63 11 22
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
63 11 22
מכר
מאות
עותקים
63 11 22
מכר
מאות
עותקים
4.5 כוכבים (51 דירוגים)

עוד על הספר

סטיבן קינג

סטיבן קינג נולד ב-21 בספטמבר 1947 בפורטלנד, מיין שבארצות הברית. הוא כתב יותר מחמישים ספרים, כולם רבי־מכר ברחבי העולם. קינג מזוהה בעיקר עם ז'אנר האימה ואף זכה לכינוי "מלך האימה" זאת על אף שכתב בז'אנרים רבים במהלך חייו.

יצירותיו האחרונות כוללות את הזר, יפהפיות נמות (שכתב עם בנו אוון קינג), ואת טרילוגיית ביל הודג'ס — מר מרצדס, כל המוצא זוכה, וסוף המשמרת. רבים מספריו וסיפוריו זכו לעיבודים טלוויזיונים וקולנועיים, אחד הידועים שבהם הוא "חומות של תקווה". הסרט שהיה מועמד לאוסקר בשנת 1994 התבסס על נובלה שכתב קינג בשם "ריטה היוורת' והבריחה משושנק".

כיום קינג מתגורר בבּנגור, מיין, עם אשתו, הסופרת טביתה קינג.

תקציר

ליסבון פולז, מיין, 2011. ג‘ייק אפינג, מורה לספרות בתיכון שעומד לצאת לחופשת הקיץ, מקבל שיחת טלפון שעומדת לשנות את עתידו ואולי גם את עתיד העולם כולו. ג‘ייק מוזמן אל הדיינר החביב עליו ומגלה במזווה שער שיכול להעביר אותו אל סף שנות השישים, עולם שעליו קרא רק בספרים, עולם שהוא עצמו עוד לא קיים בו.
 
הוא מחליט לקחת על עצמו משימה שאפתנית — לחיות בעבר עד שיגיע לנקודת הזמן הגורלית, 22/11/63 — ולמנוע את רצח קנדי, מתוך אמונה שאם נשיא ארצות־הברית יישאר בחיים, העולם יהפוך למקום טוב יותר.
 
כך מתחיל ג‘ייק את חייו החדשים בעולם של מלחמה קרה, אפליה גזעית, מכוניות גדולות עם גג נפתח וריקודים מסחררים וכמובן, עשן סיגריות שמרחף מעל הכול. במהלך ארבע השנים שבהן חי בעבר נע ג‘ייק כל העת בין חיי היומיום השמחים והפשוטים, שאליהם נכנסת בסערה אהובה חדשה, לבין ההכרח הקודר והמדכא לעקוב אחרי הגבר השחצני והבודד שנקרא לי הארווי אוסוולד. תחילה עליו לוודא שאוסוולד הוא אכן האדם שעומד לירות בקנדי ושהוא פועל לבדו. אחר כך יהיה עליו לעצור בעדו.
 
אבל ג‘ייק אינו יודע, כי נוכחות אפלה נוספת מלווה אותו במסעו. ככל שרגע ההכרעה מתקרב, העבר נעשה מותח יותר ויותר, ואינו מוכן להשתנות בקלות רבה כל כך.
 
סטיבן קינג הוא מחברם של רבי־מכר רבים, ביניהם ‘אפלה מוחלטת, אין כוכבים‘, ‘הניצוץ‘, ‘בית כברות לחיות מחמד‘, ‘מיזרי‘ ו‘זה‘, שיצאו לאור בעברית בהוצאת מודן.
 
“מסוג הסיפורים שלוקחים אותנו היישר אל אפילת הלילה.“ (הגרדיאן)

פרק ראשון

מעולם לא הייתי מה שאולי הייתם קוראים לו גבר בוכה.
אשתי לשעבר אמרה ש״הטווח הרגשי האפסי״ שלי הוא הסיבה העיקרית לכך שהיא עוזבת אותי (כאילו הבחור שהכירה בפגישות האלכוהוליסטים האנונימיים שלה כלל לא קשור). כריסטי אמרה שהיא מניחה שתוכל לסלוח לי על שלא בכיתי בהלוויה של אבא שלה. הכרתי אותו רק שש שנים ולא יכולתי להבין איזה גבר נפלא ונדיב הוא היה (מוסטנג עם גג נפתח כמתנה לסיום הלימודים בתיכון, למשל). אבל כשלא בכיתי בהלוויות של ההורים שלי – הם מתו בהפרש של שנתיים בלבד זה מזה, אבא מסרטן הקיבה ואמא מהתקף לב שהכריע אותה כשטיילה על החוף בפלורידה – היא התחילה לקלוט את הטווח האפסי הזה. לא הייתי מסוגל ״להרגיש את הרגשות שלי״, כמו שאומרים ב-AA.
״אף פעם לא ראיתי אותך מזיל דמעה,״ היא אמרה בנימה השטוחה שאנשים מאמצים כאשר הם מכריזים על הסיבה הגדולה והסופית שבגללה החליטו לשים קץ למערכת יחסים. ״אפילו כשאמרת לי שאני צריכה להיכנס לגמילה או שאתה עוזב.״ השיחה הזאת התקיימה כשישה שבועות לפני שהיא ארזה את החפצים שלה, הסיעה אותם לצד האחר של העיר ועברה לגור עם מל תומפסון. ״בחור פוגש בחורה בפגישות AA״ – 
זה עוד משהו שהם אומרים בפגישות האלה.
לא בכיתי כשראיתי אותה מתרחקת. גם לא בכיתי כשנכנסתי חזרה לבית הקטן עם המשכנתא הענקית. הבית שאליו אף תינוק לא נולד, וכעת גם לא ייוולד. שכבתי על המיטה שכעת היתה שייכת רק לי, הנחתי את זרועי על עיניי, והתאבלתי.
בלי דמעות.
אבל אני לא חסום רגשית. כריסטי טעתה בעניין הזה. כשהייתי בן אחת־עשרה חזרתי יום אחד מבית־הספר ואמא שלי קיבלה את פניי בדלת. היא סיפרה לי שכלב הקולי שלי, טאג, נהרג מפגיעת מכונית שאפילו לא טרחה לעצור. לא בכיתי כשקברנו אותו, אף על פי שאבא שלי אמר שזה לא יפחית מערכי בעיני אף אחד, אבל בכיתי כשהיא סיפרה לי. גם משום שזאת היתה הפגישה הראשונה שלי עם המוות. אבל בעיקר משום שהייתי אחראי לוודא שהוא קשור ומוגן בחצר האחורית שלנו.
ובכיתי כשהרופא של אמא התקשר אלי וסיפר לי מה קרה באותו יום בחוף הים. ״אני מצטער, אבל לא היה שום סיכוי,״ הוא אמר. ״לפעמים זה פתאומי מאוד. רופאים נוטים לראות בזה ברכה.״
כריסטי לא היתה שם – היא נאלצה להישאר באותו יום עד מאוחר בבית־הספר ולפגוש אמא שהגיעה עם שאלות בנוגע לתעודה שבנה קיבל – 
אבל בכיתי, באמת. נכנסתי לחדר הכביסה הקטן שלנו, הוצאתי סדין מלוכלך מהסל ובכיתי לתוכו. לא זמן רב, אבל הדמעות הגיעו. הייתי יכול לספר לה על זה אחר כך, אבל לא ראיתי בכך טעם, גם משום שהיא היתה חושבת שאני מנסה לחפש רחמים (זה לא ביטוי של AA, אבל אולי הוא צריך להיות), וגם משום שאני לא חושב שהיכולת לפצוח ביללות בעיתוי הנכון אמורה להיות תנאי סף לנישואים מוצלחים.
כשאני חושב על זה עכשיו, מעולם לא ראיתי את אבי בוכה. הבעת הרגשות הגדולה ביותר שלו היתה באה לידי ביטוי באנחה כבדה או בכמה צחקוקים מהוססים – ויליאם אֵפּינג לא היה מכה על חזהו או צוחק מהבטן.
הוא היה הטיפוס החזק והשתקן, ואמא שלי בדרך כלל התנהגה כמוהו. אז אולי כל הקטע של לא־בוכה־בקלות הוא בכלל גנטי. אבל חסום? לא מסוגל להרגיש את הרגשות שלי? לא, מעולם לא הייתי כזה.
חוץ מהרגע שקיבלתי את הבשורה על אמא, אני זוכר רק עוד פעם אחת בחיי הבוגרים שבכיתי, כאשר קראתי את הסיפור על אביו של השרת. ישבתי לבד בחדר המורים בבית־הספר התיכון ליסבון ועברתי על ערימת חיבורים שכתבו התלמידים בכיתת המבוגרים שבה לימדתי ספרות. יכולתי לשמוע מקצה המסדרון את חבטות הכדורסל, את הצופר שמכריז על פסק־זמן ואת שאגות הצופים בעת היאבקות חיות הספורט: ליסבון גרייהאונדס נגד ג'יי טייגרס.
מי יכול לדעת מתי חיים מוטלים על הכף, או למה?
הנושא שנתתי לכיתה היה ״היום ששינה את חיי״. רוב החיבורים נכתבו מעומק הלב, אבל היו איומים: סיפורים סנטימנטליים על דודה טובת לב שלקחה תחת חסותה נערה בהיריון, חייל שהדגים מהו אומץ אמיתי, פגישה מקרית עם אדם מפורסם (המנחה של גֵ'פֶּרדִי! אלכס טרֵבֶּק, נדמה לי, אבל אולי זה היה קארל מַלדֶן). המורים מביניכם שמרוויחים עוד שלושת אלפים או ארבעת אלפים בשנה מלימוד כיתות מבוגרים לבחינות הבגרות יודעים איזו עבודה מדכדכת יכולה להיות קריאת החיבורים הללו. התהליך הרגיל של מתן ציונים לא מתאים כאן, או כך לפחות אני הרגשתי. העברתי את כולם, כי מעולם לא פגשתי תלמיד מבוגר שלא קרע את התחת. אם הגשת עבודה עם מילים כלשהן, היית יכול להיות בטוח שתקבל גלגל הצלה מג'ייק אפינג ממחלקת הספרות של תיכון ליסבון, ואם החיבור שלך היה מאורגן בפסקאות של ממש, קיבלת לפחות ״כמעט טוב״.
העבודה היתה קשה משום שהעט האדום שלי הפך לכלי ההוראה הראשי במקום הפה שלי, והוא נשחק מאוד. העבודה היתה מייאשת משום שידעתי כמה מעט השפעה יש להוראת העט האדום. אם הגעתם לגיל עשרים וחמש או שלושים בלי לדעת לאיית מילים, או לפתוח את המילה הנכונה באות גדולה, או לכתוב משפט שמכיל שם עצם וגם פועל, כנראה לעולם כבר לא תדעו. אבל המשכתי לצעוד בנחישות הלאה והקפתי בגבורה את המילים הלא־נכונות במשפטים כמו ״הבעל שלי התזרז לשפוט אותי,״ או למחוק את המילה ״סחיתי״ ולהחליף אותה ב״שחיתי״ במשפט ״סחיתי למצוף ישר אחרי זה.״
העבודה שלי באותו ערב היתה ארוכה וחסרת תוחלת, ואילו לא רחוק ממני הלך ודעך עוד משחק כדורסל של התיכון לעבר עוד שריקת סיום, עַד־עוֹלְמֵי עוֹלָמִים אָמֵן. זה היה זמן קצר אחרי שכריסטי יצאה מהגמילה, ואני מניח שאם חשבתי על משהו באותו רגע, אז קרוב לוודאי שקיוויתי לחזור הביתה ולמצוא אותה פיכחת (כך אכן קרה, היא הצליחה להישאר יותר זמן פיכחת מאשר נשואה). אני זוכר שהרגשתי כאב ראש קטן ושיפשפתי את הרקות כמו שעושים כשרוצים למנוע מכאב מציק להפוך למיגרנה. אני זוכר שחשבתי, עוד שלושה כאלה, רק שלושה, ואני יכול לעוף מפה. אני יכול ללכת הביתה, להכין לעצמי ספל גדול של שוקו נמס, ולצלול לרומן החדש של ג'ון אירווינג בלי שהדברים הכנים אך העלובים האלה יושבים לי על הראש.
לא נשמעו כינורות או פעמוני אזעקה כשלקחתי את החיבור של השרת מראש הערימה והנחתי אותו לפנַי, שום סימן לכך שהחיים הקטנים שלי עומדים להשתנות. אבל אנחנו אף פעם לא יודעים, נכון? חיים משתנים ברגע.
הוא כתב בעט כדורי זול שנזל במקומות רבים על פני חמשת העמודים. כתב היד שלו היה מסולסל אבל קריא, והוא בוודאי התאמץ מאוד משום שהמילים היו חקוקות בתוך דפי המחברת הזולה. לו הייתי עוצם עיניים ומעביר את אצבעותיי על גב הדפים הקרועים, בוודאי הייתי חש שאני קורא ברייל. לתחתית כל y הוא הוסיף שרבוט קטן, מעין סלסול. אני זוכר זאת בצלילות רבה.
אני זוכר גם את תחילת החיבור שלו. אני זוכר אותה מילה במילה.
זה לא היה יום. זה היה לילה. הלילה ששינה את חיי היה הלילה שאבא שלי רצח את אמא שלי ואת שני האחים שלי ופצא אותי קשה. הוא גם פצא את אחותי, כל כך קשה שהיא נכנסה לתרדמת. אחרי שלוש שנים היא מתה בלי להתעורר. קראו לה אלן ואהבתי אותה מאוד. היא אהבה לקתוף פרחים ולשים אותם באגרתל.
באמצע העמוד הראשון העיניים שלי התחילו לעקצץ והנחתי את העט הנאמן שלי על השולחן. כשהגעתי לחלק שבו הוא זחל מתחת למיטה כשדם זורם על עיניו (הוא גם זרם במורד הגרון שלי, הטעם שלו היה נורא) התחלתי לבכות – כריסטי היתה יכולה להתגאות בי כל כך. קראתי את כל החיבור עד סופו בלי להעיר הערה אחת, וניגבתי את עיניי כדי שהדמעות לא ירטיבו את הדפים שעליהם טרח רבות. האם חשבתי שהוא איטי מהשאר, אולי חצי מדרגה מעל מה שנהוג לקרוא לו ״פיגור חינוכי״? ובכן, היה לכך הסבר, לא? וגם לצליעה. נס שהוא בכלל חי. אבל הוא אכן חי. איש נחמד שתמיד חייך ומעולם לא הרים את קולו על הילדים. איש נחמד שעבר גיהינום, ועמל – בענווה ומתוך תקווה, כמו רובם – כדי להשיג תעודת בגרות. אף על פי שיהיה שרת כל חייו, סתם בחור במדים ירוקים או חומים שהולך עם מטאטא או מקלף מסטיק מהרצפה בעזרת האולר שתמיד החזיק בכיס האחורי. אולי פעם הוא היה יכול להיות משהו אחר, אבל לילה אחד החיים שלו השתנו ברגע, ועכשיו הוא סתם בחור בבגדי עבודה שהילדים קראו לו הארי הופ־הופ בגלל ההליכה שלו.
אז בכיתי. דמעות אמיתיות, כאלה שבאות עמוק מבפנים. בקצה המסדרון יכולתי לשמוע את תזמורת ליסבון מתחילה לנגן את שיר הניצחון שלהם – מתברר שקבוצת הבית ניצחה, וכל הכבוד להם. מאוחר יותר, הארי ועוד כמה עובדים יקפלו את ספסלי הצופים ויטאטאו את כל הזבל שנפל מתחתם.
שירבטתי ״טוב מאוד״ אדום גדול בראש החיבור שלו. הבטתי בו רגע או שניים ואז מתחתי קו וכתבתי ״מצוין״ אדום גדול. כי זה היה טוב, וכי הכאב שלו עורר בי, בקורא שלו, תגובה רגשית. והאין זה מה שכתיבה ששווה ״מצוין״ אמורה לעשות? לעורר תגובה?
ומה באשר אלי? אני רק חושב שחבל שכריסטי, גברת אפינג לשעבר, לא טעתה. חבל שלא הייתי באמת חסום רגשית. כי כל הדברים שקרו לאחר מכן – כל אחד ואחד מהדברים האיומים שקרו לאחר מכן – נבעו מן הדמעות הללו.

סטיבן קינג

סטיבן קינג נולד ב-21 בספטמבר 1947 בפורטלנד, מיין שבארצות הברית. הוא כתב יותר מחמישים ספרים, כולם רבי־מכר ברחבי העולם. קינג מזוהה בעיקר עם ז'אנר האימה ואף זכה לכינוי "מלך האימה" זאת על אף שכתב בז'אנרים רבים במהלך חייו.

יצירותיו האחרונות כוללות את הזר, יפהפיות נמות (שכתב עם בנו אוון קינג), ואת טרילוגיית ביל הודג'ס — מר מרצדס, כל המוצא זוכה, וסוף המשמרת. רבים מספריו וסיפוריו זכו לעיבודים טלוויזיונים וקולנועיים, אחד הידועים שבהם הוא "חומות של תקווה". הסרט שהיה מועמד לאוסקר בשנת 1994 התבסס על נובלה שכתב קינג בשם "ריטה היוורת' והבריחה משושנק".

כיום קינג מתגורר בבּנגור, מיין, עם אשתו, הסופרת טביתה קינג.

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
51 דירוגים
33 דירוגים
11 דירוגים
5 דירוגים
2 דירוגים
0 דירוגים
27/9/2023

פשוט יצירת אומנות, מהטובים של קינג, לא עוצר לרגע, 800 עמודים שנגמרים מהר מידיי. סטיבן קינג יודע לבנות עלילה, להכנס לעומקן של הדמויות ולהעביר הכל בצורה כל כך טובה וריאליסטית, שלרגעים חשבתי שהסיפור הוא אכן משהו שיכול לקרות ולא מד''ב. דמעו.

1
22/4/2023

הראשון שקראתי של קינג. ספר עשיר ומרתק. למרות אורכו המרשים, הוא אינו מתיש אלא שואב את הקורא אל העלילה המותחת. הסיום - מושלם ומרגש.

1
17/2/2022

ראיתי את הסדרה לפני כמה שנים. כחובב היסטוריה ומסעות בסמן התענגתי עליה. חיפשתי את הספר בחנויות ספרים ללא הצלחה. ועכשיו כשהתחברתי לעברית חשבתי לנסות שוב. הספר כמובן עלה על הסדרה. אחד הספרים הטובים שקראתי, ירידה מדהימה לפרטים הקטנים, חשתי שאני חי בתקופה ההיא, ובמקומות האלה. הספר הצליח להעביר את הריחות, הטעמים, הפחדים ואת האהבה שהרגיש ג'ורג' אמברסון בצורה מוחשית, אפילו מפחידה. מי יודע, אולי באמת הייתי שם פעם. הרמוניות מחורבנות...

1
5/3/2025

מצויין!!!

13/1/2025

אחד הספרים הטובים של קינג. ממליץ ממש.

4/8/2024

מעניין

4/9/2023

ספר מעולה.

4/6/2023

ארוך אך מותח

19/1/2023

מעולה, אחד הטובים שלו,

9/1/2023

ספר מרתק, אחד הטובים שקראתי, לא יכולתי להפסיק לקרוא

11/11/2022

ספר מעולה, בעיקר הפרקים האחרונים שהיו סיום נהדר לספר.

10/10/2022

ספר מדהים. הכי טוב שקראתי. מעבר לסיפור המדהים של החזרה בזמן יש את סיפור האהבה בספר שעולה על כל מימד של זמן וכל רגש אפשרי. תודה על חוויה מעולם אחר.

9/10/2022

וואו

13/9/2022

מאוד אהבתי. ספר שלוקח את הזמן שלו, כמו שאומרים

12/6/2022

ספר מרתק. קראתי ללא הפסקה.

6/6/2022

ספר מדהים. כתוב מצוין, ותרגיל מחשבתי מרתק. מומלץ מאוד

15/5/2022

ספר ארוך אך מעניין

6/9/2021

מרגש עד דמעות. אין מילים שניתן לתאר בהן את הדבר היוצא דופן והנפלא הזה שסטיבן קינג יצר. ממליץ בחום ובאהבה לכל קורא

30/5/2021

אחד הכי חזקים שקראתי

26/12/2020

סטיבן קינג במיטבו, קצב מעולה.

24/9/2020

אז אחרי שלפני כארבע שנים ראיתי את הסדרה נובמבר 63'(שמבוססת כמובן על ספר זה) נתקלתי בספר הזה בחנות ספרים והבנתי שאני חייבת לקרוא אותו. הספר הוסיף כלכךךך הרבה פרטים שאינם מופיעים בסדרה והציג לי תמונה שונה כלכך על התקופה, על הדמויות ועל ההתנקשות עצמה. הספר כולו מלא באזכורים מדהימים בשנים היפות שבין 1958-1963 סרטים, דמויות, שירים, מקומות אמיתיים ומעניק חיים לתקופה ונותן תחושה שבהם חזרנו בזמן וזה כלכך כיף לקריאה. נהניתי מכל רגע ורק בסיום קלטתי את כמות העמודים הכוללת של הספר הזה (לא שמתי לב מרוב שנהניתי) אני מרגישה שסדרת הטלוויזיה לא עשתה חסד עם הספר הכלכך טוב הזה של סטיבן קינג ואני רוצה להמליץ לכל מי שאני יכולה עליו! הכתיבה של סטיבן מדהימה וממכרת ומתארת הכל בצורה מוחשית ומרשימה יאלה לכו לקרוא😍

16/4/2020

ואו. אין ספק שקינג הוא אכן מלך בכל שנוגע לכתיבה מותחת, ליצירת סיפור מרתק וסוחף, והענקת חיים לדמויות מעניינות. אהבתי שהוא שילב בספר אלמנטים אל טבעיים ויחד עם זאת מקומות ואירועים אמיתיים. מומלץ ביותר!

9/4/2020

כאדם שחי וזוכר היטב את יום הרצח של קנדי, הסיפור מרתק. כקורא המעריץ ספרי מדע בדיוני, היה מאלף. 5 כוכבים ראויים בהחלט.

18/7/2019

אחלה ספר. זורם ,וקריא

15/7/2019

ספר מרתק, שבהכנתו בוצע מחקר מעמיק על התקופה ועל רצח קנדי. מומלץ ביותר.

3/6/2019

ספר סוחף ומרתק. מציג את אחד האירועים המשפיעים ביותר במאה העשרים בצורה מותחת, מקורית ומעוררת מחשבה.
סטיבן קינג במיטבו

8/9/2024

כמו כל הספרים שלו, גם כאן קינג בונה את הדברים לאט לאט. לבנה אחרי לבנה. אבל זה מתחבר, ומתחבר כל כך יפה וכל כך נכון. חובבי היסטוריה כמוני ייהנו מאוד מהרעיון

3/4/2022

קינג מפליא שוב בכתיבתו ומשלב בספר זה היסטוריה ופנטזיה. הספר קצת ארוך ומתחיל טיפה לאט אך בהחלט מוצלח ושווה קריאה.

2/1/2021

טוב אבל ארוךךךך

11/5/2020

קצת קשה לחוות דעה על הספר כל מסע בזמן הוא קשה לכתיבה כדי לא ליפול לקלישאות מסוג ״מינהרת הזמן״ אבל בסך הכל הרעיון מעניין והספר מהנה

12/10/2019

סוג של חזרה לעתיד עם שליחות. למרות רוחב היריעה הספר מותח מאד עד הסוף

30/5/2019

מרתק. מומלץ בחום לאוהבי היסטוריה, אמריקה והיסטוריה חלופית

8/2/2018

ש משהו קסום במיוחד במסעות בזמן. בחזרה לזמן שאתה כבר יודע עליו כל כך הרבה.
בחיים בתור נוסע סמוי, כביכול אדם מהשורה, אך למעשה - נוסע מהעתיד שחי כאן ושם במקביל.
קינג מיטיב ליצור את הקסם הזה.
החזרה בזמן עם ג'ייק, גיבור הספר, המנסה למנוע את רצח קנדי, קסומה, נוסטלגית ומהנה.
לג'ייק יש כמה שנים טובות לחכות עד שיוכל למנוע את הרצח (החזרה בזמן נעשית דרך מעבר מיוחד המעביר תמיד לאותה נקודה ספציפית בזמן, לכן אין לג'ייק ברירה אלא לחיות בעבר עד שיגיע יום הרצח), ואנחנו מלווים אותו לאורך תקופת החיים המופלאה שהוא מעביר בשנות השישים, וזה היה נהדר בעיני. לא היה דחוף לי בכלל להגיע לרצח עצמו.
בתחילת הקריאה, הנחתי שג'ייק יכשל בניסיונו למנוע את הרצח.
מלכוד של ספרי חזרה בזמן:
כלומר, בסופו של דבר, אנחנו חיים בעולם שבו קנדי אכן נרצח... ואם ג'ייק יצליח למנוע את הרצח, איך יסביר הסופר את העולם שלנו, שבו קנדי נרצח?
נכון, הסופר לא חייב להסביר.
אפשר, לכאורה, לכתוב ספר שכולל גם מסע בזמן וגם היסטוריה חלופית.
אבל הערבוב הזה בין הז'אנרים נראה לי מורכב מדי, מה גם שנראה לי שספרי היסטוריה חלופית מעדיפים בד"כ דיסוטופיות (הגרמנים ניצחו במלחמת העולם השניה!) ולא אוטופיות (קנדי לא נרצח והעולם הפך למקום מדהים! הממ. משעמם(*)).
תהיתי האם קינג יצליח להתחמק איכשהו מהמלכוד הזה, של הגורל הידוע מראש של משימתו של ג'ייק.
האמת היא, שהוא יצא מזה בצורה די מעניינת.
לא אפרט כמובן, מחשש לספוילרים, אך אומר שמצד אחד - התפעלתי מהיצירתיות, ומצד שני - את הצד המיסטי, האפל, הלא מציאותי, שמלווה את מסעו של ג'ייק (זה לא ספוילר, "אבל ג‘ייק אינו יודע, כי נוכחות אפלה נוספת מלווה אותו במסעו." - כך כתוב על הכריכה) ומשפיע על האופן בו נפתר הלכאורה מלכוד - פחות אהבתי.
נכון שקצת מצחיק להתלונן על חוסר מציאותיות בספר שמראש מתאר תרחיש לא מציאותי (חזרה בזמן), ובכל זאת, רוב הספר תיאר עולם מציאותי, עולם המציית לאותם החוקים החלים בעולם שלנו. בעיני, זה חלק מהקסם של הז'אנר. בעולם האמיתי שלנו, זה שאנחנו מכירים ויודעים מהם החוקים, נפתחת לנו אפשרות לשינוי ע"י חזרה בזמן.

חלק לא קטן בתחילת הספר מתאר את ניסיונו של ג'ייק לעצור טרגדיה פרטית, גורלית פחות מרצח קנדי.
החלק הזה מתרחש בדרי. עיירה שגוגל מספר לי שמופיעה בכמה וכמה מספריו של קינג.
הרעיון של "פיילוט" למניעת רצח קנדי, של שלב מקדים, ניסיון לחיות בעבר ולהשפיע עליו לפני המשימה הגדולה היה אמנם מוצלח, אבל בעיני, ההתכתבות עם ספרים קודמים ורעיונות שאולי הובעו בהם, היתה ארוכה וטרחנית מדי.
אולי למי שקרא את שאר ספריו של קינג היא דווקא תרמה.
בסך הכל, גם אם לא מדובר ביצירת מופת, מדובר בספר מותח, יצירתי, שנהנתי לקרוא.

(*)ספוילר לתצפית עבר:
שם זה דווקא עבד... אבל שם המסגרת מלכתחילה היתה עולם בדיוני.
וגם שם היה משהו מתקתק מדי בסיום האופטימי.

22/6/2023

ספר משובח, מהטובים של קינג אי פעם, מרתק ושובה לב. אבל התרגום לעברית, אחח, התרגום. קלוקל זו לשון המעטה. איך הייתם מתרגמים ציטוט של דמות שמדווחת על עצמה כי "solid food hurts going down"? א. "מזון מוצק כואב כשהוא יורד למטה" ב. "קשה לי לבלוע מזון מוצק" אם עניתם "ב' " - מזל טוב, יש לכם יותר שליטה בשתי השפות, ופחות מילוליות מביכה, מהמתרגם של הספר הזה.

1
26/8/2024

לדעתי הספר ארוך מדי, נמשך ונמשך. צלחתי את כולו בסופו של דבר אבל רציתי שכבר ייגמר. העלילה כולה נמתחת ומלאה בסיפורי משנה לא ממש מעניינים. אפשר לוותר

3/7/2024

בעיני זה ספר חלש של קינג, איטי ומייגע. 80% מהספר הוא סיפור אהבה משעמם לגמרי בעיירה משעממת. עוד 10% לוקח סיפור בלשי משעמם ואיטי וה 10% האחרונים, אפילו פחות מכך, נשארו למה שעושה את הספרים של קינג לספרים של קינג.

7/11/2020

ספר נחמד לא יותר

28/5/2021

מתחיל חזק אך מאבד אנרציה עם הזמן. תחושה שהסופר ניסה לעבות את הספר באופן מאולץ. מאכזב.

63 11 22 סטיבן קינג
מעולם לא הייתי מה שאולי הייתם קוראים לו גבר בוכה.
אשתי לשעבר אמרה ש״הטווח הרגשי האפסי״ שלי הוא הסיבה העיקרית לכך שהיא עוזבת אותי (כאילו הבחור שהכירה בפגישות האלכוהוליסטים האנונימיים שלה כלל לא קשור). כריסטי אמרה שהיא מניחה שתוכל לסלוח לי על שלא בכיתי בהלוויה של אבא שלה. הכרתי אותו רק שש שנים ולא יכולתי להבין איזה גבר נפלא ונדיב הוא היה (מוסטנג עם גג נפתח כמתנה לסיום הלימודים בתיכון, למשל). אבל כשלא בכיתי בהלוויות של ההורים שלי – הם מתו בהפרש של שנתיים בלבד זה מזה, אבא מסרטן הקיבה ואמא מהתקף לב שהכריע אותה כשטיילה על החוף בפלורידה – היא התחילה לקלוט את הטווח האפסי הזה. לא הייתי מסוגל ״להרגיש את הרגשות שלי״, כמו שאומרים ב-AA.
״אף פעם לא ראיתי אותך מזיל דמעה,״ היא אמרה בנימה השטוחה שאנשים מאמצים כאשר הם מכריזים על הסיבה הגדולה והסופית שבגללה החליטו לשים קץ למערכת יחסים. ״אפילו כשאמרת לי שאני צריכה להיכנס לגמילה או שאתה עוזב.״ השיחה הזאת התקיימה כשישה שבועות לפני שהיא ארזה את החפצים שלה, הסיעה אותם לצד האחר של העיר ועברה לגור עם מל תומפסון. ״בחור פוגש בחורה בפגישות AA״ – 
זה עוד משהו שהם אומרים בפגישות האלה.
לא בכיתי כשראיתי אותה מתרחקת. גם לא בכיתי כשנכנסתי חזרה לבית הקטן עם המשכנתא הענקית. הבית שאליו אף תינוק לא נולד, וכעת גם לא ייוולד. שכבתי על המיטה שכעת היתה שייכת רק לי, הנחתי את זרועי על עיניי, והתאבלתי.
בלי דמעות.
אבל אני לא חסום רגשית. כריסטי טעתה בעניין הזה. כשהייתי בן אחת־עשרה חזרתי יום אחד מבית־הספר ואמא שלי קיבלה את פניי בדלת. היא סיפרה לי שכלב הקולי שלי, טאג, נהרג מפגיעת מכונית שאפילו לא טרחה לעצור. לא בכיתי כשקברנו אותו, אף על פי שאבא שלי אמר שזה לא יפחית מערכי בעיני אף אחד, אבל בכיתי כשהיא סיפרה לי. גם משום שזאת היתה הפגישה הראשונה שלי עם המוות. אבל בעיקר משום שהייתי אחראי לוודא שהוא קשור ומוגן בחצר האחורית שלנו.
ובכיתי כשהרופא של אמא התקשר אלי וסיפר לי מה קרה באותו יום בחוף הים. ״אני מצטער, אבל לא היה שום סיכוי,״ הוא אמר. ״לפעמים זה פתאומי מאוד. רופאים נוטים לראות בזה ברכה.״
כריסטי לא היתה שם – היא נאלצה להישאר באותו יום עד מאוחר בבית־הספר ולפגוש אמא שהגיעה עם שאלות בנוגע לתעודה שבנה קיבל – 
אבל בכיתי, באמת. נכנסתי לחדר הכביסה הקטן שלנו, הוצאתי סדין מלוכלך מהסל ובכיתי לתוכו. לא זמן רב, אבל הדמעות הגיעו. הייתי יכול לספר לה על זה אחר כך, אבל לא ראיתי בכך טעם, גם משום שהיא היתה חושבת שאני מנסה לחפש רחמים (זה לא ביטוי של AA, אבל אולי הוא צריך להיות), וגם משום שאני לא חושב שהיכולת לפצוח ביללות בעיתוי הנכון אמורה להיות תנאי סף לנישואים מוצלחים.
כשאני חושב על זה עכשיו, מעולם לא ראיתי את אבי בוכה. הבעת הרגשות הגדולה ביותר שלו היתה באה לידי ביטוי באנחה כבדה או בכמה צחקוקים מהוססים – ויליאם אֵפּינג לא היה מכה על חזהו או צוחק מהבטן.
הוא היה הטיפוס החזק והשתקן, ואמא שלי בדרך כלל התנהגה כמוהו. אז אולי כל הקטע של לא־בוכה־בקלות הוא בכלל גנטי. אבל חסום? לא מסוגל להרגיש את הרגשות שלי? לא, מעולם לא הייתי כזה.
חוץ מהרגע שקיבלתי את הבשורה על אמא, אני זוכר רק עוד פעם אחת בחיי הבוגרים שבכיתי, כאשר קראתי את הסיפור על אביו של השרת. ישבתי לבד בחדר המורים בבית־הספר התיכון ליסבון ועברתי על ערימת חיבורים שכתבו התלמידים בכיתת המבוגרים שבה לימדתי ספרות. יכולתי לשמוע מקצה המסדרון את חבטות הכדורסל, את הצופר שמכריז על פסק־זמן ואת שאגות הצופים בעת היאבקות חיות הספורט: ליסבון גרייהאונדס נגד ג'יי טייגרס.
מי יכול לדעת מתי חיים מוטלים על הכף, או למה?
הנושא שנתתי לכיתה היה ״היום ששינה את חיי״. רוב החיבורים נכתבו מעומק הלב, אבל היו איומים: סיפורים סנטימנטליים על דודה טובת לב שלקחה תחת חסותה נערה בהיריון, חייל שהדגים מהו אומץ אמיתי, פגישה מקרית עם אדם מפורסם (המנחה של גֵ'פֶּרדִי! אלכס טרֵבֶּק, נדמה לי, אבל אולי זה היה קארל מַלדֶן). המורים מביניכם שמרוויחים עוד שלושת אלפים או ארבעת אלפים בשנה מלימוד כיתות מבוגרים לבחינות הבגרות יודעים איזו עבודה מדכדכת יכולה להיות קריאת החיבורים הללו. התהליך הרגיל של מתן ציונים לא מתאים כאן, או כך לפחות אני הרגשתי. העברתי את כולם, כי מעולם לא פגשתי תלמיד מבוגר שלא קרע את התחת. אם הגשת עבודה עם מילים כלשהן, היית יכול להיות בטוח שתקבל גלגל הצלה מג'ייק אפינג ממחלקת הספרות של תיכון ליסבון, ואם החיבור שלך היה מאורגן בפסקאות של ממש, קיבלת לפחות ״כמעט טוב״.
העבודה היתה קשה משום שהעט האדום שלי הפך לכלי ההוראה הראשי במקום הפה שלי, והוא נשחק מאוד. העבודה היתה מייאשת משום שידעתי כמה מעט השפעה יש להוראת העט האדום. אם הגעתם לגיל עשרים וחמש או שלושים בלי לדעת לאיית מילים, או לפתוח את המילה הנכונה באות גדולה, או לכתוב משפט שמכיל שם עצם וגם פועל, כנראה לעולם כבר לא תדעו. אבל המשכתי לצעוד בנחישות הלאה והקפתי בגבורה את המילים הלא־נכונות במשפטים כמו ״הבעל שלי התזרז לשפוט אותי,״ או למחוק את המילה ״סחיתי״ ולהחליף אותה ב״שחיתי״ במשפט ״סחיתי למצוף ישר אחרי זה.״
העבודה שלי באותו ערב היתה ארוכה וחסרת תוחלת, ואילו לא רחוק ממני הלך ודעך עוד משחק כדורסל של התיכון לעבר עוד שריקת סיום, עַד־עוֹלְמֵי עוֹלָמִים אָמֵן. זה היה זמן קצר אחרי שכריסטי יצאה מהגמילה, ואני מניח שאם חשבתי על משהו באותו רגע, אז קרוב לוודאי שקיוויתי לחזור הביתה ולמצוא אותה פיכחת (כך אכן קרה, היא הצליחה להישאר יותר זמן פיכחת מאשר נשואה). אני זוכר שהרגשתי כאב ראש קטן ושיפשפתי את הרקות כמו שעושים כשרוצים למנוע מכאב מציק להפוך למיגרנה. אני זוכר שחשבתי, עוד שלושה כאלה, רק שלושה, ואני יכול לעוף מפה. אני יכול ללכת הביתה, להכין לעצמי ספל גדול של שוקו נמס, ולצלול לרומן החדש של ג'ון אירווינג בלי שהדברים הכנים אך העלובים האלה יושבים לי על הראש.
לא נשמעו כינורות או פעמוני אזעקה כשלקחתי את החיבור של השרת מראש הערימה והנחתי אותו לפנַי, שום סימן לכך שהחיים הקטנים שלי עומדים להשתנות. אבל אנחנו אף פעם לא יודעים, נכון? חיים משתנים ברגע.
הוא כתב בעט כדורי זול שנזל במקומות רבים על פני חמשת העמודים. כתב היד שלו היה מסולסל אבל קריא, והוא בוודאי התאמץ מאוד משום שהמילים היו חקוקות בתוך דפי המחברת הזולה. לו הייתי עוצם עיניים ומעביר את אצבעותיי על גב הדפים הקרועים, בוודאי הייתי חש שאני קורא ברייל. לתחתית כל y הוא הוסיף שרבוט קטן, מעין סלסול. אני זוכר זאת בצלילות רבה.
אני זוכר גם את תחילת החיבור שלו. אני זוכר אותה מילה במילה.
זה לא היה יום. זה היה לילה. הלילה ששינה את חיי היה הלילה שאבא שלי רצח את אמא שלי ואת שני האחים שלי ופצא אותי קשה. הוא גם פצא את אחותי, כל כך קשה שהיא נכנסה לתרדמת. אחרי שלוש שנים היא מתה בלי להתעורר. קראו לה אלן ואהבתי אותה מאוד. היא אהבה לקתוף פרחים ולשים אותם באגרתל.
באמצע העמוד הראשון העיניים שלי התחילו לעקצץ והנחתי את העט הנאמן שלי על השולחן. כשהגעתי לחלק שבו הוא זחל מתחת למיטה כשדם זורם על עיניו (הוא גם זרם במורד הגרון שלי, הטעם שלו היה נורא) התחלתי לבכות – כריסטי היתה יכולה להתגאות בי כל כך. קראתי את כל החיבור עד סופו בלי להעיר הערה אחת, וניגבתי את עיניי כדי שהדמעות לא ירטיבו את הדפים שעליהם טרח רבות. האם חשבתי שהוא איטי מהשאר, אולי חצי מדרגה מעל מה שנהוג לקרוא לו ״פיגור חינוכי״? ובכן, היה לכך הסבר, לא? וגם לצליעה. נס שהוא בכלל חי. אבל הוא אכן חי. איש נחמד שתמיד חייך ומעולם לא הרים את קולו על הילדים. איש נחמד שעבר גיהינום, ועמל – בענווה ומתוך תקווה, כמו רובם – כדי להשיג תעודת בגרות. אף על פי שיהיה שרת כל חייו, סתם בחור במדים ירוקים או חומים שהולך עם מטאטא או מקלף מסטיק מהרצפה בעזרת האולר שתמיד החזיק בכיס האחורי. אולי פעם הוא היה יכול להיות משהו אחר, אבל לילה אחד החיים שלו השתנו ברגע, ועכשיו הוא סתם בחור בבגדי עבודה שהילדים קראו לו הארי הופ־הופ בגלל ההליכה שלו.
אז בכיתי. דמעות אמיתיות, כאלה שבאות עמוק מבפנים. בקצה המסדרון יכולתי לשמוע את תזמורת ליסבון מתחילה לנגן את שיר הניצחון שלהם – מתברר שקבוצת הבית ניצחה, וכל הכבוד להם. מאוחר יותר, הארי ועוד כמה עובדים יקפלו את ספסלי הצופים ויטאטאו את כל הזבל שנפל מתחתם.
שירבטתי ״טוב מאוד״ אדום גדול בראש החיבור שלו. הבטתי בו רגע או שניים ואז מתחתי קו וכתבתי ״מצוין״ אדום גדול. כי זה היה טוב, וכי הכאב שלו עורר בי, בקורא שלו, תגובה רגשית. והאין זה מה שכתיבה ששווה ״מצוין״ אמורה לעשות? לעורר תגובה?
ומה באשר אלי? אני רק חושב שחבל שכריסטי, גברת אפינג לשעבר, לא טעתה. חבל שלא הייתי באמת חסום רגשית. כי כל הדברים שקרו לאחר מכן – כל אחד ואחד מהדברים האיומים שקרו לאחר מכן – נבעו מן הדמעות הללו.