מאומצות

הקדמה
אימוץ בישראל

"פעם אחת, לפני הרבה שנים, הייתה תרנגולת שלא הצליחה להטיל ביצים. התרנגולת המסכנה רצתה ביצה משלה, חיכתה וחיכתה עד שיום אחד משום מקום התגלגלה אליה ביצה. היא ישבה ודגרה עליה שעות רבות... דגרה ודגרה ולבסוף אפרוח קטן וחמוד בקע..." ככה סיפרו לי בגן חובה שאני מאומצת (תיאורה של מרואיינת שהשתתפה במחקר).

בישראל קיימים שני סוגי אימוץ מרכזיים: אימוץ תוך ארצי ואימוץ בין–ארצי. אימוץ תוך–ארצי הנו אימוץ של ילדים שנולדו בישראל על–ידי משפחות ישראליות. אימוץ בין–ארצי מתבצע באמצעות עמותות לאימוץ בין–ארצי, שהחלו פועלות בישראל משנת 1998, כשהחוק מחייב את העובדים הסוציאליים מטעם המדינה ללוות את התהליך "ברוח אמנת האג" (פרלמוטר ובירמן, 2005). אף–על–פי–כן, אימוץ בין–ארצי בישראל החל, בצורה לא פורמלית, בסוף שנות השמונים. האימוץ היה פרטי ונעשה על–ידי מתווכים כשהתינוקות הובאו בעיקר מדרום אמריקה ולאחר מכן גם מרומניה (נוי–שרב, 2004). ההסדר החוקי התקבל בשנת 1996, ועמותות החלו לפעול רק בשנת 1998. מחקר זה מתמקד דווקא באימוץ מן הסוג הראשון - אימוץ תוך–ארצי, ילדות שנולדו בישראל ואומצו על–ידי משפחות ישראליות. ספר זה מביא את סיפוריהן של 15 נשים מאומצות, שחלקן הגדול הפך לאמהות ביולוגיות. סיפוריהן של הנשים ינועו דרך מספר תקופות בחייהן - ילדות מוקדמת, בגרות, פתיחת תיק האימוץ, מפגש עם האם הביולוגית ולבסוף מעבר לאמהות. רבות נכתב על האימוץ הבין–ארצי, על החוויה של ההורות המאמצת, וכן קיימים תיעודים (בעיקר מחו"ל) על חוויותיהן של אמהות ביולוגיות, אך נראה כי דווקא סיפוריהן של הבנות המאומצות נמצאים עדיין בשוליים. בספר זה אבקש לחשוף את התמודדויותיהן של בנות ישראליות מאומצות תוך שימוש בפריזמת מעגל חיי המשפחה, ובשימת דגש על ההתנסות הנשית של הוויית המאומצת.