפתן של נשים למרותם של גברים היו בגדר נורמה ביוון העתיקה. בחיבורו פוליטיקה טען אריסטו כי בני העמים השכנים ה"בלתי-מתורבתים", האַכָאִים והטְרָקִים, "הם עבדים על פי טבעם, נחותים משאר בני האדם כדרך שהגוף נחות מן הנשמה, או כדרך שהבהמה נחותה מן האדם".[76] אריסטו האמין כי מותר לשעבד בני אנוש שנמצאו "בלתי תבוניים" כשם שמותר לשעבד חיות; "עבדים ובהמות אינם תורמים לרווחתו של הכלל, ועל פי רוב הם חיים את חייהם כיד המקרה".[77] אנטוני פַּגדֶן מסביר כי מאחר שהעבד נידון לחיים של שירות בחזקתו של אדוניו, "מעמדו שקול לזה של החיות המבויתות, ורכישתו כמוה כציד".[78]
קיקרו, הפילוסוף והנואם הרומי בן המאה הראשונה לפני הספירה, טען כי כל דבר בעולם נוצר למענו של דבר אחר; "כך פרי האדמה נוצר למען החיות, והחיות נוצרו למען האדם".[79] דמות המופיעה באחד מכתביו פוסקת: "האדם המשתמש בבהמה לצרכיו-שלו אינו גורם עוול".[80] קיקרו היטיב לבטא את ההשקפה היוונית-רומית בדבר ריבונותו של האדם על הטבע במילים הבאות:

כל אשר תניב האדמה, לנו הוא. אנו קוצרים את תנובתם של השדות וההרים. הנהרות לנו הם. אנו טומנים את הזרעים ונוטעים את העצים. אנו מפרים את האדמה ומטים את מהלכם של נהרות; בקצרה, בעצם ידינו הפועלות אנו משכילים לשנות את דמותו של העולם ולברוא לנו טבע כחפצנו.[81]

בדומה לחוקים השרירים בימינו, החוק הרומי ראה בבעלי החיים רכוש של בעליהם וכך נמנע מלהעניק להם זכויות כלשהן. זכותם של בני האדם לשלול מבעלי החיים את זכויותיהם הטבעיות ואף את עצם חייהם הייתה משוקעת במחשבה ובחוק הרומיים במידה כזאת, שלא היה צורך להצדיקה במילים מפורשות.[82] מאט קרטמיל כותב כי בעולם היווני-רומי "היחס השגור לבעלי החיים התאפיין בתערובת של אדישות אכזרית וסדיזם לשמו".[83] הספרות היוונית-רומית על כל כרכיה מביאה רק שני מקרים שיש בהם כדי לרמז על הסתייגות כלשהי מהתאכזרות לבעלי חיים. המקרה הראשון מובא מפיו של פלוטארכוס, המספר כי האתונאים גירשו מעירם אדם שפשט את עורו של איל בעודו בחיים.
המקרה השני אירע בשנת 55 לפני הספירה, במהלך ציד ראווה שנערך באמפיתיאטרון רומי גדול בחסות העיר פומפיי. חיות שונות, החל באריות וכלה בצבאים, נדחקו אל תוך זירה שבה גברים עוטי שריון רדפו אחריהן וטבחו בהן להנאת הקהל. על פי עדותו של דיו קסיוס, באחד הימים האחרונים של המשחקים הכניסו הרומאים אל הזירה 18 פילים. כאשר הגברים החמושים התנפלו עליהם, הפילים לא השיבו מלחמה; תחת זאת, "הפילים הפצועים סובבו אנה ואנה כשחדקיהם מונפים למרום והם מקוננים מרה", עד שלבסוף "נכמרו רחמיו של הקהל, בניגוד לכוונותיהם של שועי העיר פומפיי".[84[ קיקרו, שנכח במקום, כתב לידידו, "האירוע כולו עורר בקהל רגש מעין הרחמים, והשרה עליו את התחושה כי יסוד משותף כלשהו מחבר בין חיות ענקיות אלו לבין המין האנושי".[85]
—430) קבע כי הדיבר השישי ("לא תרצח") חל על בני האדם לבדם, ולא על "יצורים משוללי תבונה כלשהם, שוחים במצולה, מעופפים בשחקים, מהלכים או רומשים; הרי בניגוד אלינו, כל אלה אינם חברים בקהילת היצורים התבוניים... ועל כן ראה לנכון בורא העולם להקדיש את חייהם ומותם לצרכינו".[86]
התיאולוג הימי-ביניימי תומס אקווינס (1225—1274) פסק כי הריגתם של בעלי חיים מוצדקת מאחר ש"חייהם של בעלי החיים... אינם ערוכים להם-עצמם, כי אם לשימושיו של האדם".[87] אקווינס שלל מבעלי החיים את התבונה וקבע כי לא נכונו להם חיים כלשהם לאחר המוות. בעקבות אריסטו, סבר גם אקווינס כי חלקה התבוני של הנשמה הוא לבדו מיועד לחיי אלמוות. ומאחר שבעלי החיים לא ניחנו בחלק כזה, נשמותיהם — שלא כנשמות בני האדם — עוברות מן העולם בשעת מותם.
כאשר הדיר את החיות מחיי העולם-הבא, גונן אקווינס על הנוצרים מפני האפשרות המטרידה, כי הם עתידים להיפגש לאחר מותם עם רוחותיהם תאוות-הנקם של בעלי החיים, שלהם התאנו על פני האדמה. השקפתו של אקווינס פטרה את אירופה הנוצרית מכל טרדה מוסרית באשר לגורלם של מינים אחרים, מכל אשמה על הדרך שבה ניצלה מינים אלו וטבחה בהם. אקווינס הרחיק לכת והציע פירושים חדשים לפסוקים המקראיים שביקשו לעורר חמלה כלפי בעלי החיים, פירושים שנועדו לצקת משנה-תוקף בקביעתו, כי בני האדם חפים מכל מחויבות מוסרית כלפי בעלי החיים.[88]
בצד תמיכתה המסורתית של הכנסייה בהפרדה החותכת בין הגזע האנושי לבין בעלי החיים, ניתן לאתר בתולדותיה של הנצרות — למן הספרים החיצוניים המוקדמים ואילך — את עקבותיו של מעין זרם תת-קרקעי, שנטה חסד לבעלי החיים. עם מגמה זו נמנים אבות הכנסייה בני המאה ה-4, בזיל ואמברוזיוס, הקדושים הקֶלטים, הקדוש פרנסיסקוס מאָסִיסִי, הקדוש אנטוניוס מפדואה, הקדוש בּוֹנָבֶנְטוּרָה, סופר הילדים הנודע ק' ס' לואיס, ותיאולוגים ומלומדים בני זמננו, כמו אנדרו לינזי, ג'ון קוב ואחרים.[89] במאמר שנדפס בגיליון ה-7 בדצמבר 2000 של עיתון הוותיקן, L'Osservatore Romano, כתבה מרי הֶנדריקס, נציגה רשמית של האפיפיור, כי "ריבונותו" של האדם על הטבע אינה מתירה לו להרוג ללא הבחנה ולהמיט על בעלי החיים סבל מיותר. הנדריקס קראה לבחון מחדש את מוסריותו של יחסנו לבעלי החיים, והדגישה במיוחד את האכזריות הכרוכה בתעשיית המזון, בניסויים בבעלי חיים, בלבישתן של פרוות ובמלחמות שוורים.[90]
השרשרת הגדולה של הקיום
הרעיון בדבר השרשרת הגדולה של הקיום, שמקורו בכתביו של אפלטון, מורהו של אריסטו, יצק בתבנית את אמונתם של היוונים באשר לעליונותם על הלא-יוונים, על הנשים, על העבדים, וכמובן על בעלי החיים. תשובתו של אפלטון לשאלה, כיצד אל מושלם הוציא מתחת ידיו עולם המאוכלס ביצורים פגומים, הייתה כי שלמותו של העולם מצאה את ביטויה בקשת מגוונת של צורות-קיום, המדורגות על פני שרשרת המשתלשלת מטה, החל באלים בני-האלמוות ושוכני המרומים, עבור בבני האדם, בחיות, בצמחים ובאבנים, וכלה בעפר הארץ. החוליה האנושית בשרשרת מדורגת אף היא: החל במעלתם של היוונים, בני התרבות, וכלה בעבדים, המבוֹססים בַּשפל.[91]
המחשבה הנוצרית של ימי-הביניים תרגמה את הדימוי האפלטוני לסולם, שהאל ניצב בראשו והנוצרים האירופים שוּכְּנו מעט מתחתיו, על השלב העליון בסולם. עמדה זו מינתה אותם למשול בשוכני השלבים המשתלשלים מתחתם, כמשקיפים ומשגיחים מטעמו של אלוהים. האמונה כי האדם (האירופי), פגום וחוטא ככל שיהיה, נועד לתפוס על פני האדמה עמדה שקולה לזו שתופס האל ביחס ליקום כולו עיצבה באורח מכריע את המחשבה הדתית וההגותית של תרבות המערב באשר למקומו של האדם בטבע.[92] כך הורשה האדם (האירופי) למשול בטבע ובחי ללא מצרים, בתורת "המשנה לאל בכבודו ובעצמו".[93]
סר ג'ון פוֹרְטֶסְקיוּ, המשפטן בן המאה ה-15, ראה בסדר ההייררכי אשר לו מצייתות כל צורות הקיום בבואה נאמנה למעשה הבריאה המושלם של האל, שעל פי סדרו "מלאך נעלה על מלאך, שרף נעלה על שרף בממלכת השמים; אדם נעלה על אדם, חיה נעלה על חיה, ציפור נעלה על ציפור, דג נעלה על דג, על פני האדמה ובאוויר ובמצולה". כך, "אין תולעת הרומשת על הארץ, אין ציפור המעופפת במרומים, אין דג השוחה במצולה, שלא ימצאו את מקומם הראוי בשרשרת המאגדת את הכול בהרמוניה ערבה". מסקנתו של פורטסקיו הייתה כי ביקום זה, המדורג לתפארת, "למן המלאך הנעלה ביותר ועד למלאך הזוטר שבכולם, לא יימצא ולו מלאך בודד שאין עליו מלאך עליון ואין תחתיו מלאך תחתון", וכן "למן האדם ועד לאותה תולעת רקב לא יימצא ולו יצור בודד שאין מי שנעלה עליו במידה כלשהי ואין מי שנופל ממנו במידה כלשהי".[94]
השרשרת הגדולה של הקיום היטיבה להסביר מדוע מעמדות חברתיים מסוימים נועדו על פי טבעם לשרת מעמדות אחרים, בחברה שהועידה לכל מעמד את המקום שנקבע לו משמים. ג'ון וייס כותב כי האמנות הנוצרית של ימי הביניים "שמרה על מקומם של הנסיכים והכמרים בשדרותיה העליונות של החברה; מעט אחריהם הופיעו בני האצולה; מאחוריהם השתרכו סוחרים, בעלי מלאכה ועובדי אדמה, קבצנים, שחקנים ויצאניות. היהודים חתמו את השרשרת".[95]
המִדרג הזה, לרבות ריבוד המעמדות בקרב החברה האנושית, נתפס כרציף, מאחר שלא ניתן לייחס לרקמתה המושלמת של הבריאה פערים כלשהם. התיאולוג ניקולאוס קוּזאנוּס טען: "נבחריו של כל מין תואמים לנציגיו הנחותים של המין השוכן בשלב הבא, ללמדנו שהיקום עשוי מקשה אחת, שלמה ורצופה".[96]
אנטוני פגדן כותב כי תפיסת הטבע כמִדרג שלם ורצוף הוביל ליצירתה של קטגוריה ייחודית עבור בני אדם "תת-אנושיים": "בני אנוש הגובלים בתחומו של החייתי במידה שאינה מתירה לבני אדם אחרים להכיר בהם כבני מינם".[97] מי שהודחו אל המדרגה התת-אנושית נועדו על פי רוב לשמש כ"כלֵי שרת חיים", כלשונו של תומס אקווינס — דהיינו עבדים. אך כפי שמסביר היידן וייט, החברים הנחותים ביותר בקבוצה גבולית זו נתפסו כמי שצלמם האנושי נשחת עד כדי כך, "שמעמדם נופל אפילו מזה של החיות; חרם ונידוי ממתינים להם באשר יפנו, ודמם מותר".[98] האירופאים גיבשו אמונות אלו בעקבות מפגשיהם הראשונים עם העמים הילידיים של היבשות אפריקה, אסיה ואמריקה.
ההוגים המובילים במחשבה האירופית החזיקו עד לימי הרנסנס והנאורות באמונה, כי המינים השונים ערוכים ונמשכים זה מזה לאורכה של השרשרת הגדולה של הקיום. פילוסופים נבדלים כגוטפריד לייבניץ וג'ון לוק האמינו בקיומם של יצורים שמחציתם אדם ומחציתם חיה. קארוֹלוּס לינאוס, אבי השיטה המדעית לסיווגם של צמחים ובעלי חיים, הקצה מקום מיוחד במשנתו להומו פֶרוּס, פרא אדם אשר "התהלך על ארבע רגליים", והיה "מגודל פרווה ונטול כושר דיבור".[99] הדיווחים על גילויָם של עמים שלא נודעו קודם לכן באפריקה, באסיה ובאמריקה הציתו את הדמיון הפופולרי באירופה והניבו סיפורים לרוב על אודות יצורים שמחציתם אדם ומחציתם חיה.[100]
ההפרדה בין בני אדם לבעלי חיים
עם ראשיתו של העידן המודרני, משלה בכיפה האמונה שהאדם הוא נזר הבריאה. פרנסיס בייקון (1561—1629) קבע: "בסופו של חשבון, אנו רשאים לראות באדם את מרכזו של העולם, כיוון שאם יד נעלמה תעקור את האדם מן העולם, ייגזר על כל שאר הדברים לתעות כה וכה בלא תכלית או מטרה".[101] על פי השקפה זו, בעלי החיים נועדו לשרת את האדם, וכל חיה נוצרה במיוחד כדי להלום צורך אנושי מסוים. כך, הקופים והתוכיים נוצרו כדי "להצהיל את רוחו של האדם", בשעה שציפורי השיר באו לעולם כדי "לענג את המין האנושי".[102]
הניסיון מרחיק הלכת ביותר להרחיב את הפער בין בני האדם לבעלי החיים מצא את ביטויו החלוצי כדוקטרינה שנתפרסמה בשמו של רופא ספרדי בשנת 1554, אך פותח באורח עצמאי וזכה לפרסום רחב החל משנות השלושים של המאה ה-17 בכתביו של הפילוסוף והמדען הצרפתי רנה דקארט. משנתו של דקארט, שפותחה ושוכללה בידי תלמידיו, פסקה: "בעלי החיים הם בבחינת מכונות ומנגנונים אוטומטיים ותו לא, כמו שעונים; הם מסוגלים להתנהגות מורכבת, ובה-בעת הם משוללים כל יכולת לדבר, לנהל חשיבה תבונית, או אפילו — על פי גרסאות מסוימות של דוקטרינה זו — להתנסות בחוויות החושים".[103]
תלמידיו של דקארט טענו כי בעלי החיים אינם חשים כאב, וכי כאשר הם בוכים, מייללים או מתפתלים הם מצייתים לרפלקסים חיצוניים, שאינם מלווים בתחושות פנימיות כלשהן. הרחבת הפער שבין בני האדם לבעלי החיים לממדים כאלה סיפקה את ההתרצה היעילה ביותר בתולדות המחשבה האנושית לניצולן של החיות בידי האדם. השיטה הקרטזיאנית לא זו בלבד שפטרה את האל מאשמתו בסבלם של בעלי חיים חפים-מפשע, שאותם הפקיר לשימושיו של האדם, היא אף הצדיקה את שלטונם העריץ של בני האדם וניקתה אותם, כדבריו של דקארט, "מכל חשד בפשיעה, גם אם ירבו בהרג חיות ובאכילת בשרן".
קית' תומס כותב כי שלילת האלמותיות מבעלי החיים "הסירה את הספקות האחרונים באשר לזכותם של בני האדם לנצל את יציריו של הטבע".[104] כפי שידעו לומר הקרטזיאנים עצמם, אילו חיי העולם-הבא היו מזומנים גם לבעלי החיים, "שוב לא ניתן היה להצדיק את הדרך שבה נהגו בהם בני האדם; ולאור ההנחה כי בעלי החיים ניחנו ביכולת לחוש, התנהגותם של בני האדם הייתה מצטיירת כאכזרית באורח שאין לשאתו".[105]
כאשר הכתיר את בני האדם כאדוניו של הטבע, פער דקארט תהום של ממש בין האדם לבין שאר יצירי הטבע. בדרך זו הכשירה משנתו את הקרקע להגשמתה חסרת העכבות של השליטה האנושית. ג'יימס סֶרפֶּל טוען כי השילוב בין האמונה הנוצרית (והאריסטוטלית) הקדומה, שבעלי החיים לא נבראו אלא לרווחתו של המין האנושי, לבין ההשקפה הקרטזיאנית, שגרסה כי בעלי החיים אינם מסוגלים להתנסות בסבל, העניק לנו "רישיון להרוג; היתר לעשות כל שימוש, פוגעני ככל שיהיה, בצורות חיים אחרות, מתוך חסינות מוחלטת מעונש".[106]
באנגליה וברחבי העולם המערבי, הייתה האמונה בדבר העליונות האנושית לאמת רווחת וממוסדת, שאין חולק עליה. אוליבר גולדסמית' (1730—1774) כתב: "הקו המוביל מעלה, מן הבהמה אל האדם, הוא עז וברור; מסתמן בו גבול שאין לחצותו". חוקר הטבע ויליאם בינגלי (1774—1823) כתב: "המחסום המפריד בין בני האדם לחיות הפרא ניצב על מכונו, ואינו ניתן להעתקה". תרבות שניצלה בעלי חיים, טבחה בהם ואכלה את בשרם דרך-שגרה, לו נדרש ממנה לחשוב אחרת, עלול היה הדבר לעורר שאלות מוסריות רבות ומטרידות מדי.[107]
דימויים שליליים של בעלי חיים הזמינו את בני האדם להשליך על החיות תכונות שלא חיבבו בקרבם-הם, ולהגדיר את עצמם על-ידי הנגדת טבעם של בעלי החיים לאורחותיו הנאצלות של האדם. "בני האדם ייחסו לבעלי החיים את הדחפים הטבעיים של עצמם, שמפניהם התייראו — אכזריות, גרגרנות, מיניות", כותב תומס. "וזאת אף על פי שהיו אלה בני האדם, ולא בעלי החיים, שנלחמו זה בזה ללא הרף, אכלו מעבר למידה הרצויה להם וקראו דרור ליצריהם המיניים".[108]
ההפרדה הגדולה והחותכת בין חיות אנושיות לחיות שאינן אנושיות הצדיקה ומוסיפה להצדיק פעילויות כגון ציד, אכילת בשר, ניסויים בבעלי חיים וגילויים אחרים של אכזריות כלפי בעלי חיים. קרל סאגאן ואן דרוּיאן כותבים: "ההבחנה החדה בין בני האדם ל'חיות' נחוצה לנו אם אנו מבקשים להכפיף את בעלי החיים לרצוננו, להעביד אותם, ללבוש את פרוותם, לאכול את בשרם — וכל זאת ללא נקיפות לב מטרידות בשל אשמה או חרדה". משעה שברי לנו כי בעלי החיים אינם דומים לנו, לאבדנם לא נודעת כל משמעות בעבורנו. כדבריו של צ'רלס דרווין: "דעתנו אינה נוחה מן המחשבה שבעלי החיים, שאותם הפכנו לעבדינו, שווים לנו למעשה".[109]
אנושיים ואנושיים פחות
ההפרדה היסודית בין בני האדם לבעלי החיים סיפקה אמת-מידה, שלפיה החלו אנשים ועמים שונים לשפוט זה את זה. אם מהות האדם עומדת על תכונה מסוימת או על מערך תכונות מוגדר, שעם מרכיביו נמנים התבונה, יכולת הדיבור, הדת, התרבות או הגינונים, מכאן יוצא שכל מי שחסר אשכול תכונות זה במלואו ראוי להיחשב כ"תת-אנושי". מי שהוערכו כאנושיים-פחות נתפסו כבהמות עבודה שראוי לרסן, לביית ולאלף, או לחלופין כטורפים או מזיקים שיש להדבירם.[110]
חשיבה הייררכית זו, שראשיתה בשעבודם ("ביותם") של בעלי החיים 000,11 שנים קודם לכן, הכשירה ודרבנה את דיכוים של בני אדם שנתפסו כחיות או כשקולים לחיות. המוסר המקדם ומצדיק את ניצולם של בעלי החיים הוא שהתיר את דיכוים של בני אדם שהוצבו במדרגתן של החיות. הביולוג והפילוסוף הגרמני ארנסט האקל (1834—1919), שלרעיונותיו נודעה השפעה רבה על האידיאולוגיה הנאצית, טען כי מאחר שהגזעים הבלתי-אירופיים "מגלים זיקה פסיכולוגית הדוקה יותר ליונקים הפראיים (קופים וכלבים) מאשר לאירופאים המתורבתים, לא נותרת בידנו בררה אלא לייחס לחייהם ערך שונה-בתכלית".[111]
האירופאים ראו בקולוניאליזם את הרחבתה הטבעית של עליונות האדם על ממלכת החי, מאחר ש"אירופאים רבים לא פקפקו בכך שהגזע הלבן הוכיח את עליונותו על הגזעים האנושיים הנחותים בעצם העובדה שהטיל עליהם את ריבונותו, ממש כדרך שהמין האנושי הוכיח את עליונותו על החיות האחרות בכך שהשתרר עליהן והכניע אותן".[112] באפריקה, בהודו ובקולוניות אירופיות אחרות היו משלחות ציד ראוותניות לסמלה המובהק של שליטת אירופה הלבנה בארץ, על בני האדם ובעלי החיים המהלכים בה.
כך, למשל, במזרח אפריקה הנתונה תחת הכיבוש הבריטי, נהג צייד לבן לצאת אל הספארי בלוויית 40—100 ילידים שחורים, ששימשו לו כמשרתים ונושאי כלים. הם זכו לכינוי "נערים" וישנו תחת כיפת השמים, בעוד הצייד, המתהדר בחליפת ציד מחויטת, לן באוהל משוכלל, ומשרתיו נדרשו לפנות אליו בתואר "אדון". הילידים פילסו את הדרך עבור אדונם יום אחר יום, כשהם נושאים על ראשיהם חבילות במשקל של 30 קילוגרמים. הצייד, לעומת זאת, היה פטור מכל עול — אפילו אקדחו הופקד בידי אחד ה"נערים". טקסי הציד המוקפדים הללו לא הותירו ספק באשר לזהותו של השליט. צייד הנמרים עטור התהילה ראלף סטנלי-רובינסון הזכיר לעמיתיו בערבו של מסע ציד אחד: "בצאתנו לציד, אנו שליחיה של האימפריה. אנחנו השליטים במקום הזה".[113]
משעה שבעלי החיים הוגדרו כ"צורות חיים נחותות" שלא נועדו אלא לניצול ולטבח, התפיסה המדמה בני אדם "אנושיים-פחות" לבעלי חיים סללה את הדרך לשעבודם ולהשמדתם. לֵאוֹ קוּפֶּר כותב בספרו שימושיו הפוליטיים של רצח-עם במאה העשרים: "עולם החי שימש כמקור לא-אכזב לדימויים שערכו דה-הומניזציה", ועל כן משעה שציינו כי בני אדם מסוימים דומים לחיות, "לעתים תכופות אף צדו אותם כחיות".[114]
בפרק הבא נראה כיצד למעשה דימוי של בני אדם לחיות מערער על אנושיותם של בני אדם, וניווכח כיצד אמצעי זה מכשיר את הקרקע לרדיפות, דיכוי ורצח.