זר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
זר
מכר
מאות
עותקים
זר
מכר
מאות
עותקים
4.4 כוכבים (60 דירוגים)
ספר דיגיטלי
44
ספר מודפס
78.4 מחיר מוטבע על הספר 98

עוד על הספר

  • תרגום: אינגה מיכאלי
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: מאי 2019
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 601 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 10 שעות ו 1 דק'

סטיבן קינג

סטיבן קינג נולד ב-21 בספטמבר 1947 בפורטלנד, מיין שבארצות הברית. הוא כתב יותר מחמישים ספרים, כולם רבי־מכר ברחבי העולם. קינג מזוהה בעיקר עם ז'אנר האימה ואף זכה לכינוי "מלך האימה" זאת על אף שכתב בז'אנרים רבים במהלך חייו.

יצירותיו האחרונות כוללות את הזר, יפהפיות נמות (שכתב עם בנו אוון קינג), ואת טרילוגיית ביל הודג'ס — מר מרצדס, כל המוצא זוכה, וסוף המשמרת. רבים מספריו וסיפוריו זכו לעיבודים טלוויזיונים וקולנועיים, אחד הידועים שבהם הוא "חומות של תקווה". הסרט שהיה מועמד לאוסקר בשנת 1994 התבסס על נובלה שכתב קינג בשם "ריטה היוורת' והבריחה משושנק".

כיום קינג מתגורר בבּנגור, מיין, עם אשתו, הסופרת טביתה קינג.

תקציר

כשגופתו‭ ‬של‭ ‬פרנקי‭ ‬פיטרסון‭ ‬בן‭ ‬האחת–עשרה‭ ‬מתגלה‭ ‬בפארק‭ ‬העירוני,‭ ‬עיר‭ ‬שלמה‭ ‬מזדעזעת‭ ‬מהפרטים‭ ‬המחרידים‭ ‬של‭ ‬הרצח‭ ‬וממתינה‭ ‬בפחד‭ ‬ללכידתו‭ ‬של‭ ‬הרוצח.‭ ‬אלא‭ ‬שמעצרו‭ ‬של‭ ‬החשוד‭ ‬רק‭ ‬מגביר‭ ‬את‭ ‬הבלבול, ‬כשמתברר‭ ‬שמדובר‭ ‬באזרח‭ ‬למופת,‭ ‬אב‭ ‬אוהב‭ ‬וזוכה‭ ‬פרס‭ ‬איש‭ ‬השנה‭ ‬מטעם‭ ‬העירייה, ‬שהשאיר‭ ‬אחריו‭ ‬שפע‭ ‬של‭ ‬ראיות‭ ‬בזירת‭ ‬הפשע‭ ‬ואינו‭ ‬טורח‭ ‬כלל‭ ‬להעלים‭ ‬את‭ ‬עקבותיו.

ככל‭ ‬שהחקירה‭ ‬המשטרתית‭ ‬מתקדמת‭ ‬כך‭ ‬גוברים‭ ‬בליבו‭ ‬של‭ ‬הבלש‭ ‬ראלף‭ ‬אנדרסון,‭ ‬החוקר‭ ‬האחראי‭ ‬על‭ ‬החקירה,‭ ‬הוודאות‭ ‬שעצר‭ ‬את‭ ‬האדם‭ ‬הנכון‭ - ‬ובו‭ ‬בזמן‭ ‬הפקפוק‭ ‬באשמתו‭ ‬של‭ ‬החשוד.

האירועים‭ ‬רודפים‭ ‬זה‭ ‬את‭ ‬זה,‭ ‬ובחתירתו‭ ‬לגילוי‭ ‬האמת‭ ‬אנדרסון‭ ‬מוצא‭ ‬לעצמו‭ ‬בעלי‭ ‬ברית‭ ‬שלעולם‭ ‬לא‭ ‬היה‭ ‬מדמיין‭ ‬שיבחר‭ - ‬סניגור‭ ‬פלילי‭, ‬סוחר‭ ‬סמים‭ ‬לשעבר‭ ‬וגם‭ ‬חוקרת‭ ‬פרטית‭ ‬הטוענת‭ ‬שתחום‭ ‬מומחיותה‭ ‬הוא‭ ‬איתור‭ ‬חיות‭ ‬מחמד‭ ‬אבודות‭ ‬ומתגעגעת‭ ‬נואשות‭ ‬לשותפה‭ ‬המנוח‭. ‬יחד‭ ‬עם‭ ‬שותפים‭ ‬נוספים‭, ‬הם‭ ‬יוצאים‭ ‬למסע‭ ‬שיוביל‭ ‬אותם‭ ‬אל‭ ‬מתחת‭ ‬לפני‭ ‬האדמה‭ ‬ואל‭ ‬התמודדות‭ ‬עם‭ ‬רשע‭ ‬שאין‭ ‬כדוגמתו‭.‬

בזר,‭ ‬כמו‭ ‬ב‭'‬דברים‭ ‬שצריך'‭ ‬ו‭'‬זה', ‬קינג‭ ‬שב‭ ‬לעסוק‭ ‬באחד‭ ‬הנושאים‭ ‬החביבים‭ ‬עליו‭ - ‬רוע‭ ‬עתיק‭ ‬יומין‭ ‬והכוחות‭ ‬המתייצבים‭ ‬מולו‭ ‬מדורי‭ ‬דורות‭ ‬כדי‭ ‬להכניע‭ ‬אותו‭.‬ 

"‬מרתק‭... ‬עוד‭ ‬ספר‭ ‬אפל‭ ‬ועוצר‭ ‬נשימה.‭ ‬מושלם‭ ‬למעריצים‭ ‬ותיקים,‭ ‬ולקינג‭ ‬יש‭ ‬מיליונים‭ ‬כאלה."‬‭ ‬בוקליסט ‮

"‬ספר‭ ‬שמתחיל‭ ‬במרדף‭ ‬אחרי‭ ‬כפיל‭ ‬בלתי‭ ‬סביר, ‬ופונה‭ ‬פתאום‭ ‬אל‭ ‬התחום‭ ‬העל–טבעי.‭ ‬השימוש‭ ‬המיומן‭ ‬שעושה‭ ‬קינג‭ ‬במדעים‭ ‬הפורנזיים‭ ‬מצליח‭ ‬לבסס‭ ‬את‭ ‬הסיפור‭ ‬שהוא‭ ‬מספר‭ ‬באמצעות‭ ‬פרטים‭ ‬מציאותיים, ‬שמחדדים‭ ‬עוד‭ ‬יותר‭ ‬את‭ ‬האימה‭.‬‮"‬‭ ‬פאבילשרז‭ ‬ויקלי‭ ‬

פרק ראשון

המעצר 
14 ביולי (שבת)
 
1
 
המכונית הייתה אזרחית, סתם מכונית אמריקאית משפחתית, אפילו לא חדשה, אלא שהצמיגים הבוהקים ושלושת הגברים שישבו בפנים הסגירו אותה. השניים שישבו מקדימה לבשו מדים כחולים. זה שמאחור לבש חליפה, ונראה רחב וגדול כמו בית. על המדרכה עמדו שני נערים שחורים, שכף רגלו של אחד מהם הייתה מונחת על סקייטבורד כתום שידע ימים טובים יותר, והאחר החזיק מתחת לזרועו סקייטבורד ירקרק. הם עקבו בעיניהם אחרי המכונית שפנתה אל החניון של פארק אֶסטֶל בּארגָה פארק, ואז הביטו זה בזה.
אחד מהם אמר, "חמש־אפס, בדוּק."
וחברו ענה, "מה אתה אומר."
בלי לומר מילה נוספת, מיהרו השניים להחליק לדרכם ולהתרחק מהאזור. הכלל היה פשוט: כשהחמש־אפס מגיעים, זה הזמן ללכת. "חיי שחורים נחשבים", לימדו אותם הוריהם, אבל הם לא תמיד נחשבים בעיני החמש־אפס. במגרש הבייסבול, הצופים פרצו בתרועות ובמחיאות כפיים קצובות כשהפלינט סיטי גוֹלדֶן דרָגוֹנז עלו לחבוט בסוף הסיבוב התשיעי, הקפה אחרונה לפני סיום המשחק.
הנערים אפילו לא הביטו לאחור.
 
2
 
הצהרתו של מר ג'ונתן ריץ [10 ביולי, 21:30, נגבתה בידי הבלש ראלף אנדרסון]
הבלש אנדרסון: אני יודע שאתה נסער, מר ריץ, וזה מובן בהחלט, אבל אני צריך לדעת מה בדיוק ראית הערב.
ריץ: זה בחיים לא יצא לי מהראש. בחיים. נראה לי שאני צריך כדור. אולי ואליום. בחיים לא לקחתי כדורים, אבל עכשיו אני ממש צריך את זה. הלב שלי עדיין במכנסיים. כדאי שתעדכן את אנשי המז"פ שלכם - אם הם ימצאו קיא בזירה, ונראה לי שהם לא יפספסו את זה, תגיד להם שזה שלי. אני גם לא מתבייש בזה. כל אחד במקומי היה מקיא את נשמתו אם הוא היה רואה דבר כזה.
הבלש אנדרסון: אני בטוח שרופא ישמח לתת לך משהו שירגיע אותך אחרי שנסיים. אני יכול לדאוג לזה, אבל כרגע אני מבקש שתשמור על ראש צלול. אתה יכול להבין, נכון?
ריץ: כן. כמובן.
הבלש אנדרסון: אז בוא תספר לי כל מה שראית, ונגמור עם זה הערב. אתה מסוגל לעשות את זה, אדוני?
ריץ: כן, בסדר. יצאתי לטייל עם דייב בסביבות שש בערב. דייב זה הבּיגל שלנו. הוא אכל את ארוחת הערב שלו בחמש. אשתי ואני אוכלים בחמש וחצי. בשש דייב כבר מוכן לעשות את צרכיו - גם הקל וגם הכבד, זאת אומרת. אני לוקח אותו לטיול בזמן שסנדי, אשתי, מטפלת בכלים. מה שנקרא, חלוקה הוגנת של עבודות הבית. זה כלל חשוב מאוד בנישואים, במיוחד אחרי שהילדים מתבגרים ועוזבים את הקן, לפחות בעינינו. אני מקשקש, נכון?
הבלש אנדרסון: הכול בסדר, מר ריץ. ספר את הסיפור בקצב שלך.
ריץ: תקרא לי ג'ון. אני לא סובל שקוראים לי מר ריץ. זה נשמע כמו שם של קרקרים. ככה קראו לי בבית הספר, ריץ הקרקר.
הבלש אנדרסון: אהה. אז יצאת לטייל עם הכלב -
ריץ: נכון. ואז הוא הריח ריח חזק - כנראה ריח של מוות - והייתי חייב להחזיק את הרצועה בשתי ידיים, אפילו שדייב כלב קטנטן. הוא רצה להתקרב אל מה שהריח. אל ה-
הבלש אנדרסון: רגע, בוא נחזור טיפה לאחור. יצאת מביתך שבשדרות מאלבֶּרי 249 בשש בערב -
ריץ: אולי טיפה לפני. דייב ואני ירדנו בגבעה אל גֶ'רלד'ס, זאת חנות המכולת בפינה שמוכרת גם אוכל גורמה, ואז עלינו ברחוב בּארנוּם ופנינו לפיגיס פארק. זה שהילדים קוראים לו פריק פארק. הם חושבים שהמבוגרים לא יודעים מה הם אומרים, שאנחנו לא מקשיבים להם, אבל אנחנו שומעים הכול. לפחות חלקנו.
הבלש אנדרסון: זה המסלול הרגיל שלכם?
ריץ: אה, לפעמים אנחנו משנים טיפה שלא ישעמם לנו, אבל בסוף אנחנו תמיד מגיעים לפארק לפני שאנחנו חוזרים הביתה, כי יש שם הרבה דברים שדייב יכול לרחרח. יש שם מגרש חניה, אבל בשעות הערב הוא כמעט שומם אלא אם כן הילדים מהתיכון משחקים טניס בפארק. אבל באותו ערב לא היה שם אף אחד, כי המגרש הוא מחמר ומוקדם יותר ירד גשם. חנתה שם רק מכונית אחת, מסחרית לבנה.
הבלש אנדרסון: רכב הובלות?
ריץ: נכון. בלי חלונות, רק שתי דלתות מאחור. כזאת שחברות קטנות משתמשות בה למשלוחים. אולי זאת הייתה פורד אקונוליין, אבל קשה לי לומר במאה אחוז.
הבלש אנדרסון: לא היה איזה שם של חברה או משהו? כמו סמי מזגנים או בוב הזגג? משהו כזה?
ריץ: לא, ממש לא. שום דבר. אבל היא הייתה מלוכלכת, את זה אני זוכר. כאילו לא רחצו אותה הרבה זמן. והיה גם בוץ על הצמיגים, כנראה מהגשם. דייב רחרח את הצמיגים, ואז עלינו על שביל החצץ שעובר בין העצים. אחרי חצי קילומטר בערך, דייב התחיל לנבוח ורץ לתוך השיחים מימין. הוא עלה על הריח, והרצועה שלו כמעט נתלשה לי מהיד. ניסיתי למשוך אותו לאחור, אבל הוא סירב לבוא, הוא התחיל לחפור באדמה עם הכפות שלו ולא הפסיק לנבוח. אז משכתי את הרצועה פנימה - יש לי רצועה כזאת שנשלפת, היא עוזרת מאוד במצבים כאלה - ורצתי אחריו. הוא כבר לא גור, אז הוא לא טורח לרדוף אחרי סנאים וכאלה, אבל חשבתי שאולי הוא הריח דביבון או משהו. התכוונתי לגרור אותו אחורה גם אם הוא לא ירצה לבוא, כי כלבים צריכים לדעת מי הבוס, אבל אז ראיתי את טיפות הדם הראשונות. על ענף של עץ תרזה, בערך בגובה החזה, כלומר מטר וחצי מעל הקרקע. בהמשך הייתה טיפה נוספת על עלה נוסף, ועוד כמה מטרים משם ראיתי נתזים שלמים של דם על השיחים. הדם עדיין היה אדום ולח. דייב רחרח את הנתזים, אבל רצה להמשיך. ותקשיב, לפני שאני שוכח, בדיוק באותו רגע שמעתי מנוע מותנע מאחוריי. אולי לא הייתי שם לב לזה, אבל המנוע היה רועש מאוד כאילו שהאגזוז שלו הלך. זה היה כמו רעם כזה מתגלגל, אתה מבין?
הבלש אנדרסון: אהה, כן.
ריץ: אני לא יכול להישבע שזאת הייתה המסחרית הלבנה ההיא, וגם לא חזרתי מאותה דרך כך שאין לי מושג אם היא כבר נסעה, אבל אני מוכן להתערב שכן. ואתה יודע מה זה אומר?
הבלש אנדרסון: תגיד לי אתה מה זה אומר, ג'ון.
ריץ: שאולי הוא עקב אחריי. הרוצח. הוא עמד בין העצים וצפה בי. עושה לי צמרמורת לחשוב על זה. כלומר, עכשיו. כי אז הייתי מרוכז מדי בדם. ובמאמצים למנוע מדייב לעקור לי את הזרוע מהמקום. התחלתי לפחד, ואני לא מתבייש להודות בזה. אני לא גבר גדול במיוחד, ואפילו שאני מנסה לשמור על כושר, אני בכל זאת כבר בן שישים ומשהו. אפילו כשהייתי בן עשרים לא הייתי מאלה שקופצים לתוך קטטות. אבל הייתי חייב לראות. למקרה שמישהו נפגע.
הבלש אנדרסון: זה ראוי לשבח. באיזו שעה, לדעתך, הבחנת בנתיב הדם?
ריץ: לא הסתכלתי בשעון, אבל אני מתאר לעצמי שזה היה בסביבות שש ועשרים. אולי עשרים וחמש. נתתי לדייב להוביל, אבל שמרתי על רצועה קצרה כדי להישאר קרוב אליו כשפילסתי לעצמי דרך בין השיחים שהוא עובר מתחתיהם בלי בעיה. אתה יודע מה אומרים על ביגלים - חוש ריח מפותח, אבל רגליים קצרות. הוא נבח כמו משוגע. ואז הגענו למין קרחת יער כזאת... אני לא יודע איך לקרוא לזה, כמו מסתור כזה שזוגות מתמזמזים בו. במרכז עמד ספסל גרניט, והוא היה מכוסה בדם. כל־כך הרבה דם. גם מתחת לספסל. הגופה שכבה על העשב, ליד הספסל. הילד המסכן הזה. הראש שלו היה מסובב לכיווני, העיניים שלו היו פקוחות והצוואר שלו... פשוט נעלם. היה שם רק חור אדום ופעור. הג'ינס והתחתונים שלו היו מופשלים עד לקרסוליים, וראיתי משהו... כנראה שזה היה ענף, שהיה תקוע לו, אתה יודע.
הבלש אנדרסון: אני יודע, אבל אני בכל זאת מבקש ממך לומר את זה לפרוטוקול, מר ריץ.
ריץ: הוא שכב על הבטן, והענף היה תקוע לו בישבן. וגם הוא היה מגואל בדם. הענף. הורידו לו את הקליפה בצד אחד, והייתה שם טביעת יד. היא הייתה ברורה כשמש. דייב הפסיק לנבוח והתחיל ליילל, מסכן שכמותו, ואני פשוט לא מבין מי יכול לעולל דבר כזה. כנראה איזה סוטה. אתם תתפסו אותו, הבלש אנדרסון, נכון?
הבלש אנדרסון: ועוד איך. אנחנו נתפוס אותו.

סטיבן קינג

סטיבן קינג נולד ב-21 בספטמבר 1947 בפורטלנד, מיין שבארצות הברית. הוא כתב יותר מחמישים ספרים, כולם רבי־מכר ברחבי העולם. קינג מזוהה בעיקר עם ז'אנר האימה ואף זכה לכינוי "מלך האימה" זאת על אף שכתב בז'אנרים רבים במהלך חייו.

יצירותיו האחרונות כוללות את הזר, יפהפיות נמות (שכתב עם בנו אוון קינג), ואת טרילוגיית ביל הודג'ס — מר מרצדס, כל המוצא זוכה, וסוף המשמרת. רבים מספריו וסיפוריו זכו לעיבודים טלוויזיונים וקולנועיים, אחד הידועים שבהם הוא "חומות של תקווה". הסרט שהיה מועמד לאוסקר בשנת 1994 התבסס על נובלה שכתב קינג בשם "ריטה היוורת' והבריחה משושנק".

כיום קינג מתגורר בבּנגור, מיין, עם אשתו, הסופרת טביתה קינג.

סקירות וביקורות

ספרים שצריך נטע חוטר Mako 19/06/2019 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: אינגה מיכאלי
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: מאי 2019
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 601 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 10 שעות ו 1 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
60 דירוגים
37 דירוגים
14 דירוגים
5 דירוגים
2 דירוגים
2 דירוגים
3/2/2025

ספר מעולה של סטיבן קינג, מותח ומרתק, אני אוהב את נגיעות העל טבעי בספריו ובספר הזה הוא התעלה על עצמו, מומלץ מאוד לאוהבי הז׳אנר

24/11/2024

מותחן מיוחד מרתק וסוחף, אהבתי לשקוע בו עוזר להתנתק מחדשות היום. מומלץ מאוד למי שאוהב את הסגנון האפל של קינג.

7/11/2024

ספר מדהים ! הכתיבה המיוחדת של סטיבן קינג תמיד מרגשת.

8/8/2024

ספר באמת סוחף. מדויק, ריאלי, הדמויות נהדרות ומתפתחות. נכנסתי לעולם הזה מההתחלה ולא הצלחתי להפסיק לקרוא. אימה טובה, פותחת את הדמיון. מעולה!

14/6/2024

מאד נהניתי לקרוא. כתוב בסגנון המותח וקולח של סטיבן קינג במיטבו.

16/1/2024

נשארתי במתח עד סופו. ממליץ מאוד לכלל קוראי הספרים ובמיוחד לקוראי המותחנים.

21/6/2023

מעולה.

8/5/2023

מעולה, חזר קצת לכיוון של זה, אמנם פחות אפל וקצת יותר לוגי אך נהדר

12/10/2022

מרתק וסוחף

15/8/2022

מצוין

12/8/2022

ספר מרתק, אחד הטובים של סטיבן קינג

25/6/2022

ספר מעולה מהמיטב של קינג.

13/7/2021

מצוין. מותח. מרתק. דמויות טובות.

20/12/2020

קריאה בבליעה

22/6/2020

עלילה מרתקת וכתובה היטב. סטיבן קינג במיטבו. מומלץ!

18/4/2020

כמו תמיד - ספר מעולה של סטיבן קינג האחד והיחיד. מומלץ בחום!

2/4/2020

מעולה

10/1/2020

קינג במיטבו. קצת צפוי לקראת הסוף אבל לאחר לא מעט בינוניים הגיע 'זר' שנותן אגרוף בבטן ומזעזע את היקום. ממליץ בחום.

1/1/2020

למרות שתכלס זה המשך לטרילוגיה של מר מרצדס, זה עדיין סטיבן קינג הכיפי והמותח

9/10/2019

ספר מעולה. נהנתי מאד.

26/9/2019

סטפן קינג האחד והיחיד
אי אפשר להפסיק לקרוא
מתח ואימה ביחד עם דמויות מעניינות
מומלץ החום

16/9/2019

עוד מותחן איכותי מבית סטיבן קינג.
ספר שנקרא בנשימה אחת.
מותח ומפתיע
תהנו

7/7/2019

ספר טוב. כל מילה נוספת מיותרת.

29/6/2019

נחמד לקרוא ספר של קינג שמזכיר את הימים הטובים שלו. יש יותר טובים,בעיקר הישנים והמוכרים,אבל בהחלט ספר טוב

27/6/2019

תסמכו על סטיבן קינג, הוא יודע איך להשאיר אדם מרותק לספר מתחילתו ועד סופו.
מדובר בעוד אחת מיצירות המופת של האיש הגאון הזה- כתיבה נהדת, עלילה טובה ודמויות שרק סטיבן קינג יכול להמציא.
ממליצה בחום.

15/2/2024

סטיבן קינג…מרתק, מפחיד, לא הגיוני, ועדיין… סטיבן קינג

27/11/2023

סטיבן קינג הקלסי. סיפור מרתק אבל נעשה די צפוי וכמובן מוזר. עדיין מותח ושווה קריאה לחובבי הז׳אנר

11/1/2023

לא ממש אהבתי את האל טבעי

15/1/2021

לוקח זמן להתחבר לעלילה אבל שזה קורה אי אפשר לעזוב

10/5/2020

טוב

6/3/2020

ספר מצוין, קצב טוב. נהנתי, אך יש ספרי מתח/מיסתורין עם יותר נפתולי עלילה. כאלה שגורמים ליותר דפיקות לב.

25/11/2019

ספר טוב,הסוף קצת ארוך ונמשך יותר מדי לכיוון הבידיוני לא ציפיתי לדבר כזה אבל נשאר ספר מותח

24/7/2019

ספר צפוי כבר מאמצעו, חסר את האופל העמוק של דברים שצריך או החצי האפל. לצערי מהפחות טובים של קינג.

2/7/2024

הספר מתחיל בתעלומת רצח שמתגלגלת למחשבות לעל טבעי ומשם למרדף הסיפור עצמו איטי( תעלומת הרצח) אבל העלילות שמתרחשות בתוך הסיפור(מה עובר על הדמויות) נכתבות בצורה שהכי כיף לקרוא ובקטע מדהים, ממש אהבתי את סגנון התרגום( והכתיבה) שהיה מדהים ממש והשקיף את הסיפור בצורה הטובה ביותר. לקראת הסוף יש הזכרה של הקרינה מהניצוץ(אם הבנתי נכון והסופר התכוון לזאתי). אך בכל זאת זו תעלומת רצח, ז'אנר שלדעתי נדוש ולא צריך להיכתב עוד ולכן לא התחברתי לספר.

12/7/2023

סביר, קריאה מהנה, אבל לא יותר מזה

9/7/2023

למי שאוהב מימד על טבעי בספרי מתח

1/2/2025

הביקורת כוללת ספוילרים לספר. מתחיל סבבה ומסתורי וזאת הולך ומדרדר למחוזות העל טבעי. קיויתי ליותר מאשר איזה יצור בעל יכולות על טבעיות שפותר את התעלומה והסתירה שיש בחקירה המרכזית של הספר

19/12/2023

גרוע משעמם

סקירות וביקורות

ספרים שצריך נטע חוטר Mako 19/06/2019 לקריאת הכתבה >
זר סטיבן קינג
המעצר 
14 ביולי (שבת)
 
1
 
המכונית הייתה אזרחית, סתם מכונית אמריקאית משפחתית, אפילו לא חדשה, אלא שהצמיגים הבוהקים ושלושת הגברים שישבו בפנים הסגירו אותה. השניים שישבו מקדימה לבשו מדים כחולים. זה שמאחור לבש חליפה, ונראה רחב וגדול כמו בית. על המדרכה עמדו שני נערים שחורים, שכף רגלו של אחד מהם הייתה מונחת על סקייטבורד כתום שידע ימים טובים יותר, והאחר החזיק מתחת לזרועו סקייטבורד ירקרק. הם עקבו בעיניהם אחרי המכונית שפנתה אל החניון של פארק אֶסטֶל בּארגָה פארק, ואז הביטו זה בזה.
אחד מהם אמר, "חמש־אפס, בדוּק."
וחברו ענה, "מה אתה אומר."
בלי לומר מילה נוספת, מיהרו השניים להחליק לדרכם ולהתרחק מהאזור. הכלל היה פשוט: כשהחמש־אפס מגיעים, זה הזמן ללכת. "חיי שחורים נחשבים", לימדו אותם הוריהם, אבל הם לא תמיד נחשבים בעיני החמש־אפס. במגרש הבייסבול, הצופים פרצו בתרועות ובמחיאות כפיים קצובות כשהפלינט סיטי גוֹלדֶן דרָגוֹנז עלו לחבוט בסוף הסיבוב התשיעי, הקפה אחרונה לפני סיום המשחק.
הנערים אפילו לא הביטו לאחור.
 
2
 
הצהרתו של מר ג'ונתן ריץ [10 ביולי, 21:30, נגבתה בידי הבלש ראלף אנדרסון]
הבלש אנדרסון: אני יודע שאתה נסער, מר ריץ, וזה מובן בהחלט, אבל אני צריך לדעת מה בדיוק ראית הערב.
ריץ: זה בחיים לא יצא לי מהראש. בחיים. נראה לי שאני צריך כדור. אולי ואליום. בחיים לא לקחתי כדורים, אבל עכשיו אני ממש צריך את זה. הלב שלי עדיין במכנסיים. כדאי שתעדכן את אנשי המז"פ שלכם - אם הם ימצאו קיא בזירה, ונראה לי שהם לא יפספסו את זה, תגיד להם שזה שלי. אני גם לא מתבייש בזה. כל אחד במקומי היה מקיא את נשמתו אם הוא היה רואה דבר כזה.
הבלש אנדרסון: אני בטוח שרופא ישמח לתת לך משהו שירגיע אותך אחרי שנסיים. אני יכול לדאוג לזה, אבל כרגע אני מבקש שתשמור על ראש צלול. אתה יכול להבין, נכון?
ריץ: כן. כמובן.
הבלש אנדרסון: אז בוא תספר לי כל מה שראית, ונגמור עם זה הערב. אתה מסוגל לעשות את זה, אדוני?
ריץ: כן, בסדר. יצאתי לטייל עם דייב בסביבות שש בערב. דייב זה הבּיגל שלנו. הוא אכל את ארוחת הערב שלו בחמש. אשתי ואני אוכלים בחמש וחצי. בשש דייב כבר מוכן לעשות את צרכיו - גם הקל וגם הכבד, זאת אומרת. אני לוקח אותו לטיול בזמן שסנדי, אשתי, מטפלת בכלים. מה שנקרא, חלוקה הוגנת של עבודות הבית. זה כלל חשוב מאוד בנישואים, במיוחד אחרי שהילדים מתבגרים ועוזבים את הקן, לפחות בעינינו. אני מקשקש, נכון?
הבלש אנדרסון: הכול בסדר, מר ריץ. ספר את הסיפור בקצב שלך.
ריץ: תקרא לי ג'ון. אני לא סובל שקוראים לי מר ריץ. זה נשמע כמו שם של קרקרים. ככה קראו לי בבית הספר, ריץ הקרקר.
הבלש אנדרסון: אהה. אז יצאת לטייל עם הכלב -
ריץ: נכון. ואז הוא הריח ריח חזק - כנראה ריח של מוות - והייתי חייב להחזיק את הרצועה בשתי ידיים, אפילו שדייב כלב קטנטן. הוא רצה להתקרב אל מה שהריח. אל ה-
הבלש אנדרסון: רגע, בוא נחזור טיפה לאחור. יצאת מביתך שבשדרות מאלבֶּרי 249 בשש בערב -
ריץ: אולי טיפה לפני. דייב ואני ירדנו בגבעה אל גֶ'רלד'ס, זאת חנות המכולת בפינה שמוכרת גם אוכל גורמה, ואז עלינו ברחוב בּארנוּם ופנינו לפיגיס פארק. זה שהילדים קוראים לו פריק פארק. הם חושבים שהמבוגרים לא יודעים מה הם אומרים, שאנחנו לא מקשיבים להם, אבל אנחנו שומעים הכול. לפחות חלקנו.
הבלש אנדרסון: זה המסלול הרגיל שלכם?
ריץ: אה, לפעמים אנחנו משנים טיפה שלא ישעמם לנו, אבל בסוף אנחנו תמיד מגיעים לפארק לפני שאנחנו חוזרים הביתה, כי יש שם הרבה דברים שדייב יכול לרחרח. יש שם מגרש חניה, אבל בשעות הערב הוא כמעט שומם אלא אם כן הילדים מהתיכון משחקים טניס בפארק. אבל באותו ערב לא היה שם אף אחד, כי המגרש הוא מחמר ומוקדם יותר ירד גשם. חנתה שם רק מכונית אחת, מסחרית לבנה.
הבלש אנדרסון: רכב הובלות?
ריץ: נכון. בלי חלונות, רק שתי דלתות מאחור. כזאת שחברות קטנות משתמשות בה למשלוחים. אולי זאת הייתה פורד אקונוליין, אבל קשה לי לומר במאה אחוז.
הבלש אנדרסון: לא היה איזה שם של חברה או משהו? כמו סמי מזגנים או בוב הזגג? משהו כזה?
ריץ: לא, ממש לא. שום דבר. אבל היא הייתה מלוכלכת, את זה אני זוכר. כאילו לא רחצו אותה הרבה זמן. והיה גם בוץ על הצמיגים, כנראה מהגשם. דייב רחרח את הצמיגים, ואז עלינו על שביל החצץ שעובר בין העצים. אחרי חצי קילומטר בערך, דייב התחיל לנבוח ורץ לתוך השיחים מימין. הוא עלה על הריח, והרצועה שלו כמעט נתלשה לי מהיד. ניסיתי למשוך אותו לאחור, אבל הוא סירב לבוא, הוא התחיל לחפור באדמה עם הכפות שלו ולא הפסיק לנבוח. אז משכתי את הרצועה פנימה - יש לי רצועה כזאת שנשלפת, היא עוזרת מאוד במצבים כאלה - ורצתי אחריו. הוא כבר לא גור, אז הוא לא טורח לרדוף אחרי סנאים וכאלה, אבל חשבתי שאולי הוא הריח דביבון או משהו. התכוונתי לגרור אותו אחורה גם אם הוא לא ירצה לבוא, כי כלבים צריכים לדעת מי הבוס, אבל אז ראיתי את טיפות הדם הראשונות. על ענף של עץ תרזה, בערך בגובה החזה, כלומר מטר וחצי מעל הקרקע. בהמשך הייתה טיפה נוספת על עלה נוסף, ועוד כמה מטרים משם ראיתי נתזים שלמים של דם על השיחים. הדם עדיין היה אדום ולח. דייב רחרח את הנתזים, אבל רצה להמשיך. ותקשיב, לפני שאני שוכח, בדיוק באותו רגע שמעתי מנוע מותנע מאחוריי. אולי לא הייתי שם לב לזה, אבל המנוע היה רועש מאוד כאילו שהאגזוז שלו הלך. זה היה כמו רעם כזה מתגלגל, אתה מבין?
הבלש אנדרסון: אהה, כן.
ריץ: אני לא יכול להישבע שזאת הייתה המסחרית הלבנה ההיא, וגם לא חזרתי מאותה דרך כך שאין לי מושג אם היא כבר נסעה, אבל אני מוכן להתערב שכן. ואתה יודע מה זה אומר?
הבלש אנדרסון: תגיד לי אתה מה זה אומר, ג'ון.
ריץ: שאולי הוא עקב אחריי. הרוצח. הוא עמד בין העצים וצפה בי. עושה לי צמרמורת לחשוב על זה. כלומר, עכשיו. כי אז הייתי מרוכז מדי בדם. ובמאמצים למנוע מדייב לעקור לי את הזרוע מהמקום. התחלתי לפחד, ואני לא מתבייש להודות בזה. אני לא גבר גדול במיוחד, ואפילו שאני מנסה לשמור על כושר, אני בכל זאת כבר בן שישים ומשהו. אפילו כשהייתי בן עשרים לא הייתי מאלה שקופצים לתוך קטטות. אבל הייתי חייב לראות. למקרה שמישהו נפגע.
הבלש אנדרסון: זה ראוי לשבח. באיזו שעה, לדעתך, הבחנת בנתיב הדם?
ריץ: לא הסתכלתי בשעון, אבל אני מתאר לעצמי שזה היה בסביבות שש ועשרים. אולי עשרים וחמש. נתתי לדייב להוביל, אבל שמרתי על רצועה קצרה כדי להישאר קרוב אליו כשפילסתי לעצמי דרך בין השיחים שהוא עובר מתחתיהם בלי בעיה. אתה יודע מה אומרים על ביגלים - חוש ריח מפותח, אבל רגליים קצרות. הוא נבח כמו משוגע. ואז הגענו למין קרחת יער כזאת... אני לא יודע איך לקרוא לזה, כמו מסתור כזה שזוגות מתמזמזים בו. במרכז עמד ספסל גרניט, והוא היה מכוסה בדם. כל־כך הרבה דם. גם מתחת לספסל. הגופה שכבה על העשב, ליד הספסל. הילד המסכן הזה. הראש שלו היה מסובב לכיווני, העיניים שלו היו פקוחות והצוואר שלו... פשוט נעלם. היה שם רק חור אדום ופעור. הג'ינס והתחתונים שלו היו מופשלים עד לקרסוליים, וראיתי משהו... כנראה שזה היה ענף, שהיה תקוע לו, אתה יודע.
הבלש אנדרסון: אני יודע, אבל אני בכל זאת מבקש ממך לומר את זה לפרוטוקול, מר ריץ.
ריץ: הוא שכב על הבטן, והענף היה תקוע לו בישבן. וגם הוא היה מגואל בדם. הענף. הורידו לו את הקליפה בצד אחד, והייתה שם טביעת יד. היא הייתה ברורה כשמש. דייב הפסיק לנבוח והתחיל ליילל, מסכן שכמותו, ואני פשוט לא מבין מי יכול לעולל דבר כזה. כנראה איזה סוטה. אתם תתפסו אותו, הבלש אנדרסון, נכון?
הבלש אנדרסון: ועוד איך. אנחנו נתפוס אותו.

עוד ספרים של סטיבן קינג