לקריאת הביקורת גללו מטה

'המטופלת השקטה' הוא מותחן סוחף עם סוף צולע

הדבר הכי צפוי במותחן הוא שתופתע, שיש דברים נסתרים מתחת לפני השטח. בחיים שמחוץ למותחנים יש מונוטוניות אינסופית; האימה הגדולה שבהם היא, לעיתים, שהכל בדיוק כפי שהוא נראה. זו הסיבה שאנשים נמשכים למותחנים (הם לא כמו החיים). זו הסיבה שאנשים לא מסופקים ממותחנים (הם לא כמו החיים). העמדה הכללית שלי ביחס למותחנים עשויים היטב היא כזו: כשאני כבר קורא בהם - אני נהנה מאוד, לא יכול להניחם מהיד, כמאמר הקלישאה; אבל כמעט אף פעם לא אטרח להגיע אליהם בכוחות עצמי, כי הם גם מצמיאים אותי (בריחוקם מהקיום היומיומי) ולא רק מרווים אותי (בריחוקם מהקיום היומיומי). עד לרגעי פתרון התעלומה, 'המטופלת השקטה' הוא רומן עשוי היטב מהסוג הזה. המספר הוא תיאו פייבר, פסיכולוג בריטי שמגלה עניין רב בסיפורה של אלישה ברנסון - ציירת מצליחה, שבגיל ‭ 33 ‬ רצחה את בעלה, צלם אופנה, או כך לפחות ברור לכולם. בעקבות הרצח ניסתה להתאבד, שקעה בשתיקה ונכלאה במוסד פסיכיאטרי. בזמן ההווה של הרומן, שש שנים אחרי הרצח, פייבר מנסה ומצליח להתקבל לעבודה באותו מוסד פסיכיאטרי, על מנת לנסות לפצח את חידת אלישה. האם אכן רצחה את בעלה? ומה פשר השתיקה? אלכס מיכאלידס, סופר בריטי-יווני שזה ספרו הראשון, עושה כאן טוויסט מעניין על המותחן הרגיל. למעשה, הוא מתיך שני ז'אנרים, שיש אכן קרבה ביניהם: הז'אנר הבלשי וז'אנר ה"קייס סטדי" הפסיכואנליטי. שניהם מנסים להתחקות אחר האמת: מה קרה שם? אם כל מותחן בלשי מוצלח מצופה להציג פסיכולוגיה מורכבת, מיכאלידס עשה כאן צעד נוסף והפך את הבלש לפסיכולוג. זה מעניין וגם אמין למדי. וישנם כמובן כל אביזריו הידועים של הז'אנר: שורה של אנשים שנראים כבעלי מניע לביצוע פשע, אם אכן היה כאן פשע; טפטוף של אלימות או רמזים לאלימות שמעלים את המתח; חייו האישיים של הבלש המצויים במשבר משל עצמם (אשתו בוגדת בו). בקיצור, קראתי את הספר בהנאה גדולה. הבעיה התחילה בהתרה של הרומן. בפתרון התעלומה. המבקר האמריקאי אדמונד וילסון, בשתי מסות ידועות וידועות לשמצה משנות ה‭40-‬ נגד המותחנים וספרי הבלש (‭Who cares who' ‬‭ 'killed Roger Ackroyd‬ קרא לאחת מהן), טען כי האתיקה העיתונאית שאוסרת על מבקרים לגלות את פתרונות התעלומות עוזרת למותחנים לחמוק מביקורת. מבלי להסכים עם כל טיעוניו של וילסון, הנקודה הזאת חשובה בעיניי. ולכן אזהיר את הקוראים שמכאן ואילך אני מספיילר את 'המטופלת השקטה' - רב-מכר עולמי שעתיד להפוך לסרט הוליוודי. סיום הרומן מופרך בעיניי. מתגלה לנו שהפסיכולוג, מספר הסיפור, הוא זה שגרם לרצח בעלה של אלישה. לאי-האמינות כאן יש כמה רכיבים. ראשית, מדוע שתקה אלישה כל השנים האלה? נכון, היא הרגישה אשמה ברצח בעלה, רומז הסופר, ולכן לא חשבה שזה משנה שהובלה אל הרצח הזה בידי פייבר. ועדיין, קצת קשה להאמין שבמשך שש שנים לא גילתה את הסיפור הזה לאיש. קשה גם להאמין שפסיכולוג, ובפרט פסיכולוג אכפתי, אמפתי ומסור, יהיה גם פסיכופת. זה כמובן אפשרי, אבל הסופר צריך לעמול הרבה יותר כדי שנוכל להכיל שתי דמויות כאלה באדם אחד. אי-אמינות נוספת נוגעת לכך שפייבר, המעורב ברצח עד צוואר, טרח לקבל משרה בבית החולים הפסיכיאטרי ולפגוש את מי שאותה הוביל לרצח בעלה. למה שיעשה את זה? הספר מציע שני מניעים שונים. פייבר עצמו טוען שמכיוון שהוא בכל זאת פסיכולוג, פשוט היה אכפת לו מאלישה ולכן ניסה לטפל בה. אבל הסיכון העצום שהוא חושף את עצמו אליו (כלומר, שאלישה תזהה אותו ותסגיר אותו) הופך את הנימוק הזה ללא סביר. קוראי הסיפור, אומר פייבר, מייחסים לו בוודאי מניע הפוך: הוא פגש באלישה כדי לנסות לרצוח אותה וכך למנוע מעצמו סיכון. אבל עובדה שהוא לא עושה את זה, לפחות עד שלב מתקדם ברומן. וישנו כמובן הטריק הראשי: העובדה שהמספר הוא הרוצח. בטריק המעניין הזה עשתה שימוש אגתה כריסטי כבר ב'רצח רוג'ר אקרויד' מ-‭.1926‬ אבל כריסטי אלגנטית הרבה יותר ממיכאלידס. ראשית, הרוצח אצלה אינו מטעה את קוראיו, אלא רק משמיט פרטים. בעוד הרוצח של מיכאלידס מטעה את קוראיו לפחות בעובדה אחת: הוא מספר על חייו האישיים כאילו הם מתרחשים בזמן ההווה של הסיפור, ובסוף מתגלה שהדברים (בגידתה של אשתו למשל) התרחשו בכלל לפני רצח בעלה של אלישה (ויש לכך חשיבות). שנית, כריסטי מסבירה את הרציונל מאחורי עצם מעשה הסיפור של הרוצח, כלומר מדוע הוא בכלל פונה אל הקוראים ומספר להם את מה שקרה, כשכל עמלו לכאורה הוא להסתיר את פשעו. מיכאלידס לא מסביר היטב את הנקודה הזאת. 'המטופלת השקטה', במילים אחרות, הוא רומן בלשי דוהר עם סוף צולע.

עוד 3 סיפורים במוסדות פסיכיאטריים:
ממלכת האי-רצון > איה קניוק
נערה, מופרעת > סוזנה קייסן
פעמון הזכוכית > סילביה פלאת

אריק גלסנר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"