מפלט אחרון

פרולוג

 

דצמבר 2012

איימי

 

אני מקיצה משינה טרופה בתחושת אי נוחות, כשלפתע, בלי שום התראה מוקדמת, כאב עוצמתי, חד ועמוק מפלח את גופי, מטפס במעלה גבי וגורם לי להתכווץ. אחוזת בהלה, אני פוקחת עיניים ומזנקת ממקומי, לא בטוחה היכן אני נמצאת וכיצד הגעתי לכאן, ממהרת ושולחת את ידי אל בטני הגדולה, מלטפת אותה בתנועות רכות ומתנשפת בחרדה. על אף הכאב המתעצם, אני מרגישה אותה היטב, חשה את תנועותיה הנמרצות. אני אוהבת את התינוקת שגדלה ומתפתחת בתוכי בכל יום שעובר. לא רציתי בה, אבל כעבור זמן קצר נוצר בינינו קשר מיוחד. היא הגיעה אליי באופן עצוב ולא מתוכנן, בעקבות טעות טיפשית שעשיתי, ולמרות זאת הפכה לנס הפרטי שלי. למענה אהיה מוכנה להקריב את כל מה שיש לי. אגן עליה בכל מחיר שיידרש ממני. היא האור הטהור המאיר את האפלה הקודרת שעוטפת את חיי. היא הדבר הכי חשוב בחיי, ומסיבה זו הסכמתי לעשות את הנורא מכול. למען שלומה וביטחונה, הסכמתי למסור אותה למשפחה מאמצת ברגע שתיוולד. משפחה טובה, שתעניק לה את כל מה שלעולם לא אוכל לתת לה בעצמי.

אני נושכת את שפתי ועוצמת את עיניי, מתאמצת להירגע ולנשום עמוק, חושקת שיניים באיפוק רב עד שהכאב הארור חולף. אך כעבור דקות אחדות הוא חוזר להכות בי ללא הפוגה. הפעם המרווחים מתקצרים ונעשים מורטי עצבים. עוצמת הכאב מתחזקת, מקשה עליי לנשום. אין לי מושג כיצד להתמודד איתו. בשארית כוחותיי, אני מדדה בצעדים איטיים אל עבר הדלת, פותחת אותה בשקט דרוך ומיד מסתחררת, קורסת על רצפת החדר בכאב. אישה זרה, לבושה בחלוק לבן, מסייעת לי להתרומם ולעמוד על רגליי ביציבות.

"אסור לך בשום אופן לצאת מפה. תחזרי למיטה. את צריכה לשכב ולנוח עד שהרופא יגיע לבדוק אותך," היא אומרת ברוך אימהי ומובילה אותי בחזרה למיטה.

"התינוקת שלי... אני חייבת לדעת שהיא בסדר... אני לא יכולה לאבד אותה," אני ממלמלת בסערת רגשות, מחזיקה את הבטן הכואבת בחשש שמא יקרה לה משהו.

"הכול יהיה בסדר. אין לך מה לדאוג. כפי שזה נראה, יש לך צירים מוקדמים והלידה תתחיל ממש בקרוב. תנשמי לאט ותנסי להירגע," היא קובעת בבהילות כשמחנק כבד מתנחל במעלה גרוני.

"לא. זה לא קורה. לא עכשיו. אני עדיין לא מוכנה להיפרד ממנה," אני אומרת לעצמי בערפול ומביטה לצדדים בחרדה, רוצה לצאת מהחדר הזה וחשה מועקה.

"תקראו לרופא המיילד, מהר!" היא מורה למאבטחים שעומדים מחוץ לחדר וחוסמים את הדלת. הלב שלי דופק בפראות מסחררת כששלושה אנשים שאיני מכירה נכנסים וניגשים לבדוק אותי. הלחץ נותן בי אותותיו וקירות החדר סוגרים עליי מכל עבר.

"תתחילו ליילד אותה ובואו נגמור עם זה כבר!" אני שומעת לפתע קול מוכר פוקד בשאגה על הצוות הרפואי, ומצטמררת בפחד כשהוא נכנס אל החדר. דמעות ממלאות את עיניי כשאני מזהה את טון דיבורו המרתיע של האיש שחרץ את גורלי. גם ממרחקים הייתי מזהה אותו.

"כדאי לחכות קצת. זה לא הזמן המתאים להתחיל בהליך הניתוח, זה שבוע מוקדם מדי ועלולים להתרחש סיבוכים שיסכנו את הנערה ואת התינוקת," הרופא שבודק אותי נשמע מודאג.

"דעתך המקצועית לא מעניינת אותי, דוקטור. אין לי זמן לחכות יותר, הבנת?! אני משלם לך הרבה כסף בשביל שתיילד אותה ולא בשביל שתיתן לי עצות! מצידי תזריק לה חומר מזרז, העיקר שתוציא את התינוקת ממנה עכשיו! קדימה, למה אתה מחכה?!" הוא מסנן לעברו באיום.

בינתיים, הצירים מתגברים, הופכים להיות בלתי נסבלים. האנשים בחלוקים שמתרוצצים סביבי בחדר הקטן ולא מאפשרים לי לזוז, מקבעים בכוח את גבי אל המיטה וממששים את בטני הקשה.

"לא! אני לא רוצה שתיגעו בי," אני פוערת עיניים מפוחדות ומפצירה בהם בתחינה מיוסרת, מייבבת ברעד כשאני מבינה מה הדבר הבא שעומד להתרחש.

"את צריכה להירגע, זה רק לטובתך," לוחשת לי האחות המטפלת בעת שהיא מלטפת את פניי המיוזעות. הם מחזיקים אותי ומנסים להשתלט עליי, מפעילים כוח פיזי ומחברים אותי למכשיר ניטור, מניחים מסכת חמצן על פניי ומחברים אותי לאינפוזיה כשהצירים מתחזקים. אני שומעת את פעימות ליבה כשהיא מתנועעת והלב שלי נשבר. אני מתפרעת, דוחפת אותם מעליי, מנסה להתרומם ולהיאבק בהם, אך כושלת מיד. הכאב מיטשטש בתוך שניות ספורות, ופלג גופי התחתון הופך לחסר תנועה, כשהם מזריקים לי חומר מאלחש שמכניע אותי תחת תאורת הפנס הבהיר.

"אל תיקחו אותה ממני!" אני צועקת ובוכה בעת שהם מתעלמים ממני ודוחפים לתוכי ידיים בחוסר רגישות.

"זה לא יעזור לך להתנגד ולצעוק, חבל על הכוחות שלך, אף אחד כאן לא שומע אותך. בקרוב מאוד כל זה ייגמר," נשמע הקול השנוא עליי בעולם, "בקרוב תשכחי שכל זה קרה לך."

"לא, אני לא רוצה לשכוח אותה..." אני מנידה את ראשי מצד לצד וצועקת במרירות עד שהקול שלי נחלש.

"אני לא מוכנה לוותר עליה, התחרטתי! אני רוצה להשאיר אותה איתי, בבקשה! אני אדאג לה."

בתוך שניות ספורות הכול מסתחרר ומאפיל. תחושת נימול משתלטת על גופי, אך מוחי נותר ער, מודע לכל המתרחש סביבי. הדמעות הארורות זולגות על לחיי. נשימתי נעתקת מפי כשאני שומעת במעומעם ואז בבירור את קולות הבכי שלה, רואה אותם מחזיקים אותה למשך רגע קצר בלבד, לפני שהיא נעלמת מעיניי. הם לא נותנים לי זכות בחירה ותולשים אותה ממני באכזריות לאחר שנשאתי אותה ברחמי כל החודשים. אפילו לא מאפשרים לי לגעת בה או להיפרד ממנה.

אני נשברת. הלב המדמם שלי מתרסק לרסיסים קטנים בעת שהם מוציאים אותה מהחדר.

"אל תיקחו את התינוקת שלי ממני, בבקשה! תחזירו לי אותה..." אני ממלמלת בצער עמוק, לא מאמינה שזה קורה לי ומתקשה להכיל את האובדן.

"ההחלטה נעשתה ואין דרך חזרה. היא נמסרה לאימוץ, למשפחה טובה שתגדל אותה. מאוחר מדי לחרטות, הכי טוב בשבילך יהיה שתשכחי ממנה," הוא פוסק בפנים חתומות ויוצא, מותיר אותי להתבוסס בכאב. אני שונאת את עצמי, יודעת שאיבדתי אותה. יודעת שלעולם לא אזכה לראות אותה שוב. לעולם לא אהיה שלמה בלעדיה.

 

פרק 1

 

כעבור שש שנים

דצמבר 2018

 

איימי

 

לא משנה כמה שנים יחלפו, המרחק והזמן לא יפריד בינינו כי יש דברים שבלתי אפשרי להתנתק מהם או לשכוח אותם. איזבלה הקטנה תמיד תישאר חלק חסר ממני.

בכל בוקר בשעה שמונה בדיוק, לפני שמתחיל יום העבודה שלי, אני מקפידה להגיע למקום שבו היא לומדת כדי לצפות בה, נמשכת לשם מתוך דחף, צורך פנימי שאדם זר לעולם לא יצליח להבין. אסור לי בשום אופן להתקרב אליה או אפילו לשהות במחיצתה, אבל זה הזמן היחיד שמתאפשר לי לראות אותה בלי שאיש ידע, ולו לכמה דקות. הרוחות הקרות מצליפות בעורפי וגשם זלעפות יורד עליי. לא אכפת לי. אני ממשיכה להמתין בסבלנות ומעיפה מבט חפוז בשעון. היא אמורה להגיע כל רגע.

אני מנסה להימנע מלעורר חשד, חובשת את כובע הצמר כדי להסוות את פניי ועומדת בקצה הרחוב, מול שערי בית הספר היוקרתי בשכונת לינקולן פארק, שם מתגוררת המשפחה שאימצה אותה. אני מסתתרת בנקודה הקבועה, מאחורי סבך העצים המטופחים הנטועים לאורך השדרה, עוקבת אחר כל הילדים הקטנים שנפרדים מהוריהם בכניסה. במשך דקות ארוכות רגליי המאובנות נטועות ללא ניע באדמה. אין בעינוי הזה היגיון מועיל, רק צער וכאב צורב שמכלה את נשמתי בכל בוקר מחדש.

אני מודעת לעובדה שיש לה הורים מאמצים. היא לא מכירה אותי וגם לעולם לא תוכל להכיר, אבל אני מכירה וזוכרת אותה היטב. הנחמה היחידה שיש לי היא הביטחון שלה. בעיניים כמהות, אני מזהה אותה. המראה שלה נחרט בזיכרוני עוד מהפעם הראשונה שראיתי אותה בתמונה הישנה שקיבלתי מניקולס, בדיוק לפני שנה, כשמלאו לה חמש. מהרגע שהיא נולדה התחננתי אליו, הפצרתי בו בכל דרך אפשרית שיפר את חיסיון האימוץ הלא חוקי שעשה לפני שש שנים ויספר לי למי מסר אותה. רציתי לדעת שהיא בסדר. לראות במו עיניי שהיא אכן מאושרת במקום שבו היא נמצאת. הבטחתי לו שלעולם לא אתקרב אליה וכך עשיתי עד כה.

רכב הב.מ.וו המשפחתי של משפחת ג'ונס עוצר לבסוף בכניסה לבית הספר. השומר פותח את השער בעוד גבר ואישה כבני ארבעים יוצאים מהמכונית עם איזבלה הקטנה. אני מביטה בילדה היפה, תכולת העיניים, בעלת הפנים העגולות והנמשים על הלחיים הוורודות, אפה הקטן ושתי צמותיה בהירות. כהרגלם, הם מלווים אותה פנימה וגבם מופנה אליי. אני מתקדמת בצעדים מהירים במעלה הרחוב הסואן. הם לא מבחינים בי כשאני חוצה את מעבר החצייה בלי להסיר את מבטי ממנה, ממהרת לכיוונם מחשש שאפספס אותה, מתקרבת בזהירות אל חזית השער ושם נעצרת. זה הגבול שהוצב לי. זה הקו האדום שנשבעתי כי לעולם לא אחצה. אני מתקשה להתרחק ממנה, אוחזת בגדרות המקיפות את המבנה ובלב דואב מתרוממת על קצות אצבעותיי רק כדי לראות את זיו פניה, בוהה בה בשקיקה ונרגשת לשמוע את קולה המצחקק לפני שהיא נכנסת למבנה. היא קורנת משמחה, אוחזת בידיהם של הוריה ומדלגת בקלילות בין שלוליות המים. הלב שלי נצבט בתוכי כשהם נושקים למצחה. היא רצה אל תוך המבנה הסגור, חולפת על פניי לשנייה אחת ומיד נבלעת בהמון הילדים שכבר נכנסו פנימה.

הרוחות החזקות נושפות ופורעות את שערי כשדמעה צורבת חומקת מזווית עיני. אני מוחה אותה בידי ותחושת ריקנות אופפת אותי, מקשה עליי להסתובב ולהיפרד מאיזבלה. כאב ועצבות מאיימים לשבור אותי שוב, אבל אני לא נכנעת להם. אני אוספת את עצמי ומצטנפת בתוך מעיל הרוח, פונה בחזרה לתחנה ותופסת את הרכבת שתחזיר אותי אל מציאות חיי בשכונת ווסט אינגלווד.

החיים שלי המשיכו בלעדיה. על אף הגעגוע, אין לי חרטות כל עוד אני סמוכה ובטוחה שהיא גדלה עם הורים ראויים, שאוהבים אותה. כל זמן שהיא חיה בעולם טוב ומוגן יותר מזה שיכולתי להעניק לה במצבי הנוכחי. אין לי ספק כי זו הייתה החלטה נכונה, הקרבה שנאלצתי לעשות אך ורק למענה.

אני מתיישבת ומשעינה את ראשי על זגוגית החלון, מצטמררת ובוהה בנוף הצבעוני של השכונות הצפופות, שהולך ומשתנה, מתחלף לגוונים אפורים ככל שאנו מתקרבים לאזור מגוריי. אני מחברת את האוזניות ומאזינה לרצועת שירים אקראית. השיר Incomplete של להקת בקסטריט בויז מתחיל להתנגן. דווקא עכשיו. אני מגבירה את עוצמת השמע ונאנחת חרש. כשחלקים ריקים ממלאים אותי בחורים... כשפנים מרוחקות לא מוצאות מקום מפלט... מילות השיר מפרקות אותי בכאב, מרחפות מעליי כמו בסרט נע, מזכירות לי כי חלק בלתי נפרד מהלב שלי תמיד יהיה חסר.

במשך כל הנסיעה, המחשבות על העתיד התלוש במציאות הלא יציבה שבה אני חיה טורדות את מנוחתי. היום הוא מועד התשלום האחרון של שכר הדירה, ואין לי מושג מה אעשה. בעקבות קיצוצים, פוטרתי מעבודתי האחרונה במסעדה שבה מלצרתי עד לפני כשבועיים במרכז העיר, ומאז אני לא מוצאת עבודה מסודרת אחרת ולא נשאר לי כסף להתקיים ולשלם את השכירות של חודש דצמבר. מאז שעזבתי את המועדון של ניקולס, מתנהל בתוכי מאבק עיקש וחסר פשרות לא לחזור אחורה. הדברים הקשים שחוויתי שם צילקו את נפשי. כבר תקופה ארוכה שאני מנסה לשקם את חיי ומשתדלת לעמוד על רגליי, מוכנה לעשות כל שיידרש ממני בלי להזדקק לכסף שלהם, אך כרגע זה נראה בלתי אפשרי. בכל יום מחדש, אני מזכירה לעצמי שעליי להישאר חזקה, לשרוד כדי לחיות ולא לחיות בשביל לשרוד.

אני שוקלת בכובד ראש את האפשרויות העומדות בפניי. הברירה היחידה שנותרה לי לעת עתה היא לקבל עליי את המשימה שנדרשתי לבצע לפני יומיים. זו צפויה להיות המשימה האחרונה שאבצע עבור השותף של ניקולס, אחרי שסוף סוף פרשתי מהעולם המתועב הזה ופצחתי בחיים חדשים. אני הודפת את המחשבות ויורדת בתחנה, צועדת ברחוב ומגיעה אל הדירה שלי, מקווה שאצליח לחמוק מטום בנט, האיש שניקולס מינה כאחראי לגביית התשלום מהבנות שעובדות במועדון שלו ומתגוררות במתחם הדירות שבבעלותו. לרוע מזלי, הבוקר, אני בכל זאת נתקלת בו כשהוא ממתין לי, עומד מחוץ לדירה ונראה כעוס במיוחד. אין לי לאן לחמוק.

"סוף סוף רואים את הפרצוף שלך, חשבתי שברחת. איפה הכסף שלי, אהה? החוב שלך גודל ומצטבר, כמה זמן אני עוד צריך לחכות, אהה?" הוא רוטן ומקבל את פניי בזעם מתפרץ.

"זה כל מה שהצלחתי להשיג בינתיים," אני אומרת ומוציאה מכיס הג'ינס שטר מקומט של חמישים דולר, מגישה לו אותו ומקווה שיתחשב במצבי.

"מה אני נראה לך, אהה?! את חושבת שאני קבצן? את לא מתביישת לצחוק עליי ככה?! לא שילמת את השכירות שלך החודש!" הוא צועק בעצבנות.

"תן לי יומיים. גג שלושה. אני מבטיחה להשיג את כל הכסף ולשלם לך אחרי החג," אני ממשיכה ופונה אל ליבו הקר של האיש המבוגר, מנסה לשכנעו בכל דרך, מתפללת שייתן לי להעביר את חופשת החג בדירה חמה ולא ברחוב הקר.

"אין לי סבלנות לשמוע את התירוצים שלך בכל חודש מחדש, תחזרי למועדון ותעבדי שם כמו שאר הבנות. הן לפחות משלמות בזמן ולא עושות לי בעיות!"

"אני לא חוזרת לשם, אתה תראה שאמצא עבודה אחרת."

"אז קחי את הדברים שלך ותעופי מפה! תפני את הדירה עוד היום!"

הוא זורק אותי.

"אני צריכה למצוא מקום אחר. אין לי לאן ללכת... בבקשה, מר בנט, נסה להבין אותי..."

"זאת לא הבעיה שלי, נכון? תפסיקי להתבטל! תני לי את המפתח ותתחפפי לי מהפרצוף לפני שאדווח לבעל הבית שלא שילמת!" הוא מאיים ותוך כדי כך מכניס את המפתח לחור המנעול, נכנס לדירה ופותח את הארונות, מתחיל להשליך את כל הבגדים שלי מבעד לחלון, אל הרחוב הרטוב.

"אל תדווח לו. אני אלך בלי לעשות בעיות. אשלם לך כשיהיה לי את הכסף." אני חוששת להסתבך ומחזירה לו את המפתח בידיים רועדות.

"קדימה, מהר מהר! אין לי את כל היום בשבילך!" הוא מאיץ בי.

אני ממהרת לפנות את מעט החפצים האישיים שברשותי, בעיקר בגדים וכלי רחצה, דוחפת אותם לתוך התיק הגדול ומעמיסה אותו על הגב. בלב כבד, אני יוצאת מהדירה אל הרחוב הקר, צועדת מהורהרת במשך שעות, משוטטת ללא מעש בעיר המוארת, שלמרות היותה מקושטת, נוצצת וצבעונית לכבוד חג המולד, עמוק בפנים היא אפורה וקודרת. אני רועדת מקור ומחפשת מסתור מהרוחות הסוערות ומהשלג שמתחיל לרדת, אך הכיסים שלי ריקים. לא נשאר לי כסף לאוכל. אני נמצאת בצרה צרורה ואין לי מושג היכן אעביר את הלילות הבאים או איך אצליח לצאת מהמעגל הנורא שאליו הכנסתי את עצמי לפני שש שנים. אין לי פתרון.

לקראת הערב אני זוקפת את גבי ומנטרלת את הרגש המצפוני, כפי שתמיד נהגתי לעשות, ובלי לדעת למה לצפות, אני עושה את המעשה הבלתי נמנע ומחייגת אל האדם שמנהל את המועדון, נערכת לקבלת המשימה האחרונה שתשנה את חיי לטובה, המשימה שתסייע לי להתחיל מחדש.